איריס קובליו
ילידת תל אביב. גרה בהרצליה.
קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות.
אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים.
בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה.
מורה ליוגה.
מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר
http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/
מבחר פרסומים
אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן
אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן
"הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה.
"הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה
"זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי
פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.
נקודות מבט אמנית
איזה צילום נפלא. איריס, יודים מתי אתם חוזרים ומחכים בסבלנות.
יודעים כמובן, וד"ש לגרא.
מקסימים הצילום והשיר ,ברוך שובך יקירה ,התגעגענו כאן לארומה שלך
חנה, מזמינה אותך לארומה כאן בהרי צינדרל המרטיטים
בכיף איריס על כנפי נשרים אני בדרך
תודה שולמיתי
עוד צילומים בהמשך
תהני גם מהקירצוף. תמונה דווקא מרככת וחובקת . תודה . נופים רחוקים לנפש לנוח ..?..
מירינקה, דווקא כשהתמונה כה רכה, יכולים להרשות לעצמנו להתקרצף, לא?
ד"ש חם לך מאיתנו, המרפרפים על ההרים
שהסתיו הישראלי ילמד משהו מהרומני, ויקרצף גם אותנו.
(ותני לשפה הרומנית ולזכרונות לקרצף בך. יוצאים מזה דברים יפים).
והצילום מהפנט.
שחרי, חכה זו רק ההתחלה, עוד צילומים מהפנטים, מקרצפי נשמה בהמשך
🙂
באיזה נוף מדהים את נמצאת איריס, וכמה הסתיו יכול להיות יפה. מול נוף כזה ועוד ביום כיפור, כמעט שאפשר להאמין.
נעמי, דווקא ההפך בא לי כאן
ההפך הגמור
ואלוהים הוא החלודה שעל ההרים. מה את אומרת על זה?
זה אומר לי איריס, יקירתי, שאת כן מאמינה שיש אלוהים, את רק כועסת עליו קצת עכשיו. מאחר שאני ספקנית כרונית, אצלי אין אלוהים אפילו בחלודה על העצים. הכל הכל, הטוב והרע, בידי אדם. אגב, החלודה יפה להפליא כאן בתמונה.
נעמי יקרה, לא כועסת בכלל, רק חוגגת
וכמו בכל חגיגה, גם טרגדיות גדולות מראות את עצמן בקולי קולות
והחלודה…
כל עניין החלודה הזה בא לי מזה שחיפשתי את המילה "נחושת" ברומנית כדי לתאר את עלי השלכת ונאמר לי שאומרים "פרונזה רוג"יניטה" עלי חלודה, ומשם נולדה החלודה שעל הלב, או יותר נכון הנשמה, ובאו הביטוייים האלה, עמוק עמוק ממימדים אחרים
תארי לך
תיהנו לכם…
נראה בתולי ועשיר יותר מן הטייגה הנורבגית שבה הצצתי לפני כמה ימים בין הפיורדים.
אמיר, אכן בתולי ועשיר, וכמו בהודו, ברוב הכבישים נוסעים 20-30 קמ"ש, מסלול אחד, הכל הכל חלוד, לא רק העצים
והנשמה..
נראה המון שלווה ויופי.
אכן כך נראה, רונית
מעורר השתאות הכתום-ירוק-כחול הזה.
יפהפה.
עושה חשק לרוץ בין הגבעות!
כמו איילה!
לדלג לדלג לדלג!
שלא יקרצפו אותך עד העצם, שומעת?
שירה, זה בסדר להתקרצף.
הרומנים אוכלי עצמות גדולים.
הידעת שלצימחונים אין מה לחפש כאן?
גרא כבר משתגע מהממליגה ומרק העגבניות המשמים….
ובכל מקום שתלכי תמצאי את העשן המיתמר וקול צווחת החזירים נקרעת מתוכו, ועיניהם התאוותניות של המקומיים המחכים לתוצאה הריחנית על הצלחת.
אין לך מושג כמה זה מעורר השראה (אבל מהכוון ההפוך)
איריס, כמה את חסרה בבלוג! היש שם איזו מורשת של הבעל שם טוב?
העיקר שכחתי, השיר מחזיק טוב על המטפורה של השריטה-קירצוף.
