אחוז בקולמוס כותב
תקוה מספרת על יורם שמת מרעב בתקופת המנדט, ואומרת
שהגברים בימינו קילקלו את משמעות העניבה
סבלנות, סבלנות, מבקשת תמיד תקוה, שכן כשהיא נדרשת ללמוד דבר חדש, בעיקר בתפעול המחשב, היא נלחצת קצת, וכדי להזכיר לזולת ובעיקר לעצמה שהכול טמון בסבלנות, היא מוציאה מתיקה את הסנדוויץ' היומי שלה ומתחילה לאכול. היא אוכלת באטיות-מה וכך מרגיעה את עצמה. היה נדרש לה מעט זמן, אבל בסופו של דבר היא מבקשת הסבר חוזר, מבינה את שמוטל עליה, וחוזרת לשגרת יומה.
תקוה הייתה חוזרת על אותו סיפור על יורם, בדרך כלל בשעת אכילה, כמי שמבקשת להתנצל שהאוכל ניתן בידינו בשפע, ולא יכולת שלא לקשור את עניין האוכל לעניין הקשיים שיש לה בלימוד חומר חדש. כל טוּב, כל טוּב יש לנו, הייתה אומרת מדי פעם בפעם, כשהיינו יושבים לאכול את ארוחת הצהריים, איך דברים השתנו מאז הבריטים. לא אוכל לשכוח את יורם בתקופת המנדט הבריטי, שילכו לעזאזל, הבריטים האלה, כמה הם היו רעים. יורם ואני היינו ביחד כל הזמן אצל הסבתא שלו, שהייתי בטוחה שהיא גם הסבתא שלי. מסכן. היום יש לנו כל טוּב, אבל אז, בתקופת המנדט הבריטי, לא היה לנו מה לאכול. אמי הייתה מחפשת עשבים ומבשלת אותם, וכולם היו אוכלים בבושה, אבל יורם, יורם – הגאווה, הגאווה שלו אכלה אותו. הוא היה מתבייש לאכול. אפילו סבתא שלו לא יכלה לשכנע אותו. והוא מת מרעב. מסכן יורם, מסכן.
תקוה הייתה חוזרת על הסיפור הזה ומתמודדת באמצעות הפסקה של אוכל עם קשייה שלה בלימוד חומר חדש. תמיד היה בתיקה סנדוויץ', כאילו גמלה החלטה בלבה שהתגברות על העדר האוכל שהרג את יורם היא שתעזור לה להתגבר על קשיי היומיום.
תקוה מבוגרת ממני מעט, והיא חשה רגשות איבה לצעירים בעלי תארים אוניברסיטאיים שבאים לעבוד בבנק והם לבושים לבוש ספורטיבי אלגנטי. היום כל אחת יכולה לצבוע את שערה באיזה צבע שהיא רוצה – לא להאמין, הייתה אומרת. והגברים, תראה מה הם עשו מהעניבות, הם קילקלו את משמעות העניבה – עניבות עם פרחים, עניבות עם ציורים, עניבות עם דמויות של וולט דיסני… אני זוכרת את העניבות של המפרי בוגרט, של אדי קונסטנטין, אני זוכרת את העניבות ואת החליפות של מורַי, של אבי. והיום חליפה אדומה, חליפה בורדו – מה זה?
==
עמוד מ"עמוד-שניים ליום" ("עמדה", 2011)
מקסים ורגיש כרגיל. אני חייבת סופסוף לרכוש את הספר הזה.
שבוע טוב (כמעט כתבתי שובע טוב, מלשון שבע :))
רקפת הי,
תודה ומקווה שהספר יגיע ליידיך בקרוב ובעיקר שתיהני מעמוד-שניים ליום (ושלא נשבע מאהבתנו לספרות ובכלל…).
צדוק
הכי אני אוהבת את תקוה כבר אמרתי לך, כיף לקרוא כאן את הפרקים.
שבוע טוב.
אביטל הי,
מה אגיד לך, גם אני אוהב את תקוה.
תודה — צדוק
צודקת תקווה !
ו…עוד לא אבדה תקוותנו שגברים ילכו עם עניבות כמו שצריך !
כל טוב לתקווה וכל טוב לך צדוק ולסיפוריך המעלים חיוך ואמפטיה והרהורים על החיים ומה שמעבר להם
שבוע טוב
ריקי הי,
מתקוה (במלעיל) לתקווה (במלרע)…
תודה — צדוק
יפה הקטע
וזה היופי בספר הזה בו אתה מצליח לעשות לנו היכרות טבעית
עם הדמויות שמוכרות לך מחיי היום יום
אתה עושה זאת בחן ובחוכמה מיוחדת שמחבבת עלינו אותם
ממליץ בחום לקרוא את הספר
דוד הי,
תודה ושמח על המלצתך.
ולגבי הדמויות — הן מוכרות לי ללא ספק, אך ספק אם מזכרוני ספק אם מהיותן מבטאות את רחשי ליבי…
ד"ש — צדוק
אוהבת את הפשטות החכמה של תקווה -הנובעת מחכמת הרחוב, חכמת החיים הנלמדת באוניברסיטה הכי גדולה – אוניברסיטת החיים, שאין לה צורך בתארים אקדמאים כדי להבחין בין עניבה שווה לסתם עניבה מצועצעת והעניבה כמטפורה, כמובן, כמו האוכל וזכרון האוכל וזכרון הרעב –
אותו מזון שהיא נזכרת בו כשהיא צריכה ללמוד דברים חדשים
אותו סנדוויץ המשמש כמנגנון הגנה מפני הקדמה וגינוניה, המנסה אולי לסגור חלל פעור של ההווה
חנה הי,
כרגיל נעים לקרוא את דברייך.
נוטעת תקווה התקוה הזאת.
ד"ש — צדוק
היי צדוק, מצאה חן בעיניי תקוה הזאת, שאומרת בדיוק מה שהיא (ואחרים) חושבת ושיש לה התבוננות אמיתית.משהו בה מחזיר אותי גם לסיפורים של פעם, שסיפרו לכל הילדים שלא רצו לאכול… 🙂
נורית הי,
תודה. וטוב שנזכרת והזכרת את "הסיפורים של פעם שסיפרו לילדים" (כי הזיכרון והשכחה מבטאים את תמהיל חיינו, כפי שמוזכר בעמוד אחר בספר…).
צדוק
תקוה תקוה כמה התגעגעתי אליך, אחזור אליך מחר. ורקפת יקרה, רוצי לרכוש את הספר מחכה לך הנאה צרופה. תקוה תקוה איך את משתלבת עם מחרוזת הדמויות שאתה שוזר לנו לנו צדוק, בכשרון, רגישות, מקוריות, חכמה, וחוש הומור. חיה אסתר
חיה אסתר הי,
גם אני מהמתגעגעים למה שאני קורא…
תודה — צדוק
אני מתמוגגת מדמותה של תקוה .יופי של דמות שרטטת ויופי של סיפור כתבת ,צדוק יקר
עפרה
עפרה הי,
תודה. שיהיה בהצלחה עם הספר. מאוד מקווה להגיע להשקה.
ד"ש — צדוק