גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
אפרים עמד לצד מכוניתו בחניון של שפת הים בחוף דדו דרום, בין שתי דלתות פתוחות בצד לא של הנהג. לגופו היתה חולצת טריקו ארוכה שהגיעה בדיוק עד לקצה התחת התחתון. עומד עמידה לא יציבה בסנדלי שורש פתוחים, עסוק בניגוב מבושיו כשלפתע נעצרה באחורֵי הלקסוס שלו מיצובישי לנסר מודל 89 ובה גבר ואישה . החלון בצד האישה היה פתוח, הגבר שנהג רכן מעליה ושאל במבטא רוסי כבד, אתה יוצא חבר?
למרות כעסו על חוסר הרגישות, ניסה אפרים להסתיר את עמדתו השלילית ואמר, כן, אבל זה ייקח לי לפחות רבע שעה .
כדי להבטיח לעצמו שאינו נוהג כמו השמוק הזה שניגב אותו הרגע ושהוא עושה כל שביכולתו כדי למנוע הגירה שלילית, הסתכל אפרים סביב וראה שיש שפע של מקומות חנייה פנויים.
הם מלמלו ביניהם משהו בשפתם ואפרים היה בטוח שבזאת יסתכם הרומן שלו איתם .
להפתעתו הם החליטו אחרת. האישה יצאה את המיצובישי והחלה חגה סביב מכוניתו במעגלים. האיש הִדמים את המנוע ונשאר ברכב. מקריאה בספרים אודות החיים בגולאגים בערבות סיביר ומתוך ידע משפחתי ( סבתו היתה מוז"יקית ) ידע אפרים שהרוסים הם קשוחים וענין ההמתנה והעמידה בתור טבוע בדמם. רוסי המכבד את עצמו כשיצא בבוקר קפוא את ביתו בארץ מולדתו הסובייטית , לקח עימו שני סלים וכאשר נתקל בתור היה עומד ומחכה. לכן לחכות חצי שעה בתור לחניה משובחת ועוד במזג אויר חמים, מוקפים אחיות ואחים חמימי מזג, נחשב בעיניהם ממש גן-עדן.
תוך כדי שקיעתו במחשבות פילוסופיות הציץ אפרים באישה גדולת הגוף שלבשה בגד ים שחור שלם, חבשה כובע קש רחב תיתורה מעוטר סרט צבעוני וַתִּסוב סביב מכוניתו כנאמר בפרשת היום – וַיַּחֲנוּ: "ויהי ביום השביעי וישכימו כעלות השחר ויסובּו את מקום החניה כמשפט הזה שבע פעמים, רק ביום ההוא סבבו את החניה שבע פעמים. ויהי בפעם השביעית צפרו בצופרים ויאמר ראש העיר אל העם, הריעו כי נתתי לכם מקום חניה."
נטשה, כך כינה אפרים במקוריות ישראלית את הרוסיה , בעוד שרידי הרהורים אודות כיבוש הארץ, המרגלים ורחב הזונה נוטשים את תודעתו, נראתה כבת חמישים פלוס כך שבילתה את רוב שנותיה בארץ תרבותית וכנראה עדיין לא התקלקלה בערכי תרבות ה"מגיע לי" המקומית. מצד שני, צריך היה להיות ברור לה שאפרים, השחצן הישראלי, לא ייתן להם לחכות שבעה ימים תמימים בטרם ייפלו חומות לבו. מקסימום שעה . אך נטשה כפי שיתברר בהמשך היתה גדושה בחשדנות של מהגרים.
אפרים תהה, מה יש במקום החניה שלי שאין בחניה אחרת במרחק עשרים מטר . אפילו שמץ צל לא היה שם. מצד אחד היה מרוצה שמבלי דעת בחר במקום חניה אִינִי כזה ושָׁקַל לדרוש תשלום עבור קיצור שהותו . מצד שני עקץ אותו באותו רגע, יתוש מרושע שרצה לבדוק אם מיתוס כושר העמידה הרוסית אכן נכון ולבחון תוך כמה זמן סבלנותם תתפוצץ.
