תשמעו סיפור על שמי

שמי הוא צדוק. שמי, שהוריי העניקו לי, הוא מושא למחשבות והרהורים, אלא שאני רוצה לספר משהו אחר – על שיבוש שמי ע"י אנשים.
אני רגיל שמשבשים את שמי. יש הקוראים לי ציון; ויש – שמשון, עמוס, שלום, בצלאל ומה לא.
בצעירותי השתתפתי בעשרות סמינרים, ימי עיון וכדומה. ותמיד המנחה היה מתבלבל בשמי. פעם אחת, נגרמה לי שמחה שכן המנחה גילה מקוריות כאשר החליט להצמיד מדבקה גדולה בצורת עיגול ובה שמות המשתתפים. וכך, הסתובבתי בשמחה עם מדבקה גדולה על כתף ימין ובה רשום בלורד אדום ובגדול שמי – צדוק. אלא שהפעם הראשונה שפנה אלי המנחה, למגינת ליבי, הייתה כך ״כן, ציון. מה תוכל אתה להגיד לכל המשתתפים״.
הכי משונה זה המורה ליוגה שלי. בשיעור (בו אני הגבר היחידי) הוא נוהג לחלק לי מחמאות ולעודדני. מילא שבשיעורים שונים הוא פונה אלי בשמות שונים, אלא שלעיתים באותו שיעור עצמו הוא פונה אלי בשמות שונים. אני זוכר שיעור אחד שהתנהל בערך כך: ״יופי עמוס, להרגיע, לשאוף אוויר לאט״, ״להרפות, בצלאל, להרפות״, ״למתוח ולהרפות, שלום. אין סתירה בין השניים״. (למען לא אחטא מחובתי לציין (בסוגריים) כי יש מקום למחשבה שברוב השיעור הייתי בהרפיה עמוקה ודמיינתי שהוא קורא לי בשמות שונים.)
כך אנשים משבשים את שמי, והדבר מהווה מושא למחשבות והרהורים: מי משבש, האם עומד משהו מאחורי השיבוש, האם המשבש משבש גם שמות אחרים וכדומה.

מכאן אני נזכר בעמוד אחד מ"עמוד-שניים ליום" שבו מוזכר עניין שיבוש השמות. הנה הוא.

