מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
מותר הרוח
חָשַבְתִּילֹא לִכְתֹב יוֹתֵר
– אֵין מַשְׁמָעוּת לַדְּבָרִים.
נְיָר
כְּמוֹ עָלִים בַּשַּׁלֶכֶת
נִרְקָב בַּאֲדָמָה
עָלֶיהָ נָע וַנָּד הַחַי
בְּעֵינַיִם כָּלוֹת.
חָשַׁבְתִּי לֹא לִכְתֹב יוֹתֵר
כִּי מַה יִּוָּתֵר–
וְאָז
נָשֵׁב רוּחַ מְעַרְבֵּל דְּבָרִים,
מַכְתִּיב סֵדֶר אַחֵר
וְכָמוֹנִי גּוֹעֵש
הוּאשָׁב וְעוֹבֵר.
כל עוד רוח באפינו
מה גם שהיצירה מצטללת והולכת. יש לה כללים משלה , לא אורגניים לחלוטין, או שאולי כן….
מהרהורי לבי. ומנוסח פיקס. ממש.
תודה!, רות.
כאילו קראת גם אותי.
רות יקרה, אני מסכימה עם דבריה של מירי פליישר.תוחלת החיים של המילה שונה מתוחלת חייו של אדם.
עפרה
תודה על התגובות המשמחות ועל ההזדהות.
בוקר טוב
רות
איזה יופי, תודה רבה. נזכרים בשיר של סוצקובר "מה יישאר".
מצא חן בעיני שהחי נע ונד על פני האדמה "בעינים כלות". נע ונד – כנראה מזכיר את קין. ולמה עינים כלות? נדמה לי ש"עינים כלות" זהו ביטוי לרצון שלא מתמלא. ביטוי לרצון מתוסכל. אם כן זה "מצבו של האדם" – הוא הרוצח שגורש, מסתובב על פני האדמה כשהוא מלא וגדוש רצונות שהוא לא יכול למלא.
יפה שירך לא תוכלי שלא לכתוב תמיד תשוב רוח ותעורר וטוב שכך רות