סבינה
בהשראת הבעל שם טוב, אולי, נכתבו תפילות יום כיפור שלי, שתיים מהן התפרסמו בבננות, אצל ריקי ואצל שירה
ההרים נראים כמו ליפה מקרצפת גוף, השיר יפה התמונה משלימה אותו, ואת סופגת שם סתיו רומני. אך פה את חסרה לי
איזה יופי – מחכה להמשך. תהנו.
תודה חני, תופסת שעת אינטרנט לפני יציאה לאותם הרים חלודים מקרצפי נשמה המשקיפים לאגמים קפואים שפני נסיכות אבודות מצויירות עליהם. הן כמובן מחכות לגאולה. ומתי תבוא גאולתן?- כשיכנעו ויפסיקו להתכשף בכזביהן
איריסים
כשהרומני מתעקש לקרצף יש מלא קצף.
תתקרצפו בכיף עד שהכל יבריק ויצחיר.
ומה עם המיטיטיי?
אני מרגישה את הריח עד כאן.
תמשיכו לבללות בתענוג
ריקי
אכן מיטיטיי מתעשנים כאן הרבה, אבל גרא מסכן כבר שלושה שבועות אוכל ממליגה וצ"ורבת עגבניות דלילה. שומר בנאמנות רבה על צימחוניותו. מקסימום פפנש (גבינה מטוגנת מתוקה). אבל אני…
מתמוגגת, הסרתי לי את גלימת היוגית במסע הרומני הזה…
והריחות והטעמים חורשים אותי הלוך ושוב
עם יין אדום רומני, חבל"ז
איזה יופי של שיר. מצד אחד שמחה שהסתיו מרגש.מצד שני "מקרצף" אם כי מדבר על ניקיון, על טיהור, זה כואב.מה גם שעד העצם. זה יפה עד כאב?
לוסי, לא רק יופי הוא זה שמכאיב
איריס, הנשמה יוצאת אל הסתיו הזה, יש לי תחושה שבסתיו הבא אני הולך להתקרצף שם ולגלות את שורשי שהעלו חלודה.
יפה ומעורר ניגונים וגעגועים אל נוף הורי
תודה מוישלה
נקווה שעד הסתיו הבא יגמרו לשפץ את כל הכבישים הראשיים ותוכל להגיע בקלילות ממקום למקום
(מה שאמור לקחת שעה, לוקח 8 שעות נסיעה, וכך מצאתי את הקשר בין הודו לרומניה…)
בסתיו בבוקרסט בהתחלת שנות השמונים, עברתי שם שלושה ימים לא קלים, הייתי צריכה "לסדר משהו מסובך ודחוף" ולעשות את זה מהר.
המקום לא היה שמח, לא באתי בשום אופן לתיירות, מלון עם רדיו בלי חוט חשמל, אוכל לא אכיל תמורת בקשיש, האנשים ברחוב נראו בעיקר עייפים. ליד שגירורות ישראל היתה נוכחות צבאית שאת הרדיוס שלה קשה לאמוד.
אבל לרגע הקושי קפא. המדרכות המרוצפות אבן בהקו ועלים של סתיו בכל גווני החולדה שאפשר להעלות על הדעת לרגליהן, ומשהו הבהיק באויר מרב יופי.
כן, אולי הוא לפעמים לא קיים, או שנדמה לנו שלא, אבל היופי הצח הזה עד שאתה מרגיש שהאויר באמת בוהק, הוא היה שם לצידי לאותו רגע להראות לי את זה. (גם אם הוא לא תמיד קיים הוא לא יטוש אותך בצר לך יותר משלושה ימים, כלומר, לא יותר ממה שאתה יכול), ישותו היתה שם ביופי הזה.
כך הבנתי באינסטנקט, כך אני מפרשת את התודעה ההיא למראות ולמלים של הפוסט.
יש סתיו מצמרר ואחר, היופי הזה ובעם יפה שעבר אז שנים קשות.
נשארה מזה פיסת רומניה סתוית חמה בלב.
פתאום אני חשה אתצ זה, בתמונה, בציור ובמלים.
מופלאות דרכיו (בימים שהוא קיים).
תודה איריס
מיקה, מרגש סיפורך. מעורר זכרונות משותפים (בחלקם) מהזמנים ההם (תחילת שנות השמונים). מקווה ששוב תוכלי להגיע לרומניה, אבל מסיבות שמחות.