צו השעה באותה שעה היה חסכון באנרגיה לכן העביר אפרים את הכפתור המכוון את פעולותיו לתפקוד slow motion. בגמר ניגוב המבושים, לבש תחתונים נעזר ביד שמאל בעוד ימינו אוחזת במגבת שלא תשמט תוך עמידה על רגל ימין ונסיון להשחיל את האחרת בתחתון שמאל בלי למלא אותו בחול. ההצלחה היתה חלקית ביותר. למרות זאת המשיך אפרים בהתאם ללוח הזמנים של התכנית המקורית, הסיר את המגבת ממותניו, פשט את חולצת הטריקו התעטף בחולצת כפתורים רכס אותם . טעה בהתאמה בין הכפתורים לָאֲבָקִים ונאלץ להתירם . אחז בשמאלו את שני דשי החולצה וניסה שוב לכפתר, אך לשוא. בשל היותו איטר לא צלחה מלאכתה של יְמינו. אפרים החליף ידיים והשלים את מלאכת רכיסת הכפתורים לבש את מכנסיו, הכניס את החולצה בתוכם, רכס את הכפתור וזיפּזפּ את הרוכסן. לשמחתו הרוכסן נתקע בשולי החולצה ולא בתחתונים או חלילה בתכולתם . זה לקח לו שתי דקות לחלץ את החולצה ולהשיב את הרוכסן למסלולו התקין. חגר את החגורה והרכיב עליה את התיק של הסלולרי ממנו אינו נפרד אלא כשהוא נמצא בתוך מים . שלף את הסלולרי מתיקו ובדק אם היו שיחות שלא נענו. היו חמש. החזיר צלצול לארבע. החמישית היתה ממספר חסוי כך שלא יכול היה להשיב לה עליה. אפרים לא סובל טיפוסים שיש להם מספרים חסויים שכן תמיד יש להם משהו להסתיר. הוא לקח בימינו את צרור המפתחות ובשמאלו את המפתח הבודד של תא המטען, אותו הוא קושר לבגד הים בהכנסו למים, סגולה נגד גנבים . ניסה להשחיל את המפתח בטבעת המתכת העבה שעליה תלוי השלט ונשברה לו ציפורן באגודל ימין. קיבּינימַט, קילל מתוך הזדהות עם תחושות הרוסים בקשר לעיכוב הלא צפוי והתחיל חופר בתא הכפפות מחפש מספריים ישנים שאולי שכח שם. עד שהתברר שלא שכח, חלפו שלוש דקות יקרות. נשך אפרים בשיניו את הציפורן השבורה וקטע אותה. בגלל שדלתות המכונית היו פתוחות יותר מחמש דקות ברציפות, האזעקה החלה לפעול והבליעה את זעקת הכאב . הקיש אפרים קוד בלוח המקשים והאזעקה לא פסקה. הקיש קוד אחר והאזעקה המשיכה בשלהּ. מזלם של הרוסים שלו, כך קרא להם בסתר לבו בלי שמץ בוז ישראלי, לא האיר להם פנים והם נאלצו להמתין עשר דקות ברעש הנורא עד שהמערכת איפשרה לו להקיש סוף סוף את הקוד הנכון. אחרי שהאזעקה פסקה סחט את הבגד-ים והניח אותו על הגג. סגר את שתי הדלתות בצד הימני של הרכב. הרוסי שלו הזדקף בכיסאו והתניע את מכוניתו. אפרים החל עובר דרך אחורי המכונית לצד שני. בדרך נזכר שמזמן לא ראה אם גנבו לו את הסְפֶּר והכלים ופתח את הבגאז" כדי לבדוק. אפרים לא ראה את הסְפֶּר שהתחבא מתחת לשטיח, אבל שם לב שיש בלגן בתא המטען. הוא הוציא המון דברים שחיפש כבר שנים והניח על הכביש. הרוסי שלו כיבה את המנוע ושלף את החינמון "ישראל היום". כשראה שאפרים קורא דרך השימשה הקדמית שלו את העמוד האחורי, קיפל את העיתון הניחו לצדו והוציא עיתון ברוסית. בשלב זה הבין הממזר שהפּוּצוּוָואט אינו קורא רוסית וניצל זאת כדי להרוויח זמן. בתגובה, ניצל אפרים את ההזדמנות שנקרתה בפניו, לזרוק עשרים בקבוקי פלסטיק ריקים שהילדים השאירו בבגאז", אלא שמֵיכל המיחזור לפלסטיק היה בקצה השני של מגרש החניה. התלבט אם לנסוע לשם בלקסוס ולחזור תכף ומיד, אך ויתר כי חשש שמישהו זר יחטוף את החניה מתחת לאף של הרוסים שלו לכן הלך ברגל, פעמיים, כי לא יכול היה לקחת בפעם אחת עשרים בקבוקים. כשחזר בפעם השניה, הרוסי שלו ישן. מבעד לחלון הפתוח שמע שהוא נוחר ושמח שיש להם משהו משותף . הרוסיה שלו הסתובבה כישראלית משוגעת סביב מכוניתו, בידה שלופה פצירה של ציפורניים ורק כפסע היה בינה לבין הצבע. אפרים אמר לה בשקט שלו שמשגע את אישתו, חבל שלא אמרת לי קודם שיש לך פצירה כי בדיוק נשברה לי ציפורן כשניסיתי להשחיל את המפתח חזרה לצרור ופצירה זה אמנם לא טוב כמו מספריים, אך יכולת לעזור שכן אנו היהודים מצוּוִים להיות ערֵבים זה לזה בעת צרה. הרוסיה שלו הסתכלה עליו במבט קטלני כמו היה איזה לוונטיני . אפרים הסיק מכך שהיא גוֹיה ובאמת שם לב פתאום שמתחת לכובע הקש היתה בלונדינית .
