רוזי והעכברים הלבנים
"סליחה ויקי שגנבתי לך מהמקרר" אמרה רוזי לאימי, כשנפגשנו אחרי שנים רבות בשיבה על אביה. "באמת? לא ידעתי" השיבה אימי. "אמרו לנו להביא אוכל ואצלכם תמיד המקרר היה כל כך מלא…" היא הסבירה. רוזי, אישה חרדית בת ארבעים פלוס, שלושה ילדים עומדים מאחוריה ואחד משתלשל מידיה, אמרה "ברוך השם, החיים מלאים בשמחות". לא התראינו מאז מגיל שבע עשרה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, הילדה של השכנים מהקומה הראשונה, ולפני שהתחתנה בשידוך חב"דניקי חפוז, הלכנו ביחד לקומונה ב"הרי קרישנה" והיינו גונבות אוכל.
לחדר החדש של רוזי היה ריח מיוחד. לפני שסבה החורג, ניצול שואה גורר הרגל ומעשן סיגרים בשרשרת נפטר, היה לה חדר עשוי קירות פלסטיק, שסגרו מפינת האוכל. היא לא נגעה בכלום. את הדלת הייתה פותחת עם המרפק ואת הברז עם סמרטוט. את הכיסא עליו התיישבה, כיסתה במגבת נקייה ואת כלי האוכל ניגבה במגבת נקייה אחרת.
אחרי שסבה הלך לעולמו, היא עברה להתגורר בחדרו. אביה הלבורנט טוב הלב, הביא לה עכברים לבנים קטנטנים בקופסת קרטון. חדרה היה מבריק מניקיון, עם ריהוט מינימאלי וללא תמונה אחת על הקיר, אבל עכברייה טיילו בכל פינה, על הרצפה החשופה, על המיטה בין הסדינים, בתוך ארון הבגדים ועל גופה העירום. עיסוקה העיקרי היה איסוף וניקוי הגללים. ריח השתן שלהם בישם את חדרה ואני הייתי עוקבת בעיניי אחר מסלוליהם ונזהרת שלא יתקרבו אלי. על מה דיברנו אני לא ממש זוכרת, אבל היא הייתה היחידה שהסכימה ללכת איתי לקונצרטים של מוסיקה מודרנית במוזיאון תל אביב, שם פגשנו את "הרי קרישנה" מחוללים ברחבה.
פעם אחת, אחרי הרבה שנים, בקורס מדיטציה, עלה באפי ריח שתן של עכברים לבנים. חשבתי שזו הקטורת, או אחת מאבקות טכסי הפוג"ה שנערכו במקום, אבל אחרי כמה מדיטציות, התחלתי לראות בתוכי כתמים לבנים מתרוצצים. ריח השתן והכתמים המתרוצצים ליוו אותי במדיטציות רבות, עד שהיום לפתע נזכרתי במקורם.
וכמו רוזי, קמתי מהישיבה המזרחית הממושכת, דידיתי לכיור האמבטיה, רחצתי את פניי, קרצפתי זרועותיי, צחצחתי שיניי ואספתי מתוכי את כל הכתמים הלבנים ואת הפרשותיהם, סגרתי בקופסת קרטון, העמסתי על המכונית והעברתי אותם מעבר לים, ברוך השם.
תודה לרונית בר לביא על ההמלצה לסרט הדוקומנטרי "אובססיה" ששודר בערוץ 8 השבוע.
מעניין מאד ובלתי צפוי.
סוגר מעגל ופתח כמה חדשים.
ומה עושים העכברים עכשיו, מעבר לים?
היי איריס ,
אוהבת מאוד את קופסאות ההפתעה האלה
0 =
אוהבת מאוד את קופסאות ההפתעה האלה
0 =
לזהר
אוכלים ספגטי ובירה
(ראה לאמיר)
כילד הסתובבתי בשכונה עם עכברים לבנים מציצים מהכיסים. היה לי קרריום במרפסת, ועכברים בכל מקום.
הבעיה היתה שהם התרבו בקצב מפחיד שאי אפשר היה לעקוב אחריו.
אבא שלי התחיל להביא לי כרטיסי חינם לגן החיות. אחרי הכרטיס השישי או השביעי זה היה כבר משונה
אחרי כמה שבועות הוא נאלץ, תחת חקירה צולבת להודות שהביא כמה דורות של עכברים לגן החיות בתל אביב כאוכל לנחשים…
אמיר,
כבר סיפרת לי את זה לפני 17 שנים בערך, כשהיה לנו אוגרים בנווה ישראל, והייתי מאכילה אותם ספגטי ובירה…
מרתק ויפה עם קצת ריח.
מירי, הריח לא כל כך נורא. יש ריחות הרבה הרבה יותר דוחים, כמו כרובית מבושלת…
אותי מפחידים עכברים. גם לבנים וגם אפורים. למרות שיש אפליה ואפורים פחות מקובלים, גם לבנים מפחידים אותי…
שירה, אני אוהבת עכברים וצפרדעים. תמיד תמיד יוצאים מהם נסיכים, אם לא מפחדים!
אני יודעת, אבל זה טבוע בי, הפחד הזה. לא אישי… הם נראים חמודים מרחוק…. :)))
לעומת זאת צפרדעים לא מפחידות אותי… דווקא חמודות הדוחיות האלה.
שירה, פעם אחת התקלחתי במקלחת המאולתרת באשרם היוגה שבבהאמס וכשעמדתי להתנגב, קפצה עלי צפרדע שהסתתרה במגבת ונדבקה לי על הלב…
את יכולה לתאר לעצמך כמה צרחתי, אפילו שידעתי שהיא הנסיך החלומי…
מדהים! היית צריכה לנשקותה! :)))
שירה,
כן, אבל הנסיך שלי היה בסביבה והבנתי שהצפרדע הזו טעתה בכתובת…
אני שמחה על הניקיון הפנימי שהצלחת לעשות. להכניס את הטינופת לקופסה ולהשליך לים.איזו הקלה !
