בן זונה

היה חם מאד. הטמפרטורות גירדו את הארבעים. אולי גם דילגו מעליו. דומה כי השמש עצמה נמסה ברקיע והמטירה על הארץ טיפות סמיכות של זיעה, חול ואבק. לא יותר משניים או שלושה ברי מזל הצליחו להדחק אל המשולש המוצל של תחנת ההמתנה. כל השאר, כארבעים איש בקירוב, עמדו והזיעו עצמם לדעת תחת השמש הקופחת .
לא ייפלא אפוא, שכשהגיע האוטובוס, באיחור של יותר משעה, לא הואילו לו, לנהג שתום העין, התנצלויותיו החוזרות ונשנות, והוא ספג גידופים ונאצות וצעקות שקצרה היריעה מלפרט. הנוסעים אמרו להרוג אותו נפש, ורק העובדה שהוא לבדו יכול היה לחלץ אותם מן התנור הצילה את חייו. טובי היה היחיד שנמנע מלהטיח בנהג את תסכוליו המיוזעים. הוא לא הוציא מפיו מילה. ובוודאי שלא קללה. "אלוהים שומע את מי שמקלל, ומחזיר לו את הקללות בדלת האחורית." את המשפט הזה נהגה אימו, שהלילה נתבשר בדבר מותה בטרם עת, בגיל ארבעים ושבע, לשנן באוזניו השכם והערב, עד שהפך לחלק ממנו. טובי הפנים אותו בחיל ורעדה. "הדלת האחורית" היא השער לגהנום, ומסיפורים שקרא ומחלומות רעים שפקדו אותו, היה מנוי וגמור עימו שלא להגיע לשם. הגהנום הוא לא מקום כל כך מומלץ.  

הוא עלה לאוטובוס אחרי שמחל על תורו לחבורת נערים קולנית, (הגם שהגיעו אחרונים, היו הראשונים לאבד סבלנות), ולשתי זקנות שהודו לו בחום על נדיבות ליבו ונועם הלכותיו, והתיישב לצד אישה כבירת משמנים שריח זיעתה עלה למרחוק. דווקא לידה. כדי שחלילה לא תתגלגלנה מחשבות במוחה והיא תפרש את הכסא הריק שלצידה כהימנעות מכוונת, שלא לומר דחייה.
.

הנהג, שעד עתה עזר לשתי הזקנות לדחוס את מיטלטליהן לתא המטען המסורג הקבוע בדופן העילי של האוטובוס, שב וכבש את מושבו נוטף זיעה ועצבים. ובעוד שאר האנשים נדחקים בלאות אל המושבים הצרים, הסיר את הרטייה, ניגב בשרוולו את שקערורית העין, והשיב את הרטייה למקומה. טובי תהה בחשש, אם שדה הראייה של הנהג לא נפגם. גם את האישה שלידו העסיקה מחשבה דומה, אלא שהיא הכריזה עליה בקול רם, "מה זה? זן חדש של נהגים? קיקלופים? שרק לא נעשה תאונה בגללו." והמשיכה לגדף את הנהג, את חברת הנסיעות, את משרד התחבורה ועוד כהנה וכהנה גורמים שהיא מצאה אותם אשמים בקטל בדרכים. טובי השתדל מאד שלא לפלוט שום מילה שתלהיט את גידופיה או תיתן אישור לדבריה, והצטמצם אל הידית הקשה, המחודדת, שנתקעה לו בזרועו כמו זריקה מידיו של פאראמדיק לא מאד מיומן.  

הנסיעה התארכה והחום גאה. אי אפשר היה לנשום. הנהג, קרוב לעילפון, זיגזג ללא הפוגה, והתעלם מתמרורי עצור פעם אחר פעם. כעבור עוד זמן מה, התייאש אף הוא מלקוות שהמזגן יצליח לדלל את האוויר באוטובוס, ופקד על הנוסעים, "לפתוח חלונות!"