בלי טובות, חשב ולא אמר והחליט לא לבקש ממנה עוד דבר. היא ניגשה להעיר את הרוסי שלה ואמרה לו משהו בשפה שלהם. זה נורא שהם לא מדברים ביניהם עברית. אפרים היה רוצה לראות אותם גיבורים בשנים הראשונות של המדינה כשבן גוריון הכריח את העולים לדבר עברית והילדים נזפו בהוריהם אם העזו להעכיר את החלום הציוני בדיבור בשפה זרה. איך שלא יהיה, פתח את הדלת שליד מושב הנהג והתישב עליו כששתי רגליו על הכביש. התכונן לחלוץ את סנדלי שורש המכוסים חול, אחרי שקודם הידק את רצועותיהם כדי שיוכל ללכת במהירות להשליך את בקבוקי הפלסטיק הריקים לפח המיחזור כדי שהרוסים שלו לא יחכו יותר מידי זמן.
אפרים התחיל את מעשה החליצה ברגל ימין.
ניקה את הרגל העירומה והשעירה, תחילה במברשת ואחר כך במטלית שהוציא מתא הדלת, עד שאחרון גרגרי החול נכנע ועזב את רגלו לנפשה. גָרַב גֶרֶב ונוכח לדעת שהיא הפוכה. פשט אותה כי נזכר שלאימו היתה אמונה טפלה שמי שגורב גרב הפוך, עלולה דעתו להשתבש עליו. בפעם השנייה גרב אותה נכון ושקע בזכרונות קצרים מבית אמו. אולי חמש דקות עלובות הקדיש לזכרונות של עשרות שנים. בתום שלב הזכרונות, נעל את נעל ימין. קשר את השרוכים באותו קשר נעליים שלימדה אותו אימו כשהיה בן חמש. עכשיו נראה ממש מגוחך. רגל אחת בגרב אדומה ונעל בתוך המכונית ורגל שנייה עירומה בסנדל שורש מכוסֶה חול, מונחת על הכביש של מגרש החנייה. הגיע תורה של רגל שמאל. אפרים שיחרר את הרצועה של הסנדל השני… פתאום שמע חבטה על פח הלקסוס האהובה שלו. הרים את עיניו וראה את הרוסיה שלו מנפנפת בידיה, פותחת עליו פה בעוד הרוסי שלו ושלה ממשיך לקרא עיתון כאילו אינו מכיר אותה:
"תגיד פסקונדיאק שכמוך אתה מתכונן לעמוד כל היום בחניה שלנו?"
"אני לא אענה על שאלתך לפני שתתרגמי לעברית את המילה פסקונדיאק," אמר אפרים, מתוך מחשבה שהרוסיה תסתבך בנפתולי העברית .
"פסקונדיאק זה אגואיסט פרזיט, ובשפה האזיאתית שלך: טַפִּיל אָנוֹכִיִּי, אחד שלוקה באהבה עצמית מופרזת ולא איכפת לו מזולתו."
אפרים נדהם מעושר השפה והרגיש נחיתות ישראלית מובנת מול עוצמת הרוסית הפושקינית המתבדלת והמסרבת להתבולל.
כנשוך נחש הכניס את הרגל עם הסנדל שורש המכוסה חול למכונית, התניע ובלי להספיק לנגב אוזניים, להסתרק ולפתוח את הרדיו בגלגל"צ כדי לשמוע מה מצב הפקקים, יצא ברוורס ובצריחת גלגלים הסתלק משם, לא בטרם ראה במראָה את החיוך האימפריאליסטי של הרוסי שלו בכובשו בגלגלי מכוניתו את החניה שלו תוך כדי כך שהוא דורס את נטשה . אפרים פתח את הרדיו לשמוע אם יש דיווח אודות התאונה. במיבזק חצי אמרו רק שרוסיה פלשה לגאורגיה וטובחת בתושבים.
מאז אותו יום לא ראה אפרים את הבגד-ים שלו והוא מתגעגע.
מצחיק מציק
מצחיק כי אתה כותב מעולה ומותח את הסיטואציה עד לאבסורדים ומציק כי הרגת את נטאשה בסוף ?
ל מ ה ???
ריקי יקירתי, את לא יודעת שהמטרה (במקרה זה, מקום חניה של לקסוס) מקדשת את האמצעים?
ובכלל אני מאמין בסוף טוב
אדוני,בגילך (אני מניח)ראוי לשמוע פעם אחת אמת:כשרון הכתיב שלך דל,כמעט אפסי.אני לא טרול ולא מטריד סביבתי.בזה אני מסיים – תעשה עם מה שכתבתי לך מה שאתה רוצה
נשמה תועה ופגועה, אני מודה לך על תשומת הלב
איך כתב משורר אחד, דל כישרון כתיב:
קוראים יקרים, רק לא שתיקה
פתחו עלי פה, אפילו ליריקה
למה נשמה תועה ופגועה ואיך?