גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
(תסריט קצרצר בעקבות הסרט)
הזמן: הווה.
המקום: חדר עמוס צילומי צעירים אופטימיים בשחור לבן , אי שם במחלקה סיעודית חמישה כוכבים.
המשתתפים: 1) ישיש משותק בכיסא גלגלים. 2) קשיש בכיסא שחור. 3) קשישה בכיסא לבן. 4) טלביזיה בצבעים.
שלושת הראשונים: צופים.
הטלביזיה : נצפית.
הקולות הנשמעים בהתאמה: אחד אילם. שניים רמים. אחד ברקע.
היחיד ששומע את כל הקולות: הישיש בכיסא הגלגלים
הטלביזיה פתוחה בערוץ הילדים
ישיש (בווליום סגור): השתגעתם לגמרי? למה הטלביזיה בערוץ הילדים ולמה אתם צועקים ומדברים אלי כמו לאינפנטיל ועוד בגוף שלישי . זה אני, נוֹכֵחַ בגוף חסר תועלת, אביכם , אֶמֶריטוס מן המנין. תעבירו את השידור לערוץ שמונה. לעזאזל אתכם, זה שאיני זז ולא יוצא לי קול לא אומר שאני חרש או שוטה. שתיקתי הופכת כנראה את יאושכם ליותר נוח, אך את שלי לנואש עד מוות .
קשיש: " נראה שהוא מתרגש מהתכנית , את חושבת שהוא מבין משהו?"
קשישה: "השאלה החוזרת ומתעוררת היא אחרת ,האם נשאר לו רצון לחיות?".
ישיש (צורח בלי קול) : לא!!
קשיש :"שפתיו נעות. בואי נלמד אותו את שפת הקריצות שראינו בסרט הפרפר ופעמון הצלילה. אבא, אם אתה רוצה להגיד כן, תקרוץ פעם אחת ואם לא, תקרוץ פעמיים . אתה מוכן להתחיל?"
ישיש: (קורץ פעם אחת.)
קשישה: "נראה שהוא מבין את עיקרון השיח הבינארי. אבא"לה, נשאר לך רצון לחיות? "
ישיש: (קורץ בהתרגשות פעמיים.)
קשיש: " את רואָה, הוא אמר כן וכדי שלא נטעה, הדגיש זאת פעם שנייה. "
קשישה: " נדמה לי שהוא אמר לא, אלא מה, עשה זאת תוך קריצה וקשה לדעת מנימת קולו למה הוא מתכוון ."
קשיש: "אבא תמיד היה אופטימי ללא תקנה. בואי ניתן לו להנות מהספק ונניח שאם הוא לא מתלונן אז הוא לא סובל ."
ישיש (חושב): " ילדים מטומטמים! לפחות לפני שאתם הולכים תעבירו לערוץ שמונה."
קשיש מגביר את הווליום. ברקע מזדמר : קוראים לי קישקשתא, קישקשתא הוא שמי, כוכב התכנית מה פתאום…..
קשיש וקשישה מנשקים ישיש מיואש ועצוּם עיניים ומַקְשׁישׁים דרכם החוצה.
פיליפיני יוצא מהשרותים ונכנס לפרֵיים .
Happy End