ורד

ורד, אחותה הצעירה של אשתי רונית, היא בת 43, נשואה לדן ואימא לנויה, כיתה א׳, ולזיו, בגן.
היא הייתה עורכת דין במשטרה.
לפני כארבע שנים חלתה בסרטן השד. היא טופלה ובתום הטיפול חזרה לחיים רגילים, שמחים ומלאי פעילות.
לפני שבועיים הודיעה לנו כי במשך התקופה נתגלו בגופה גרורות שלהן עתה אין טיפול. בדיעבד למדנו כי לאחר כשנה מתום הטיפולים חזרה אליה המחלה, והיא לא סיפרה זאת לאיש כי העדיפה לא לצער את בני משפחתה כל עוד התרופות הצליחו לדכא את המחלה. ובאמת אי אפשר היה לחוש בכל התקופה כי היא הייתה חולה.
ובאחת, מאישה שמחה ופעילה היא הפכה לפסיבית וחלושה.
אשתי, רונית, הודיעה מייד כי היא תפרוש לגמלאות בפרישה מוקדמת ותטפל בה עד שתחלים ובשני ילדיה הקטנים.
שלושה ימים לאחר שהודיעה לנו על ההתדרדרות במצבה ובכהרף עין מסרה ורד את נשמתה לבורא עולם.
אין לתאר את הצער ואת העננה הכבדה. הלב מתכנס לתוך עצמו בראותו שני ילדים קטנים מבקשים את אימם.

גיסתי, הייתה בחורה פעילה, ישרה, חכמה, אמיצה, אוהבת ואהובה על עזרתה לכול. היא ובעלה חיו בשמחה וגידלו את שני ילדיהם הנהדרים באופן מעורר כבוד.

והיא הייתה בתנועה שמחה ומתמדת כל הזמן. בתוך הצער הכבד על מותה חשתי שהיא כל כך הייתה בתנועה מתמדת עד שכל מנוחה בחייה היוותה אופן של תנועה, ועתה, ההפסקה הזו בפעילותה אינה עוד אופן של תנועה. חשתי כאילו מנוחתה עתה היא הקפאת תנועה שלא הגיעה ליעדה. היא כל הזמן הייתה בתנועה וגם כשהייתה במנוחה הייתה זו מנוחה שהיא אופן של תנועה, ועתה חלה הקפאה בתנועתה, הקפאה שאיננה חלק מתנועה ומנוחה – הקפאה שיקשה עלינו להגיד שהיא בגדר "מנוחה נכונה".

שנים רבות למדתי פילוסופיה באוניברסיטה העברית. אני מניח כי משיכתי לכך מגיל צעיר מאוד נבעה מהמחשבות על החיים, על המוות ועל היחסים ביניהם. המוות אינו יכול להיתפס כאירוע משלים לחיים אך גם לא מובן מדוע יהיה קיים כמשהו המתנגד וסותר את מהותם של החיים. שמחה על עצם ההיות נתערבבה בצער על חלופיות ההיות. כל כך הרבה שנים למדתי פילוסופיה, ולבסוף אני חוזר לשאלה הפילוסופית הראשונית המציקה ביותר והיא – אם אנו קיימים למה אנו מתים, ואם אנו מתים, למה אנו חיים? איך קרה שנתהוותה בכלל תופעת ההיות ושלה נלווה משהו שנראה כניגודה המוחלט?

במועקה קשה ובזעזוע הולכנו לפני עשרה ימים את גיסתי היקרה והאהובה ורד למנוחת עולמים.
בעלה של ורד, דן יבדל"א, ביקש שהשבעה תהיה אצלנו בבית, וכך היה.
חבריהם הצעירים באו לנחם. כל כך צעירים, מרושלי ביגוד ומהודרי לבוש; כל כך הרבה צעירים שבאים לנחם אבלים על מותה של צעירה כמותם – שלא נדע.
באו מנחמים רבים גם לאמה תבדל"א של ורד, לאשתי ולשני אחיה – יבדל"א, והגיעו גם רבים מחבריי – וייבדלו כולם לחיים ארוכים.
וכל אחד ניחם בדרכו שלו.

