אררט
  • ליאור אלפרוביץ'

    מבקר ספרות וחוקר שואה

אפר ואבק

 

את תוכנית רדיו שיועדה להיות משודרת בגלי צה"ל, בערבו של יום הזיכרון לשואה שנת 1986, ביקשה העורכת דלית עופר, לייחד לסיפורה של קהילת יהודי יוון בזמן מלחמת העולם השניה. העיסוק בשואת יהודי יוון לא היה טבעי באותם הימים. ההיסטוריה של קהילת סלוניקי המפוארת נדחקה לשולי התודעה על ידי קהילות ורשה וילנה וברלין. אך "עיניים שלי", אלבום הסולו של יהודה פוליקר, סולן להקת הרוק המחוספסת "בנזין" שזה מכבר התפרקה, שראה אור כמה חודשים לפני כן, וכבש את מצעד הפזמונים, אפשר את ההזדמנות לעסוק בתולדותיה ובחורבנה של קהילת יהודי יוון. הרעיון היה לקיים מפגש בין יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שניהם בנים להורים ניצולי שואה, כאשר המוסיקה משמשת כפלטפורמה להצגת סיפורה של הקהילה היהודית היוונית. במרץ ניגשה עופר נגישה למלאכה. היא שיערה כי באותו רגע מתחיל מסע היסטורי, שראשיתו בזיכרונות ילדות מהרצליה וקריית חיים, המשכו בהפקת האלבום המשפיע ביותר על זיכרון השואה הקולקטיבי בארץ וסופו בפריצת סכר רגשי של מדינה שלמה.

עתה, עשרים שנים לאחר צאת האלבום "אפר ואבק", וצאת סרטה של הבמאית אורנה בן דור "בגלל המלחמה ההיא", שתיעד את סיפור הפקת האלבום. יוצא "אפר ואבק" בשנית, הפעם במהדורה מיוחדת הכוללת גם את תוכנית הרדיו שהציתה את הניצוץ שגילה לחברה הישראלית  את "הדור השני". 

"נפגשתי עם יהודה ויעקב והשיחות הביאו אותנו למקום אחר לגמרי", נזכרת עופר בהתרגשות. "בישראל של אותם ימים, המושג "דור השני" לא היה שגור ומוכר כמו היום. ואת השיחות עם השניים אפפה תחושה של סוד, שהם מסתרים משהו אישי ומרגש אשר מהבחינה המוסיקלית הוא מקור ליצירה. אז ידעתי שאני חייבת לעשות תוכנית שעיקרה מפגש ושיחה על ילדות בצל השואה. אז גם החלטנו ללכת עד הסוף ולקיים מפגש עם הלינה, אימא של יעקב, וז"קו, אבא של יהודה. לבסוף ערכתי תוכנית מוסיקלית. שעות של שיחות הפכו לפסיפס של דיבורים, קטעי עדות ושירים, ששניים מהם הולחנו במיוחד לתוכנית, "פרחים ברוח" שיר של הלינה עצמה, ו"כאן התחנה טרבלינקה", שיר שכתב המשורר ולדיסלב שלנגל עוד בגטו ורשה, והמספר מסע דמיוני ברכבת מורשה למחנה המוות. את קובי מידן, בעצמו דור שני, הזעקתי כדי להנחות. התחושה בהחלט הייתה של חידוש גדול, של מציאות שנחשפה בפעם הראשונה".

כיצד חשת נוכח הדברים?

"אני עצמי לא בת של ניצולים כך שאל "הדור השני" התוודעתי דרך השיחות עם יהודה, יעקב וההורים. ברגע ששמעתי אותם זה המם אותי. אז התחלתי להבין שרבים מחברי בשכונה הם גם כאלו.  גם רגשית הבנתי שיש סיפור גדול מתחת לפני השטח. אלו היו שעות של שיחות מרגשות וחשופות, נוגעות ללב. שמעתי את כל הדברים שגרמו להם להתבייש, שבמשך שנים הם הדחיקו והסתירו. ואני עצמי קלטתי ועיכלתי את הדבר הזה. באותם ימים כולי הפכתי ל"דור שני", ככל שהמחסומים נשברו, והם ודיברו על הכל, כך התרגשתי יותר. זו הייתה בעבורי זכות מאד גדולה".

