מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
מושל ברוח
מאת
רות בלומרט
ראשית הדברים
——————————————————————–
במבואות העיר האובדת בוער האור, אך החומות בוהות אל החוץ בתשבץ עיני אבן.
רוח קדים מייבשת את דמעותי ואני מביט נכחי אל החומה.
יהורם פוסע שמה, סובב הולך על החומה כשומר על משמרתו. הולך סביב סביב, כמשביע רוחות רעות לבל תפרוצנה לגבולו.
מלך סר וזעף.
אותי גירש בחרי אף מעל פניו. מי יוליך איגרות מן העיר הנצורה ואליה עת הכול שבת ממלאכתו. אך מדי יום הגעתי אל הארמון, נכון לכל מלאכה, רק לא החידלון אשר בעטיו קץ אדם ברוחו ובחייו.
יושב אני בבית ריק. רעב כוסס בקרבי. עליתי לבית להשקיף מבעד לצוהר. מתוק האור אך דבר מה יצוק בו, דבר אשר לא טוב.
מדי פעם נידף ברוח משב אחר, ריח אחר, ניחוחו שונה עדין יותר וזר, שונה .
ואז קול בכייני זר נשמע מפינה אחת ועולה באחרת. מפרפר ומפרכס בחוסר אונים. גרגור ילדים. אין זה בכי ילדים.
ארבע משפחות אסון נקראו, חרב להרוג, כלבים לסחוב, עוף ובהמת השדה לאכול ולהשחית. עובדי האדמה נעלמו מן השדות ובאו להיסתר בין החומות, בצל מלכם.
הדממה שורקת ונדמה כי הארץ ריקה מיושביה.
יהורם יושב על חומת העיר ומבליג. המלך חירש לרחשים המטפסים מכל עבר, מתמכר לפיכחון המחמיר.
מלך אחרון לבית עמרי.
הארמון פתוח לכול, תבנית האולם ובתיו וגנזכיו וחדריו הפנימיים.
השכם בבוקר נכנסתי לגנזך אשר בפינת הארמון, אל המגילות והספרים והאיגרות שנערמו שמה ככלי אין חפץ. ואין פוצה פה ומצפצף. ישבתי באפלולית ועמי נר דל ובו שמן מעט, קראתי שעה ארוכה, עיני כהו מן המאמץ. ראשי סחרחר ועדיין המשכתי.
דברי הימים למלכי ישראל לנגד עיני.
מהם הכרתי עוד מן הימים בהם הכתיב לי אחאב דברים. אך גם פרשות אשר כתבו סופרים אחרים ואנשי סוד, שנעלמו מידיעתי ואולי גם מידיעת שרי הממלכה, נחשפו לעיני בשבתי כאן באין מפריע. דברי ימי שומרון ובית עמרי .
אני קורא ככל אשר יתיר לי השמן בנר אשר עמי. בבית אני משיב את נפשי בדבלה ואץ לכתוב כל אשר שנחקק בזיכרוני, אדון לדברים הכתובים ואשר ייכתבו, אני יושב על גיליון פרוש, הלמות לבי והפעימות אשר ברקותי הכואבות עד שהכול מסתתר ונעלם, מלבד הכתוב. כבר אין בי חדווה. רק להשיב דבר לאמיתו אשר נמוגה בין אנשים ועתים.
המלך שחק למעשיי בחדרים האפלוליים. פעם ושתיים אף שלח לי פת לשבור את רעבוני. עד תום הלחם מן העיר קיבלו גם האסירים כיכר ליום. הייתי במצור. עם המגילות אני שוכח את גופי ואת המצור.
והנה נכנס יהורם עבדו ניצב בחוץ. תחילה האפיל הפתח ואז עמד לידי. הוא שאל שוב מה לי ולחרס הנשבר, ברגלו הדף שלטים ומגנים לצדדים ואז שח מטה וחשף חץ אחד שקצהו המשונן אדום, אחז בו ובחנו אחוז שרעפים. ואז שמט אותן ארצה. צעיר הוא ממני וכבר בא בימים. וכמה הוא בודד. הצבא רחוק. איזבל אמו יושבת ביזרעאל.
