גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
ראש של כלב
אֲדוֹנוֹ אָהַב אֶת שֶׁעָשָׂה לְמַעֲנוֹ
אִלְפוֹ, הֶאֱכִילוֹ בְּדוֹגְלִי מָעֳשָׁר בְּרֵיחַ בָּשָׂר
חָפַף פַּרְוָתוֹ בְּשַׁמְפּוֹ יָקָר
סִפְּרוֹ כִּי שְׂעָרוֹ נָשַׁר
הִלְבִּישׁוֹ כִּי חָשַׁב שֶׁקַּר
לִטְפוֹ לַהֲנָאָתוֹ
לְאַחַר שֶׁעֻלָּף מִצִּמָּאוֹן לְמַגַּע
נָבַח עָלָיו: כֶּלֶב טוֹב!
וְהַכָּל לַשַּׁוְא
יוֹם אֶחָד יָצָא אֶת הַשַּׁעַר
וְהָלַךְ בְּעִקְבוֹת יַלְדָה
שֶׁנָתְנָה לוֹ לְלַקֵּק אֶת פָּנֶיהָ.
מזכיר לי את "פרח נתתי לנורית" אבל בשורות האחרונות לא בטוח מי הלך, הכלב או בעליו 🙂
אמיר ידידי, האם אנו חוזרים לשבוע החשק ומתחילים בליקוק הפנים?
( אוּפּס.. סטירה על הפה המלוכלך שלך, אהוד, הרי מדובר בילדה:)
הלך, כי יצר החיים גבר עליו.
יש מעשיה עממית שמספרת על ציפור אם, שבנדידת החורף נשאה את גוזליה על כנפיה. בהיותם על הים, שאלה כל אחד בנפרד: מה תעשה לכשתגדל, בני? הבכור השיב, מה פירוש, אמא? את תהיי זקנה ואני אטפל בך. רגזה האם, ניערה אותו מכנפיה והשליכה אותו. שאלה את השני: מה תעשה אתה בני לכשתגדל? השיב: אבנה לך בית ואשגיח עליו. ניערה אותו האם והשליכה מטה. בהגיעה לשלישי, השיב לה זה: אמא, אמצא לי כלה, אביא ילדים לעולם ואטפל בהם בכל לבי. אתה כלבבי. השיבה ואימצה אותו בין כנפיה. בין אם זה ילד או כלב, ילדת החיים מנצחת.
צריך לזרוק נעל על הכלב הזה…:)))
שושנה
שושנה, תגובה כל כך אנושית…)))
כשהקראתי אותה לכלבי הוא החל לבכות מרוב צער.
לבנה, תודה על המעשיה המאלפת (תרתי משמע). אכן, אנו בני האדם התרחקנו מלחיות לפי אינסטינקטים טבעיים נכונים ובריאים
כל כלב בא יומו, אהוד יקירי, בסוף הילדה הרי תלך לכלב אחר. רק הנסיך הקטן יישאר לעולם נאמן לשושנה שלו:)
נעמי יקירתי, האם אני מזהה קוצים שיוצאים בכוון השושנה…?
נפלא.