ואז היה ברור שהדבר חייב להמשך. הן ליהודה והן ליעקב היה ברור ששני השירים שהולחנו, הם רק שניים מיצירה כוללת, שעתה יש לשבת ולהפיק. התחושה הייתה כי הם חייבים לספר את הדור השני, אך בדרך שלהם, במוסיקה שלהם, וכך נולד "אפר ואבק".

 

אפר ואבק אדם

 

לראשונה פגשה אורנה בן דור, במאית צעירה ומבטיחה, את הלינה בירנבאום, בתחקיר לעשיית הסרט "שבר ענן" שגולל את סיפור קליטתם של ניצולי שואה בישראל מבעד לעיניהם של כמה ניצולים – עולים, בהם בירנבאום עצמה. אז גם החלו הקצוות להקשר, ועד מהרה התברר כי הלינה היא אמו של יעקב גלעד, המפיק של האלבום "עיניים שלי" והמפיק של האלבום שבדרך שעתיד לעסוק רובו ככולו בחוויית החיים תחת צל השואה האופף את משפחות הניצולים. כל אלו הספיקו לבן דור בכדי להבין איזו הזדמנות דוקומנטרית  נפלה בחלקה. הפגישות לאחר מכן, עם יהודה וז"אקו פוליקר רק הדגישו את חשיבות ההחלטה שלקחה. מלבד כל אלו סיבה נסתרת נוספת הניעה את בן דור ליצור את הסרט, ככלות הכל, היא עצמה הייתה דור שני לשואה, ועד כה, כך גילתה, היא הדחיקה את כל חוויות ילדותה. לפתע היא קיבלה כוח, לגיטימציה חברתית ובעיקר אומץ להציב מצלמה שתחדור אל תוככי חדרי ילדותה החשוכים, שזעקות אביה הניצול החרידו באמצע הלילה. אבל לא באופן ישיר, אלא דרך סיפור חייהם של שני ילדים זרים וקרובים כאחד, שגם הם גדלו בבתים בהם השואה הייתה חקוקה על זרוע ומקיצה בצרחות מסיוט, באמצע הלילה. 

"ההתחלה לא הייתה פשוטה", נזכרת בן דור, "השגת המימון הייתה קשה. הדעה הרווחת הייתה ששואה זה פאסה. כאילו העשייה הקולנועית עסקה בכל האספקטים של הדור הראשון. שתי ההצעות היחידות היו אוסטרית ויוונית, שתיהן אבל דרשו צילומים בחו"ל. ואז, דוד שיץ, שצולם גם ל"שבר ענן", סיפר לי על כסף שנשאר שבשירות הסרטים הישראלי, 50,000 ₪, אבל לא נזקקנו ליותר והתחלנו לצלם את הסרט".

והנה, שישים ושלוש שנים מתום המלחמה, עשרים שנים אחרי אפר ואבק, ושוב נדמה כי השואה היא פאסה.

"שואה הופכת לפאסה כאשר תם שלב בעיצוב הזיכרון. בשנת 1988 המדינה הייתה כבר אחרי כמעט שלושים שנים של שיח שואה פומבי שהלך והתגבר אחרי מלחמת יום הכיפורים. משפט אייכמן אולי העניק לניצולים את הלגיטימציה לדבר, אבל מלחמת יום הכיפורים סימלה את השבר הקיומי הגדול, שלאחריו קל היה לחברה בארץ להזדהות עם השבר הגדול והנורא ההוא שהיה באירופה. והדבר בא לידי ביטוי בחיבוק הגדול של הממסד.  אז גם נוצר הפרדוכס הגדול, שכן מצד אחד המדינה אפשרה ועודדה את השיח הציבורי על אודות השואה. הטכסים הרבים, תוכניות הלימוד ובעיקר הניצולים שעברו בבתי הספר וסיפרו את סיפורם. אך, מאידך, בשל הלגיטימציה הממסדית הזו, נוצר גם קולו האחד והלאומי של העד. לפתע כל העדויות היו דומות זו לזו. העדים, באופן לא מודע איחדו את הנרטיב האישי שלהם, את סיפורם שלהם עם נרטיב העל של המדינה. וכך העדויות האישיות נטמעו בזרם הלאומי והגדול של זיכרון השואה. עד שהסיפור הפך למוכר וידוע ודוגמטי, כאילו אין כבר בעדויות האישיות שום חידוש ממשי".