אף כי הסיר את מצבת הבעל, הנביא ניבא לו רק רע. הצל הקודר של נפשות בהירות, היודעות אמת, מעניק להן עומק וחדות אם הן מתייצבות נגדו, אך מאפיל על הנפש הרפה או על זו הפוסחת בין הסעיפים.
מול החומות מתנוסס מחנה אוהלים אדיר ומפואר. הצרים אוכלים ושותים וצוהלים. כסף וזהב וחליפות בגדים, חציר לסוסים ולחמורים. סולת ושעורים אין קץ, מצות, חלות, טוחנים ברחיים או דכים במדוכה, תירוש, יצהר. קישואים, אבטיחים, חציר, בצלים ושומים, תופינים, פתים פתים, רקיקים, עוגות. מבשלים בפארור, וכל אשר נעשה במרחשת ועל מחבת.
טרם שפכו סוללה אל העיר ותעמוד, טרם הקימו כָּרים לקרקר את החומות, הם חונים עד אשר ממגורות הנצורים יתרוקנו ואז יעשה הרעב את שלו, דלתות הנחושת ובריחי הברזל יזועו לצדדים לקדמם פנימה. העיר תהיה להם סיר ויושביה בשר.
יהורם מתהלך על החומה. גם מבית צרים עליו.
המן הגורן או מן היקב ייקח להם.
אין חפץ בכסף. בין החומות ראש חמור, אם ימצא, בשמונים כסף. ורובע קב דיביונים בחמישה כסף.
העיר בואשת בצחנת החולים והגוססים והמתים אשר אין להם קובר עד אשר מיתמר עמוד עשן השרפה הגדולה ואז שורפים את המתים מן הרעב ומן המחלה או אשר נפגעו בידי אספסוף משחר לטרף.
כמראה החולי נראית העיר ואבניה שקערוריות ירקרקות או אדמדמות ומראיהן שונה מן הקיר. אין כוהן לחלץ את אשר בהן הנגע להשליכן, את המצורעים גירשו אל מחוץ לחומות ולא שעו לשוועתם בבואם לבקש מחסה.
ומי יאמר כי לא שפר חלקם מחלק הכלואים בין החומות עת מגפה קרבה ובאה.
אך נגעים גרועים מצרעת התייצבו בשער. בין ריחות העבטיט מדי פעם נידף ברוח ריח אחר, זר. ריח בשר הנצלה קלות, לבל ייחרך ויאבד.
אני אוטם בידי את נחירי אפי ועוצם את עפעפי בחוזקה לבל יטמאו בריחות המפתים, החודרים.
נשים מבשלות את ילדיהן אשר מתו. טומאת תופת היתה העיר.
והנותרים כדומן בידי אויב, ימכרו לעבדות או בידי נושה ילקחו.
ושוב עובר המלך על החומה בלבוש מלכות ועצמותיו כמוקד ניחרו. והעם רואים גם את השק. מלך באין אוניו. ואיה צבא ישראל. ויהוא.
***
אני רושם הכול, גם אם לא יוותר איש לקרוא את עדותי.
אינני מתמסר למראות כי אם למלים. שח אני עם הרוח. הם שבים למקורם ואני מגשש באפלה זוהרת. חותר לפשר, לפתרונים.
עתה, בזקנתי, קם בי הזקן, שוכן העפר, מוֹדע עיקש הוא. הן צלם האב הנערץ רדף גם את יהורם. באין אוזן כרויה לסיפורַי אשר עוד מעט קט ייכחדו עמי.
כלום זה גם קצי, קץ אישיאל?
התמונה שאחריה אין עוד היא חושך. בעודה על קצה העט גוועת המילה.
אני מקווה שזה פרק ראשון בספר.
איזה הבדל באיכות הכתיבה בין הפרק הזה, לבין ספרים "תנכיים" אחרים!
זה פרק הפתיחה, אך אמצע העלילה. תודה.
רות
ואוו !
איזו כתיבה מפוארת !
רוצה לקרוא את הספר כולו !
ריקי יקרה,
תודה על תגובתך הנפלאה.
שבת שלום
רות