בננות - בלוגים / שגיא אלנקוה / בקורת בטיים אאוט ותגובתי
דבש
  • שגיא אלנקוה

    אני שגיא אלנקוה , נולדתי ב 25.9.77 בחדרה , למדתי לאחר שירותי הצבאי מתמטיקה ומדעי המחשב בטכניון ולאחרונה באוניברסיטה הפתוחה , אך בשל נסיבות שונות עדיין לא השלמתי תואר אקדמי , פרסמתי שירים בכתבי העת הספרותיים :   עיתון 77: גיליונות 353,344,308,279 עמדה:גיליונות 17 ו 19 שבו: גיליונות 22-23,19-20 פסיפס:גיליון 67 מעיין:גיליונות 5,7,8 הליקון:גיליון 95 בנושא לילה ,גיליון 96 עיין ערך שירה(מקוון):גיליונות  25 ו 31 זוטא(קצר עט מקוון):גיליונות 16,22,25 מטעם שירה(מקוון , שייך לכתב העת מטעם) כתובת:גיליון 4 שירים פרי עטי עתידים להתפרסם בכתב העת מטען ובכתב העת גג   שיר פרי עטי פורסם במוסף גלריה של עיתון הארץ 30.5.11   שלושה פרסומים במוסף תרבות של ווינט 1 2  3 פרסום במדור טקסט אורח של אתר קדמה(הישן) פרסום במדור תרבות של nrg  מעריב פרסום באתר העוקץ פרסום באתר הרפובליקה הספרותית פרסום בבלוג השירה כאוס פרסום באתר יקום תרבות שני פרסומים בבלוג הספרותי של רן יגיל במעריב 1 2 שירים באתר איגוד הסופרים הכללי פרסום באנתולוגיית השירה המקוונת באתר של נילי דגן שירים פרי עטי הוקראו במשדרים בהנחיית רועי צ'יקי ארד ומשוררים וסופרים נוספים בתחנת כל השלום(בדקה השלושים וחמש של המשדר)  (בדקה השלושים של המשדר הזה) (בדקה העשרים ושש של המשדר הזה) , (בדקה השתיים עשרה של המשדר הזה) ,(בדקה העשירית של המשדר הזה) ,(בסוף המשדר הזה) , בשני משדרים של בימת שיר ברשת א ,במשדר קולאז ברשת א,במשדר ציפורי לילה מתערבבות עם ישראל אהרוני בגלי צה"ל הקראתי שירה בערבי הקראת שירה: ערב הקראת שירה של הפנתרים השחורים החדשים בדיילה בירושלים , ערב הקראת שירה בקפה מיזנטרופ בתל אביב , ערב שירה אומרים שירה 15 בקפה תמול שלשום בירושלים בעריכת אמיר מנשהוף ואיתי עקירב  הקראתי שירה ביום הולדת פואטי לסלבאדור דאלי של מקום לשירה בתיאטרון המרתף בירושלים ב10.5.12 השתתפתי בפסטיבל השירה מטר על מטר בירושלים 2012 באירוע שירה בירה בגן הפרפרים בשנת 2006 זכיתי במענק כספי כסיוע בהוצאת ספר שירה מטעם קרן יהושע רבינוביץ לאומנויות בשנת 2006 זכיתי במענק כספי כסיוע בהוצאת ספר שירה מטעם קרן עמו"ס(בית הנשיא) קבלתי מענקי סיוע לאומנים מטעם קרן יהושע רבינוביץ לאומנויות      ספר שירה פרי עטי - "קונכייה"(ירון גולן , 2009) יצא לאור בסוף מאי - תחילת יוני 2009 .   הספר "קונכייה" זכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים לשנת 2010 .   חברי ועדת השיפוט של הפרס לספרי ביכורים, תשע"א:  יהודית קציר – יו"ר, דרור בורשטיין ורן יגיל. הוצאת 'ירון גולן' - פרס ע"ס 10,000 ₪ עבור הוצאה לאור של הספר "קונכיה" מאת שגיא אלנקווה. מנימוקי השופטים: " ספר השירה הראשון של שגיא אלנקוה הוא בלי ספק אחת התגליות של השנים האחרונות בשירה המקומית. קולו של אלנקווה מנסח ניב פרטי, לקוני, כמעט חסר תקדים בשירה הישראלית. רוחה של שירה זו, כפי שציינו כמה מבקרים, קרובה לרוח ההייקו מבחינת התמציתיות וה"זיק" המיוחד שהיא מזהה בעולם ומייצרת בשיר. כך, כל שיר הוא "קונכייה" שמייצרת הדהוד רב במעט אמצעים פואטים. אולם אין אלו שירים של תמונות אובייקטיביות , מפני שיש בהם רמיזות לנוכחות אנושית כאובה "ברקע".השיר הקצר שלשונו "דרדרי דם צומחים בגרונה/הצהוב של השמש " אינו רק פנטזיה מרהיבה על ליבת השמש , אלא תיאור של דימום , של גרון – של צרידות מדממת , כלומר של מעשה השירה עצמו ."  נכתבו על הספר "קונכייה" מספר רשימות בינתיים,למשל שתי רשימות של רן יגיל ועודד פלד שצורפו לספר , מאמר של אילן ברקוביץ במוסף ספרות ותרבות של הארץ (24.7.09) ,קטע קצר במוסף ספרות של ידיעות אחרונות(10.7.09) מאת רועי צ'יקי ארד , רשימות באתרים של  ד"ר דרור בורשטיין ,רועי צ'יקי ארד וענת לוין פרי עטם . רשימה קצרה באתר בסטרבות .   שירים מהספר "קונכייה" הוקראו ב"בימת שיר" ברדיו(קול המוסיקה , רשת א')   על ספרי "קונכייה" בבלוג שלי     עלי בלקסיקון הספרות העברית החדשה     את ספרי "קונכייה" ניתן למצוא למשל בספריות של אוניברסיטת בר אילן ,של אוניברסיטת חיפה ושל האוניברסיטה העברית   חבר באיגוד הסופרים הכללי הישראלי   ספר שירה נוסף פרי עטי – "פינה , יומן שירה" (ספרי עיתון 77 , 2011) הודפס וניתן להשגה בחנויות ודרך האינטרנט , את פתח הדבר לספר כתב פרופ' אורציון ברתנא שירים מהספר פורסמו במדור תרבות של ווינט , באתר יקום תרבות , במטעם שירה(מקוון) במוסף גלריה של עיתון הארץ ובכתבי עת ספרותיים שונים בקורת על הספר מאת ארז שוייצר פורסמה במוסף ספרים של הארץ רשימה על הספר מאת עודד כרמלי פורסמה במדור ספרים של טיים אאוט רשימה על הספר מאת אבי אליאס ז"ל פורסמה בגיליון 355-356 של כתב העת לספרות עיתון 77 רשימה על הספר עתידה להתפרסם בגיליון 27 של כתב העת גג של איגוד הסופרים הכללי שתי רשימות של יואב עזרא על הספר פורסמו באתר mysay (עלובות לטעמי) המלצה על הספר פורסמה במוסף הספרותי של עיתון מעריב שירים מהספר הוקראו ב"בימת שיר" בקול המוסיקה ורשת א עותקים מהספר נמצאים בספריות של אוניברסיטאות בר אילן וחיפה למשל כתבתי טקסט לספר שירה שלישי , ואני מברר כעת את האפשרויות להוצאתו לאור

בקורת בטיים אאוט ותגובתי

ביקורת קטנה של עודד כרמלי בטיים אאוט תל אביב על ספרי החדש "חפץ". הבקורת משעשעת, אך יש בה טון שחצני, ואגרסיבי משהו.

עודד כרמלי מעניק ארבעה כוכבים מתוך חמישה לספרי וכך כותב:

לפני כמה שנים רציתי להדפיס סטיקר "לאבידן מותר", כי רציתי להבהיר לכל השאר שלהם אסור. אבל זה היה לפני שקראתי את המשורר שגיא אלנקוה.כי לאלנקוה מותר. לאלנקוה מותר כי אלנקוה הוא משורר ביזארי,אקסצנטרי ואקסטראורדינרי עד כדי כך, שמותר לו לכתוב דימוי שמתחיל במילים "העולם כמו" או מטפורה שמתחילה במילים "לכתוב שירה" . לאלנקוה מותר כי כשאלנקוה יוצא לחפש דימוי לעולם או מטפורה לכתיבת שירה הוא יוצא מזה בחן הזר והמוזר השמור למשוגעים, כאילו אין ולא הייתה מסורת עבדקנית ועבשושית של אלפיים שנות שירה עברית ולועזית שהצמידה דימויים לעולם ומטפורות לכתיבת שירה. לאלנקווה מותר כי רק אלנקווה יכול לכתוב "העולם כמו מקש/מקלדת שנלחץ/ונותר לחוץ" או "לכתוב שירה-/לממש את הפוטנציאל/שבאכילת חול/בלי לאכול חול/ממש".
"חפץ", ספרו החדש והשלישי במספר של שגיא אלנקוה, נבדל משני ספריו הקודמים בעיקר במספר. שוב אנו פוגשים את אלנקוה בדל"ת קירותיו, עם המחשב, הקפה והפורנו.
שוב אנו עוקבים אחר היד של אלנקוה המנסה לכופף את יד העולם שמנסה לכופף את היד של אלנקוה:"אני-/שהוא ידים רבות/שמנסות לדחוף קירותיו/של חדר./שהוא ידים רבות/שמנסות לדחוף/ידים רבות".
כי אלנקוה לא מתחשב בעולם שלא מתחשב באלנקוה. כי שירת אלנקוה היא מסע LSD בחיפוש אחר באג באלגוריתם העולם שיאפשר לאלנקוה להיות בעולם:
"לאלנקוה ישבן עגול וגדול,/אפשר היה במקום שמיים/לעשות את הישבן של אלנקוה./במקום גשם,/צואה רטובה של אלנקוה./ככה אלנקוה היה מאושר,/למרות שאחרים פחות./עכשיו אחרים מאושרים יותר,/ואלנקוה פחות".
//עודד כרמלי

כך הגבתי לדברים בפייסבוק:

עודד כרמלי כתב בקורת קטנה בטיים אאוט, שבה בין היתר הוא כותב שאני משורר ביזארי, אקסצנטרי ,אקסטראורדינרי, שאני כותב באופן שמותר רק לי כי אני יוצא ממנו בחן זר ומוזר ששמור למשוגעים. כרמלי כותב שאני מתעלם מהעולם שמתעלם ממני. שאני מנסה להוריד לעולם את היד שהעולם מנסה להוריד לי.
כרמלי כותב ששוב כפי שנמצא אלנקוה בספריו הקודמים אפשר למצוא את אלנקוה בין ארבעה קירות לצד הקפה והפורנו.

מעניין.

