תשמעו סיפור על המצעד הצבאי האחרון של צה״ל בירושלים

תשמעו סיפור על המצעד הצבאי האחרון של צה״ל בירושלים. זה היה בשנת 1973. היינו בטירונות נחל (גרעין "צאלה"), מחנה 80, והנה הוחלט כי מחלקתנו תצעד, ולא סתם אלא בתור דגלנים. הסיעוני לשדה התעופה עטרות, לקיים שם את החזרות.

אינני יודע אם מי שלא הרים דגל מבין את הקושי בנשיאת הדגל; צריך כוח (בעיקר לנטרל השפעות של הרוח) וריכוז רב (שכן אחיזה במקום אחר במוט משבשת את התמיכה בדגל והוא נוטה ליפול).

הרס״ר דני היה מעמיד אותנו שעות והאימונים היו מפרכים. עד היום אני זוכר את שאגותיו החוזרות ונשנות "לעמוד זקוף שמלמעלה רואים את הכול".

הכי קשה היה התרגול הקשור בהצדעה ("לימין – הצדע"). איזו פרוצדורה מסובכת. הוא היה צועק "לימין…" ואז אנו הדגלנים היינו צריכים לעשות מספר פעולות שתכליתן הוא להפוך את אחיזת הידיים בדגל על מנת שיהיה אפשר להטותו ימינה, ובנוסף היינו צריכים לספור שלושה צעדים כאשר רק לאחר השלמת הצעדים ובהיותו משלים את הפקודה "… הצדע" היה עלינו לספור עוד שני צעדים ו"להפיל" את הדגל ימינה, כלומר להטות אותו חדות ימינה, וכך להמשיך לצעוד עד "יעבור זעם", דהיינו עד שנסיים לחלוף על פני בימת הכבוד. כל הפרוצדורה המורכבת הזו באה לסמל הצדעה ליושבים בבימת הכבוד – בדרך כלל ראש הממשלה, שרים ונכבדים אחרים. "אנחנו נרשים מאוד את הנכבדים", היה צועק רס"ר דני (ואני הבינותי כמה תשוקה בליבו להרשים), "ולהיות זקופים שמלמעלה רואים את הכול".

מעולם לא הצלחתי בכך, הן בשל כובד משקל הדגל והן בשל התיאום המופלא בין הידיים (החלפת האחיזה) וספירת הצעדים. מהר מאוד הבין הרס"ר דני שאני, איך לומר – "עקום". ולאחר שלושה ימי אימונים מפרכים הוא צעק עליי, "אתה! אתה לעולם לא תצעד אצלי. חייל דמיקולו".

אודה שלא הצטערתי בליבי על העניין; ממילא לא האמנתי ביכולתי להצדיע עם הדגל. אני זוכר שהייתי עושה עבודות רס"ר (כלומר מגרף עם מגרפה צהלית תקנית אדמה, פעם מצפון לדרום ופעם ממזרח למערב – אותה חלקת אדמה כמובן; וכשלכולם נמאס לראות אותי מגרף לכאן ולכאן נצטוויתי לחפור בורות שלאחר מכן היה עלי (בפקודה!) למלא אותם בחזרה; בסוף גם סיידתי חביות…). הייתי עשה כל זאת ומביט מבין לבין איך כולם מתאמנים ומתאמנים והרס"ר שואג כל הזמן, "לעמוד זקוף שמלמעלה רואים את הכול".

שבועות רבים ארכו האימונים המפרכים. הרס"ר יצא מגדרו ושינן שבזמן ההצדעה "נהיה קרובים מאוד לבימת הכבוד, ובירושלים יש רוח, ולא לתת לרוח להוביל את הדגל, וללכת זקוף שמלמעלה רואים את הכול".

רצה הגורל ויומיים לפני הצעדה חלה אחד מחברינו, והיה חסר לרס"ר דגלן. הוא קרא לי ואמר לי בחירוק שיניים, "תיזהר, אני מכניס אותך, אבל תיזהר ממני, אני כבד מאוד, אתה לא יודע כמה אני כבד".

עד היום אינני יודע איך נשתבשה עליו כך דעתו. איך ציפה שאצליח אם גם לו הייתי מתאמן כל אותם שבועות לא הייתי מצליח? אבל זה מילא. איך לא עלה בדעתו שעליו להציבני באמצע ולא בצד הימני, הכי קרוב לבימת הכבוד? אני – הכי קרוב לבימת הכבוד?! אולי חשב שאם הוא צועד מימין (מחוץ לכבודה) הוא יהיה סמוך אליי וכך תהיה לו שליטה עליי (אלה דברי הזכות היחידים שעולים על דעתי לומר להגנתו).

מכל מקום, הגיע מועד הצעדה. אני זוכר שמחצות הלילה עמדנו מוכנים (כלומר 14 שעות לפני תחילת הצעדה). כך הדבר בצה"ל: הרמטכ"ל הורה לסגנו שכולם צריכים להיות מוכנים בשעה 12:00 בצהריים (שעתיים לפני תחילת הצעדה); סגנו הורה לאלוף הפיקוד להיות מוכנים בשעה 10:00 וזה אורה לאוגדונר – בשעה 8:00 בבוקר. עד שההוראה הגיעה למ"כ שלנו – השעה שבה היה עלינו להיות מוכנים הייתה חצות הלילה.
מחצות הלילה עמדנו (קפואים בקור הירושלמי). והנה סוף סוף נצטווינו לשים את הדגל בנדן (כי עוד שעה מתחילים…), והנה מתחילים.