האם החברה שלנו כיום, יכולה לשמש ככלי להבנת ההשקפה האינדיבידואלית הזו שבקשת להציג לפני עשרים שנה?

"השנה הייתה זו הפעם הראשונה, מאז שהסרט יצא לאור, שהוא לא הוקרן באף ערוץ. והדבר בהחלט מספק תשובה לשאלה. לכך יש כמה סיבות. ראשית, מפני שהחברה המערבית ממנה אנו מושפעים השתנתה לבלי הכר. מחברה סולידרית הפכנו לחברה קפיטליסטית קיצונית וצינית עד מוות. רייטיניג וכסף הם האלילים החדשים. ובמקום שכזה אין לעדות כעדות מקום, אלא אם כן היא מגיעה ממקום קיצוני ובשידור חי. וכאן אני מגיעה לרעה החולה האמיתית שהשתלטה הן על השיח התקשורתי בישראל והן על השיח הציבורי – הריאליטי. הריאלטי בעיניי הוא איבוד הצלם האנושי. הוא הפיכת האדם ורגשותיו לסחורה שאפשר לאומדם בכסף. והתוצאה תפיסה צינית ותועלתנית על פיה יצירה איכותית אינה נמדדת בתכניה אלא ביכולת שלה למכור פרסומות. בימים אלו ממש אני שוקדת על פתיחת כיתת אומן ייחודית תכשיר יוצרים קולנועיים לעמוד מול הריאליטי הזה המטמטם למעשה את חושיו של העם. תראה,. אז עשיתי את הסרט כדי לקרוע ובכך אני בהחלט מבקשת להחזיר את הנשמה ליצירה".

 

אחרי עשרים שנה

 

גם אחרי עשרים שנים לא מרגיש עצמו יעקב גלעד כמי שהפך לחלק מזיכרון השואה הלאומי של ישראל. אנו יושבים בבית הקפה – גלידריה שליד ביתו. שיבה כבר זרקה בזקנו ובשערותיו הקצוצות. גם הקול התעבה לאחר שנים של עישון. אך המבט בעיניים נותר כמו בסרט. "לאחר הסרט הרגשתי בעיקר חשוף". הוא מספר וסיגריה ניצתת בפיו, "שנתיים אינטנסיביות ביותר עברו עליי אז. תוכנית הרדיו שפתחה את הדלת שלי ושל הוריי, האלבום שפתח אותי לקהל והסרט הציג אותי כאבטיפוס של הדור השני. אומנים בדרך כלל לא שמים את ההורים בחזית יצירתם. אז נכנסה המצלמה עמוק עמוק לנשמה שלי ושלי הוריי. ולאחר שהמסך ירד והארץ רחשה, אני נותרתי עומד לבד, פגיע ומתגונן. כל חיי ביקשתי לשמור על המעמד האנונימי שלי, תמיד הרי הייתי מאחורי הקלעים, במילים, ובהפקה ופתאום עמדתי בקדמת הבמה, רציתי לברוח. מעניין, רציתי לעשות את הסרט כדי לברוח מהילדות, מהרגשות המודחקים, בסוף מצאתי עצמי מנסה לברוח מהפידבקים. מהאנשים שניגשו אז וניגשים עד היום וחולקים עמי סיפורים על בתים שהשואה מגדלת כבר דור שלישי ורביעי של ילדים. הקרבה הפתאומית הזו של הישראלים אליי, הפמילריות הזו הייתה זרה לי. גם הממסד לא פסח אליי, ההצעות להפוך לשואן מקצועי בשרות האומה הגיעו. רבין המנוח ושולמית אלוני רצו אותי לידם, אתם במסעות לפולין. אבל לא נועדתי להיות המנעול שסוגר מעגלים לעם ישראל".

 

 

ובכל הזמן הזה לא רצית גם לבקר במחנות?

