בננות - בלוגים / מירי פליישר / פורצלן ועוד (ליום האישה 2)
הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות .   אמא לשלושה צעירים גדולים ,  אשה לבעל,  מורה לתלמידים ,  סבתא לנכדים :)  מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על  אמנות ואמנות הקרמיקה.   דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:     mirifleisher@bezeqint.net בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268 ;;;;;;

פורצלן ועוד (ליום האישה 2)

פורצלן נוזלי מעורב בשיער,שרוף ומואר
קוטר 15 ס"מ כ"א

איזה זכרון מעורפל על צווי, בארץ רחוקה ובתרבות אחרת, מלווה אותי- שנשים מצוות לאסוף את השער ממברשותיהן ולהסתירו כי יש לו כוח מאגי על מישהם:)
יודעים על זה משהו? ולא בציפורניים מדובר.

לאחרונה במין חיבה לא מוסברת לשערי האפור אותו אני מגדלת וכבר הפך לצמה באורך של שלושה קשרים , אני אוספת את זה שנשר , מערבבת בפורצלן נוזלי ושורפת לצורת כלי כלשהו.
כשהשנים לקראת הסוף נראות מעטות יותר , כל סימן של חיים שחיינו או הווים, הופך יקר.

19 תגובות

  1. מאוד מרגש, מה שעשית באלה. והאור!!! האור הדקיק והעדין. זה מתקבל כאור/עור. מחמאה גדולה לנשיות.
    לא מכירה את מנהג השער. אבל מכירה את המחשבה על שיש לו כוח מאגי, כוח פיתוי וכו.
    מה שציער אותי זו השריפה שלו, של השער, בתוך הכלי. מה את מכלה שם? רק שער? את שורפת חלק מגופך. הרי הוא לא שורד, נשארים הסימנים שלו. לא?

    • מירי פליישר

      לוסי איכשהו תמיד אנחנו לא ממש מסכימות בנושא השריפה. אני לוקחת בחשבון עקבות כסוג של הנצחה וגם מטאמורפוזה של הדבר עצמו למשהו אחר.
      כך היה גם עם עקבות החרקים.
      אני מקבלת את המוות אבל רוצה עקבות של מה שהיה. מוותרת על הדבר עצמו,משלימה ולא לגמרי. מעניין השוני בתפיסה של שתינו. אצלי כאילו השריפה דוקא משמרת יותר מהדבר שמתכלה כמו חומר אורגני או קליפות. השריפה משמרת. זהו . הגלוי הראשון של הקדר הראשון . אין הגנה מפני שמירה אבל מפני מים,אש,חרקים ,ריקבון וכו' כן.

  2. תמי קאלי

    מירי יקרה, גם המוסלמים מיחסים לשיער אישה כוחות מגיים. ג'ינים/שדים מסתתרים בסבך השיער…חס וחלילה יפתו איזה גבר בג'לבייה…
    כמו ביהדות….כיסוי הראש…
    אבל אולי אמיר יודע מהיכן המקור לכך…

    והעבודות שלך מקסימות. הראשונה אוורירית ונעימה לי.
    אוספת – פורמת חוטי אור.

  3. מוטי גלדמן

    מסקרנות נכנסתי לבקר ומצאתי כלים נאים במיוחד. רגיש ומעודן. כלים לא מחומר כי אם מנפש.

  4. חנה טואג

    יפים ועדינים הכלים האלה, מירי

  5. י-א-ללה מירי זאת יצירה מכשפת. מצד אחד כל כך זוהרת ומצד שני מזעזעת אותי המחשבה שיש שם שער שרוף בפנים ובכל זאת קשה להפסיק להשתאות מהיופי הזה.

    נ.ב
    תודה על ההקדשה הייתי קצת נבוכה ומאוד נרגשת כשקראתי אותה, אז לקח לי זמן לחזור להודות לך:)
    סיגל.

    • מירי פליישר

      סיגל יקירה
      אנא קיראי את תגובתי ללוסי אולי אצליח לשכנע אותך שזו מחוות זכרון ושימור ולא הכחדה.
      ולגבי התודה על התודה …:)
      שמחה שהעבודה מכשפת. מקווה להמשיך ליצור עוד כאלה וברוח זו.
      מאוד חשוב לי שזהו שער שלי. להבדיל….

