בננות - בלוגים / איריס קובליו / רוזי והעכברים הלבנים
נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

רוזי והעכברים הלבנים

 

                                 

 

רוזי והעכברים הלבנים

 

"סליחה ויקי שגנבתי לך מהמקרר" אמרה רוזי לאימי, כשנפגשנו אחרי שנים רבות בשיבה על אביה. "באמת? לא ידעתי" השיבה אימי. "אמרו לנו להביא אוכל ואצלכם תמיד המקרר היה כל כך מלא…"  היא הסבירה. רוזי, אישה חרדית  בת ארבעים פלוס, שלושה ילדים עומדים מאחוריה ואחד משתלשל מידיה, אמרה "ברוך השם, החיים מלאים בשמחות". לא התראינו מאז מגיל שבע עשרה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, הילדה של השכנים מהקומה הראשונה, ולפני שהתחתנה בשידוך חב"דניקי חפוז, הלכנו ביחד לקומונה ב"הרי קרישנה" והיינו גונבות אוכל.    

                         
                                  

לחדר החדש של רוזי היה ריח מיוחד. לפני שסבה החורג, ניצול שואה גורר הרגל ומעשן סיגרים בשרשרת נפטר, היה לה חדר עשוי קירות פלסטיק, שסגרו מפינת האוכל. היא לא נגעה בכלום. את הדלת הייתה פותחת עם המרפק ואת הברז עם סמרטוט. את הכיסא עליו התיישבה, כיסתה במגבת נקייה ואת כלי האוכל ניגבה במגבת נקייה אחרת.

אחרי שסבה הלך לעולמו, היא עברה להתגורר בחדרו. אביה הלבורנט טוב הלב, הביא לה עכברים לבנים קטנטנים בקופסת קרטון. חדרה היה מבריק מניקיון, עם ריהוט מינימאלי וללא תמונה אחת על הקיר, אבל עכברייה טיילו בכל פינה, על הרצפה החשופה, על המיטה בין הסדינים, בתוך ארון הבגדים ועל גופה העירום. עיסוקה העיקרי היה איסוף וניקוי הגללים. ריח השתן שלהם בישם את חדרה ואני הייתי עוקבת בעיניי אחר מסלוליהם ונזהרת שלא יתקרבו אלי. על מה דיברנו אני לא ממש זוכרת, אבל היא הייתה היחידה שהסכימה ללכת איתי לקונצרטים של מוסיקה מודרנית במוזיאון תל אביב, שם פגשנו את "הרי קרישנה" מחוללים ברחבה.   
                                                                                         

 

פעם אחת, אחרי הרבה שנים, בקורס מדיטציה, עלה באפי ריח שתן של עכברים לבנים. חשבתי שזו הקטורת, או אחת מאבקות טכסי הפוג"ה שנערכו במקום, אבל אחרי כמה מדיטציות, התחלתי לראות בתוכי כתמים לבנים מתרוצצים. ריח השתן והכתמים המתרוצצים ליוו אותי במדיטציות רבות, עד שהיום לפתע נזכרתי במקורם.

וכמו רוזי, קמתי מהישיבה המזרחית הממושכת, דידיתי לכיור האמבטיה, רחצתי את פניי, קרצפתי זרועותיי, צחצחתי שיניי ואספתי מתוכי את כל הכתמים הלבנים ואת הפרשותיהם, סגרתי בקופסת קרטון, העמסתי על המכונית והעברתי אותם מעבר לים, ברוך השם. 

                                             

 

 

 

                                                                                                                        

תודה לרונית בר לביא על ההמלצה לסרט הדוקומנטרי "אובססיה" ששודר בערוץ 8 השבוע.

 

36 תגובות

  1. מעניין מאד ובלתי צפוי.

  2. סוגר מעגל ופתח כמה חדשים.

    ומה עושים העכברים עכשיו, מעבר לים?

  3. כילד הסתובבתי בשכונה עם עכברים לבנים מציצים מהכיסים. היה לי קרריום במרפסת, ועכברים בכל מקום.
    הבעיה היתה שהם התרבו בקצב מפחיד שאי אפשר היה לעקוב אחריו.
    אבא שלי התחיל להביא לי כרטיסי חינם לגן החיות. אחרי הכרטיס השישי או השביעי זה היה כבר משונה
    אחרי כמה שבועות הוא נאלץ, תחת חקירה צולבת להודות שהביא כמה דורות של עכברים לגן החיות בתל אביב כאוכל לנחשים…

  4. מירי פליישר

    מרתק ויפה עם קצת ריח.