"ורשה והחיים שלפניה יותר עניינו אותי. ואם אסע זה כדאי לראות את העולם שקדם למחנות, שקדם לאסון הזה שהחריב את חייהם של הוריי. אין לי משיכה לבקר במקומות ולסמן V. יש בי פחד מהמחשבה שאהיה שם. במקומות ההם, אושוויץ, מיידנק. ורשה תרגש אותי, וגם קרקוב, שבפסטיבל הכליזמרים שלה אני מקווה לבקר. אבל  במחנות, אני עוד עלול להתרסק.  בעיני זה כמו לקפוץ באנג"י ללא חבל, רק הרבה יותר גרוע. לעיתים אני חושב שהייתי רוצה להיות שם לבדי. בלי דגלים ובלי מסעות של בני נוער. רק אני שם. ואז, להרגיש את מה שארגיש".

בערב יום השואה של שנת 1988, היה אולם הקאמרי מלא עד אפס מקום. וכשהאורות כבו, עלו על הבמה שני זמרים, יהודה פוליקר ושלמה ארצי. את סיפורו האישי של הראשון החלה הארץ לגלות לא מכבר, אך השני, שהיה סמל הצבר, בנו של ח"כ, עלה ושר "בגרמניה לפני המלחמה". התקשורות השמרנית לא אהבה את האיחוד החד פעמי. הביקורות ראו במעשה, פרובוקציה, "שואה – שואו". אך הקרקע בארץ הייתה צמאה לקבל את הזיכרון החדש, הדינמי, זה שהגיע מהקרביים המיוסרים של הילדים שנולדו אחרי המלחמה ההיא, הילדים שהוריהם רצו לפתוח להם חלון לים התיכון. "אני זוכר את האווירה באולם", נזכר גלעד, "היה זה מופע ללא מחיאות כפיים. צמרמורת עברה בנו. בין השירים שמענו את הבכי החרישי שעבר בקהל".

אז היה ערב כמעט מחתרתי, היום "אפר ואבק" הוא הקאנון של הזיכרון,

"אפר ואבק צריך לזכור לא עסק בשואה כאירוע שאנו חווינו אותו. למעשה רק שיר אחד באלבום מתייחס לשואה עצמה. האלבום נוצר עלינו, הצאצאים של הטראומה הגדולה. לא ביקשתי לכתוב על מחנות וגטאות, ביקשתי לכתוב על החיים של הורינו והמאבק שלהם לבנות בית חדש בארץ חדשה, וכמובן עלינו, הילדים שלהם, משפחתם היחידה בעולם. מדוע הפכנו לקאנונים? על כך אין לי תשובה ברורה. אולי משום שהיינו אמיתיים, משום שכיוונו אל הדור הצעיר שחווה את ההשלכות של השואה כמונו, והוא הזדהה עם המסרים שביקשנו להעביר".

ועשרים שנים אחרי, המסרים נקלטו?

"לצערי לא. קיוויתי שהאלבום יגרום לאנשים להרגיש מה חשוב באמת בחיים, החיים עצמם. שילמדו דרך הסיפור שלנו מהי התוצאה של שנאה, של גזענות של אלימות. רציתי שהשירים יכנסו ללב ואז יעובדו במוח. שנבין שלכל מעשה נורא יש תוצאות והשלכות שמתפרשות על שנים ארוכות ודורות של בנים ונכדים. רציתי גם שהממסד יפנים זאת. שיידע שהשואה אמנם הסתיימה מבחינה היסטורית, אך היא חיה עדיין כטראומה לאומית,  שמדינה שלמה אחוזת פרנויה ותזזית בגללה, ושאולי גם ייתנו דעתם לטפל בזה, ולהרגיע את נפש הפצועה שלנו".

פורסם במגזין "העיר – תל אביב".

 

22 תגובות

  1. אסתי ג' חיים

    רשימה חשובה על אלבום חשוב. היותי בת דור שני לניצולי שואה(שהיו ילדים קטנים בעת ההיא, כך שסיפוריהם נבעו מזכרון הילד/ה שהיו) והעובדה שאני מתמודדת עם הנושא ישירות בשני ספרי הראשונים ובאופן עקיף בשניים האחרונים (בינתיים) גרמה לי לחוש כאילו נימים סמויים מחברים אותי אל פוליקר וגלעד, וגם אחרי שנים כה רבות, איני חושבת שיש ייצוג חשוב מזה לבני הדור השני במוסיקה הישראלית.

