גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
STABAT MATER (לטינית: האם העומדת)
ההמנון הלטיני Stabat Mater Dolorosa הוא תפילה נוצרית –קתולית ידועה שחיבורה מיוחס לנזיר הפרציסקני ג"וקופונה דה-טודי בן המאה ה-13. זהו המנון לצער האימהי – צערה של האם מול גופת בנה הצלוב. הטקסט הולחן על ידי למעלה מחמש מאות מלחינים, ביניהם היידן, רוסיני, שוברט, וורדי וויוולדי.
זה היה בשבת האחרונה של שנת 2008 , נר שביעי של חנוכה, יום פרוץ פעולת "עופרת יצוקה"…. "אבי הביא סביבון לי… סביבון מעופרת יצוקה" – שר החייל בתקווה שהנה יתגשם שוב הכתוב : נס גדול היה פה והוא אל ביתו ישוב בשלום… והפעולה שיודעים איך החלה ומתי, אך יש לה חיים פרועים ולא מתוכננים משלה, עלולה להתפתח למבצע שיתגלגל למלחמה שתסתיים, במקרה הטוב, בחזרה לתהדייה ( שונאינו, לא רק מכתיבים לנו את סדר יומנו, אלא גם שמים בפינו מילים מעורפלות משמעות בשפתם ).
זה היה בעיצומן של חגיגות החג של החגים הנערכות מידי שנה, בדצמבר, בחיפה. השתתפתי כצופה ושומע נפעם בארוע מוסיקלי תיאטרוני נפלא שאחראית לו מבחינת טקסט, עיצוב, בימוי ושירה בקול אלט מרטיט, אמנית ברוכת כשרונות : אתי בן זקן.
את המוסיקה ליצירה : "סטאבט מאטר – תפילה אנושית" כתב המוסיקאי והמלחין איתן שטיינברג, בן זוגה של אתי בן זקן. והביצוע הכֵּלִי היה של רביעיית כלי קשת הנקראת " הרביעייה העכשווית" שכללה אותו ערב שתי כנריות ויולנית וצ"לנית.
היצירה " סטאבט מאטר –תפילה אנושית", מפליגה מן ההמנון הדתי –נוצרי אל חוויה כלל אנושית של שכול אימהי ואובדן בנים במלחמות. ומה סמלי יותר מלהעלות יצירה כזו ביום בו נפתחה פעולת האין ברירה התורנית נגד הישות החמאסית השולטת ברצועת עזה. יהיו התוצאות הצבאיות והמדיניות של הפעולה/מבצע מתגלגל/מלחמה, אשר יהיו, תוצאה ברורה אחת אין ספק שתהיה לה והיא שאמהות, בשפות שונות, בסופרן ובאלט, יקוננו על בניהן ובנותיהן שנהרגו ויהרגו.
צפיתי באם הנכנסת יחפה לבמה ובידיה חבילה ארוכה עטופה צעיפים. שמעתי את קינותיה, בעברית, בערבית, בלאדינו, בלטינית ובאנגלית בעודה מניחה את החבילה על האדמה, גוהרת מעליה בכאב הידיעה מה ומי נמצא בתוכה ומזדקפת בתקווה לרגע שהיא טועה. מסירה את הצעיפים האדומים, חושפת ומכסה. פותחת קשרי תחבושות בד, פוחדת לגלות מה מסתתר תחתן. והקינה יודעת את מה שהאם מסרבת להאמין. בכל אפשר להאמין שיכול לקרות , רק לא במות ילדך. הן מסתובבות בינינו, צלליות ההורים השכולים. אם תשאל אותן, יגידו: אנחנו הורים שכולים . בפנים, לא מאמינים ולא משלימים, מחכים שאלוהים יודיע ברחמיו שזו טעות. שהילד הממלא את חדרי ליבם, ישוב גם להתגורר בחדרו. ובינתיים , עד שתתברר הטעות, חיים כמתים.
ושאר ההורים והילדים שזכו, מתרגלים לחיות בצל האיום . מתרגלים לכך שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא לא מצילנו וסיבותיו השמורות עימו, נפלאות מבינתנו. מתרגלים לכך ש"בעוטף עזה כמוות השינאה", נופלות רקטות בתוך בתים ואזרחים מוכי חרדה מצטופפים ב"מרחבים מוגנים". ומנגד, בצפון (שממנו הובטח כבר בתנ"ך, תפתח הרעה וקויים לאחרונה, לפני שנתיים ומחצה), יש באותה עת הפוגה ואזרחים בני כל הדתות, אוצרים את טינת היום-יום בליבם וחוגגים יחדיו את חג החגים . ואחר כך יתחלפו, הדרום שהוא כעת חזית יהפוך זמנית לעורף ומצפון תיפתח שוב הרעה וחוזר חלילה.
