גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
"והוא הולך לבד, איך שיר נולד", שח לנו הכבש השישה עשר, מנכסי צאן הברזל שלנו. ובאמת – מה נרצה משיר שכתבנו? שיעבור קנוניזציה, שיולחן וייכנס לפליי-ליסט (אבל גם חומר לבגרות זה בסדר), שיעבור מרשות היחיד לרשות הרבים.
מה נרצה משורה בודדת, דימוי, היתוך או צירוף מילים ייחודי שיצרנו? אנחנו רוצים רישום ברשות הפטנטים. בטאבו. קושאן. חתונה קתולית וברית דמים.
ולפעמים מתקיים תרחיש שעטנזי: מישהו לקח את השורה שלך למה שמכונה בבייסבול הום-ראן. שורה שבייצה בנבכי מגירותיך עוברת הפריה-חוץ-שירית ואימוץ שלא כדרך הטבע ללא סימנים מזהים, ועכשיו לך תוכיח שיש לך אם ואחות.
לקח לי המון זמן לגלות שנשדדתי (מידע עובר לאט את האוקיאנוס האטלנטי), ודבר ראשון נשמתי עמוק (מהברכיים, כמובן) וספרתי עד עשר כמו שלימדו אותי. אחר-כך הרגשתי צורך לספר למישהו: חייגתי 911 (המקבילה האמריקאית ל-100) אבל היומנאי לא הבין איך יכול להיות שמה שאני טוען שגנבו לי עדיין נמצא אצלי בבית וסרב לרשום תלונה מסודרת. שערורייה האמריקאים האלה, אני אומר לכם.
לסוף-סיום-סיומת, שיר גנוב קטן (פעולת תגמול: לצורך העניין אטען שזה שיר שלי). הנה, אני כבר מרגיש יותר טוב:
.jpg)
אשרי הזורעים ולא יקצורו
אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ
כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.
אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם
הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם
וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ – עַל אֵם הַדְּרָכִים.
אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם
וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן
אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.
אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר
וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה.
אַשְׁרֵיהֶם כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם
לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה
וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.
מה אומר ומה אגיד, אברהם בן יצחק (סונה) ענה, עונה לך תשובה נהדרת.
הוא מת ב-1950. אבל המילים האלה …
ממשיכות לחיות.
אני מנחש שהמילים האלה כבשו את ליבה ואת נפשה של לאה גולדברג עד יום מותה. עשרים שנה אחריו.
הוא כתב מעט. כמדומני. אבל כל מילה … סלע.
נדמה לי שאת השיר הזה הוא כתב אחרי תרייסר שנים של שתיקה.
מה זה אומר עליו? מה זה אומר עלינו?
מה זה אומר על שתיקה, כבשה (לבנה או שחורה) ושירה?
ואם זה מרגיע אותך. אותי שדדו כמה פעמים. פעם אחת … צלצלה אלי מישהי שאני לא מכיר ואמרה לי. אתה יודע יש לך סיפור שקראתי ועכשיו ישנה הצגה. הם משתמשים בשני משפטי מפתח שלך.
הרמתי טלפון ליוצר. אמרתי לו. למיטב ידיעתי לא נתתי רשות להעביר אותם. את המילים לז'אנר אחר. אבל אם זה עושה לך את זה. תשאיר אותן. הם כבר לא שלי. שילחתי אותן.
הוא הזמין אותי להצגה. אבל שמתי לב שהמשפטים ההם לא הושמעו. אולי הוא פחד שארשום. שאתבע. שאטבע בתוך נקמה.
אחרי זה ניגשתי לאחורי הקלעים. לחצתי לו ידיים. גם לשחקנים. אמרתי לו יופי. לא ידעתי שאפשר לחבר בין מלחמה לצלילים של כלי נגינה. אני בעדך. אני נגד מלחמות. אבן אם הן כבר קרו. הם צריכות לבוא לידי ביטוי. בכול הצורות. כולל בכלי מיתר, תופים ורימונים (של עשן)
שמעון, יקירי,
הייתי מתעטף בכיף באדרת השכחה, אבל דָּא עָקָא… שכחתי איפה שמתי אותה.
גם אותך שדדו? כבשת רבים חצי נחמה.
…אהה, ואני מבטיח ללחוץ ידיים מיד כשאני יורד מהמטוס בנתב"ג.
סגור. ארז.
לחיצת יד.
וגם כמה כבשים צבעוניים ברקע (שלי. לא של קדישמן. אני ציירתי שנה לפניו. זאת גניבה? לא בטוח. קשה להאמין שהוא השתחל לחדר שלי בהדר הכרמל. אז בשנת 81. ובכל מקרה הכבשים מחליטות בעד מי הן 🙂
מגניב.
רות
רות,
מגניב היא התשובה הנכונה: דוז פואה (DUZ PUA).
ואני משום מה נלקחתי אל האגדה שבה משה הולך לחפש את הכבשה התועה. הוא לא ויתר עליה, למרות שהיה לו עדר שלם.
אני חושבת שזה קורה כל הזמן. אבל בניגוד לכבשים, אתה לא יכול להחזיר מלה שנאמרה.
מבריק ארז. אני מאוד נהנית לקרוא אותך. ואם אפתח את תיבת פנדורה של שורות שנלקחו או נגנבו ממני, אוהו לאן שאגיע. בתחילה זה כאב, אחר כך אימצתי גישה פילוסופית פסיכולוגית על התופעה מה שרתק אותי, וטאטא את הכאב והכעס. חיה אסתר
לארז, אם אינני טועה עדנה שמש פרסמה את דבריו של אלישע פורת ז"ל על גנבה ספרותי של ברכט, ראה תגובות שם.
חיה,
תודה. ותחת תיבת פנדורה אפתח תיבת נוח, ובה יגור זאב עם כבש.
נעמה,
לא אגדה רעי, ולא חלום עובר. וכשגונבים אי אפשר סתם כך ללכת עם העדר, יש לעיין במעשיו של ראש הגנבים: יעקב. אחרי שהתחפש לכבשה ועשה מטעמים לאח ולאבא שלו, הדהים את דוד שלו בהכלאות נקודים וברודים. את רואה – ככה גונבים כבשים: משאירים מורשת וחותם לאלפי גנטיקאים ועל שילשים ועל ריבעים.