  2. ליאור, אני מצטרף לדעת אסתי. זו רשימה חשובה, וזה אלבום חשוב. אבל לא רק חשוב. זה גם אלבום מצוין. גלעד ופוליקר הוציאו תחת ידם יצירת מופת ישראלית, ואם תשאל אותי – גם אוניברסלית, בכל קנה מידה: טקסטואלית, מוסיקלית, עיבודית.

    אני לא אגזים אם אומר שבעבורי ("אפר ואבק" יצא כשהייתי נער) מדובר בתחנת תרבות. אהבתי את פוליקר עוד כסולן בנזין, אבל האלבום הזה סִמל את התבגרותו של האמן (ביחד עם התבגרות הקהל שלו) מרוק קל לתכנים מאתגרים ותובעניים, לתוך שרשי נשמתו. זה, אולי, דומה למעבר שעשתה עפרה חזה משירי הפופ הקלילים שלה לאלבום "שירי תימן" ב – 1984. בכל זאת, מסתבר, היו התפתחויות משמעותיות במוסיקה הישראלית של שנות השמונים המזעזעות, באופן כללי.

    האם דליה עופר באמת הבינה שהמיזם הזה יהפוך לאבן דרך? מפתיע.

    וכמו לאסתי, גם לי יש זיקה לנושא. חלק ממשפחת סבתי הִגרה בראשית המאה העשרים מאיטליה ליוון, שהיתה תחת שלטון איטלקי. המשפחה התגוררה ברודוס. לא סלוניקי. אני מצין זאת משום שהזכרת את ההזנחה של שואת יהודי יוון בזכרון הקולקטיבי. כעת עולים הקולות שמפנים זרקור חשוב לסיפור השמדת יהדות סלוניקי. (אגב, פלורנטין היתבה במקור שכונת ניצולי יהדות סלוניקי. פלורנטין עצמו היה ראש קהילת סלוניקי). למשל: הצגת היחיד "גולגותא", שכתב ד"ר שמואל רפאל, מניצולי יהדות סלוניקי, בכיכובו של השחקן ויקטור עטר. ההצגה בויימה בידי גאולה יפת-עטר (גאולה וויקטור עשו גם את "בראשית" המופלא – על ר" שלמה אִבְּן גָּבִּירול – בתיאטרון עכו) אך מה באשר ליהדות יוון בכללה? כאן עדיין יש הזנחה, לדעתי. הנה, יהדות רודוס, למשל. מי מדבר על זה? סבתי, שעזבה את רודוס מבעוד מועד, אבדה את אמה ואת אחיותיה למולך הנאצי.

    והנה לינק לשיר שכתבתי על כך, ואשר פורסם ב"עמדה" 19:

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4804&blogID=199

    • בהמשך לדבריך הנכונים, כדאי להוסיף כי אגן המגמה היום היא לעסוק באוכלוסיות שהודרו מזכרון השואה הקולקטיבי בארץ. אגב, לא משום זדון, אלא בעיקר בשל יחס הנרצחים בין המדינות, יהודי אשכנז היוו את רובם המכריע של נרצחי השואה. אך חשוב לזכור ולדעת כי הנאציזם לא ביקש להרוג את האשכנזים לבדם, אלא התכוון להכחיד גם את יהדות המזרח, בהם יהודי המגרב, מצרים, עירק ופרס.
      עוד נקודה מעניינת היא היחס בין קהילת סלוניקי לשאר קהילות יהודי יוון, אשר זכתה לחשיפה גדולה יחסית, ושוב בשל גודלה מול הקהילות האחרות. קלוד לנצמן בסרטו שואה, לא נפל ל"למלכודת" הזו, ולכן הוא בחר לייצג את יהודי יוון דרך סיפורם של ניצולי קהילת האי קורפו.