מה הופך אדם למשוגע, העדר אחריות למעשיו? העדר שליטה עצמית?
לא חשיבה לא רציונלית, כי עדיין לא נמצאה אמת מידה למוחלט, כלומר לא ניתן לקבוע ממש מה תחום הרציונלי. אדם שפועל באופן שאין בו תועלת ציבורית לכאורה פועל מתוך תועלת שמקודדת בתוך העצמיות שלו והכרת העולם כפי שהוא בראי הפנימי, בעולם הצרכים, התשוקות ומוקדי העניין הפרטיים שלו, שלא יובנו לזולת.
יתכן שאדם יהיה רדוף צללים, צללים שלא נראים לאיש מלבדו, ובכל זאת הם ממשיים ומוחשיים, ובני האדם שאינם מואפלים בהם, אלא בצללים אחרים, פרטיים שלהם, הם שקופים ונטולי ממשות במידת מה.
במקום הזה, מכוסה הצללים, נטול ההברות, ריק מהממשות, בן אדם עשוי לבחור לזעוק, מתוך תחושה שהאחרים הינם השתקפויות של עצמו, ומתוך הכרה עמומה בחופש והבטחון שהעולם מעניק לו לעשות זאת,
להיות עיוור מתוך כורח ומתוך בחירה, לממשות שהוא נוגע בה אך גם חולף דרכה.
אדם זה אינו משוגע, הצללים שהוא מוקף בהם, הם צללים שכולנו מוקפים בהם, בכל עת, והמעגל ,נדמה שהוא הדוק יותר, נוכח יותר סביבו מבעברים של הבריות האחרות. אך המעגל נוכח והדוק יותר או פחות בכל עת סביב כל אדם. כולנו מלאי מאוויים ופחדים, כולנו עלולים למצוא את עצמנו עירומים, נטועים במקום, בלי יכולת לזוז, בשוק הומה אדם, ישנים, קפואים אך שייכים לא שייכים לדברים שמסביבנו, הם מתרחשים בתוכנו אך אנו נפרדים מהם, מחיצה עבה בינם לביננו.
כלומר- אנו שוכבים מתים בפאתי הרחוב, בריות ניגשים, מתכופפים, תוהים על קנקננו, הזרות הזו, הניכור הזה והחשש ממנו, הצורך להתנגד לו ולהתגבר עליו, אנו חווים אותם בכל עת שאנו יוצאים מהבית ומנסים לגעת, ליצור תנועה ודיאלוג, לפרוץ את הקיפאון ואת חוסר הוודאות שלנו מול עצמנו, בלי הזולת.
מיהו המשוגע?
לגבי ביזארי או אקצנטרי, יש אמת מסויימת בקביעה שאדם אקסצנטרי או ביזארי או משוגע. אנשים באמת משוגעים לעיתים, באמת ביזארים, באמת אקסצנטרים. אך הם גם לא. ישנה חומה בלתי חדירה בין המרחב האישי הפרטי, בין עולם הטעמים המופלאים, הריחות, החום והאהבה, לבין המרחב החיצוני. הוא עצום המרחב החיצוני, הוא רב מאיתנו ובו ישנם משוגעים, ביזארים, אקסצנטרים, אך הוא כולל גם את המרחב הפרטי, שעבורו השמות הללו הם רק כיסוי, מסיכה, לכסות בה הבעה פנימית, מרחב שלם, מלא, גדוש, שהשמות הללו, התוויות הללו שהחוץ מעניק לו, אין להם בו אחיזה ממשית, חזקה, הם עומדים ביחס אליו,
לא ממש קבועים בתוכו, זהו המרחק בין פנים וחוץ, וכדי להתקיים בחוץ,
לנהל דיאלוג, להתייחס, להשקיף, להצביע, כדאי לא להפגין שאננות ואטימות כלפי הפנים, ניתן להיות במרחב, בין עצמים ונפשות רק אם מבינים מהו טיבו של עצם , מהי נפש, כלומר יודעים לגעת בחוץ ולחוש את הפנים, את המעבר. ונדמה שכרמלי לא ממש יודע לעשות זאת,
אם היה יודע היה מהסס לקבוע בנחרצות על פלוני שהוא משוגע או ביזארי כשהוא אוסף בתוך גיגית משלוליות בריכות קטנות מים מממטרי נפשו, ממעיינות רוחו של אדם. האם אדם שממהר לומר על זולתו משוגע, או מוזר, האם הוא יודע להבדיל בין רוח לחומר, בין מעשה לכוונה, האם
הוא יודע לעמוד על המימד הנסתר, הלא קיים, הדמיוני או ממשי, של תבונה, שקיים מתחת לרובד הגלוי, מתחת ליש, לחומר, ומעניק צורה לעולם?

לגבי המצאותי בשיריי במרחב שבין ארבעה קירות, לצד הקפה והמחשב והפורנו. נכון, לכל אלו יש מקום בעולמי. אך לעיתים אני נמצא בשיר בגן שעשועים(ראו השיר עם הקרוסלה בספרי הראשון) , לעיתים אני נמצא בתוך מרחב לא מוחשי, שלא שייך לי, ולא לזולתי, אלא מתקיים בתווך שביניהם, אז אינני נמצא במקום מוגדר וגם מצוי במדרחוב בבית קפה, בשירותים זוגיים, בשמיים בתור ענן, אני בהחלט מצוי מחוץ לארבעה קירות.

לגבי היותי במאבק עם העולם. בעולם ישנם תינוקות, ישנם בעלי חיים, ישנם אוטיסטים, ישנם נכים, ישנם מתים, ישנם זכרונות, ישנם מצבי רוח שמשתנים ומתחלפים, בעולם אין עולם אחד, בעולם אין עולם קבוע, לעיתים העולם לא ברור ולא מפוענח, לעיתים העולם מלא אור ושמחה ותבונה. אם אני מצוי בתוך חשיכה גדולה מוחלטת, שהיא גם אור, כלומר בתוך מרחב שהוא פרטי שלי, מנוכר, אך גם חמים ורגיש, ונדמה ששני אלו משלימים אלו את אלו, החשיכה הגדולה הפנימית, שהיא שמיכה עבה, מכילה, מגוננת, חסרת צורה, והחיפוש אחרי חום בעולם וגם הניכור, הזרות והריחוק. המרחב הזה, המבט על העולם כעל פולש זר, שברוב נדיבותו מתיר לפרטי מרחב מחייה, מתיר תחום שמבודד ממנו, שמתקיים עמו ביחסי שכנות, מודע לאדנותו של העולם, אך נותר אי מבודד, בלתי חדיר, שהפולש הזר חס עליו, לא כפה עליו את עצמו, אפשר לו להיות חלק גם בלי להפגין יתר מעורבות. זוהי צורה, לבוש שלבש העולם, מקום שגבולותיו לא מוגדרים לגמרי, לא מוחלטים וחדים וגסים, שבו אפשר להיות חלק וגם נפרד, לא שייך, לא ממש כח מניע,
כח משפיע, דומיננטי, העולם שמכיל גוונים ופנים שונות, שמכיל את עצמו לעיתים כך ולעיתים אחרת, לעיתים צר, ולעיתים רחב ושופע, לעיתים קובע כללים, מחלק את הקלפים ולעיתים עומד בצד וצופה בשחקנים.
העולם אינו אחד.

גם כרמלי אינו אחד, ישנו כרמלי הרך, המפנים ומכיל, וישנו כרמלי הנחרץ, הבוטה ,ואולי כך צריך להיות כרמלי כך שיוכל ליצור דבר מה שלם, אמירה בעולם.


רשימת תגובה נוספת לרשימת כרמלי שפרסמתי בפייסבוק:

מחקתי את הפוסט הקודם שעסק בבקורת הקצרה של עודד כרמלי על ספרי חפץ מפני שלא היה ראוי , אני מסכם אותו בפוסט הזה ובו התייחסות לשתי נקודות עקריות בבקורת של כרמלי.

1.

הדובר בשיריי מתואר כמי שאינו שייך ממש לעולם. ההנמקה לכך הינה בציטוטים קצרים שבהם מתגלה דווקא דובר מפוכח שמודע היטב לקוטביות בה עומדים יצריו ומאוויו מול העולם – דובר שמצוי היטב בעולם. בבקורת על ספרי הקודם של אותו מבקר עלתה אותה הטענה – שהדובר בשיריי אינו מתמודד עם המציאות ואינו מוצא פינה לעצמו בעולם ופינה לעולם בעולם, מעין משחק מילים, אך מתברר שלא בעל ערך ממשי רב, השירה בספר פינה היא אכן סובייקטיבית וחווייתית במובהק, נטולת קרקע במידה רבה, אך יש בה הרבה כמיהה לחום, והתייחסות לעולם כאל דרך ראשית, כאל מקום שיש עוד הרבה לחוות וללמוד בו שמתבטאת באותה הכמיהה לחום שהינה צורה של השתוקקות לחיים, חיים שמגלמים בתוכם את העולם, תמצית העולם הינה שלהבת החיים. בשירי הספר ישנו גם ניסיון לפצח חידה שמצוייה בתוך הדברים, לפשפש, לחפש בעולם, לבחון את ההווייה, למצוא דרמה ומתח בתוך היום יומי, חיפוש שבו מתגלמת משמעות היצירה, חיפוש שהינו מקום בעולם, פינה, כי המילים והמשמעות קיימים בתוך העולם ויצירה עשוייה ממילים.