בתחילה עוד היה בסדר, כלומר, הרס"ר צעד מצד ימין סמוך מאד אליי כשאני באמצעה של השורה הימנית. מפעם לפעם סינן מבין שיניו, "תזדקף ותחזיק חזק, דמיקולו!".

אלא שככול שהתקרבנו לבימת הכבוד הלכה הרוח והתגברה (ואני דמיינתי שהיא מרימה אותי עם דגלי אל על ואני מביט על ירושלים עירי היפה מלמעלה, "שמלמעלה רואים את הכול"…).

והנה אנו מתקרבים לבימת הכבוד; הוא בשיא המתח – הולך מתוח וזקוף וכובעו (כובע הרס"רים המהולל על ראשו), ואני מתרגל במחשבתי את כל העניין הזה של ההצדעה עם החלפת הידיים וספירת הצעדים. אנו מגיעים קרוב מאוד לבימת הכבוד, וכל הנכבדים, כולל גולדה מאיר, ראשת הממשלה, במרחק נגיעה, והכרוז מכריז "לימין…" וכאן מתחילה המהומה: כולם נערכים להטיית הדגל, ואני? שומו שמים והשימוה, אינני יודע מה יד ימין צריכה לעשות ואינני יודע מה שמאלי צריכה לעשות, וכמה צעדים לספור, וממתי לספור, והאם קודם שלוש או קודם שתיים ואיך, איך אחליף ידיים? אני מתחבט בשאלה ומבין שעליי להחליט במהרה (והרס"ר מסנן "חזק, חזק אני אומר"), והנה באה המשך הפקודה "… הצדע", ואני בהטייה חדה, כדי להתגבר על השפעתה של הרוח, מפיל את הדגל ימינה, ואבוי! דגלי עטף את הרס"ר כולו, מנעליו המצוחצחות (איך אפשר להבריק כך נעליים? כאילו המציאו ברק רק לרס"רים) ועד כובעו, והוא נאבק להיחלץ מהדגל (ביותר דאג כובעו שמא ייפול מעל ראשו; אפשר לחשוב – מה יש בו בכובע הזה שהרס"רים כה מחשיבים אותו?).

דגלי עוטף את הרס"ר ומתנופף לו כך וכך ועתה הוא מאיים להמשיך לכיוון בימת הכבוד ולעטוף את גולדה, שהייתה סמוכה מאוד; ואני מוכן להישבע שהיא, עם "נעלי הגולדה" שלה, נרתעה לאחוריה (ואף נדמה לי ששמעתיה שואלת, מה זה פה?).

והרס"ר? לאחר שייצב את עצמו (והוא הבחין שהוא הצליח לעשות כן רק לאחר שהתרחקנו מרחק נכבד מבימת הכבוד וכעס מאוד על שתוכניתו להרשים ירדה לטמיון) הביט בי בזעם ובעיניים מזרות אימה ואמר, "אני כבד, אתה לא יודע כמה אני כבד, אני אלמד אותך, אצלי אתה תהיה בנאדם, אתה עוד תראה מה זה".

מכאן ואילך התחילה התפרקות כללית והמתח נפל. אני ראיתי על הקרקע קופסת שימורים שהטנקים לפנינו רמסו ובעטתי בה צועק לעמיאל מהגרעין שימשיך בבעיטה, והוא בעט ומסר לאהרון וזה לאלי ומשם למומו ויגאל וזה מחזיר אליי ואני לשמוליק ולמשה, והוא לפוצ'י ומשם לוולף ולוויצמן וליוסי וזה לירון, זהר, עמיר ואריאל, וכך גרעין "צאלה" כולו שיחק "מסירות" בקופסת שימורים מעוכה עד שהגענו לסיום המצעד בבניני האומה.

והרס"ר? קצת ריחמתי עליו שכן ידעתי שבחושיו הוא מבין שאין לו אלא רק על עצמו לכעוס; ידעתי שרק ההכרה בטיפשותו מונעת ממנו לכלות בי זעמו. הוא השתדל להימנע מלראות אותי, אך במחנה 80 הוא היה תמיד בכל מקום (ולא אשכח איך פעם התחמקתי ממנו ופניתי לכיוון ההפוך אך אחרי כמה דקות הוא בא מולי; רגע, אולי גם הוא ניסה להתחמק ממני? לאלוהים הפתרונים…). מכל מקום, בכל פעם שהיה רואה אותי הוא היה מרים עליי יד מאיימת וצועק, "אני עוד אראה לך, אני כבד, אתה לא יודע כמה אני כבד".

ועכשיו אני שואל, למה לנו מצעד צבאי ביום העצמאות? לא כדאי לחכות לעתות שלום ואז לערוך אותו?