מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
כתבתי
כָּתַבְתִּי שִׁיר עַל מָוֶת וְחֵסַּלְתִּי אוֹתוֹ בְּאִבּוֹ
אַךְ הוּא שָׁב וְחוֹתֵר בֵּין חָרִיצִים וַחֲרָכִים
מִתַּחַת לַסַּף
וּמְטַפֵּס בַּחַלּוֹנִים.
רוֹבּוֹט פֶּרְפֶּטוּאָלִי, תָּכְכָן שֶׁאֵין לְשַׁחֲדוֹ,
אִלֵּם וּמְמֻקָּד,
חֵרֵשׁ לִזְעָקוֹת וּלְהִתְנַכְּלֻיּוֹת מִזֶּה עֲדָנִים,
פְּרוֹלֵטָר אָדִישׁ לְחַנֻּפָּה –
הָאוֹפְּיוּם הָאוּלְטִימָטִיבִי לִיגְעֵי סְאוֹן חַיֵּיהֶם.
עַל כְּנָפָיו הוּא נוֹשֵׂא וּבְכַפָּיו וּבְאַמְתַּחְתּוֹ
מָשָׂאוֹת בַּליְאַמְּנוּ
אֲשֶׁר הוּרִיקָנִים הֵם חִיּוּךְ לְעוּמָתָם –
וְהוּא מַשְׁגִיחַ לְכָל עֵבֶר בְּאֶלֶף עֵינָיו
כְּמוֹ דַּוָּר מַמְלָכָה נַעֲלָמָה
הַמְּאוּכְלֶסֶת בַּבִּלְתִּי נוֹדָע –
כְּמוֹ רוּחוֹת
נְשָׁמוֹת
רַעְיוֹנוֹת
לָנוּ אֵין מוּשָׂג –
נְגוּעָה בְּצִמָאוֹן בִּלְתִּי פּוֹסֵק –
כְּלוּם זִה בִּית עֵקֶד לְתַשְׁלִילִים שֶׁנּוֹעֲדוּ לִקְרִיאָה עֲתִידִית
אוֹ לְדֵרְאוֹן עוֹלָם?
תש"ס
סיימת את השיר בשאלת מליון הדולר
מי יודע באמת
האם מישהו חזר לספר?
ואת הרי עצרת אותו באבו
כך צריך אני חושב
לא לתת לו לגלוש אלינו בשקט בהיחבא
ואם יבוא כבר לא נדע
כמו תמיד את כותבת יפה רות וכך גם רעיונותייך
שלום דוד
שמחתי שהבחנת כי "עצרתי אותו באבו", לפחות מיוזמתי… הוא פעיל בדרכו.
תודה
רות
בוקר טוב רות
דבריך מזכירים לי את דברי איוב (פרק ג)
ז שָׁם רְשָׁעִים, חָדְלוּ רֹגֶז; וְשָׁם יָנוּחוּ, יְגִיעֵי כֹחַ.
יח יַחַד, אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ; לֹא שָׁמְעוּ, קוֹל נֹגֵשׂ.
יט קָטֹן וְגָדוֹל, שָׁם הוּא; וְעֶבֶד, חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו.
כ לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר; וְחַיִּים, לְמָרֵי נָפֶשׁ.
כא הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ; וַיַּחְפְּרֻהוּ, מִמַּטְמוֹנִים.
כב הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי-גִיל– יָשִׂישׂוּ, כִּי יִמְצְאוּ-קָבֶר.
שלא לדבר על ההרמז מירמיהו (מוות בחלונינו)
והשיר הוא גם מבחינה מסוימת שיר ארס פואטי שמסביר למה המשוררת לא יכולה לכתוב "שירים שמחים". דוד ברבי ואלי אביר, חברינו כאן מרגישים אחרת.
אבל כל אחד והביוגרפיה והפואטיקה שלו.
העליתי כאן בעבר שיר שגם עוסק בצד הארס פואטי. אולי אעלה אותו שנית.
יום טוב
גיורא
שלום גיורא
להבנתי השיר של רות מאד אופטימי
נתחיל בשורה הראשונה בה היא קוטעת את שיר המוות באיבו
לקראת הסוף כותבת על הצמאון לחיים
ובשורה האחרונה שואלת-אומרת אולי בכלל יש חיים אחר המוות
אגב היום יש שיר שלי בפואמה
שלום דוד
פירוש שירה כנראה כמו היופי: תלוי בעיני המתבונן.
כדאי שתשים קישור לשיר בפואמה. לא כולם מנויים על אתר זה.
לדוד
רות אכן אומרת שהיא "חיסלה אותו" אבל הוא חוזר וצץ. הוא בלתי ניתן לחיסול. אגב, לא ברור האם היא מתכוונת למוות עצמו ,או לשיר על מוות, כלומר,היא רוצה לכתוב שירה מרנינת לב, לכן קוטמת את השיר המורבידי, אך הוא צומח מהצד.
בכל מקרה. לטעמי, אין בשורות אלה פתח לאופטימיות.
שלא לדבר על כך שכל השיר עוסק בכוחו הבלתי ניתן לנצחון של המוות.
גם ה "חיים לאחר המוות" הוא לא בדיוק (לפחות לטעמי) עניין הקשור לאופטימיות, מקסימום -שלוות מה. (אבל זה באמת עניין של הסתכלות.
"כְּלוּם זִה בִּית עֵקֶד לְתַשְׁלִילִים שֶׁנּוֹעֲדוּ לִקְרִיאָה עֲתִידִית
אוֹ לְדֵרְאוֹן עוֹלָם?"
גם אם אתה רואה בזה משהו אופטימי, הרי השדה הסמנטי של השורות האלה כולו עגום:
בית עקד הוא ביטוי קדום לספרייה, אך אי אפשר להמלט מהמילה-עקדה
גם המילה שלכאורה מביעה אופציה חיובית- תשלילים, היא נגטיבית.
שלא לדבר על "דראון עולם" המסיים את השיר ונותן את הטון האחרון.
אבל כמו שציינו לא פעם, הקריאה היא בעיני המסתכל המביא מעצמו לשיר.
ואני בטוח שרות בלומרט שכתבה לך יודעת למה התכוונה המשוררת.
בברכת השירה והשירים
שלך
גיורא
שלום גיורא,
תודה על המובאות. אכן איוב מתלבט למרות שמצהיר על חפצו למות, יותר נכון -לא להיוולד. ועם זאת הוא משורר ומדובב את חבריו בדרכם לתיאור הנשגב…
באשר למוות בחלונים, קראתי כי "האל" מוות מנסה לחדור לבתים בפתחים, ומשום כך היו קורעים חלון צר סמוך לתקרה, בתקווה שיתקשה לחדור…
הלואי שיש בזה משהו..
רות
השיר הזה, רות, כמו גם שירים אחרים שלך (לא כולם), הוא מופת של כתיבה פסימיסטית (אפרופו הוויכוח הקטן שהתעורר כאן…).
שלום לך חנוך,
מעשה השיר אינו מעשה פסימי, אחרת לא היה נכתב. תוכנו נוגע במה שמעסיק אותי: יכולת הביטוי האנושית המתרוצצת במוחנו וכלה באין מוצא, גם בחיים.
רות
שלום רות
כנראה חשובה מחשבתו של הקורא
גם אני כמו שכתבתי רואה במסד אופטימיות
הי דוד
שמחה שתגובתי יישבה משהו. אם כי חכמי תורת הספרות ביקשו שלא להתייחס לחפץ הכותב…
שוב תודה
רות
לרות שלום, וגם לגיורא,
איוב, מן הסתם, מיצר על שנולד לאחר שהשטן פיתה את האל לייתר את איוב מכל מה שהיה לו בעולם הזה, בחייו שלו.
הוא לא היה עושה כן, כאשר היו לו נכנסים, בית הון, ילדים, משפחה ובריאות בשפע. אלא דווקא כאשר הוא יושב ומתגרד בשחין. כלומר בעת צרה. אז מה בכך – לגבי איוב, הרי זה הנסיון שהתנסה בו. ולכן מעניין באם איוב ביקש מלכתחילה לא להיוולד, היה זה בעת צרה. ובכל אופן אין הוא מנאץ את האל. בדרכו שלו הספרותית המקראית הוא מתאר את יפי העולם – גם זו קריאה אפשרית, אולי לא אמונתית.
לגבי דידי, רות כנראה כותבת שירים כה פסימיים אולי בעת צרה ואולי בעת מכאוב. אני, אישית, למרות שחיי לא היו סוגים בשושנים מעולם… אבל מעולם לא פחדתי מן המוות. נהפוך הוא ראיתי בו סוג של גאולה.
פעמים רבות, הייתי אומרת מיציתי את העיקרון המרכזי של החיים ועכשיו אני יכולה ללכת.
כמובן, אנשים נבהלו, אנשים, רובם מאוד מפחדים מן המוות. זאת הסיבה שאין לי בלוג כאן.
יש לי בן שלקה במחלת נפש בצבא. איני אמא שכולה, אבל הבן שלי כבר לעולם לא יהיה כשאר הבנים. בייאושי לא פעם ביקשתי נפשי למות, בני הוא חלק ממני – ולא איני סמביוטית. הבעיה היא שבמקום לנחם אנשים נרתעו ממני כאילו אני מצורעת.
מה זה מעיד, אנשים מאוד מפחדים מן המוות. זהו כאילו איזה גן שטבוע בהם, הבעיה היא שההתייחסות הזאת של הסביבה רק מעמיקה את חוסר הרצון וחוסר הנחת מן החיים בעולם הזה.
אני לגבי דידי איני אומרת צר לי אימי כי ילידיתני. קיומי וחיי הם עובדה מוגמרת, איני מבקשת מן הבלתי אפשרי. צר לי, גם מר מוות אינו נראה לי משהו מיסטי, מה אומר איני מפחדת ממנו. פשוט כך.
אולי אני קצת שונה מאנשים אחרים, אולי איני מזייפת ואיני מצקצקת בלשוני. אין לי מושג מה הניע אותך רות לאותם השירים הפסימיים. כאב נפשי, כאב פיזי הם טורדניים כמובן, הם כואבים מאוד אפילו. אבל זה הכאב, אותו הכאב של היותנו חיים הוא הנורא מכל.
המוות הוא מוות הוא מוות בעיני ותו לא.
איני באה לנחם, ולא לעודד הכאב הוא שמפחיד אותי למוות עצמו אני אדישה.
זוהי עמדתי לגבי השיר, אולי כדבריה של רביקוביץ עניין שאין לדון עליו.
דברי אלו אינם בגדר ביקורת חלילה, אולי אני אפילו מנסה לנחם בצורה כזו או אחרת.
היי בטוב
חוה
לחוה זמירי
תודה על גילוי הלב וניתוח הנושא, אם כי זה נושא המעסיק אנשים מאז היותם.
צר לי שחייך מסובכים.
יש לי גם שירים אחרים, אנסה להביאם.
שוב תודה
רות
לרות,
החופש שנותר לנו הוא באמת החופש לחשוב, וגם החופש לכתוב, הוא החופש של היצירה. לא התייחסתי כל כך למלאכת השיר, אבל חלק מן השירים שלך אני מכירה, והדימוי של איילת השחר מאוד מצא חן בעיני ואהבתי את התיאור שלך על אותו הרגע החמקמק בו רגע לפני שהבוקר עולה.
עוד וידוי, והוא אינו רק שלי, יש הטוענים שאותו הרגע שלפני שהיום עולה, הוא רגע של חרדה מאוד גדולה. הלילה מסתיים לו ובשעה שבין המצרים השמיים נעשים כחולים הכוכבים נעלמים ומשתררת אפרוריות עוד לפני שהשמש מפציעה. טוענים שיש החשים חרדה מאוד גדולה
משהו גווע ומשהו נולד, הלילה דועך עוד יום של עשייה עולה. והעשייה הזאת מביאה עימה המולה והתמודדויות רבות ונוראות.
גם אני קשה לי עם הרגעים האלה. יש ימים שאני ערה לילות שלמים ובאותו פרק הזמן של עליית השחר אני נמלטת אל המיטה.
אבל, רות, אצלך בשיר את תיארת את איילת השחר כל כך יפה שפשוט הילכת עלי קסם במילותיך. ונצמדתי מאז לצרוף של איילת השחר. גם אותו השיר היה שיר קשה, שיר כואב. ובכל אופן היתה בו איזה רגע של אתנחתא, רגע של יופי בוצע ופוצע ונוגע בנשמה.
הוא שונה מן השיר על המוות ששב גם אם קטלת אותו באיבו. אין חייבים לראות בשיר פסימיות. דון חואן בספר "מסע לאיכטלן" של קרלוס קסטנדה המנטור מלמד את תלמידו לחיות תדיר כאילו המוות מציץ לו מעבר לכתפו השמאלית. כדי להיות נכון אליו.
המוות בשיר שלך אינו מרפה, מכיוון שאף הוא חלק מן החיים. יחד עם זאת הוא נושא גם רעיונות, ואכן הוא תשליל של החיים ושניהם כרוכים זה בזה. בלא הפרד.
התהיה הזאת על טיבו היא שיכולה להפוך את השיר לפילוסופי משהו, להיות שיר של תהייה מה בעצם נושא עימו המוות. בני, איתן, קורא כעת את הספר "המיתוס של סיזיפוס". האקזיסטנציאליסטים טענו ש"האדם מנסה להבין עולם שאינו בר הבנה." האדם עוד יותר מנסה להבין מהו המוות, כי איך אומרים – אף אחד לא חזר משם חי, אלא רק אלו שחוו מוות קליני וסיפוריהם היו מופלאים.
"אני אישית שמעתי סיפור כזה על האור ועל המנהר" אני אישית גם חושבת שהמוות עבורי הוא מקום בו אפגוש את כל בני משפחתי שלא פגשתי ואלו שכן – סבותי, וסבי, כל אלו שנספו בשואה ואלו שלא
והם יעטפו אותי באהבה רבה.
הנה רות, את רואה, השיר שלך זוכה לא רק להיענות אלא הוא מהדהד ופותח למחשבה ולו רק ברמזים כי המוות נושא עימו רעיונות, נשמות וכל תוספת מטעמו של הקורא.
כל שלילה של אמצעי ספרותי להבנת השיר, או תובנה אינטיליגנטית אחרת עלולה להציג את הקורא שניזון מן הספרות כמי שדוחה את ביקורת הספרות וזקוק לה בעת ובעונה אחת. ידיעת הספרות היא שמרחיבה את יכולת הפרשנות למעמקים אינסוף.
זוהי קריאתי השנייה של השיר ובכל פעם אני מוצאת בו היבטים נוספים. הוא אכן מעורר למחשבה.
אשמח על כל שיר חדש שתעלי
ושוב, היי בטוב
חוה
חוה שלום,
שמחה שקראת שוב את השיר ושבת לשיר אחר והעלית כל כך הרבה דברים שהוכיחו הבנה עמוקה. אינני פוחדת מיום או מלילה, אני פשוט חווה אותם לעתים אחרת וזה מקסים, גם אם התוצאה לעתים אינה מובנת מיד.
שוב תודה
רות
חוה, קריאה יפיפיה, הראויה לשיר מצוין ולמשוררת נהדרת.
לרות ולגיורא,
תודה על תגובתכם.
במיוחד אני שמחה על תגובתך רות.
אולי אומר שעוד שעה שהיא יפיפיה בעיני היא שעת השקיעה. לפני יומיים נסעתי עם איתן לתל-אביב ובדרך פני הים נצבעו באדום שהצטלל על המים שלבשו צבע כחול עמוק.
