ליד השדה משורר
הגירוש
מרגע שאכל מפרי עץ הדעת, הושיט העץ ענפים אל עץ החיים, חבקו ובלעו אל קרבו. הגירוש התפשט בגן אך אדם לא חש בשינוי מלבד מעט בושה. הנחל המשיך לזרום. הפירות היו מתוקים. הוא חיפש מקום לישון. רק לאחר שנים הבין את גודל הקללה.
הבושה היתה סוג של קור שנדף מן העצמים. ההתפעלות מכחול השמים היתה לידת הגעגועים. התשוקה היתה עזה מלהבין ומשתלטת וסוחפת ואדם ביקש מחסה. המחסה היה להרגל ולכלא. הקללה היתה טבועה בעצם החיים.