  3. תודה ליאור על הדברים רבי החשיבות הללו ,וזהו אכן אלבום מופת שחרג כבר מזמן משדה המוזיקה, ובצדק. גדלתי בבית של ניצול שואה מסלוניקי שסיפר לי כל ערב, לפני השינה, את סיפורי הישרדותו… זה היה אכזרי ומטורף. אבל הטירוף האמיתי התגלה לי בימי הזיכרון לשואה ו"לגבורה" בבית הספר, ובפרקי השואה של מקראות-ישראל. שום סיפור, מסיפורי אבי, לא על שואת יהודי יוון, ולא על חיי הקהילה העשירים-מופלאים של סלוניקי עצמה, לא היו שם. אפילו לא רמז דל שבדלים. אלו היו סיפורים מחוקים. זעקה שלא חצתה את קירות ביתנו, ושל ניצולי שואת יהודי יוון האחרים. 55.000 אלף יהודים מיהודי יוון הושמדו בשואה. סטטיסטית זה המספר הגדול ביותר של נספים מקהילה אחת, כי סך כול יהודי יוון לפני בוא הגרמנים היו 60.000. צא וחשוב, כמה קרובה הייתה כל הקהילה להימחק. אבל כשסיפרתי לילדים ולמורה בכיתה ב" מעט מסיפורי אבי, קיבלתי פתק אזהרה להורים שהילדה ממציאה סיפורים…
    ב-1988 (זה נשמע במאה הקודמת..) יצא ספרי הראשון שהיה ספר שירים, ובו שירים המשתייכים למושג המאוס "דור שני". אבל ניחא. עיתונאית של "הארץ" ראיינה אותי. היא הייתה בעצמה בת ניצולים ומקסימה ביותר. אבל כשהצליבה בין סיפוריי לה על ילדותי לשירים שבספר – לא הבינה מה הקשר בין סלוניקי לשואה… "אפר ואבק" יצא והדהד שנה לאחר מכן, וגם אני נאחזתי בכוחו. עכשיו העול הזה יפחת חשבתי. הציבוריות הישראלית תכיר בשואה השחורה הזאת. כי צוואתו של אבי ש א נ י אספר, הייתה בעבורי כצלב. זה היה לכתוב בגחלים. והנה שביום השואה של המילניום, בקול ישראל, נדמה לי רשת אל"ף, בתוכנית אודות השואה, ראיינו מומחה בעל-שם מיד ושם (לפי שערכו מחקר שבו "החיו" היסטורית ותרבותית קהילות יהודיות שלפני השואה). המראיין החביב העלה מספר שמות של קהילות כדוגמה (ביניהן זו של אמו)כדי לסבר את אזני המאזינים, ואגב כך נקב בשם "סלוניקי".
    לא, לא, אמר המומחה מיד ושם. סלוניקי לא. למה לא? תמה המראיין. אה, הם יש להם שם מחקרים משלהם… חוקרים את עצמם, נבוך המרואיין.
    גם היום , סטטיסטית, המחקרים על שואת יהודי יוון מזעריים, ועד היום, כשאני מופיעה מול קהלי קוראים לסוגיהם, לרוב – ואני אומרת זאת בעקות הלב – אינם יודעים דבר וחצי דבר על השואה הזאת (או שבכלל הייתה!)אף שהייתה מהמחרידות ביותר! מדוע? כיוון שהחלה כבר בנסיעה ברכבת – 7 ימי נסיעה מסלוניקי לאוושויץ!! ללא אוכל ומים!! עצוב-עצוב שהאלבום הזה נותר לטעמי כשואה הבלעדית של אביו של פוליקר ואמו של גלעד, שממילא שואתה כביכול "לגיטימית". אני אומרת זאת באחריות, מתוך נסיוני, ובצער עמוק. האשם אינו כמובן ביצירה הנשגבה הזאת, אלא בגזענות שבתוך החברה הישראלית. כתבתי מחזה על העניין הזה שזכה בפרס, ובו השחלתי את סיפור הראיון עם המומחה של יד ושם לעת המילניום. עניין מוקלט בארכיון הרדיו. אבל השופטים, הגם שחשבו כי הטקסט ראוי לפרס, ציינו כי בזה הגזמתי. ואולי חשבו כמורתי ששוב אני "ממציאה" סיפורים… ברומן החדש שלי אני סוף כל סוף נוגעת בזה. הגחלים לא שרפו הפעם פחות, אבל מעט-מעט יכולתי כבר לקרב ולגעת. תודה ליאור בשנית של רשימתך שכה נגעה ללבי, וסליחה גדולה שהארכתי.