קשה לדמיין כתמים לבנים כדבר מפריש ומזוהם, שכן הלובן מתחבר אצלי לאור, טוהר, ניקיון.אבל הצלחת להעביר את תחושת הגועל.
הזוי משהו הסיפור ומעלה אצלי את המחשבה שכנראה פיספסתי משהו אצלך, כשהיינו חברות בתיכון.
היי לוסי, עוד יהיו לך הרבה הפתעות, אני מקווה.
🙂
איריס זה בעיני ממש ספור קצר וטוב!! נהניתי לקרוא
חני מתוקונת, חיוך בשבילך
אני לא אוהב עכברים, אבל הסיפור יפה.
ורוזי, על כל המהפכים בחייה, כמו עכברת ניסוי במעבדת החיים.
היא נישאה אחר כבוד עם יאפי מתחב"ד שהיה לעילוי בתורה ורב בישראל, חמישה ילדים זבי חוטם מצווחים בחיקה.
הם מנסים להסתדר שוב בעיר אחרי שעזבו חמש שנים באחד "הישובים". ריצפת הבית נקיה מכל צעצוע או זנב עכבר של צעצוע.
רוז למדה צניעות מופלגת. אין לה זמן לעכברים, היא הגברת רבנית מטיפוס הדור השלישי.
צפרדע? לא תודה, אין צורך.
רוז יודעת הנאת החטא מהי. עם המודעות שלה לחטא ועם הרב הקומפקטי שלה, אותו היא מניפה בזרועות החסונות שטיפחה מאז ומטילה אותו למיטה, היא משחקת שעות בתנוחות צפרדע מגוונות עד שהיא הופכת בעצמה מוצי-פוצי של קרפדונת, משתרעת על הגב ותופחת על בטנה הצפרדעית כל עונג שבת.
הדודים של פעם, החילוניים להכעיס, מקפידים להגיע כל שבוע להבדלה.
אולי הילדים צריכים משהו? הם דואגים כשהם רואים את הבית הצחיח מכל כלים נאים המרחיבים דעתו של אדם.
שאביא לילדים כמה עברונים? איזה אוגר קטן? ארנבון? שואל הדוד.
לא תודה אין צורך", משפילה עיניים הגברת רבה,
השם ידאג לכל מחסור" היא עונה,
אחרי שלא שמה לב, כאילו, שהדודים הניחו את מזונות השבוע טוב המגיע לטובה במקרר.
צניעות,
פתרון רזיה
של שאלה סבוכה.
היי מיכל
היא התחתנה עם בחור חוזר בתשובה עדין ורגיש, ועם כל ילד נוסף הם התאהבו יותר ויותר, הם עברו לגור ב"אחד הישובים" (נסעתי אליהם בהתחלה) והבית שלהם היה מבולגן עם חיות מחמד כמו עזים ותרנגולות, היא השמינה קצת (תמיד היתה רזה קיצונית) וצחקה הרבה. לארוחת צהרים היא בישלה לי עוף שלם ביין אדום בורדו, ללא תוספות, וחזרתי הביתה לרמת גן נושמת לרוחחה: החברה שלי, העכברה שלי, נעשתה אישה, נהדרת!
(אבל בלילות עדיין הייתי חולמת שהיא עזבה, הורידה את הפיאה ולבשה גינס, ובאה אלי עם העכברים בכיסים, והיינו פוצחות בהגיגים מגוגגים של פעם…)
תודה איציק, ראה תגובתי למיכל
לכל סיפור בחיים יש הרבה פוסטים אפשריים.
אכן, מיכל, כמיטב הדמיון
איריס, מעניין הפער בין איך נתפס העכבר במציאות לבין העכברים החמודים בספרי ילדים וסרטים מצוירים. אותו פער קיים בין תמונות העכברים הלבנים לבין תחושת הדחייה והאובססיה שהם יוצרים בסיפור.
מרתק, והאקוורל על האריזה חידתי ומסקרן.
אפילו העכברים הם פוסט מודרניסטים והכל אצלם יחסי.
הכל יחסי, מיכל, רק ההקפאה של זה (בציור, פיסול וצילום) יכול לתת לזה נוכחות של מוחלט (אבל גם זאת אשלייה…)
כן, מושלה, אני מניחה שקראת גם את התגובה שלי לשירה על הפרדע במקלחת…
אבל האמת שעכברים לבנים, אוגרים ואיגואנות הם ממש חיות מחמד, ולא דוחות, והן ככ מתוקות ומדגדגות…
האקוורל על האריזה הוא פרט מ
http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/2660372345/
איריס
הו איריסל, חבל שלא הבאת את האקוורל בשלמותו. הוא נפלא. נותן תחושה חזקה יותר, מרשימה יותר.
משלה, תודה
אבל הייתי צריכה להשתמש בעכברים האלה להמחיש את העיקצוץ ההוא
איזה סיפור.
אני חושש שאני הולך לזכור אותו.
ואת העכבר שזז שם בתחתית הפוסט.
סיום מפתיע לסיפור מסקרן.
כן, אסתי, יש הפתעות בתוך רצף החיים, לפעמים נעימות, לפעמים קשות…
עדי, איזו מחמאה. אבל העכבר שזז, חייבת להתוודות, לא שלי הוא, מצאתיו משוטט במבוכי הסייבר וגאלתיו לבית הבננות..
איריס שלי, תודה שהבאת את הפוסט לידיעתי. אחד היפים, הפיוטיים, המדויקים ומרגשים שלך. הצלחת ללכוד המון בקטע הזה.