  5. אותי מפחידים עכברים. גם לבנים וגם אפורים. למרות שיש אפליה ואפורים פחות מקובלים, גם לבנים מפחידים אותי…

  6. אני שמחה על הניקיון הפנימי שהצלחת לעשות. להכניס את הטינופת לקופסה ולהשליך לים.איזו הקלה !
    קשה לדמיין כתמים לבנים כדבר מפריש ומזוהם, שכן הלובן מתחבר אצלי לאור, טוהר, ניקיון.אבל הצלחת להעביר את תחושת הגועל.
    הזוי משהו הסיפור ומעלה אצלי את המחשבה שכנראה פיספסתי משהו אצלך, כשהיינו חברות בתיכון.

  7. איריס זה בעיני ממש ספור קצר וטוב!! נהניתי לקרוא

  8. אני לא אוהב עכברים, אבל הסיפור יפה.
    ורוזי, על כל המהפכים בחייה, כמו עכברת ניסוי במעבדת החיים.

    • היא נישאה אחר כבוד עם יאפי מתחב"ד שהיה לעילוי בתורה ורב בישראל, חמישה ילדים זבי חוטם מצווחים בחיקה.

      הם מנסים להסתדר שוב בעיר אחרי שעזבו חמש שנים באחד "הישובים". ריצפת הבית נקיה מכל צעצוע או זנב עכבר של צעצוע.

      רוז למדה צניעות מופלגת. אין לה זמן לעכברים, היא הגברת רבנית מטיפוס הדור השלישי.

      צפרדע? לא תודה, אין צורך.
      רוז יודעת הנאת החטא מהי. עם המודעות שלה לחטא ועם הרב הקומפקטי שלה, אותו היא מניפה בזרועות החסונות שטיפחה מאז ומטילה אותו למיטה, היא משחקת שעות בתנוחות צפרדע מגוונות עד שהיא הופכת בעצמה מוצי-פוצי של קרפדונת, משתרעת על הגב ותופחת על בטנה הצפרדעית כל עונג שבת.

      הדודים של פעם, החילוניים להכעיס, מקפידים להגיע כל שבוע להבדלה.
      אולי הילדים צריכים משהו? הם דואגים כשהם רואים את הבית הצחיח מכל כלים נאים המרחיבים דעתו של אדם.

      שאביא לילדים כמה עברונים? איזה אוגר קטן? ארנבון? שואל הדוד.

      לא תודה אין צורך", משפילה עיניים הגברת רבה,
      השם ידאג לכל מחסור" היא עונה,
      אחרי שלא שמה לב, כאילו, שהדודים הניחו את מזונות השבוע טוב המגיע לטובה במקרר.

      צניעות,
      פתרון רזיה
      של שאלה סבוכה.

      • היי מיכל
        היא התחתנה עם בחור חוזר בתשובה עדין ורגיש, ועם כל ילד נוסף הם התאהבו יותר ויותר, הם עברו לגור ב"אחד הישובים" (נסעתי אליהם בהתחלה) והבית שלהם היה מבולגן עם חיות מחמד כמו עזים ותרנגולות, היא השמינה קצת (תמיד היתה רזה קיצונית) וצחקה הרבה. לארוחת צהרים היא בישלה לי עוף שלם ביין אדום בורדו, ללא תוספות, וחזרתי הביתה לרמת גן נושמת לרוחחה: החברה שלי, העכברה שלי, נעשתה אישה, נהדרת!

        (אבל בלילות עדיין הייתי חולמת שהיא עזבה, הורידה את הפיאה ולבשה גינס, ובאה אלי עם העכברים בכיסים, והיינו פוצחות בהגיגים מגוגגים של פעם…)

    • תודה איציק, ראה תגובתי למיכל

  9. איריס, מעניין הפער בין איך נתפס העכבר במציאות לבין העכברים החמודים בספרי ילדים וסרטים מצוירים. אותו פער קיים בין תמונות העכברים הלבנים לבין תחושת הדחייה והאובססיה שהם יוצרים בסיפור.
    מרתק, והאקוורל על האריזה חידתי ומסקרן.

  10. איזה סיפור.
    אני חושש שאני הולך לזכור אותו.
    ואת העכבר שזז שם בתחתית הפוסט.

  11. יעל ישראל

    איריס שלי, תודה שהבאת את הפוסט לידיעתי. אחד היפים, הפיוטיים, המדויקים ומרגשים שלך. הצלחת ללכוד המון בקטע הזה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו