המפץ הגדול
יהי אור
ויהי אור
הַאִם כּוֹאֵב לְךָ, סְטִיבְן הוֹקִינְג
כְּשֶׁהַסְּטוּדֶנְטִים, הַמַּעֲרִיצִים וְהַקַּנָּאִים נֶעֱלָמִים
וְאַתָּה סָפוּן בַּבַּיִת עִם מְטַפִּל אוֹ שְׁנַיִם
חוֹשֵׁב עַל הָרֶגַע הַבָּא?
אוּלַי בָּאִינְטֶרְנֶט נִרְמַז מַהוּ הַכְּאֵב.
כִּי מִי יְשַׁעֵר כְּאֵבִים אֲחֵרִים
חוּץ מִכּוֹאֲבִים לְמִינֵיהֶם
בְּדַרְגוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁל תּוֹבָנָה
וְיָָחוּשׁ שְׁלִיחוּת דְּרוּכָה
הַנִּנְעֶצֶת כַּחֵץ בַּמַּטָּרָה
וּמְפוֹרֶרֶת כָּל טְרוּנְיָה עַל כְּאֵב אוֹ קשִׁי.
הַאִם כּוֹאֵב לְךָ?
כַּמָּה חָשַׁבְתִּי לְהִתְמַכֵּר לְמַפָּץ מִשֶּׁלִּי,
לְהִתְפַּזֵּר נָכוֹן,
בְּלִי לְהַשְׁאִיר רשֶׁם אוֹ תְּמִיהָה.
רֹב יְדִידַי וּקְרוֹבַי מְבִינִים לְרוּחִי
וּמְיַחֲלִים לֹא לְהִסָּחֵף בּוֹ,
לְהַסְבִּיר סֵבֶל אוֹ חֻלְשָׁה,
לְשַׁבֵּשׁ אֶת יוֹמְיוֹמָם.
בַּגֻּלְגּוֹלֶת הַנְּטוּיָה עַל צַוָּארְךָ
יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁאֵינְךָ מַבִּיעַ
אוּלַי בִּגְלָל שְׁלִיחוּת סִיזִיפִית
הַמְּטַלְטֶלֶת אוֹתְךָ בֵּין מַפָּצִים
וּמְרוֹמֶמֶת אֶת הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי
בְּהֶסְבֵּר מְסֻבָּךְ מִקּוֹדְמָיו.
לֹא דַּי לִי בְּנֻסְחָאוֹת וְתוֹבָנוֹת מַפְלִיאוֹת.
אֲנִי מִתְפַּעֶלֶת אַךְ גַּם מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְהָבִין
מְנוֹעִים וּמְנִיעִים שֶׁמְּאַפְשְׁרִים לִשְׂרֹד
בְּלֹא שִׂמְחָה מֻכֶּרֶת.
הַאִם שׂוֹחַחְתָּ פַּעַם עִם פְּסִיכוֹלוֹג?
תַּעֲרֶֹבת הַתְּרוּפוֹת בִּמְזוֹנוֹתֶיךָ מְרַתֶּקֶת.
אַךְ יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁמְּוַתְּרִים
וּמְרִימִים יָדַיִם (בְּאֹפֶן צִיּוּרִי)
מִחֹסֶר מַשְׁאַבִּים פְּנִימִיִּים וְחִיצוֹנִיִּים.
הַאִם אַתָּה מְאֻשָּׁר?
הַשְּׁאֵלָה, כַּמּוּבָן, אֵינָהּ הוֹגֶנֶת
כִּי מַהוּ הָאשֶׁר חוּץ מֵרְגָעִים,
חִיּוּךְ שֶׁל תִּינוֹק,
טִיּוּל בְּשָׂדֶה פּוֹרֵחַ,
גִּלּוּי לֵב שֶׁל אַחֲוָה.
