עָשֵׂה שֶׁהַמִּלִּים לֹא יִגְּעוּ
בִּי עוֹד. שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָּשָׂר
וְדָם, חֶרֶב אוֹ מַמְתָּק.
פָּחוֹת מֵאֲוִיר, בּוּעַת סַבּוֹן
בִּקְצֵה קַשִּׁית שֶׁל יֶלֶד
כָּמֵהַּ לְהֶרֶף הַמַּפָּץ
הַגָּדוֹל, לְלֹא קוֹל, מַמְתִּין
לְהַפְרִיךְ בּוּעָה חֲדָשָׁה
שֶׁתַּפְרִיחַ צְחוֹק
גָּדוֹל.
שהמילים תהיינה צחוק גדול
אהבתי את שירך והדימוי לקשית של ילד
חסרת לי אתמול בהשקה של צדוק תרתי בעיני אחריך
שבת המלכה
המילים שלך בכל זאת בשר ודם….
פעם, חברה בעלת "פטנטים אנושיים בריאים" ייעצה לי לא לייחס חשיבות כה גדולה למילים, בטח לא כשהן פוגעות. קרי, החיים והמוות לא ביד הלשון. איך? כשמישהו נניח אומר לך מילה שפוגעת בך, נסי לאלתר לדמיין שהוא בעצם נקט במילה ורד או שושן. הווה אומר, המילים הן כחומר ביד היוצר שהוא כולנו – ולא רק ביצירה גופא כי אם מיד לאחר שהושלמה/נאמרה. לכך כיוון שירי. ובאשר לצדוק היקר, זה מכבר השכלתי להבין שתרומתי ומתן חיזוק ליצירת חברי אינה חייבת להיות בהשתתפות באירועים פומביים אלא לא אחת בסמוי מן העין, ואם האדם הוא קנה המידה לכל הדברים אזי אני יודעת שלו היה אירוע השקה לכבוד ספרי – אולי גם אליו לא הייתי מגיעה.
ענתי יקרה לי. הדרך האושר שלך מעמיקה והולכת. השיר עושה טוב על הנשמה. חיה אסתר
צ"ל דרך האושר. חיה אסתר
אכן דרכי באושר הולכת ומעמיקה ואת כהרגלך קלטת אותי גם ברצוני לשתף בדרכי הכי הכי – דרך השירה – כדי להגביר שמחה. זה אפשרי. הנה את הראיה והעדה בשערי ההילולה.
מתוקה אחת בתוככי לבי אני מזדהה איתך אני זוכרת, איך לפני החתונה שלי דאגתי איך אוכל ללחוץ כל כך הרבה ידיים ,ואיך אוכל להמלט מהמבוכה, באה מלחמת יום הכיפורים ופטרה אותי מהחששות ,חגגנו ברבנות חתונה קטנה ,כשכולם היו לובשי מדים שקיבלו חופשה קצרה מהבסיס כולל החתן
נזכרתי שלא מזמן מלאו 39 שנה לנישואי
מגיע לי צל"ש השרדות בחיי
שבת יפה לך, נסיכת השירים
אני לפני חתונתי הרגשתי צער על שלא אמצא את השקט הנדרש ליהנות מהמאכלים שבחרתי לאורחי. ובאשר לשנות נישואיך – את ושכמותך מכונים על ידי "הדינוזאורים" במלוא הקנאה הטובה. תמשיכי להחזיק את הגחלת.
ענת, קשה לוותר על מגען של המילים. החשש הוא שאם הן לא תגענה בכאב – הן גם לא תגענה ביופי ובאהבה…
בכל מקרה, אני בעד הצחוק…
שבת שלום
נורית
פרסמתי היום את השיר במקביל על הקיר שלי בפייסבוק שאיכשהו נהיה מין סדנה לדינמיקה קבוצתית. ושם הסברתי את האני מאמין החוויתי שלי. יש מכסת כאב, שחלקו נגרם ממילים. יש שלב שהמכסה הזאת התמלאה. אז מה, היצירה נמשכת בחדווה ושואבת מהמחסן המלא. שבת שלום ומנוחה
נורית, שירך זה בדיוק מתכתב עם מה שמאחורי קלעי שירי. אז כן, בגלל שכאלה הגעתי למסקנה שהבריאות הנפשית תובעת שהחיים והמוות לא יהיו עוד ביד לשונו של איש. ואגב, השיר שלך מתעד מצבי אנוש בחיי שהכי הכי עצבנו אותי. כי כשמי שפוגע לא לוקח אחריות על הפגיעה הוא מותיר אותך מדמם-סאקר בריבוע, אפילו לכאורה בלי זכאות לכעוס ולכאוב. נו נורית, לא מוטב לייחס פחות חשיבות למילים – ואפילו במחיר כמה שירים?!
לא משהו אישי
סְלִיחָה
זֶה לֹא הָיָה מְכֻוָּן אֵלֶיךָ
בֶּאֱמֶת שֶׁלֹא
מַמָּשׁ לא מַשֶׁהוּ אִישִׁי כְּלַפֶּיךָ
אַתָּה רַק חוֹשֵׁב שֶׁהִתְכַּוַּנְתִּי
שֶׁרָצִיתִי
שֶׁתִּכְנַנְתִּי
אֲבָל הָאֱמֶת שֶׁכַּאֲשֶׁר אֲנִי מַבִּיט אֵלֶיךָ
אַתָּה אֵינְךָ
ענת, בדיוק בגלל מה שכתבת, קראתי בהתחלה לשיר "איש המונולוגים".
עדיין, הזכות לכעוס או לא נשארת זכות בסיסית, המעוגנת בחוקה… 🙂
ובגלל שכאלה, גם לאבד כמה שירים???
נורית
ענתי אין לך מושג עד כמה שירך דיבר אליי .שיר נפלא
עפרה
אני מרגישה שאת ואני באנו מ"אותו הכפר", ובעזרת השם ואנחנו ובמהרה בימינו נגיע לאותו חוף מבטחים. חג שמח