חריקות צירי החלונות החלודים נתערבבו במאמצי המנוע המקרטע להמשיך לנסוע. "כולם כולל כו- לם לפתוח את החלונות!" הכריז בשנית, והשהה מבטו על הראי הפנורמי הקבוע בקדמת הרכב, סוקר את היושבים ומוודא שכולם ממלאים את ההוראה. טובי ניסה להגיע אל החלון, אבל האישה שלצידו הייתה שקועה בשינה, וחסמה את הגישה אליו. הוא טפח קלות בברכה. "סליחה, גברתי." לחש. 
גם לנימוס המופלג של טובי הייתה אחראית אימו. מאז היה בן ארבע דרשה ממנו להשתמש במילות נימוסין לכל אדם מבוגר. "לא משנה מי מה מתי. אדם חייב להיות מנומס. חייב." הייתה חוזרת ואומרת, "ואתה טובי," הייתה מלטפת את שערותיו הכתומות שלאחרונה החלידו וכבר אינן מבהיקות כבעבר, "אתה חייב לצאת בן אדם. שלא תגמור כמוני."

"גברתי, סליחה." טובי ניסה שוב. הפעם נגע בכתפה.

האישה לא זעה.

"סליחה שאני מעיר אותך. אני באמת מצטער. אבל הנהג ביקש לפתוח חלונות".

רק כעבור כמה טפיחות נחושות יותר, נעורה זו מחלומותיה הוורודים, (חיוך היה נסוך על שפתיה מרגע שנרדמה, באופן שלא הותיר בטובי ספקות) "מה, מה הוא רוצה בדיוק?" ירתה לעבר טובי בכעס כאילו היה לו יד ורגל בהחלטת הנהג, "מה, הוא פסיכי?" ומיד רכנה אל אוזנו ולחשה, "ידעתי שהפיראט הזה פסיכי מהרגע הראשון. נראה לי לא בסדר…" אמרה והבריגה אצבע לרקתה. "קוקו."

"אימי, זיכרונה לברכה, נהגה לומר: יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. זה מתהילים. פרק יב'."

"מה? מה זה?" לא שעתה האישה, "מה זה קשור? האיש הזה לא נורמלי. מי שמע על דבר כזה? ביום כזה מישהו מעיז לסגור את המזגן? מפגר."

טובי מחה את הזיעה מפניו, "עדיף לא להשתמש במילה הזאת… גם על זה אמא שלי הייתה אומרת, "חיים ומוות ביד הלשון". מילים כאלה יכולות להרוג."

האישה התבוננה בו בחשד, "גם אתה לא נראה לי, אפעס, לגמרי בסדר." קבעה ומיד צעקה לעבר הנהג, "תפסיק לבלבל את המוח ותפעיל את המזגן על המקסימום!"

הנהג הציץ בראי, מנסה לאתר את מקור המרד הקולני, "אני מבקש לפתוח חלונות!" הרעים בפעם השלישית.

האישה התרוממה בכוונה לחזור על מחאותיה. (טובי חשב שבעמידה היא נראית קטנה מאשר בישיבה.) בקבוק הקינלי, שנם בחיקה כמו תינוק בן ימים אחדים, נשמט בעת הקימה, ונשפך. טובי מילט עצמו מן המושב, והצליח לחמוק מנחילי המשקה שזלגו משרוולה אל מקום מושבו, ונשם לרווחה. הוא לא לקח איתו בגדים להחלפה. מיד אחרי ההלוויה התכוון לחזור לביתו. "יופי!" זעמה האישה, "הכל בגלל הנהג האידיוט הזה! מה אני יעשה עכשיו?"

טובי היסס רגע, ואז הסיר את חולצתו ומסר לה אותה. זו התבוננה בו רגע, תוהה אם עליה לקחת את החולצה, אם לאו. "ווי. תודה רבה. אתה באמת משהו מיוחד." אמרה בהערכה והספיגה את בגדיה ורגליה, שדישדשו בתוך שלולית מיץ ואבק, "הנה, הנה. ממש תודה. אתה בן אדם טוב. שב. שב. מה לעשות עם החולצה?"