השאר שזכו, מתרגלים ללבוש מסיכות, לשיר ולנגן במרחק עשרות קילומטרים בודדים מהתותחים הרועמים. מתרגלים לחיות עם אוזניים כרויות לאזעקות בעוד הפה ממלמל תפילות. מתרגלים להתייחס למלחמות כדבר בלתי נמנע כמו היו תאונות דרכים. מתרגלים להתיחס לשכול מעשה ידי אדם כאל מגיפה חסרת תרופה. לראות בפחד איך המגיפה פוגעת בשכניך, לאטום חלונות ודלתות ולהתפלל שלא תחדור לביתך. מנסים להתגונן בפניה כמו אם הבנים, אורה, גיבורת ספרו של דויד גרוסמן, הבורחת לשוא מבשורה. הבשורה המרה מכל.
ומי שאינו מתרגל, משתגע מדאגה , או בורח מהמציאות. נוסע להודו למלא מצברים, חוזר בתשובה, מקים התנחלות, מקים את הוריו מהקבר שיסדרו לו דרכון זר- אזרחות באותה ארץ שהקיאה אותם או ביקשה להשמידם. העיקר לא להסתכל למציאות בעיניים. מפלטם האחרון של אלה שזכו, המיואשים מהמצב, הוא הכחשה: מה שלא יודעים – לא קיים.
כך גם אני נוהג, ברעום התותחים, מתקשר לילדים לברר אם הם נמצאים בצד הנכון של המדינה, מבקש מהם להישאר קרוב למקלטים. והם אומרים שאצלם זה לא בטווח ולא מסוכן וצוחקים על אבא, הדאגן כמו אמא אווזה. ברעום התותחים, איני קורא עיתונים, איני פותח טלביזיה. שומע את קול המוסיקה, סוגר בשעת החדשות. רק הסלולרי שלי פתוח בצליל חזק, עשרים וארבע שעות ביממה. לכל ילד יש צליל משלו ותמונתו עולה על המסך ברגע שהוא מצלצל.
על הבמה, סיימה אתי בן-זקן את הופעתה. מחיאות הכפיים הקצובות רעמו בעוצמה והחרישו את קול התותחים ההולם ברקות. הקהל של חג החגים שהתאחד לשעה קלה של יגון, התפזר למרחבים המוגנים.
תודה אהוד.
מזדהה עם כל מה שכתבת
היי גיורא
חזק ביותר, החיים הם המחזה, המחזה הוא חיקוי של החיים
להתראות טובה
היי אהוד, טעיתי וכתבתי גיורא, פשוט ניסיתי לענות גם לו… אך לא הצלחתי…
עברתי לקרא אותך… ונישאר לי בראש…
טובה
ואולי האומנות מלווה אותנו לאורך ההיסטוריה ופתאום המציאות מוצאת עצמה מחקה אותה
אחרי שתרגמתי פעם את הסטאבט מאטר, שאל אותי מישהו מה מצאו במלים הדי העלובות של השיר הזה.
לא כל כך ידעתי מה לומר, אבל דומה שהיטבת אתה לענות כאן.
אמיר, פשוט לא שאלו אותך בעיתוי המתאים.
יש רגעים, יחסית נדירים, בהם יצירה אומנותית שנולדת במציאות אחת מתחברת פתאום למציאות אחרת, רחוקה מהראשונה אלפי שנים וקילומטרים.
וכמו שאמר קוהלת בן דויד: אין חדש תחת השמש
גם אני נוכחתי בערב הזה, בערב היום הראשון להפצצות בעזה.
ראיתי אותו בפעם השנייה ויצאתי נפעמת כמו בראשונה. טקסט חזק, עיבוד תיטרלי גאוני, לחן ושירה מצמררים של הזוג אתי בן-זקן ואיתן שטינברג.
אכן, ערב יוצא דופן שבהחלט ראוי להתיחסות נפרדת במישור האומנותי ושלא בהקשר למציאות
אהוד – קלטתי אותך בזוית העין
פוסט חזק חזק
חזק ואמץ אתה וכולנו
נחמד להיקלט בזווית העין, אך מי את מתוך המאות שהיו שם?
הערכת מצב מצויינת. אתה בעצם אומר את מה שאמר ברנר: נורא ואיום אבל אין מקום אחר.
אולי אין מקום אחר (לרובינו), אך אני עדיין מאמין שיש דרך אחרת. כשתגמר המערכה הנוכחית במלחמת מאה השנים, אסור לנו להתחפר שוב ושוב במנטרה הנוחה, המשכרת והשקרית שאין עם מי לדבר ובכך להסיר מעלינו את האחריות למה שקורה. על ממשלתנו לחפור אין ספור מנהרות שהאור בסופן יהיה הידברות עם מי שנראים בעינינו כשליחי השטן עלי אדמות, אך מה לעשות, גם הם ברואים בצלם וגם להם יש אימהות והעיקר, לא ניתן לאדות אותם באוויר.