אַחַר-כָּךְ הַגּוּף מִתְפּוֹרֵר בְּקֶצֶב מִשֶּׁלּוֹ,
הַזִּכְרוֹנוֹת מִשְׁתַּבְּשִׁים,
מַצְמִיחִים אֵיבָרִים מִפְלַצְתִּיִּים,
טוֹרְדִים אֶת שְׁעוֹת הָעֵרוּת כְּאֶבֶן סִיזִיפוֹס
מַבְעִיתִים אֶת הַחֲלוֹמוֹת.
פְּרוֹפֵסוֹר יָקָר, מַהֵם חֲלוֹמוֹתֶיךָ?
לְמִי אַתָּה מְסַפֵּר עֲלֵיהֶם?
הָאָמְנָם אַתָּה מְנַצֵּל אֶת שְׁעוֹת הָעֵרוּת שׁלְּךָ
(הַפְּנוּיוֹת מִטִּפּוּל)
לִיצִירָה?
מוּזָר לְכַנּוֹת מַפָּץ יְצִירָה.
מִן הַסְּתָם יֶשְׁנָם מוּנָחִים חֲדָשִׁים,
מְדֻיָּקִים יוֹתֵר,
קְרוֹבִים יוֹתֵר לַבְּרִיאָה.
אֲבָל אַתָּה לֹא תִּשָּׁכַח.
פָּרַצְתָּ לְחַיֵּינוּ בְּאֵלֶם מְמֻחְשָׁב,
רוֹצֶה לְפָרֵשׁ מַשֶּׁהוּ נִשְׂגָּב בִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
וְנוֹתַר סִפּוּרְךָ הַמְרַתֵּק,
שׁוֹנֶה מִנְּיוּטוֹן, הַתַּפּוּחַ וֶאֱמוּנָתוֹ הַחַפָּה,
שׁוֹנֶה מֵאַינְשְׁטַיְן וַחֲבִיבוּתוֹ הַקּוֹרֶנת,
בְּמַסָּה וּמְרִיבָה עִם הָאוֹר וְהַחֹמֶר בְּעַקְמוּמִיּוּת הֶחָלָל וְהַזְּמַן.
וַאֲנַחְנוּ מִסְתַּחְרְרִים סְבִיבְכֶם בְּאֵימַת הָרִיק,
הַחוֹרִים הַשְּׁחֹרִים,
מַסָּעוֹת לִיקוּמִים אֲחֵרִים בְּגוּף אֱנוֹשִׁי מִתְפּוֹרֵר.
הַאִם כּוֹאֵב לְךָ, סְטִיבְן הוֹקִינְג,
כְּשֶׁהַסְּטוּדֶנְטִים וְהַמַּדָּעֲנִים פּוֹרְשִׁים לְחַיֵּיהֶם
וְאַתָּה בַּחֶדֶר, בְּגוּף אֱנוֹשִׁי,
מוּדָע?
אֲנִי חָשָׁה בִּכְאֵב הַזּוּלָת
זֹאת מְיוּמָנוּת שֶׁפִּתַּחְתִּי עַל כָּרְחִי
וּבָרוּר שֶׁהָיִיתִי מְוַתֶּרֶת,
נְסוֹגָה,
מִתְפּוֹרֶרֶת.
וְאַף כִּי אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ כָּעֵת בְּהַעֲרָצָה שְׁלֵמָה
אֵינֶנִּי בְּטוּחָה שֶׁלֹּא אֲנַסֶּה לְקַדֵּם מְעַט
אֶת הַמַּפָּץ שֶׁלִּי.
מצטערת! טעות שלי. כבר מחקתי את המיותרים.
שיר רגיש מאוד ומרתק, רות. ואל תתרגשי מתגובת האנונימי כפול תשע. יש אנשים שמשעמם להם בחיים ויכולים להרשות לעצמם לשוטט באתרים ולהעליב אחרים
אבל אפילו השעמום שלהם מעניין בהשוואה לשעמום באתר של פלד. באמת שיר יפה, רות.
רות יקרה
ראשית, ברוכה הבאה.