טובי היסס רגע, ואז נטל את החולצה שנעשתה כבדה ודביקה, ודחס אל תוך התיק. איך יופיע ככה ללוויה? חשב ומיד החליט שלכשיגיע לעיר הולדתו וירד מהאוטובוס, ילך לחנות הבגדים של שמאי  ברלינק, שהכיר כמו הרבה אחרים, מילדות. זה וודאי ימכור לו איזה חולצה בהנחה. 

הנהג, שלא היה ער לשהתרחש, שאג: "גברת! תפסיקי לבלבל את המוח… ותפתחי כבר ת'חלון!"

"איזה שטויות!" השיבה האישה לנהג באותה מטבע, "פשוט תשים ת'מזגן על מקסימום."

הנהג שלח עוד חצי מבט לראי, אבל לא טרח לענות. המשיך לנהוג עוד כמה מאות מטרים, ואז סטה אל צד הכביש, ודומם את המנוע. בצעדים מתנשמים ניגש הישר אל המושב המשותף לטובי ולאישה, שלח יד עבה ושעירה אל ידית החלון, ופתחו. טובי לא הצליח להחליט מה יותר גרוע. החום המחניק ששרר באוטובוס, או גרגרי החול שמיד כיסו את פניו, חדרו לפיו ועיניו. "וגברת. את תנקי אחר כך את מה ששפכת כאן, כן? שלא תעיזי להשאיר לי את הטינופת שלך באוטובוס." תקע גם בטובי מבט עצבני, (קרוב לוודאי שחשב כי הוא בנה) וסב על עקביו. 

טובי ניסה להירדם. מותה הפתאומי של אימו ציער אותו עמוקות והדיר שינה מעיניו. את כל הלילה העביר בבהייה בתקרה ובתפילות לעילוי נשמתה. הוא קיווה בכל מאודו, כי לא יהיה האדם היחידי שילווה אותה בדרכה האחרונה.

הניסיונות להירדם עלו בתוהו. שיירה של זיכרונות כבדים צעדה בו בהקיץ, והשינה הלכה והתרחקה ממנו, עד שהפכה לחלום רחוק. פעם היה זה הרס"ר המשופם שנהג להביא להם, בכל ביקור, שקי תפוחי אדמה שסחב מן המטבח, ובימים שרוחו הייתה טובה עליו ולא מיהר לעזוב, היה מכין לטובי צ'יפס פריך. ופעם היה זה הנהג של מפעל המלט, שהיה מחנה את המשאית הענקית על השביל לצד ביתם, וגלגליה הענקיים היו רומסים את גן הירק שטובי טיפח במסירות. כשדמעות בעיניו, היה הנהג מתנצל ומבטיח להיזהר בפעם הבאה, אלא שהבטחותיו היו שוות כקליפת השום. (שאך רמס). והיו גם בעל המכולת הגרוזיני שהיה פוקד את ביתם כאשר אשתו שהתה מחוץ לעיר, ואלברט האלמן, שלא ממש יכול היה להרשות לעצמו לשלם על שירותיה ועל כן קיבל את מבוקשו בהנחה גדולה, והיה גם הזיכרון של כמה מבני כיתתו בתיכון, שפגש בהם צוחקים בקרן הרחוב, ואלמלא נאלצו לשמש עדים במשפטו של ראש המועצה, שאף הוא היה לקוח קבוע של אימו, טובי לא היה מגלה את העובדה המשפילה הזאת לעולם.  

"בן זונה." לחשה האישה וקטעה את רצף זיכרונותיו.

"מה?" טובי נבהל עד עמקי נשמתו. הדם אזל מפניו.

"בן זונה הנהג הזה, אני אומרת לך. ואל תתחיל לספר לי על אמא שלך… " לכסנה אל טובי מבט והוא הבחין במה טיפות מיץ שנחו צווארה, מנצנצות, "אשכרה בן זונה."