דברים שרואים מבחוץ הם לא תמיד משקפים את ההתרחשות הפנימית. המציאות מתגלה בשכבות שונות ונראית אחרת בכל פעם בעיני המתבונן. ההבנה שלנו משתנה. גם כוח ההבחנה משתנה, כך גם היכולת שלנו לקלוט דברים והאמצעים העומדים ברשותנו לפרשם.
הייתי בת ארבע עשרה, בתחילת פילוס דרכי אל העולם שמחוץ לבית ממנו באתי והתחלתי את לימודי בבית ספר תלמה ילין בו נקבצו ילדים עם נטייה אומנותית וקושי מסוים להיקלט כתלמידים מוצלחים בתיכון רגיל. פלורנס, עם מבטא צרפתי כבד, עיניים בוערות ועליזוּת לא שגרתית כבשה אותי מייד. בשנים ההם היא גרה בנוף ים, בבית שנראה בעיני קסום מהאגדות, עם הורים בוהמיינים, אמנים, חצר גדולה, אי סדר צבעוני ומוטרף בתוך הבית ושולחן עץ גדול בחצר עם ספסלים (במקום כיסאות, דבר שהרשים אותי כילדה לבית רומני ממוצע וחסר השראה). על שולחן הגדול תמיד היה לחם כפרי שצפרים ניקרו בו, גוש גבינת חורים מלאים בעובש ויין אדום מזוג בגביעים רבים יותר ממספר האנשים שהסתובבו שם.
אהבתי לבוא לפלורנס. הייתי נוסעת לנוף ים בשני אוטובוסים, מרמת גן, כמו אל ארץ קסומה אידיאלית וברגע בו רגליי היו דורכות ברחוב "שער הים" שהוביל אל הבית הפינתי ב"פועל", הייתי מרגישה כציפור מרחפת על כנפי חלום.
ובבית ההוא, אבא של פלורנס עם רעמת השיער מרשימה והעיניים יוקדות, אימא של פלורנס, העדינה, היפה, המרחפת, העטופה בבדים רכים, אחיה הקטן שהיה מרותק לנמלים ופיזר פרורים לצפרי החצר. ואנחנו. היינו הולכות לים. לאפולוניה. רעשם העז של הגלים עורר את יצריי.
וכך נוף ים, המשפחה, פלורנס והבית שלה היו מקור כיסופיי.
פלורנס לא סיימה אתי את התיכון. הוריה חזרו לצרפת, הארץ בו נולדה, היא יצאה מהצבא, נסעה, חזרה, התחתנה, נפרדה, למדה, שינתה, עזבה, אסון פקד אותה, חזרה, התחתנה, ילדה, הפכה אישה עוצמתית, יוצרת, שחקנית מדהימה.
במשך השנים שבין התיכון לעכשיו היו לנו נקודות מפגש שהן סיפור לעצמו.
לפני כחודשיים ראיתי לראשונה את הצגת היחיד שלה (שכבר רצה מזה כמה שנים) ונדהמתי. בכיתי במשך כל ההצגה. ההצגה מבוססת על הביוגרפיה האישית שלה, במיוחד על אותו בית, בית החלומות שלי, שפצע אותה כמעט אנושות.
פלורנס היא שחקנית מופלאה. עושה שימוש במימיקה חסרת מעצורים, בבובות, בכלי נגינה, ובעיקר בקולה עם המבטא הצרפתי שלפעמים מוקצן לצורך אמירה מצחיקה אך חותכת ומנקרת באוזניי הצופה.
פלורנס מופיעה לבד על הבמה, אך שלל דמויות עולות ויורדות מתוכה וטורדות את עיני הקהל באינטנסיביות המותירה אותו פעור פה וחסר נשימה.
בסיום ההצגה אין הנחות. הצופים מרגישים כמו נטושים באמצע ניתוח לב פתוח. לכן מומלץ להישאר עם סיום ההצגה לשיחה עם השחקנית שעונה לשאלות ואז מתרחש מעין תהליך ריפוי והתגברות על הכאב בצוותא.
המועד הבא להצגת היחיד של פלורנס פיש חכם, "עמי ותמי- סוף לאגדה, מונודרמה למבוגרים", הוא ב- 24 לספטמבר, בתיאטרון הסמטה ביפו, והנה קישור ובו הפרטים:
http://www.hasimta.com/shows/amivtami.html
עוד ניתוץ של אשליה ילדותית שיש מושג כזה – משפחה כייפית שאין לה שלדים בארונות.
יחי חיי משפחה ממוצעים וחסרי השראה. אלא מה – בלי גדילה וצמיחה במשפחות מטורפות ורבות השראה היתה האומנות יוצאת נפסדת –
לא היתה נולדת ההצגה של פלורנס ולא היה בא לעולם ספרה של לאה אֵיני 'ורד הלבנון' – שאותו אני קורא עכשיו – קורא, יודע ולא מאמין שיש ולא באגדות, משפחות רוע (ואולי נכון לקרוא להן משפחות פשע) כמשפחתה של המספרת.
ונחרד מהמחשבה שבכל רגע נתון, עד היום הזה, גדלים ילדים רבים בבתים כאלה והמקרים שנחשפים הם רק קצה הקרחון שכן להיות הורים אין צורך בקבלת רשיון.
תודה אהוד. לא קראתי את הספר של לאה איני ובהזדמנות אקרא. נכונים דבריך על ניפוץ אשליות. כל ניפוץ לטובת בניית אשלייה חדשה. מזה מציאותנו מורכבת לרוב
אהוד שלום,
תודה על תגובתך הרגישה………
פלורנס
וואו,
ראיתי את התקציר,
כמה מעורר הזדהות,
ואיזה יכולת משחק משובחת – כל כך הרבה
דמויות וצורות הבעה שונות.
ומה שכתבת באמת מזכיר דבר חשוב על המציאות: כמה שאנחנו רוצים לחשוב ששם נוצץ ואצלנו לא, ומחפשים בחוץ את התשובה.
רוניתי תודה. אם יתחשק לך לבוא לתל אביב- זו הזדמנות טובה. אני אהיה שם. נפגש…
רונית שלום,
ראית את ההצגה?
פלורנס
ומה אשם התוכי הכלוא בכלוב קטן כ"כ?
הכל למען "האמנות"?
תוכי????????????
עיניים לך ולא תראי?
נורא צחקתי…….
פלורנס
אבל אם זאת בובה של תוכי אז סליחה
זו בובה… ותמיד כדאי לנשום ולספור עד עשר לפני שמגיבים
נורא צחקתי!!!
כנראה שהתמונה אינה ברורה
תודה בכול מקרה!
פלורנס
רשימה יפה . עימות החלום והמציאות.שלך ופלורנס מקסימה .
מירי נכון, עימות ואימות ואני ממליצה לך לבוא. הערב הזה יהיה חזק
שלום מירי,
סוף סוף איריס הסבירה לי איך לענות,
רציתי מזמן לענות לכולם שהגיבו כול כך יפה ולא ידעת איך
בכול אופן : תודה!
אגב, אנחנו מכירות?
בברכה פלורנס
שכחתי להוסיף את המייל!
איריס, נראה מסקרן.
יפה התאור שלך את האווירה בבית שלה ואיך זה השפיע עליך.
תודה תמי. היה לי העונג לכתוב פוסט זה
איריס, מתברר שהדשא הסגול שרואים משם נראה ירוק יותר מכאן.
תודה לבנה. דשא הוא דשא. כך מסתבר.
כתבת מרגש מאוד. לא ידעתי על החברות הזאת ועל נוף ים. ואולי לא זכרתי. אני עצמי הייתי עולה חדשה, עם הקשיים שלי.
חוץ מהזכרונות האישיים, אני חותמת על כל מילה שכתבת על פלורנס. היא מדהימה על הבמה ובחיים, כמובן.
הופתעתי מהיכולות שלה. ההצגה מרגשת, חדה, חותכת.
הרגשתי מתקלפת עם התקדמות ההצגה, ובסוף נשארתי ללא עור…לקחת זמן להרגע.
לכו לראות.
לוסי, תמיד מעניין מה אנחנו זוכרים בדיוק מאותו מקום אבל מזוויות חיים שונות כל כך. החיבור בין כמה מאיתנו עכשיו , מחדש, די מדהים, לא?
לוסינקה!
איריס הסבירה לי איך לענות!
שוב מיליון תודות על הפידבקים שלכן.
אין לי מילים
כול כך מחזק, כל כך…..
נשיקות שלך פלו
איריס יפה ספור החברות ובית החלומות שפצע, מה שרואים בחוץ זה לא מה שבפנים, והפרגון שלך נפלא, פלורנס מרתקת ואני מתכוונת לבוא!!
חני, איזה כיף שתבואי. ואנחנו נגיע לשלך. ושתהיה הרבה יצירה ושמחה וכיף.
חני תודה תודה……..
נורא אשמח לראות בהצגה..
כתבתי לאפרת שבתאריך הבא אגיע לשלכן,
ביום ד' הייתי מוזמנת לבר מצווה
ביי פלורנס
כתבת נפלא!
לאה, ואחרי שהכרת… וראית.. בוודאי תבואי, לא?
שלום לאה…….נתראה? בהצגה?
מקווה……
פלורנס
יש גם הומור בהצגה ובכך היא הזכירה לי סופרים כמו שלום עליכם שנחשב לכותב מצחיק אך מתחת להומור הוא מעביר את הדברים הקשים ביותר.
כמו בקטע עם השכנה בצרפת…
היי אודי, כמה נחמד שאתה מבקר בבלוגי, גם כן זכרון רחוק שבוקע מבין ערימת השנים הלא מעטות מאז… ויפה ההשוואה לשלום עליכם
היי אוד!
מה נשמע?
תודה על הפידבק!
שלך פלורנס
רשימה יפה ורגישה ,איריס, על חברות של ילדות אשתדל לצפות בהצגה
חנתי יקירתי, אשמח לראות אותך שם, בין צחוק לבכי. אין ספק שההצגה הזו תוסיף להשראותייך 🙂
נשמע מרתק, כאבים זכרונות נפגשים וחוברים להצגה וחברות מחודשת.
שלום מושה…..
תגיע?
אשמח להכיר!!
פלורנס
איריס קראתי
………….נורא מרגש….ממש
כתוב להפליא
וכול כך נכון……….לצערי
הדפסתי לי ואשמור לי את האוצר הזה………
שלך פלורנס