    • לאה, ראשית אני מודה לך על תגובה היוצאת מן הלב והנכנסת אל הלב. אכן, כמו שהגבתי לשחר, במסגרת עיצוב הזיכרון הקולקטיבי של השואה בישראל, הודרו קהיילות יהודיות רבות. כמו שציינתי, הסיבה לדעתי היא היקף הרצח והכחדת המרכזים היהודים במזרח אירופה בכלל ובפולין בפרט. גם שואת יהודי הולנד נדחקה, כמו גם זו של לוב וטוניס ואפילו אתיופיה.
      אך עם זאת, בדור האחרון, הן בזכות פוליקר ופעולתו להנצחת זכרה של קהילה זו, ובשל התרחבות מעגלי המחקר והעניין, לאחר שהמרכזים בפולין, בריה"מ וגרמניה נחקרו, זוכות קהילות זנוחות אלו לעניין רב ומספר הפרסומים המחקריים מצוי בעלייה מתמדת.

  4. מרתק, הספר והאלבום חרותים בי כאילו ראיתי ושמעתי אתמול

  5. מרתק. גם אני קצת שייכת לקהילה הזו. אבי מיוון, מקסנטי. למזלו לא שהה ביוון אלא בבולגריה– בזמן השואה.

  6. אכן -שואת יהודי יוון משום מה הודחקה ע"י הממסד הישראלי וכמעט שלא מזכירים את הנעשה ביוון ובעוד מקומות בשנים האיומות הללו. יהודיי יוון סבלו רבות גם במחנות כי לא ידעו את שפת היידיש או פולנית וכן יחס מפלה "חבריהם" לבלוק. ייתכן שהרצון לכתוב גם על כך מנעה מפרסום ספרים ומחקרים על שואת יהודי יוון. יהודי יוון חייבים לכתוב כמה שיותר על שואת יהודיי יוון במיוחד היום בכדיי לזכור ולהזכיר. עצוב שבעוד 100 שנה יחשבו האנשים כי רק פולנים וצוענים סבלו בשואה.

    • לא בזדון,ולא בגזענות.אנחנו לא יודעים הרבה על מה קרה ליהדות יוון .סלוניקי בעיקר.מה שידוע לנו שהםהועברו רכבת בהמות ישירות לאוושיץ להשמדה?האם זה נכון?אני בת לדור שניכן לוורשה ולודג' שם מדובר קודם בגטאות מחנות עבודה כפיה/השמדה.
      עדין ישמקומות כמו מקדוניה שלאיודעים הרבה עליהם.מה לעשות שיהדות פולין מנתה כ-3 מליון ושם היה מרכזההשמדה.לאה איני זו לא זענות,לך לא אמרו שהוריך הלכו כצאן לטבח,!ואנחנו התביישנו בהורים שלנו.לעולם לא אשכח את היום שצטטתי את המשפט הארור הזה ואת הסטירה שחטפתימאמי.וראש ממשלתי הנאצל" מר בגין עוד העיז ואמר בטקס הענקת פרס נובל לבשביץזינגר מה אתה חשבת שצבא יתן קודות באידיש "הרי הלכתם כצאן לטבח"אם יכולתי הייתי יורה בו באותו ה רגע.חוה קרין.ננאהיתה היתה

  7. זה אכן עצוב מאוד שעושים איפה ואיפה כאשר חוקרים את שואת יהודי אירופה ודוחקים את יהודיי יוון מחוץ לגדר. כמעט ואין מחקרים על שואת יהודי יוון ,למרות שהרבה היו רוצים למצוא ספרים ומחקרים.ניראה שזה אכן מכוון מלמעלה. דווקא יהודי יוון היו אנטיתזה ליהודי הישן.הם תמיד היו "יהודי חדש" כפי שאמרו כאן. גאה ,מוסרי וערכי. ייתכן שלא מפרסמים מאחר ולרבים יש טענות כנגד יהודי פולין ויחס הקאפו (שברובו היה יוצא פולין ) שהסביר את הפקודות ביידיש בכדי שהיוונים לא יבינו או שטענו שהם לא יהודים "כי יהודים מדברים יידיש". אבל ליהודי יוון אין תחושות נקמה אלא רצון לשתף ולקבל הכרה. זאת מונעים מהם.
    אולי ראוי שארגון יוצאי יהודי יוון יחלו במאבק להכרה כנגד הגזענים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לליאור אלפרוביץ'