יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
שיר אחד עשר: על כניעה כפולה לסמכות האב, מוטות, משוטים והתמוטטות והשאלה: מה באמת היה קורה לו היינו חוזרים ונפגשים עם יקירינו שעברו לעולם שכולו טוב. . . .
בשיר האחד עשר לאודיסאה מאפשר הומרוס לגיבורו, "בן לארטס וצאצא זאוס, אודיסאוס הפיקח", לחוות משהו שבן תמותה ברגיל איננו יכול לחוות. (למעט אלה מאתנו המהינים להיכנס לשדות התקשור או להתכנס סביב שולחנות הסיאנסים). הומרוס לוקח את אודיסאוס להדס, לשאול, לפגוש בדמויות רבות ומפורסמות מהמיתולוגיה. התואנה למסע לשאול היא ההכרח של אודיסאוס להיוועץ ברוחו של טרסיאס, הנביא היווני, מה עליו לעשות בכדי לחזור לביתו שבאיתקה אלא שבתוך כך, מצעיד הומרוס בסך מגוון רחב של דמויות, חלקן האבות המייסדים של המיתולוגיה היוונית וחלקן כלל אינו קשור למלחמת טרויה ולמסעו הארוך של אודיסאוס.
את ההנחיות המפורטות לטקס אותו נדרש אודיסאוס לעשות על מנת להעלות את רוחות המתים הוא קיבל בפרק הקודם מקריקה המכשפה. הנחיות אלו כוללות חפירה של קבר סמלי ולאחר מכן אקט של ניסוך תקרובות מהחי והצומח – דבש בחלב, יין מתוק , מים ומלמעלה ולבסוף – זרייה של שעורים לבנות. קירקה מעורבת בטקס לא רק כמי שנותנת את ההנחיות אלא גם כמי שמספקת את חומרי הגלם לטקס – האיל והכבשה השחורה שאת דמם מגיר אודיסאוס לקבר הפתוח אות וסימן לרוחות המתים שתעלנה ותגענה ותלגומנה מדמם "האפל" של החיות השחוטות כתנאי הכרחי לדיאלוג שינהלו עם האיש החי. כאילו לא די בכל הקורבנות והמנחות שהובאו למתים, דורשת עוד קריקה מאודיסאוס להבטיח לטריסאס כי כאשר יחזור בשלום ובבטחה לביתו שבאיתקה יקריב עוד שני קורבנות יוצאי דופן: הראשון הוא "פרה עקרה" בתרגומו של שבתאי (או "פרה איילונית" בתרגומו של טשרניחובסקי) והשני הוא "איל שחור, הבולט בעדר כבשיך". שני קורבנות אלו ראויים לתשומת לב.
טשרניחובסקי בוחר במילה "איילונית" לתיאור העגלה "העקרה". מילת תואר זו מוצמדת במקורותינו לנשים מסוימות וסביבן נערך דיון נרחב. מדובר בנשים שגופן מגלה סממנים גבריים כמו תופעות של שיעור יתר או קול גברי שחכמינו ז"ל, שקהילת הטראנסג'נדרים לא הייתה מוכרת להם כקהילה עם זכויות לגיטימיות, ניסו להתמודד איתן בדרכים שונות.
ובאשר לאייל השחור, "הבולט בעדר כבשיך" – כלומר – האייל שהוא מנהיג העדר, אותו, דווקא אותו נדרש אודיסאוס להקריב . .
מה משמעות הדרישה מהאדם להקריב את הזכר השליט של עדרו כמנחה לאלוהות ? האם אין כאן כניעה כפולה לסמכות האב של האלהות ? הזכר השליט מקריב את הזכר השליט שכמייצג של עצמו ? ומה בדבר הפגיעה בהירארכיה של העדר ? בהשארת העדר ללא מנהיג טבעי ? בפתיחת מלחמת ירושה מכוונת, אכרית, בין יורשיו ? ובעקבות כך צצה ועולה השאלה: מהן התחושות האפשריות של האדם, בעל העדר, כלפי הזכר השליט של עדרו ? האם כבוד הדדי ? האם תחרות ? האם הזכר השליט הוא המרכיב בעדר בו מתגאה בעל הבית יותר מכול ? בו מתגרה בעל הבית יותר מכול ? האם ייתכן וזכרי בני האדם נהנים להשפיל, או לפחות לתמרן את הזכרים השליטים בעדריהם לפני נקבות העדר של אותם זכרים שליטים רק כדרך לבטא את עוצמתם ואת כוחם העדיף ?
בהמשך השיר ברצוני להתעכב לרגע על שורות 57-58:
בתרגומו של שבתאי: "איך ירדת, אלפנור, אל אבך החושך / הקדמת ברגל אותי שבא בספינה השחורה" –
בתרגומו של טשרניחובסקי: "אויה אלפנור, איככה ירדת נאות-מאפליה / איך קדמתני ברגל ואנכי בספינה משחירה".
הקדימית: "איך" / "איככה" משגרת את שני המתרגמים להסתמך על המקור הקדום יותר, מישעיהו פרק י"ד: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר, נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם". לא נכנס כאן לפרשנות הנוצרית המקובלת לדמותו של אותו הילל בן שחר כ"נושא האור" הלא הוא לוציפר אלא רק נסב את תשומת הלב לפער שיש בין סיפור מותו של אלפנור, כפי שהוא עצמו – כלומר רוחו – מספרת לאודיסאוס על נפילתו מהגג ושבירת המפרקת לבין תיאור הגעתו להדס על גבי ספינה שחורה – האם ספינתו של חרון היא ? ובכל מקרה, תשומת הלב שלי הולכת לאובייקט ייצוגי אחד דרכו מבקש אלפנור להקים לעצמו מצבה ושם: "המשוט".
אלפנור מבקש מאודיסאוס לערום עבורו תל ובראשו לנעוץ את המשוט בו היה חותר כל היה בין החיים. כדאי לשים לב לכך כי המשוט עבור היווני היה כמו החרב למוסקטיר, האקדח עבור השריף, או העט עבור הסופר. האובייקט שבעזרתו ביטא את עוז רוחו, את יכולתו. הכלי שדבק בו. גם המילה "משוט" עצמה מעניינית. ניתן למצוא בה שילוב בין ה"מוט" ל"שיט". המילה: "שיט" הינה מילה יחידאית במקרא: "בל תלך בו אני-שיט" ישעיהו לג 21. באור לשם העצם עצמו, ה"משוט" הרי הוא מופיע בשינוי קל: "מישוט" מילה המופיעה בפסוק: "אלונים מבשן עשו מישוטייך" יחזקאל כז ו. ובפסוק אחד נוסף באותו פרק של הנביא יחזקאל: "וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט, מלחים כל חובלי ים" יחזקאל כז כט.
מבט ב"מוט" המסתתר בכל "משוט" חושף את הופכיות הפעולה המסתתרת מאחורי שם העצם. לכאורה ה"מוט" בא לייצב את העסק. אל מוט התורן קושרים את המפרש המתנפח ברוח, נועצים את המוט באדמה כיתד מרכזי סביבו מקימים את האוהל אלא שמאחורי ה"המוט" מסתתרת גם ה"התמוטטות". "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" אומר הנביא. ושוב – המשוט הוא כעין מוט בתוך מי הים – שהם אינם קרקע מוצקה. כך, המילה עצמה מחברת, בדרכה המופלאה של השפה, בין האובייקט על כפל המשמעויות המגולמות במילה המייצגת אותו לבין אופני הייצוג המעשיים שלו בעולם.
בהמשך הפרק תעלנה, כאמור, רוחות המתים, האחת אחר השנייה וכולן תצטרכנה ללגום מהדם השחור של הכבשים השחוטות קודם שתינתן להן רשות הדיבור. אקט השתייה מהדם הממשי על ידי רוחות המתים כמפתח המאפשר את דיבורם בעולם הזה מזכיר כמובן שיקויים ועשבים שונים בהם נעזרים בני התמותה על מנת להרחיב את תודעתם ולאפשר להם לגלוש לעולמות אחרים, מקבילים לעולמנו הצר והדל.
עוד בהמשך הפרק מזמן הומרוס לאודיסאוס שורה של מפגשים עם רוחותיהן של דמויות מופת מהמיתולוגיה ובכללן אמו שעברה מהעולם בשל געגועיה לבנה שיצא למלחמה ולא שב ממנה, רוחה של אנטופה שילדה את אמפיון וזתוס – מייסדי תבי "ששבעה שערים לה" (ומאתיים שנה לאחר הומרוס יכתוב אייסכילוס את הטרגדיה: "שבעה נגד תבי" על מלחמת האחים בעיר הקדומה) גם המיתוס של אדיפוס יגיח בפרק הזה בעשר שורות (שורות 270-280), המיתוס שיפרנס את הגדולה בטרגדיות שישאיר אחריו התיאטרון היווני, גם גרסת מגדל בבל מהאודיסאה בתקציר סיפור בניה של איפימדיאה אשת אלואאוס שילדה שני בנים ענקים שאיימו "לערוך מלחמה נגד אלי האולימפוס" וערמו את הר אוסה על הר האולימפוס ועליו שמו את "פליון מרעיד העלים" ורצו להמשיך ולטפס לשמיים". אלא שבא מי שבא וקטל אותם עוד לפני כן. וגם סיפור רציחתו של אגממנון בידי אשתו הנוקמת, קליטמנסטרה, סיפור שהמיזוגניות עולה וגולשת ממנו: "אשתי המקוללת" קורא לה אגממנון, "הכלבה הפכה פניה / ואף כי הלכתי להדס, היא לא הואילה / לעצום את עיני או לאטום את פי בידיה". ועוד מטיל אגממנון קלון על הנשים לדורותיהם עקב פשע בגידתה של קליטמנסטרה: "אך בפשעה החריג והמזעזע/ היא שפכה קלון על עצמה ועל כל אלה / שיוולדו נקבות, וגם על נשים ללא דופי". ולבסוף מייעץ אגממנון לאודיסאוס: " אפילו לאשתך אל תראה יותר מדי נועם / אל תספר לה את כול מה שאתה מכיר ויודע / גלה לה כמה דברים, והעלם את היתר" וחותם במילים: "הרי בנשים אין לבטוח" ומיד אנחנו נזכרים בגורלו של זה "המרבה שיחה עם האישה" במקורותינו. גם בדמויותיהן של איאס אנחנו נתקלים, בסיזיפוס והאבן המעלה ההר, בהרקלס שיורד לשאול. . . .
אפשר לומר כי שיר אחד עשרה באודיסאה מגשים למעשה מאוויים כמוסים שלנו, של בני האדם: לחזור ולפגוש אנשים שעברו מהעולם הזה לעולם שכולו טוב. כמה פעמים אנו חושבים בליבנו: 'לו רק היו נותנים לנו לשבת לשעה קלה עם יקירנו, לחבק אותם, לשתף אותם בחדשות ובנצורות שפקדו אותנו מאז הסתלקותם', אלא שבהקשר זה יש לשים לב לכך שהמפגשים הללו של אודיסאוס עם רוחות המתים אינם מתאפיינים בתקשורת מעודכנת על בסיס מה שקורה בינו לבין כל אותן דמויות אלא כול המפגשים כולם מהווים למעשה שיחזור – בעיקר של נסיבות המוות של דמויות המופת הללו – או של נסיבות חייהם המייגעות. כלומר, המפגש המחודש עם רוחות המתים איננו מציע לצקת בו תוכן ממשי זולת סוג של נוסטלגיה דביקה המשחזרת את מה שכבר קרה ולבטח איננה מוסיפה דבר על סיפור חייהם של רוחות המתים.