שנית, השיר הזה מופלא, מלומד, פילוסופי, "מה אדם כי תזכרנו", אפסות האדם, הגוף המתפורר, לנוכח הנשגב, המתקיימים בו-זמנית, ובתוך הגוף המתפורר, האישי והפנימי – כאב, חלומות, אושר – לעומת המדעי והמוחצן. אהבתי את המונו-דיאלוג הזה שמנסה להבין מנין תעצומות הנפש.
יישר כוח, רות!
שיר מופלא .
הפרספקטיבה הרחבה שבו ןהתנופה של המבט מה"מדעי" מפנה לכיוון הפנימי האישי-ריגשי. מעטים הם השירים שיש להם מבט מעמיק כזה.
ויש דברים פרטיים שרות יודעת ולא אוכל לפרט.
שיר מצמרר בתוך השורות ובין השיטין אף יותר
כתיבה נדיר
זה עף לי קודם שסיימתי. מפץ קטן…
כתיבה נדירה, רות.
מאוד מאוד יפה, רות. מאופק ועמוק.
מזכיר לי את שימבורסקה, משוררת שאני מאוד אוהבת.
רות,
אני כל-כך שמח שפירסמת את השיר הזה!
מוּזָר לְכַנּוֹת מַפָּץ יְצִירָה.
לא מוזר, כי תאוריית המפץ היא היצירה בה" הידיעה, זו הבריאה של היקום כולו.
וכן, האושר של סטיבן הוקינג הוא המצאת ושכלול התאוריות הקוסמולוגיות שלו.
והמאבק שלו במחלה המנוונת לאורך כל כך הרבה שנים. כל יום נוסף זה נקודה לטובתו, לטובת הקיום האישי היוצר שלו, לטובת החיים בכלל.
התבוננות רב כיוונית יפה, רגישה ומיוחדת
רות, יפה הפנייה להוקינג ויצירת הבידול בין דמותו הציבורית לדמותו הפרטית. ומכאן קצרה ויפה הדרך לזיקה בין המפץ הגדול למפץ הפרטי של הנמען (הוקינג) ושל הדוברת. למשל, במשפט: "כַּמָּה חָשַׁבְתִּי לְהִתְמַכֵּר לְמַפָּץ מִשֶּׁלִּי/ לְהִתְפַּזֵּר נָכוֹן" או "לא די לי בנוסחאות ותובנות מפליאות". וכך גם הבלחות פתע כמו "האם כואב לך" ו"האם אתה מאושר" ואפילו "האם שוחחת עם פסיכולוג".
שאלות שהן מדקרות.
לכן, אני חושב שהשיר חזק יותר במקומות האלה, בהם יש פנייה אישית של הדוברת לסטיבן הוקינג (לא בהכרח לפרופסור) מאשר במקומות בהם מערבת הדוברת את ה"אנחנו", מה שעוטף את הוקינג שוב באצטלת דמותו הציבורית. (וזה קורה בששת הבתים האחרונים). שם, נדמה לי, יש חזרה על שאלות, שכבר נשאלו (בית השלישי מהסוף, למשל, לא שונה כ"כ מהבית הפותח את השיר). וכך גם באשר לוידוי על ההערצה לפרופסור. זה ברור, לעניות דעתי, שהדוברת כותבת מעמדת הערצה. האם צריך להתוודות על כך?
השיר מרתק, רות. ואני מקווה שאת מקבלת בהבנה את הבחנותיי בין חוזקות השיר לחולשותיו.
לשחר-מריו.
ללא הטעמת ההערצה להוקינג (שהיא אירונית כבר בתחילת השיר) סופו של השיר לא היה מגיע לעוצמה הראויה בשורות:
וְאַף כִּי אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ כָּעֵת בְּהַעֲרָצָה שְׁלֵמָה
אֵינֶנִּי בְּטוּחָה שֶׁלֹּא אֲנַסֶּה לְקַדֵּם מְעַט
אֶת הַמַּפָּץ שֶׁלִּי.
עוצמה שהיא טראגית והומוריסטית בעת ובעונה אחת.
נראה רות שאת מבינה דבר או שניים בעניני מפצים, סבל וכאב ושואל את עצמי אולי יש עוד נמענת נסתרת לשאלות המופנות לסטיבן הוקינג