אחוז בקולמוס כותב
ירמיהו יובל, ירי
זכיתי להיות תלמידו של ירמיהו יובל, ירי. כתבתי בהנחייתו את עבודת הדוקטורט שלי על שפינוזה, והוא בדרכו איפשר לי להשלים – בדרכי – את המלאכה.
השיחות עימו והפגישות עימו באוויר של ירושלים ובאווירתה היוו לי מקור של השראה.
יש בליבי צער גדול.
זכורני שפעם באחת משיחותינו אמר לי, ואולי בניגוד לאופיו, ואולי בשל מידת החיבה ששרתה בינינו, "צדוק, הגיע הזמן שתפסיק להתפלסף ותגיש כבר את הדוקטורט שלך".
יותר מכול בעיניי הוא הפילוסוף של האימננטיות. הוא עצמו מסביר כה נהיר וכה תמציתי מהי אותה אימננטיות. בהקדמה לתרגומו ל"אתיקה" של שפינוזה הוא כותב את עיקרי התפיסה הזו (עמוד 21):
*העולם הזה, שבכאן, הוא מרחב כל היש, והאופק הכולל של כל דיון משמעותי על הקיום, ואילו הדימוי של עולם טרנסצנדנטי, עולם שמעבר מזה, הוא אשליה חסרת ביסוס, שאין להרשות לה להתערב בענייני העולם האחד, או להעיב עליו.
*העולם הזה (ובני האדם שבו) הוא גם המקור היחיד לכל נורמה בעלת תוקף – מוסרית, משפטית, פוליטית ואפילו דתית – ולכל שימוש בסמכות או בכוח כפייה, האמורים לתמוך בנורמה זו בחיי המעשה.
*כל מידה של שחרור, התעלות, אמנציפציה – ואולי "גאולה" – האפשרית לבני האדם, צריכה גם היא לבוא מתוך העולם הזה ולהתממש רק בתוכו.
איני יודע איך ניתן לתאר את תרומתו לעולם הרוח ולעולמי.
התוודעותי לתרגומו ל"אתיקה", לאחר שביליתי חודשים ארוכים עם תרגומו של קלצקין, טילטלה אותי לא מעט. התעמקתי רבות בתרגומו החדש של יובל, והכול ברוח אמירתו של שפינוזה "המילה מעניקה למחשבה את קיומה העילאי והאציל ביותר".
לפני כשנתיים כתבתי את השיר הבא, ואני מביא אותו כאן לזכרו של ירמיהו יובל, ירי.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
צדוק