2.

הנושא העיקרי השני בביקורת הוא התייחסות לשירתי כחריגה. כל ההתייחסויות לשירת אלנקווה הן התיחסויות מדירות, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה השירה מתוארת כזרה ומוזרה, כנגועה בסממן החריגות. שירה חריגה. חדשנית, נועזת – המבקר מחמיא מאוד, אך חדשנות שנגועה בלי הפרד באיזוטריות,בשונות וחריגות.זוהי קללה שכל משורר יחפוץ להתרחק ממנה. אין משורר שיחפוץ ששירתו תקרא כאיזוטרית, כשירה שהינה בעיקר זרה ונבדלת, אין משורר שיחפוץ ששיריו יעמדו בסימן הזרות והחריגות, או שישנם מעטים כאלו, משורר מן המניין יבקש ששיריו יהיו בבחינת מעז יצא מתוק, שירה שככל שהינה נבדלת צומח ממנה האוניברסלי, צומחת ממנה אמת גדולה של צורה או תוכן, כלומר שירה ייחודית, לא שירה חריגה. השירה של מירון איזקסון או השירה של אנדד אלדן הינן שירה ייחודית כזו אך לא איזוטרית, לא חריגה, לא שירה זרה ומוזרה. לדעתי הקללה הזו שהודבקה לשירתי, קללת הנבדלות, השוני אינה המהות שלה. השירה עוסקת בהבעות אישיות אך לא פרטיות ומבטאת אותן כחלק מהוויה גדולה בעלת אינספור פנים, כחלק מהאוניברסלי. אינני חושב שעיקרה בנבדלותה, או בחריגותה, שהיא מצומצמת לאיזוטרי, למועט. אני סבור שהיא מלאה בעולם לא פחות מכל שירה אחרת, שרחש הגלים, והמיית הרוח מהדהדים בתוכה, שהיא שירה של הנפש, של העולם.

מביך אותי מאוד לכתוב על שירתי, אין זה מקובל ואין בכך טעם, ואף אינני יודע כיצד לעשות זאת אך רציתי להביע הסתייגות משתי ההכללות הללו שצרמו לי מאוד.

2 תגובות

  1. שגיא התגובה שלך מבריקה. היא על טהרת התבונה והרציונליות וכבר בכך סותרת את טענת עודד כרמלי. ממעט ההתכתבות בינינו אני רואה איש אחר וגם אני לא רואה תמונה שלמה. ספרך לפני ועדיין איני רואה את שגיא כולו. לכן מטריד הניסיון היומרני לנתח אופי באמצעות ספר שירה, ללא הממד ה"פרוזאי" של היכרות עם האדם מאחורי השירים. ולא כי הוא פסיכולוג. הן גם איש מקצוע בתחום זה היה נזהר מלבצע "פוסט מורתם אוטופסי" על סמך טקסטים. הדרור שנוטל הדמיון באמנותו הוא כ"מיטב השיר כזבו". הוא מכסה טפח ומגלה טפח. אין זהות בין הכותב לדובר. יש נקודות השקה לעתים יותר ולעתים פחות.
    ועוד לא אמרתי דבר על ההד בביקורת למניפסט המוזר של כתם, בדבר איסור השימוש בדימוי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשגיא אלנקוה