רמי דיצני חרש שירה

                                                                                                                                       מַעֲשֵׂה אַהֲבָה    הִיא הָיְתָה עוֹצֶרֶת נְשִׁימָה. הִיא הָיְתָה נֶהְדֶּרֶת. הִסְתּוֹבְבִי! אָמַרְתִּי הִסְתּוֹבְבְה בְּצַיְתָּנוּת. כָּךְ מַמָּשׁ. גְּדוֹלָה. אֵלָה מְפֹאֶרֶת!   לֹא עָצַרְתִּי עוֹד. לֹא יָכֹלְתִּי יוֹתֵר. מִין דָּבָר שֶׁכָּזֶה!?   וְלָמָּה דְּמָעוֹת? לֹא יָדַעְתִּי לַעֲנוֹת.  הִסְתַּכַּלְתִּי בְּיָדַי; לֹא הָיָה דַּי בְּיָדַי   הִתְמַתְּחָה – שָׁלֹש גִּזּוֹת זָהָב, לַחָה, מָשְׁכָה גֶּרֶב בְּמַעֲלֵה יְרֵכָהּ, וְהָלְכָה. וַאֲנִי בְּיָדַי