על היצירה "רות" של שולה קשת

על היצירה "רות" של שולה קשת 

מנין נובע הצורך לדאוג לזולת גם אם יש בכך הקרבה של אינטרסים אישיים? מה המקור המטאפיזי של הרצון להעניק לזולת מעצמך? יש שיגידו כי השאלה עצמה לוקה בכשל קטגוריאלי, שהרי היא מניחה במובלע שיש מקור שאינו אנוכי לרצון לעזור לזולת, בעוד בעצם העזרה לזולת נובעת מתוך מניעים אגואיסטיים ותו לא. אין בנמצא אלטרואיסטים, יטענו אלה, שכן בסופו של חשבון אלטרואיסטים – למען עצמם הם עושים.

גם אם טענה זו היא נכונה עדיין יש תוקף לשאלה בדבר המקור המטאפיזי לרצון להעניק, ולו רק בשל העובדה ש"האלטרואיסטים" מקריבים מעצמם – מה שנראה שהאגואיסטים לא יעשו. זו המסגרת לדעתי שבה יש להבין את היצירה "רות המואביה" של שולה קשת, המוצגת בימים אלה בגלריה זימאק – תערוכת מחווה לשולה קשת.

שולה קשת היא אמנית פמיניסטית מזרחית, המקיימת אורח חיים של התנדבות ועזרה לזולת, וניכר הן מעבודותיה והן מפעילותה הציבורית כי עניין הצדק וצמצום הפערים בחברה הישראלים קרוב לליבה. קשת מציבה את דמותה המקראית של רות המואביה, שבמובן מסוים העדיפה את טובת חמותה על פני טובתה, כבסיס ליצירת אמנות. היא פונה לנשים אחדות ומבקשת מהן פרשנות על הטקסט המקראי, בבחינת יישמע קולן גם של הנשים, ואל יישאר תחום זה פתוח רק לפרשנים. לפרשנות הנשית מוסיפה קשת קטעים מן הטקסט המקראי של מגילת רות, ויחדיו היא יוצרת דימוי של שמלה. כך נולדת היצירה "רות" (כחלק מתוך תערוכה שנקראת "מסכת נשים").

השמלה היא סמל מובהק לנשיות: היא זו שבה אנו נאחזים בילדותנו כאשר אנו נצמדים אל אימנו; היא זו המחטבת את גופן של הנשים; היא זו המותירה רגליים חשופות המרמזות על הדרך אל רחמה של האישה – מקור החיים. גם במלאכת כתיבת הטקסטים הלכודים כביכול בתוך השמלה מטמיעה קשת סמליות. הטקסט מכיל מחיקות, שיפוצים וכול', מה שמעיד כי הכתיבה איננה קלה ואיננה תמה, אלא היא פעולה קשה הדורשת שכתוב ומחיקות – סמל לפעילות החיים שהיא רצף מתמיד בשיפור, בשיפוץ ובדאגה.

קשת משתמשת איפוא גם בשמלה כסמל לנשיות וגם בכתיבה האצורה בה כסמל לקשיים שיש להתגבר עליהם. והיא מוכיחה כי ניתן להתגבר על אף הקשיים – גם אם במחיר של גמלוניות מסויימת – בהציגה לפנינו יצירה, שהכתיבה בה אינה תמה והמחיקות והשיפוצים שבה מלמדים עד כמה עמלה היא בכדי להגיע למימושה.

ואולם אני מוצא כי יצירתה זו משקפת את דמותה של שולה קשת באופן נוסף – ובכך חוזרים אנו למה שפתחנו בו – וזהו הרצון האינסופי להעניק. קשת מכנסת תחת שמלתה ומחבקת בחיבוק רחב את הנשים (שמחלקן היא ביקשה דברי פרשנות), והיא עושה כן מתוך מקור מטאפיזי – מי ישורנו? השמלה איננה קשורה לראש, היא רק עוטפת את הגוף; הראש הוא היסוד השכלי, אך השמלה מאפיינת רק את יסוד הלב יסוד הרגש; וכך היא קשת – בעלת לב רחב ורצון אינסופי להעניק מעצמה.

כשראיתי את "רות" חשתי באחת ברצון האינסופי להעניק הטמון ביצירה, ושוב עלתה אצלי השאלה בדבר המקור המטאפיזי של תשוקה זו. ברוח דברי לוינס, אפשר שמה שמייחד את בני האנוש הוא שהדאגה לזולת מתגברת על הדאגה העצמית; אפשר שמה שמאפיין את אנושיותנו הוא היכולת שלנו להכיר בעדיפותו של הזולת; אפשר שהאחריות כלפי הזולת היא בעצם מימוש ההוויה שלנו וביטוי עליון להיותנו "בצלם אלוהים"; ואפשר שהן אלהים והן המהות האמיתית של האדם נגלים לנו דרך הזולת – דרך רגש האחריות הבלתי מותנה שהאדם חש כלפי רעהו.

שולה קשת ביצירתה "רות" חובקת תחת שמלתה ומכנסת לרחמה – אם אפשר לומר כך – את הנשים ואת פרשנותן, קרי את תפיסת עולמן (או אם תרצו, את תפיסת העולם הנשית), ובכך היא רוצה להגן עליהן ועל נקודת השקפת עולמן כנשים וליתן להן מחסה.
"רות" לא רק מכנסת בתוכה תובנות נפשיות של נשים כלפי המציאות כפי שבא הדבר לידי ביטוי ביחסן לרות המואביה; "רות" מגלָה לנו עד כמה רחב ליבה של שולה קשת ועד כמה תקפה היא השאלה בדבר המקור המטאפיזי של התשוקה האינסופית להעניק.

תערוכת המחווה לשולה קשת התקיימה בגלריה זימאק, כיכר המדינה, ליפסקי 1 פינת ה' באייר 68.
הרשימה התפרסמה באתר "ערב רב" http://erev-rav.com/archives/11696