בננות - בלוגים / צדוק עלון / תודה למשה גרנות על שכיבדני ברשימה על ספרי "שפינוזה – רציונליסט ומיסטיקן; על ה'סתירה' במשנתו של שפינוזה"
אחוז בקולמוס
  • צדוק עלון

    נולדתי בירושלים ב – 1954 לאסתר וחביב עלון. אני נשוי לרונית ואב לרות, אֵסי ושירה.

תודה למשה גרנות על שכיבדני ברשימה על ספרי "שפינוזה – רציונליסט ומיסטיקן; על ה'סתירה' במשנתו של שפינוזה"

ד"ר משה גרנות

עיון פילוסופי שנעשה באהבה

על ספרו של צדוק עלון "שפינוזה – רציונליסט ומיסטיקן – על ה'סתירה' במשנתו של שפינוזה"

רסלינג 2016, 235 עמ'

לפני שאני קורא ספר עיון אני נוהג להעיף מבט על הביבליוגרפיה ועל ההערות שבסופו, והינה אני מוצא (עמ' 227) שהמחבר העדיף את תרגומו של יעקב קלצקין ל"תורת המידות" (שטיבל תרפ"ד [1924]) על פני תרגומו של ירמיהו יובל ל"אתיקה" (הקיבוץ המאוחד 2003), וכל זאת – מטעמים של נוסטלגיה! הייתי המום: הרי פרופ' ירמיהו יובל היה המנחה של צדוק לדוקטורט, אותה התיזה שעליה נבנה הספר שלפנינו – כיצד העז להעדיף את קלצקין?

דברי התודה (עמ' 7) הרגיעו אותי: מסתבר שאת הדוקטורט עצמו השלים צדוק עלון לפני עשרים שנה, כלומר בסביבות 1994, כמעט עשור לפני שהתרגום של ירמיהו יובל ראה אור. חוץ מזה, צדוק עלון חולק שם כבוד לתרגום של ירמיהו יובל.

מסתבר שהספר מתכוון להתיר לא רק סתירה אחת בין הרציונליזם במשנתו של שפינוזה ובין המיסטיקה שלו, אלא סתירות רבות נוספות שפרשני שפינוזה והפילוסופים שהושפעו ממנו (אבל ניסו להימלט מהשפעתו) – מצאו במשנתו.

המחבר טורח הרבה בהבהרת השלישייה היסודית בפילוסופיה השפינוזית: העצם, התארים והאופנים; ובכן, העצם, בצורה פשטנית ביותר הוא היש הנצחי, האלוהים היחיד האינסופי האחדותי, שאינו כולל שום שלילה; התארים, תאריו של האלוהים, הם מה שהשכל תופש בטבע; והאופנים הם הדברים הפרטיים, היפעליות של העצם, האופנים – בני האדם המסוגלים לקלוט בשכלם את העובדות. התארים והאופנים מוכלים באל.

וכאן צפה ועולה הסתירה הראשונה בחשיבותה: שפינוזה מקבל את בסיס החשיבה של פרמנידס (הפילוסוף "המשורר" בן המאה השישית לפני הספירה), כי מה שישנו – ישנו, ומה שאיננו – איננו, וכי המציאות היא אחת ונצחית (אבל שפינוזה שולל את טענתו שהתנועה היא אשלייה). כלומר, היש הוא אחדותי ואינסופי. אם כן, כיצד יש להסביר את סופיות האופנים והתארים, ואת אינסופיות ריבויים?  צדוק עלון סבור כי שפינוזה ניגש גישה אמנותית אל עולם החשיבה: העצם מביא עצמו ליד ביטוי באינסוף אופניו ובאינסוף תאריו. העצם הוא יחיד, אבל מתבטא באמצעות הריבוי, כי הרי כל דבר בטבע הוא ביטוי של אלוהים.

במשנתו של שפינוזה ניתן להיתקל בהיגדים אתיאיסטיים (אין אלוהים!) ליד היגדים על כך שאין בעולמנו דבר מלבד אלוהים, וכן ליד היגדים פאנתיאיסטיים שהאל זהה עם הטבע. אבל אם נתבונן היטב בשלושה סוגי היגדים אלה – ניווכח שבאמת אין ביניהם סתירה: האל הטרנסצנדנטי (מחוץ לעולם), המשגיח על הטבע ועל האדם, איננו קיים – יש טבע שהוא האלוהים, ואין בלתו.

כידוע, אחד היסודות של דת ישראל, ושתי הדתות המתייחסות אליה, הוא הבחירה החופשית, ועל כך נשתברו הרבה קולמוסים, שכן ידיעת האל איננה מתיישבת בשום אופן עם הבחירה החופשית (על כך התחמק באלגנטיות הרמב"ם ב"שמונה פרקים").