אני זוכר כי אבי, מנוחתו עדן, היה דורש דרשות – באירועים שמחים ובאירועים עצובים. והיו דרשותיו נשמעות בשקיקה על ידי הכול. הוא עצמו היה ממלא פיו שחוק או בוכה בדמע עין והכול בהקשר לתוכן דרשותיו, ואף לפעמים הזמן שעבר בין השמחה לעצב במהלך הדרשות היה דקות ספורות.
הוא דיבר אל הקהל בשפה מובנת ופשוטה והכול אהבוהו.

אני זוכר כי הפסוק "מצווה על המת שישתכח מן הלב" הטריד את נפשי הצעירה – כיצד נוכל לשכוח את מתינו האהובים עלינו כל כך? כמה שמחתי שאבי דרש והסביר את הפסוק המטריד בדרך מיוחדת: צריך לזכור את המתים רק למען החיים. רוצה לומר, יש לזכור את המתים כל עוד הם מסייעים לנו בחיינו. המתים הם המצווים עלינו לשכוח אותם וזאת אם הזיכרון הכואב בדבר אובדנם יוביל למצב של הרס ולא של בנייה והמשכיות.
מאוחר יותר בחיי נתוודעתי למחלוקת האלמותית בין בית שמאי לבית הלל: "שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו". כמה חכם. הרהורים מהרהורים שונים פקדוני ומהם – שמא אלמלי יכולנו להתמודד עם תופעת המוות אולי כלל לא היינו נולדים, ושמא מציאותנו היא זכות שאנו עצמנו בחרנו בה ושאלמלי בחרנו בה אולי כלל לא היינו נולדים. מהי הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להיות חלק מספר הטבע? ומה ההבדל בין מי שזכה, נולד ומת לבין מי שכלל לא זכה להגיע לכלל הולדה?

אני מתאבל על ורד שאותה אני מכיר מיום היותה בת חמש. היא הייתה כמו האחות הגדולה של שלוש בנותיי, ועל אף הפרשי הגילים – כמו האחות התאומה של אשתי; היא הייתה בבת עינם של הוריה ושל אחיה; היא הייתה "הדודה" ו"הגיסה"; והיא חיה בהרמוניה עם בעלה ועם שני ילדיהם הקטנים.

אני מתאבל ונזכר באבי עכשיו כי בדרשות בבית האבל נהג לספר על רבי אלעזר בן ערך. אני מצטט מתוך "אבות דרבי נתן": "שמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו. נכנס רבי אליעזר וישב לפניו. ואמר לו: רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור. אמר לו: אדם הראשון היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומין. ומניין שקיבל עליו תנחומין? שנאמר: (בראשית ד) "וידע אדם עוד את אשתו". אף אתה קבל תנחומין. אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של אדם הראשון.
נכנס רבי יהושע ואמר לו, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור. אמר לו: איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומין. אף אתה קבל תנחומין. ומניין שקיבל איוב תנחומין? שנאמר: (איוב א) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של איוב…"
וכך נכנסים לרבן יוחנן בן זכאי רבי יוסי שמספר לו כי אהרון קיבל תנחומים על מות שני בניו, ורבי שמעון שמספר לו שדוד המלך קיבל תנחומים על מות בנו, וגם להם משיב רבן יוחנן את התשובה שצערם של האחרים אין בו ניחומים אלא דווקא תוספת לצער האישי.
עד ש: "נכנס רבי אלעזר בן ערך. כיון שראהו, אמר לשמשו: טול כלי ולך אחרי לבית המרחץ, לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו. נכנס וישב לפניו ואמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהפקיד אצלו המלך פיקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר: אוי לי, אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום? אף אתה רבי, היה לך בן. קרא תורה, מקרא, נביאים, וכתובים, משנה, הלכות ואגדות, ונפטר מן העולם בלא חטא. ויש לך לקבל עליך תנחומים כשהחזרת פיקדונך שלם. אמר לו רבן יוחנן: אלעזר בני ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמין."

ורד גיסתי נפטרה מן העולם בלא חטא.

נזכור את ורד גיסתי היקרה והאהובה, וזכרה יזרֶה אור וברכות על שני ילדיה הקטנים, בעלה, אמה, אחותה, שני אחיה, ועל כל קרוביה ואוהביה.