      • אין לי מושג למה זה מעורר בי זעזוע אבל אני בהחלט מבינה את הכוונה לשימור והנצחה. אבל ברקע של המוח שלי נמצאים מידעי הפחדה בנוסח כל מיני כשפים שמצריכים שער ראש של אדם וערובו בחומרים שונים ואז אפשר לפגוע בו. יש גם למשל את הצפורניים שאנחנו גוזזים ויש כאלה שמעיפים אותם לכל עבר במיוחד אם יש להם חצר פרטית, ואני תמיד מקפידה לאסוף איברים מתים שלי, כמו שיער נושר או ציפורן, ולשטוף אותם עם מי האסלה שילכו לים ולא ימצא אותם אף אדם רע ויעשה לי וודוו בודוו.
        אבל מתחת לכל מה שאני כותבת אני לא באמת מאמינה בזה. רק שליתר ביטחון אני מעדיפה להיות סגורה על הקצוות:)

  6. רונית בר-לביא

    כמה משמעות אני מוצאת ביצירה הזו,
    אף שגם אותי היא מעט מבהילה בגלל עניין השיער.

    אבל הנושא של שיער אפור ולהתגאות בו או לחגוג אותו כמו שהוא – שאפו.

    יש לך צמה באורך שלושה קשרים – וואו, אני רוצה תמונה !

    ומרתק לי השורה האחרונה שכתבת על השנים שנראות מועטות יותר בחלק מסויים של החיים.

    גם אני בגילי הצעיר-אמצעי משהו, עוברת שינוי גדול בשנה האחרונה.

    שינוי פרספקטיבה מכאיב.

  7. וואוו. גם אני מנסה לחשוב על שיערי האפור כחיים.

  8. מצויין ויפה שפת הכלי !

  9. הי מירי,
    איכשהו, צפיתי את בואו של הפוסט הזה לאחר הקודם. שאלתי את עצמי: מה היא תעשה עכשיו, אחרי הטורסואים וכפות הרגליים הנעלמים והולכים, והבריכות הקטנות- רמזי הגוף היוצר עצמו. ואז באו הטורסואים המנותקים האלו-מנותקים מגופך ולא נובעים פיזית ממנו, אלא רק ברוחם. לא הסתדר לי עד שראיתי את קעריות השיער.
    איפה הידיים, מירי? והרי הן החסרות ביותר. האם את משאירה אותן לסוף, או שמא את לוקחת אותן כמובנות מאליהן?
    וא-פרופו שימור בשריפה ושרידותו של החפץ, בתי הקטנה שברה השבוע גוף תאורה שעשיתי בעבר והצלחתי לשמור מפגיעות האריזות וההובלות הרבות.
    כמה שנים לאחר שנוצר, ולאחר שעברתי תהליך נפשי רציני למדי, הבנתי כי משמעותו של הפסל לא היתה מה שחשבתי, אלא משהו אחר לגמרי ולא מודע לי בעת הפיסול. והנה לאחרונה, הוצאתי אותו במקרה מהמחסן והעמדתי אותו בבית במקום יפה ומרכזי. עברה בי מחשבה באותו הרגע- האם אני באמת רוצה את הדבר הזה- העדות למצב העגום ההוא- כאן אצלי בסלון?
    והילדה באה ושברה אותו לאחר שבוע, וסוף לתעוד ולרגש שהשתמר לעד בחומר השרוף.
    אין תעודות ביטוח, מה שנקרא…
    שבוע טוב,
    יעל

    • מירי פליישר

      יעל העלעלית. לא יהיו ולא היו מעולם ידיים. הידיים אצלי הם הלב והנפש והכל,ז"א כנראה כדברייך-המובן מאליו. כל השאר מטאפורה שלי, מייצגים,מסמלים,מסכות,לא אני. אל תבקשי ממני אותי.אולי אפילו אין,או נעלם . לא ידיים….בינתיים, עד להודעה חדשה. אין מתחייבין!
      ואשר לסיפור על העבודה שתיעדה תהליך, היתה משמעותית ושוברה באמצעות השליחה שלך-ביתך,אני מכירה תופעה כזו שכשמשהו היה משמעותי לי מידי,הוא נעלם או נשבר. עד שהיו הרבה כאלה.
      מברכת אותך בהרבה כאלה.

  10. מאד יפה ומאד עדין מירי
    למי שעשתה את זה יש עור דק אבל אור שופע :)
    והשיער המעורבב בעבודה : נימין של אור
    שבוע טוב

  11. הי, זאת שוב אני-
    חשבתי לרגע שאולי בכלל עשית כבר ידיים ואני בכלל לא מודעת להן או ששכחתי מהן. (גם יכול להיות, לא?)אז אם זה המצב – ראי את השאלה שלי כמיותרת.
    שבוע טוב
    יעל

השאר תגובה ל רונית ליברמנש ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר