בננות - בלוגים / ליאור אלפרוביץ' / חנה ארנדט- הציונית העלומה.
אררט
  • ליאור אלפרוביץ'

    מבקר ספרות וחוקר שואה

חנה ארנדט- הציונית העלומה.

 

אחת התופעות המאפיינות את המרחב ההומניסטי בישראל, הוא העיסוק באופנות. כאילו אחת לאיזה זמן מוגבל, מתגלה לפתע הגותו של איש רוח פלוני, ומיד זוכה הקורא לפרץ של מסמכים הכוללים את מיטב יצירותיו, פרקים נבחרים מכתביו ואמספר לא מבוטל של ספרי פרשנות על אודותיו. את הדוגמא הבולטת של השנים האחרונות לתופעה, ניתן למצוא אצל עמנואל לוינס, הפילוסוף היהודי שמדמות כמעט עלומה בשנות ה- 90 הפך עם המילניום החדש, ל"סלב" של ממש, כל הדרך מהוצאות הספרים שהדפיסו ללא לאות את כתביו ועד לברי סחרוף שאת אלבומו החמישי, "האחר" הקדיש כמחווה לפילוסוף שהזמר החל להתעמק בהגותו.

 

אם לוינס נעדר כל ימי פועלו מהתודעה הישראלית, הרי חנה ארנדט (1906 – 1975) הייתה אחת האינטלקטואליות הדחויות ביותר בארץ. הסיבה לכך התפרסמה בארה"ב בשנת 1963, תחת הכותרת "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע". ספר שנכתב בהשראת נוכחותה במשפט אייכמן כנציגת כתב העת האמריקני הפופולרי "The New Yorker". מסקנותיה של ארנדט, כפי שהוצגו בספרה, לא הותירו מקום של ספק. לדידה המשפט כולו לא היה יותר מפארסה שנדונה לכישלון בשל חוסר יכולתם של השופטים להבין את המערכת הטוטליטרית שהפעילה את אייכמן. מבחינת ארנדט לא השאלה האם אייכמן הוא גילויה המפלצתי של אלפי שנות רדיפה אנטי – יהודית באירופה, היא שהייתה צריכה לעמוד בלב המשפט, אלא ההבנה על פיה אייכמן היה אדם נורמלי במערכת שדחפה אותו להתנהג בהתאם לקודים המוסריים שלה. בישראל של אותם ימים,  אך טבעי היה שגישה אוניברסליסטית זו תעלה במהירות על מסלול התנגשות עם הלך הרוח הפרטיקולרי, והתוצאה לא אחרה לבוא, בן גוריון זעם, חוקר הקבלה המהולל גרשום שלום האשימה "שאין בה אהבת ישראל", וארנדט צללה מבחינת החברה הישראלית הישר אל תהום הנשייה של גלות האינטלקטואלים המחשבתית.

 

בשנת 2000 החל מסתמן השינוי ביחס, כאשר ספרה המדובר ראה אור בעברית (בבל). הפרסום עורר אמנם את הפולמוס המתבקש, אך שנות דור לאחר המשפט עצמו, נדמה כי החברה הישראלית התבגרה דיה בכדי להתמודד עם ביקורת מהסוג שהציעה ארנדט, ומאז הפך שמה להיות שכיח יותר ויותר בכינוסים ובסמינרים אקדמיים. עתה כמו להביע את שיאו של המהפך, מתפרסמים שני מסמכים המעניקים למעשה את הגושפנקא הרשמית להיות דמותה של ארנדט והגותה, נחלת הכלל הציבורי הישראלי.

 

הראשון שבהם הוא "בשל האהבה לעולם" ביוגרפיה על אודות ארנדט מאת אליזבת יאנג- ברוהל, פסיכואנליטיקאית מאוניברסיטת קולומביה. ושני, "יסודות הטוטליטריות", חיבורה המופתי של ארנדט עצמה, שראה אור בשנת 1951, שהעניק לה למעשה את מעמדה כאחת ההוגות הפוליטיות החשובות ביותר של המאה ה- 20.

 

את המוטיב המלווה את כתיבתה של ארנדט, כמו גם את הביוגרפיה דנן, אפשר לכנות כ: "רוח ויימאר". בעיקר משום שאותו ניסיון דמוקרטי מלאכותי, שנולד כפתרון "אמריקן –אינסטנט" לבעיית התוקפנות הגרמנית, עם תום מלחמת העולם הראשונה, היווה למעשה בית גידולה החינוכי של ארנדט. כבת למשפחה בורגנית, היא בילתה זמן לא מבוטל בין כותלי מוסדות החינוך שהציע, מהגימנסיה ועד לדוקטורט, וכיהודייה הוא גם זה שעיצב את השקפת עולמה כבת למיעוט בחברה, שהפכה מקיסרית לדמוקרטית בבוקרו של יום, וקרסה הישר אל תוככי הדיקטטורה הלאומנית, חמש עשרה שנים מאוחר יותר. חוויית החיים הזו, שכללה ברובד האישי התוודעות עמוקה יותר למוצאה היהודי, שהובילה להזדהות עם הרעיון הציוני, יחד עם פריחתה האינטלקטואלית והרפתקאות רומנטיות שהבולטת שבהן היא ללא ספק הרומן עם הפילוסוף הגרמני הנודע מרטין היידגר, ניכרים היטב לאורך כל הביוגרפיה. ארנדט הייתה תולדה של מדינה שעל פי הגדרתה שלה הייתה: "שפת אם, פילוסופיה ושירה, לכל אלה אני חייבת להיות נאמנה". (ע"מ 160). ואכן, גם אם המדינה הגרמנית, הפוליטית, דחקה בה לעזוב, ארנדט נותרה נאמנה למרחב התרבותי בו התחנכה, וכל ימיה החשיבה עצמה ככזו.