יעקב מהרהר בפרי הפשרה בין גופנו לנפשנו, ואני מספר סיפורים לרופאי הצעיר

אלוהים עשה פשרה בין הגוף לנפש, ויצר אותנו כפרי הפשרה, חשב יעקב. כזה הוא גם מעשה היצירה שאנו יוצרים – פרי הפשרה בין גופנו לנפשנו.
לפעמים אני מודה לאלוהַי שאינני אלרגי לאנשים אלרגים. מי כאן במשרד אינו אלרגי? כולם אלרגים, והאלרגיות שלהם מתפרצות בעונות המעבר, כאילו חילופי העונות באים להזכיר לנו את חולשותינו, שבשר ודם אנחנו. (דינה סיפרה על ידידה שלה, אחת בשם רחל שהיא אחות בבית החולים הדסה, שטוענת כי ההומור הוא התרופה לכל האלרגיות, ואכן רחל זו בעלת חוש הומור ומצחיקה את כל סובביה.)
אני עצמי אלרגי לתירס, אבל רק בצורתו הגולמית. אם אוכל גרעיני תירס יתכסה גופי פריחה. (זה קשור לסוג הדם שלך, יכלה תקוה לומר לי. למה אנשים נוטים לא לברר ולא לדעת את סוג הדם שלהם?), אבל אם אוכל פופקורן או חטיפי תירס אחרים, הכול יהיה בסדר. הרופאים ששמעו ממני על עניין זה היו ספקנים. לפי דעתם אני אלרגי למשהו אחר, אבל למזלי רופא המשפחה האחרון שלנו (הקודמים – או שעזבו את הארץ או שעזבו את העיר, או שאנו עברנו לגור בשכונה אחרת) נוטה לקבל את גרסתי ולהאמין לדיאגנוזות שאני עושה על עצמי, ולא נראה לי כי הוא רואה בהשערותַי עלבון לעולם האקדמיה הרפואי, אף שאני יודע שבלבו הוא חושב שאני היפוכונדר. אגב, אני לא זוכר אם כבר סיפרתי שפעם רציתי להיות רופא, ורציתי בזאת לא כמטרה אלא כאמצעי, כי חשבתי שכרופא אוכל להושיע את האנושות כולה, אבל מכיוון שידעתי שגם עם כל היכולת שלי לא אוכל להושיע את כולם, נכשלתי בבחינות הכניסה לאוניברסיטה העברית, ואף על פי שידעתי כי אם יש ברצוני באמת ובתמים להיות רופא עלי לנסות את מזלי בכמה אוניברסיטאות, הרי נתקפתי חולשה (שכן כיצד אוכל להושיע את כולם?), עד שוויתרתי על הרעיון, ומה שקרה בסוף הוא שהחיים דחקוני לבנק המסחרי הזה בירושלים, והנה אני שרוי כבר למעלה מכמה שנים במצב שבו אני מסיים בעוד רבע שעה את התואר הראשון בכלכלה ובמנהל עסקים.
גם אבי היפוכונדר, ואני זוכר כיצד הוא ואמי היו עושים תורנות של הליכה לרופא. לא אחת היו נפגשים אצל הרופא, אבל רוב הזמן היו נפגשים כשהוא בדרך מן הבית אל הרופא והיא בדרך מן הרופא אל הבית, או להפך. לכל אחד מהם היה ארון תרופות משל עצמו, עד שפעם כעס אבי על אמי על שהצליחה לגרום לרופא לתת לה כדור חדש, ואילו הוא, על אף הפצרותיו, לא זכה לקבל מרופאו אותו כדור ממש. מאז אותו יום יש להם ארון תרופות משותף, והתרופות שלו מובחנות מן התרופות שלה בסימנים הידועים רק להם.
כדי שרופאי הצעיר יֵדע שלא כל כך אכפת לי שהוא חושב שאני היפוכונדר, אני מספר לו לפעמים איזה סיפור משעשע שקרה לי עם רופאים. פעם סיפרתי לו שבטירונות היו לי צלצולים באוזניים, ושלחו אותי לבית חולים רמב"ם לבדיקות. לאחר שבדלפק אחד צעקו עלי מי אמר לך שזה כאן, ובדלפק אחר אמרו לי שקודם אני צריך לקחת מספר מקומה אחרת לגמרי, ובדלפק שלישי הביטו עלי ברחמים וטענו שאינני אלא מבזבז את זמני כי אינני יודע לאן ללכת והיכן התור הנכון וכך הלאה עד בלי די, מסרו לי לבסוף לשבת עד שיקראו בשמי. ואינני יודע כמה זמן המתנתי עד שקראוני, שכן במשך הזמן הזה החילותי בוהה ומדמיין שהנה עכשיו, לאחר החייל הזה, יקראו סוף-סוף בשמי, ושהנה, לאחר שזה יֵצא כבר יגיע תורי, אבל הייתי מתבדה בכל פעם מחדש, ונראה כי לא הגיוני שמישהו יודע שאני ממתין לתורי. כשגמלה החלטה בלבי שלא אכפת לי מתי יקראוני ותרדמה החלה להמתיק את שהותי שם – באותו רגע בדיוק קראו בשמי, אבל אני חשבתי שאני רק מדמיין את העניין, ונשארתי להמשיך לנמנם. לפתע הרעים הקול ברמקול והפחידני שעלי להיכנס תכף ומיד, שאם לא כן אדוּוח כנפקד. מיהרתי להיכנס. הרופא לא הביט בי כלל ולא שאל לשמי, רק שלף מכיסו פנס קטן, קירב את אלומת האור החזקה לעינַי, ושאל כמה אצבעות מאצבעות ידיו מורמות. אני, שטרם הסתגלתי לאור הפנס סונוורתי לחלוטין, ואמרתי לו שאינני רואה בכלל היכן ידו. הוא נהם נהימה של רוגז, ובדיוק כשכבר התחלתי להסתגל לאור ולזהות את הסובב אותי, הוא כיבה את הפנס ושאל, עכשיו אתה רואה כמה אצבעות יש כאן? אבל עתה רק כוכבים ראיתי, שכן טרם הספקתי להסתגל לאור הרגיל ושוב עניתי לו כי אינני רואה דבר (רק כוכבים). הוא רטן בחוסר סבלנות, ושאלני, מה שמך? מסרתי לו את שמי. מה הבעיה? המשיך. אוזניים, עניתי. הפעם הוא לגמרי איבד עשתונות, אז למה הגעת לכאן? שאג, פה כולם מטומטמים, מה אתה עושה אצלי? אני רופא עיניים! אמרו לי להיכנס, ונכנסתי, עניתי. הוא יצא מן החדר בכעס ובהילוך מהיר, ולאחר זמן מה חזר עם קצין המרפאה, וזה הובילני לחדר נוסף ודאג שאכנס מיד. בחדר זה הרופא הביט בי זמן מה ושאג לתוך אוזני הימנית, אז יש בעיות באוזניים, מה? לא הספקתי לענות, ומיד צעק, תחזור על כל מילה שלי, וכאן צרח קרוב לאוזני, ת ש ע. אני חזרתי וצעקתי, ת ש ע, ואגב כך שאלתי אותו, למה אתה צועק? הרי אני שומע הכול. הוא קם ממקומו ואמר, אתה אומר שאתה שומע הכול, נכון? אנחנו תכף נראה, ואתה, אל תענה לי בצעקות. הוא פנה לפינה אחת של החדר ושוב שאג, ע ש ר. ע ש ר, שאגתי אחריו. כך נמשך הדבר כשהוא מדלג מפינה אחת של החדר לפינה אחרת ומנמיך את קולו בהדרגה. לפתע נעמד מאחורַי ואמר בלחישה שאדם צלול בקושי היה שומע: א-חת. לי לא נותרה ברֵרה אלא לחזור אחריו בלחישה: א- חת. ואז הוא כופף את אוזנו לעברי ואמר במהירות, מה אמרת? מה אמרת?
רופאי הצעיר שומע את סיפורַי בהנאה גלויה, ולבסוף אומר, תבוא שוב לבקרני, אבל רק לספר סיפורים.
אגב, אורה, שהייתה בחדר מיון עם ילדהּ וטופלה שם בידי רופא ערבי, אמרה שהיא תמסור את מזוזות ביתה לבדיקה. היא מאמינה בכך אף על פי שהיא איננה שומרת מצוות. (לפעמים איציק ומשה, בלהט הוויכוח ביניהם, ומחמת התרגשותם מן המאבק המתחולל בנפשם משבשים האחד את שם רעהו. איציק יכול פתאום לפנות למשה בשם נועם, ומשה יכול לפנות לאיציק בשם צבי. שניהם גדלו בבתים דתיים, אך קשה לדעת מה יחסם לדת ולמסורת.) אומרים שדודהּ של אורה נישא לערבייה, ושניהם ברחו לירדן ועתה הם חיים שם.