שפינוזה הוא דטרמיניסטי: האדם כבול בשרשרת של סיבות, לכן הוא איננו חופשי בבחירתו; ומהו החופש שלו, אם כן? – לחיות על פי התבונה, לפעול על פי חוקי ההכרח של הטבע; כי האופנים (בני האדם) אמנם מוגבלים, אבל נגזרים מן היש האינסופי. חיים על פי התבונה הם גאולת האדם ואושרו. התנאי לאושר – הכרה ביש המושלם, ויכולת האדם לקיים את ישותו.

דקארט, כידוע, ביסס את מציאות האלוהים בטעם אונטולוגי, קוסמולוגי ואנתרופולוגי – וכל זה מן הבסיס: cogito ergo sum. לאדם החושב יש אידיאות של שלימות, לכן המסקנה היא שיש אובייקט מושלם. שפינוזה הולך בעקבות דקארט וטוען: אני חושב, לכן אני כאופן של אלוהים – נמצא. האלוהים הוא סיבת הימצאותם של האופנים, וכל הנמצא – נמצא בהכרח. האופנים אינם חלק מהעצם, אלא ביטויים שלו, הפנים הרבות של האלוהים. למרות שהאופן הוא סופי – אם הנפש משגת את הדברים בנצחיותם – הנפש נצחית. יש להסכים עם עלון צדוק שרק נפש אמנותית יכולה לשלב בהרמוניה וקוהרנטיות שני היגדים מנוגדים כאלה.

ולא רק זאת, אלא ששפינוזה מציין שלעצם ולתאריו אין מציאות ללא אופניו; בלי האופנים העצם לא היה יודע שהוא קיים. אהבת אלוהים השכלית היא האהבה שהאל אוהב את עצמו. האל הוא בעל תודעה עצמית מכוח התודעה העצמית של האופנים. ללא האופנים – האלוהים לא היה יודע שהוא נמצא. אלו ממש מחשבות כפירה אתיאיסטיות.

עלון מזכיר רשימה ארוכה של פילוסופים ששפינוזה הושפע מהם, אבל הציע פתרונות פילוסופיים משופרים לדילמות שקודמיו חשפו. הוא מתנגד, למשל, לקביעה של בלז פסקל (1662-1623) שהתבונה האנושית יכולה להגיע רק לתודעת חולשתה (ואריאציה לדברי סוקרטס). שפינוזה, לעומת זאת, קובע כי אנחנו יכולים לדעת את האמת רק מתוך עצמנו, שהרי שכלנו ושכל האל אחד הם, ומציאותנו היא מציאות האל.

מהאסכולה המילטית (תאלס, אנכסימנדרוס, אנכסימנס) שאב את ההסבר האימננטי של הטבע (כלומר, אין הפעלה חיצונית לטבע – תאלס), והגישה המוניסטית ("מוניזם רך"), ששפינוזה מחזיק בה, לאמור, האלוהים הוא אחד ויחיד, אבל ביטוייו בריבוי. זאת בניגוד לטענתו של פרמנידס (שהוזכר לעיל) הדוגל ב"מוניזם חמור", לאמור – מה שאנחנו תופסים בחושים ובדמיון כריבוי איננו אלא אשלייה.

המחבר מזכיר גם "מוניזם מורכב" מבית מדרשו של הרקליטוס, הטוען שלכל יש חייב להיות יש מנוגד. וכמובן, הוא מזכיר את השקפתו של אפלטון השולל את המוניזם בכלל, שכן האידיאות הרבות מובילות אל מכלול יחיד – הוא היש המושלם.

ג. ו. לייבניץ ממשיך, כנראה את אפלטון בטענו שהריבוי  (מונאדות) הוא תופעה בסיסית. יש דמיון בין המונאדות של לייבניץ לאופנים של שפינוזה, וכן שפינוזה חושב שעולמנו הוא הטוב בעולמות. המסקנה המתבקשת – לייבניץ (1716-1646), כמו פ' ניטשה (1900-1844) ואחרים, הושפע משפינוזה (1677-1677), מסתבר שלייבניץ פגש את שפינוזה ב-1676. גם ג. ו. פ. הגל (1831-1770) הושפע משפינוזה, כשהוא טוען כי חירות האדם מתבטאת בכך שהוא מודע לטבעו התבוני, ולכן פועל על פי התבונה.

פ' ניטשה הולך בעקבות שפינוזה כשהוא דוגל בגישה אימננטית – ישנו רק מה שישנו, מחוץ לזה אין כלום – אין אל בורא עולם, לא ממלכת אידיאות, לא חוקי מוסר אבסולוטיים, ויש גם "סטיות" מהבסיס השפינוזאי, כשהוא רואה בטבע כאוס, ולא אלוהים כפי שסובר שפינוזה.

מלבד, הידע החובק את עולם הפילוסופיה, ימצא הקורא בספר הזה רחשי אהבה עזים של המחבר אל משנתו של שפינוזה, אהבה המתבטאת בעיקר בכך שהוא הופך כל עקוב למישור, ומשרה על כל מה שנראה כסתירה – הרמוניה חשיבתית וקוהרנטיות.

 

פורסם ב"חדשות בן עזר" 1244, מאי 2017

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לצדוק עלון