 

לקהל הישראלי פותחת, אם כן הביוגרפיה, צוהר מעניין, לא רק לעולמה הפרטי של ארנדט המורכב מסך חוויותיה, אלא גם לסביבה שהפכה אותה ככזו, ועמה קיימה דיאלוג. ובזהו גם כוחה של הביוגרפיה, המצליחה בשפה ברורה, עניינית ומלאה בפרטים להפוך סיפור חיים, שבקלות היה יכול להתמקד בפרקיו הצהובים, לכדי סיפור חיים, המספר גם את חייה של החברה היהודית הגרמנית שחוותה את משבר הנאציזם, ושל אירופה כולה.

 

הביוגרפיה האמורה, היא אפוא הקדמה נפלאה לקריאת "יסודות הטוטליטריזם", מסמך עב כרס המורכב משני חלקים. אנטישמיות ואימפריאליזם. לכאורה, יכול החיבור העמוס הזה להוות מכשול בפני הקורא הלא מיומן, גם תרגומה של עדית זרטל, האף שהוא מקצועי, הוא אינו מפשט את הדברים אלא מבקש להביאם לקורא ככתבם וכלשונם. אך קריאה מדודה וזהירה, הנשענת על הבנת דמותה של המחברת, בהחלט יכולה לסייע להבנת הרעיונות הגלומים בטקסט, שהפכו את ארנדט מעשה לאחת המסבירות הטובות ביותר של הרציונל שעמד בבסיסו של העולם הדמוקרטי ב'מלחמה הקרה'.

 

עם זאת, קשה להתעלם מן הרושם המתקבל מקריאת שני הספרים, לפיו חנה ארנדט כשלה להבין את מקומה של האנטישמיות המודרנית כגלגול של האנטישמיות המסורתית. לדידה היו אלה שתי תופעות שונות שנבעו מנסיבות שונות. בהחלט ניתן להבין את המקום ממנו ביקשה להבין את האנטישמיות המודרנית, ובמיוחד בהקשרה הגרמני שהתגלם בנאציזם, אך בסופו של דבר דווקא היותה אימוצה את הרעיון הציוני, הוא זה שעמד לה לרועץ.

 

מבחינת ארנדט רצח העם היהודי הוא הביטוי הקיצוני ביותר של השיטה הטוטליטרית. מכניזם ההשמדה, הוא לא תוצר של שנאה אלא של ציות שנבעה מהכרה בחשיבותו של המנגנון השולט. זו הסיבה שלשיטתה אייכמן לא נחשב ליותר מבורג במובן הטכני של המילה, כזה שאפילו לא מבין את המשמעות המוסרית של מעשיו, הוא היה צייתן ויעיל ותו לא.

 

אך גישתה זו, לא רק שניתקה למעשה את הקונטקסט ההיסטורי הרחב של רצח העם היהודי, אלא היא מחקה כמעט לגמרי את מקומה של האידיאולוגיה ברצח. מבחינתה המנגנון היה העיקר ולא האופי החסלני של האידיאולוגיה הנאצית שהיה מוטציה מודרנית של תופעה היסטורית ארוכה. על כן, הדרך היחידה לשיטתה לטפל במנגנון היה ביצירת מנגנון אחר, צודק ומוסרי שיהווה אלטרנטיבה בטוחה לקיום היהודי בפרט והאנושי בכלל. בדיוק המודל שהציע המודל הציוני של ההרצל, שעמו הזדהתה ארנדט.

וכך, מתחוורת לנו התמונה האירונית של ההיסטוריה. חנה ארנדט, האישה שביטאה לכאורה בהגותה את הביקורת הציונית הנוקבת ביותר עד כדי החרמה במדינת הציונית. היהודיה, ששמה מוזכר ללא הרף על ידי מבקרי הציונות, לא הייתה אלא המבטאת הברורה ביותר של האידיאל הציוני הטהור.

10 תגובות

  1. אחד הדברים החשובים שאמרה בבנליות של הרוע הוא שהפקידים המבצעים במשטרים טוטליטריים לא צריכים לקבל הוראות מדויקות
    הפקידים הללו מנחשים את רצונו של השליט ומנשים להשביע את רצונו הנסתר
    לא שאני משווה את ביבי לדיקטטור אבל זה לא נראה שאלי ישי טרח לפרסם את הידיעה על הבניה בירושלים בעיתוי הזה רק כי חשב שביבי ישמח בסתר לבו?

    • אני לא מוצא שום דמיון בין הסיטואציה שהזכרת לבין מנגנון קבלת ההחלטות וביצוען ברייך השלישי. לצערי הזיכרון ההיסטורי שלי לא עובד באופן כה יעיל.

  2. ליאור,
    תודה על הרשימה. עוד לא יצא לי לקרוא את "יסודות הטוטליטריות" אבל אני מקווה לעשות זאת.
    אשמח לקרוא עוד רשימת שלך על ארנדט, נראה לי שזה מאיר עיניים ומהווה מבוא וספתח טוב למי שלא מכיר ומיומן בהגותה.

    • תודה רבה. אני בהחלט צריך לנסח את הדברים בצורה מפורטת יותר. וכשזה יקרה, לא אהסס לפרסם.

  3. הערה קצרה – "יסודות הטוטליטריות" מורכב משלושה חלקים, לא שניים: "אנטישמיות" "אימפריאליזם" "טוטליטריות"

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לליאור אלפרוביץ'