גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
מבול
וַיָּקִיאוּ מַבּוּל שֶׁל מִלִּים
אַלְפֵי מִילִיםֶטְרִים
זִכְרוֹנוֹת רְעִילִים
וַיֻּצַּף תָּאָם הַמִּשְׁפַּחְתִי זַעַם
וַתִּסָּחֵף הַתַּכְסִית
וּבְעִקְבוֹתֶיהָ הַתַּשְׁתִית
כִּי אֵיבַת עוֹלָם הוּשְׁתָה
בֵּין הָאִישׁ וּבֵין הָאִשָּׁה
מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים לֹא נוֹחַ בַּתֵּבָה
הַנָּחָה בְּמֶרְכָּז הַכַּרְמֶל הָאִי-נִרְאֶה
זָכָר וּנְקֵבָה בְּמִיתָה זוּגִית
בֵּינֵיהֶם שֻׁלְחָן שַׁיִשׁ וְעָלָיו בּוֹעֶרֶת
בְּרִית יְשָׁנָה שֶׁהֻפְרָה
וַחֲדָשָׁה שֶׁנִּכְרְתָה עִם אֲחֵרִים
מֵאֲחוֹרֵי דְּלָתַיִם נְעוּלוֹת
מִתְנָהֵל מִשְׁפַּט שְׁלֹמֹה
פּוּדֶל, יֶלֶד וְיַלְדָה
מְחַכִּים לִגְזַר-דִּין
וְהִנֵּה יוֹנַת-דֹּאַר-רָשׁוּם הִגִּיעָה
וַעֲלֵה- כְּרִיתוּת טָרָף בְּפִיהָ
וַתִּטְבַּע הַתֵּבָה
וְהַכַּרְמֶל רוֹאֶה וְשָׂמֵחַ לְאֵיד.
איזה שבר.
והכאוס הזה דורש לחזור אל המקורות להעצמת ההבנה!
לאה, האם כוונתך חזרה למקורות במובן של חזרה בתשובה ?
איזה הרס, איזה שבר. הכי קשה לי עם הפודך, הילד והילדה המחכים לגזר הדין. רואה את אי ודאות והחרדה שלהם.
אהוד, מלחמת רוז ברוז..אבל הילדים, מה הם אשמים…
תמי יקירתי, הילדים תמיד משלמים את המחיר. ודוגמאות המפרטות תשלומים כבדים אנחנו קוראים מידי פעם בבלוגים של חברותינו וחברינו.
כנראה רק באחרית הימים יתקיים חזון ירמיהו הנביא :
" בימים ההם, לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה; כי אם איש בעוונו ימות, כל האדם האוכל הבוסר תקהינה שיניו."
אהוד, הבית הראשון יפהפה ומצחיק-מר, ויכול לעמוד לעצמו. אחר כך זה איכשהו נעשה כללי ומתמסמס.
מחכה לשמוע מי לקח את הפודל.
אמיר ידידי, ישנתי לילה על תגובתך
וקמתי בבוקר עם שיר חדש בלב –
שורו, הביטו וראוהו לפניכם (כלומר,
מעליכם)
תודה !
אהוד, אני מבין מה עשית, אבל אני בספק אם אתה נדרש ל"סיפור מסגרת" שיוצא די מובן מאליו (חוץ מהשורה "וְהַכַּרְמֶל רוֹאֶה וְשָׂמֵחַ לְאֵיד", אך גם עליה הייתי מוותר, מסיבות אחרות).
הרשה לי לצטט את עצמי בתור הסבר: 'לְקורא דרושים כמה תנאים כדי לקחת חלק ביצירה. כשהשיר מגיע אל הקורא, הוא מגיע אליו משום שהקורא מוצא בו תכנים רעיוניים ואסתטיים ומשמעויות רגשיות הנוגעים לחייו ולמחשבותיו. הקורא עונה ליצירה בעצם קריאתה: הוא לוקח בה חלק בכך שהוא משלים את התמונה מתוך עצמו, הוא מחבר את השיר להתנסויותיו שלו, לדעותיו ולרגשותיו. השיר נראה לו בנאלי בדיוק באותו מקרה שבו השיר אינו מאפשר לו להשלים את החסר לתמונת מחשבה חדשה משלו'.
וחושב עדיין שהשורה עם הפודל צריכה להיות הפנץ' ליין של השיר (כלומר בחילוף עם השורה האחרונה).
אמיר, תודה על תגובתך. כמו שקודם נטיתי לקבל את עמדתך, כעת אני חולק עליה. זה אינו שיר לירי אלא שיר שקשור למציאות. ובמציאות יש קצת דרמה והרבה ממה שאתה מכנה באנליה. ובקשר למיקום הפנץ' ליין -כמו בחיים, אחרי השיא הדרמטי חוזרים לגועל נפש הבירוקרטי ולניירת
פּוּדֶל, יֶלֶד וְיַלְדָה
מְחַכִּים לִגְזַר-דִּין
אין כמו הצער הזה. אין לו נחמה.
איריס, אכן, לעתים, ניתן לצרף את מה שהורים פרודים עושים לילדיהם לרשימת המעשים המגונים. והצביעות בענין רבה שכן לכאורה נעשים הדברים 'לטובת הילדים'
אהוד ,הרחיפאי הכותב עצמו לדעת,היטבת לתאר מצב של פרידה כשכבר לא נוח בתיבה.
תיבה ללא נתיב אהבה.
הארמזים שבשירך :"גרסה סופית של פרידה אחרת"
לזכר ונקבה (בגן העדן)
למבול לתבת נח וליונה (בראשית)
למשפט שלמה(המלך החכם שחשף את האם האמיתית)
לכרמל האי-נראה(זלדה)הרואה והשמח לאיד.
אירוניה מרה שבה כל אלו חוברים בתיאור עצוב של משפחה שבמטבחה על שולחן השיש כמו מצבה
בוערת ברית ישנה.
המקורות הספרותיים אכן מחדדים את
תיאור מצב הפרידה. צריך לאסוף כוחות.
מיכל , תודה על הקריאה מעמיקת החקר