איתן הסתכל דרך חלון הרכבת והיה מהופנט (אגב, הוא בן עשרים ושבע) כבר לא תינוק, ואחריו גם אני בנוף זאת אומרת, הגה שהוצאתי ואיתן אמר
"אמא, אני רוצה לראות את הנוף.
רות, שמחתי לקרוא אותך בקולך הרגיל, והבאתי משלי שעה אחת של יום שאני אוהבת במיוחד.
שוב,
תודה
חוה
איזה דימויים מיוחדים למוות
רובוט פרפטואלי, פרולטר אדיש
העושה מלאכתו בשקט ובתחפושות ובנכלים
אומר תמיד את המילה האחרונה
נושא כאוב ועתיק ימיו כימי עולם, אך בשירך נפחת בו רוח חיים (כמה שזה פרדוכסלי)
ואיך אומר נסיכנו המלט?
היות נכון זה העיקר
חנה יקרה,
תודה על תגובתך. כפי שרמזתי היצירה נמוגה לאן שהוא וקשה ללוכדה. השיר מנסה להתמודד עם היותה כה טבעית וכה חמקמקה -יותר מאשר עם חיים ומוות.
רות
השיר היפה שלך רות מזמין כמה קריאות אכן בקריאה נוספת מתברר שהשיר כפי שגיורא ציין הוא שיר ארספואטי
וענינו "שיר המוות" החמקמק ולא המוות עצמו
שיר מקורי ומיוחד
שירה גדולנ ולו בעיני היא כזו שמופקעת מכל הגדרה, כי היא לוכדת את האוקייני. שירה גדולה ולו בעיני היא שירה שמשחררת את הקורא מכל הגדרה שיש לו בצקלונו שבטרם קריאת שירה גדולה. שירתך, רות, לו בעיני, גדולה מהחיים שמהם היא נוצרת בעיקר משום יכולתה של המשוררת להעניק את העומק שמתחת להגדרות הנקשרות אוטומטית מנושאיה. כך גם כאן. נפלא. לא יודעת למה אבל משהו בשיר, בהאנשת המוות האירונית משהו זרק אותי על כנפי הדמיון אל "האמן ומרגריטה". או בשמו הראשון "השטן ממוסקבה".
ענת שלום,
תודה על תגובתך להגדרת שירה בכלל ולשיר זה בפרט. ההשוואה ל"שטן במוסקבה" מעניינת. אצטרך לחשוב.
שוב תודה
רות
ענת שלום,
תודה על תגובתך להגדרת שירה בכלל ולשיר זה בפרט. ההשוואה ל"שטן במוסקבה" מעניינת. אצטרך לחשוב.
שוב תודה
רות
קראתי וקראתי גם את התגובות והדיון.
אני קראתיאת השיר, אולי בשטחיות , כאילו נכתב על השיר עצמו, זה שחיסלת באבו. כל השיר מתחבר לי לזה: לשיר שחוסל. יש גם בעשייה שלי בציור, כאלה שמחוסלים.
"פְּרוֹלֵטָר אָדִישׁ לְחַנֻּפָּה "
בעיניי זה אותו דבר שבשיר (או הציור)שלא מתפשר. מעשה אמנות צנוע וישר שמבקש לומר את האמת.
מאוד אהבתי.
שלום לוסי,
אהבתי את השוואת מעשה האמנות שלך לשיר ויחסו למציאות סביב…
תודה
רות
היי רות
אני אוהבת את ההתמקחות שלך
את הווכחנות את השאלות שאת לא מוותרת
לא מקבלת, ודרך השאלות חיה את ההוה.
יש בך כל כך הרבה עדינות, אך עוצמתיות מול הגל הענק של החיים.
אני נזכרת בשיר שלך הייתי אישה ולא הייתי
שלך טובה
טובה מתוקה
אוהבת את תגובותייך ומתפעלת מזכרונך. בדיוק לאחרונה חשבתי על השיר אבל התאפקתי ולא העליתי אותו שנית.
תודה
רות