פולחן הגדיים הנשחטים על הר הבית

(רשימה ליום השואה תשע"ו)

בביוגרפיה שכתב יגאל לוסין על היינריך היינה (שוקן 2000) מצאתי מובאה מספרו של היינה "עניינים צרפתיים". היינה כתב את הספר בפריז, בשנת 1831, והספר התפרסם בצרפתית תחילה. היינה כותב את הדברים בעקבות התעוררות התנועה הרומנטית הגרמנית אשר הסגידה לפנתאיזם, לאלי הטבע, הייתה אחד מעקרונותיה. מאה שנה לאחר מכן – היטלר זוכה בבחירות בגרמניה:

"הנצרות – וזו זכותה הנאה ביותר – ריככה במעט אותה תשוקת קרב בהמית גרמנית, אך לא יכלה לכלותה. ובהישבר באחד הימים הקמיע הבולם, הצלב, שוב תעלה ותסאן פראות הלוחמים הקדמונים. . . אשר משוררי הצפון כה הרבו לרננה. אז יקומו אלוהי האבן הישנים מערימות הנשייה וינערו את אבק שנות האלף מעל עיניהם, וטור (אל הרעם הגרמני) יזנק עם פטישו הענק וינתץ את הקתדרלות הגותיות. . . . אל נא תחייכו לעצתי, לעצת בעל-חלומות, המזהיר אתכם מפני קאנטיאנים, פיכטיאנים ופילוסופי הטבע. . . .הרעיון קודם למעשה, כברק לרעם, אמנם הרעם הגרמני אף הוא גרמני ואינו זריז ביותר, והוא מתגלגל ובא לאטו – אך בוא יבוא. וכי תשמעו באחד הימים קול אדיר מתפוצץ, כאשר עוד לא נשמע כמוהו בדברי ימי עולם, וידעתם: הרעם הגרמני הנה הגיע למחוז חפצו. לקול הרעש הזה ייפלו הנשרים מתים ממרום ארצה, והאריות אשר בקצה מדבר אפריקה יאספו זנבותיהם ויבואו להיטמן במאורות מלכותם. מחזה יוצג בגרמניה, אשר לעומתו תראה המהפכה הצרפתית כאידיליה תמימה . . . "

הרפתקת הציונות עלתה יפה. במין סבסוב, כמעט אקראי של זרמי המעמקים המניעים את שדה המשחק החברתי והפוליטי קמה לה מדינת ישראל. בימים אלו עולה בתיאטרון חיפה המחזה 'ליל העשרים' שכתב יהושע סובול. המחזה נכתב לאחר השבר הנוראי של מלחמת יום הכיפורים מתוך חיפוש אחר שורשיה של מדינת היהודים, מתוך רצון לשוב ולתהות על קנקנו של הגרעין האידיאליסטי שהקים את המדינה הזו, לשוב ולהתחבר לכוחות שהניעו את חלוצי העלייה השלישית להגיע ארצה. מה גדול המרחק בין חלוצי השומר הצעיר על מורדות ביתניה עילית, המתלבטים באשר לזכותם על אדמות מנסורין – היא בית אלפא לבין הרצח במחסום בקלנדיה. הרצח הזה, בידי מאבטחים של חברת אבטחה פרטית, מין אקסטנציה מוזרה של כוחות הביטחון של המדינה מחדד שוב את האבחנה החדה כתער של מקס ובר: 'המדינה הוא הגוף לו נתנה החברה את המונופול על הפעלת אלימות לגיטימית'.

טל ניצן כותבת:

ראו, הנה מוטלות גופותינו, תלולית מבוזה, מחוקה.
בגדנו, חטאנו, פסענו במסלול הלא-מותר
באביב הנעים שלכם, הודברנו, אח ואחות ועוּבּר.
ראו, אִמנו שחוחה ושותקת, בנותינו חונקות את בכיין.
לכם היינו רק אבק אדם. שכוח, שקוף, מיותר.

(מראם אסמעיל וסאלח טאהה, שחוסלו במחסום קלנדיה כשניסו להגיע לרופא שיניים)

אם נחזור להיינה בראשית המאה ה-19, לניתוח הכירורגי שהוא מבצע בזרמי המעמקים של העם הגרמני ולמפלצת הטבטונית ששיניה רק נחשפות קמעה מתחת לשכבות הממתנות של הנצרות; הרי שנשאלת השאלה: האם אלפיים שנות הגלות שלנו אינן כמו אלף שנות הנצרות הגרמניות ? האם מדינת היהודים, 'ראשית צמיחת גאולתנו', יעודה האמתי ותכלית בניינה הינו אכן מקום משכן, זמני כמובן, עבור שבט קטן וקנאי, סגור ומסוגר, אחוז ולכוד בפולחן פנתאיסיטי –יהוואיסטי, פולחן הגדיים הנשחטים על הר הבית ?