בננות - בלוגים / אמיר אור / בראשית – המיתוס היהודי
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

בראשית – המיתוס היהודי

 

  

   


בראשית
  

 

 

מיתוס הבריאה היהודי הוא יצירה די מוזרה גם מבחינת ה"אונס הספרותי" שהוליד אותו, וגם מבחינת התוכן, המשקף את תפיסת העולם של אותו אונס. קודם כל צריך לומר שהמיתוס היהודי לא צמח באופן אורגני מדור לדור. 
המיתוס היהודי הוא לא מיתוס "טבעי" אלא פרי עריכה ושכתוב של מיתוסים עבריים קדומים. המיתוסים האלה נוצרו במהלך דורות של מסורת בעל פה במסגרת עממית פגאנית, הרבה לפני התיאולוגיה הנבואית החדשה של היהדות, שבאה להחליף את הדת העברית.

עריכתו היהודית של המיתוס התרחשה לכל המוקדם במאה ה-6לפנה"ס, ויש המאחרים עריכה זו עד לתקופה הפרסית וההלניסטית. הקבוצה של שבי ציון היתה קבוצה בעלת רעיונות דתיים חדשים, המושפעים מדת זרתוסטרא (שקדמה ליהדות וכנראה גם שימשה לה דגם). הקבוצה גם הייתה  מגובה צבאית על ידי המלך הפרסי כורש ("משיחי" בישעיהו השני!) ושימשה אותו פוליטית. רעיונות חדשים – כמו המלאכים, יום הדין, גן העדן והגיהינום, המשיח וכו' – הגיעו איתם והתערבבו בדת העברית.

מצד אחד התוצאה היא יצור כלאיים:  התנ"ך מאגד מיתוסים עבריים ומסופוטמיים ש"נאנסו" במיטת סדום של חשיבה תיאולוגית ששיפצה אותם כדי שיתאימו לה: הסיפור המקראי נועד מלכתחילה להסתיר ולסלק סיפורים חליפיים, ולשמש כגרסה קנונית אחת ויחידה. מצד שני, דווקא משום אותו "אונס" מודע של המיתוסים הקדומים, היצירה התנ"כית חושפת לא מעט מן המהלך הנפשי והתרבותי של התיאולוגיה שברוחה נערכו מחדש. פה ושם הדת הקדומה אף מבצבצת מתוך העריכה היהודית. זהו מהלך שניתן לסכם את עיקרו  כהפרדה של התבונה מן הטבע, וכניסיון להסתיר ולסלק את היסוד הנשי מתוך הנפש הגברית.  

לא מדובר בחיזוקה של תרבות פטריארכאלית זו כבר הייתה קיימת, גם במישור החברתי וגם במישור המיתולוגי: גברים כבשו, בנו ערים ושלטו במשפחה ובחברה, ואלים זכרים משלו כמעט בכל פנתיאון פגאני בתרבויות המזרח הקרוב והים התיכון.  אבל בו בזמן שום חברה חקלאית לא יכלה ולא העזה להתכחש לטבע, לאם הגדולה, ולמחזורים הסטיכיים של הפריון, הצמיחה והכליה. היסוד הנקבי  לא הוכחש אלא נשלט.

לא במקרה, התיאולוגיה היהודית לא התגבשה בישראל אלא בגלות, בבבל, הרחק מן האדמה האם של העם העברי, ובמידה רבה כתחליף לה.  התיאולוגיה החדשה הזו ביקשה הרבה יותר משלטון על האם הפגאנית של הטבע. היא ביקשה לבער  את היסוד הנשי לחלוטין, ולהיברא בבריאה עצמית זכרית. האל המקראי שרוי בבדידות מזהרת כאל זכר יחיד, ואם נזכרים לצידו קרובים כלשהם,  הריהם  רק "בני האלוהים" כלומר, זכרים בלבד.  לעומת זאת בדת העברית הקדומה  אמנם יש אל  עליון, אבל העליונות שלו היא ביחס לאלים ואלות אחרים, וגם זה לא באופן מוחלט. כל אלה מבצבצים גם מתוך הטקסט הערוך של התנ"ך, אם במישרין ואם בעקיפין. בעל, ים, עשתורת ואשרה, שחר והילל היו כולם אלים בעלי רצון ותחומי אחריות משלהם, שמשלו בעולם לצידו של האל העליון. מלכי ישראל שכיבדו את יהוה, עשו כמובן את הטוב בעיניו ובעיני העם כולו כמיטב הבנתם ואמונתם. הם זבחו לו  במקדש ובבמות הכפריות, ולצידו גם כיבדו את בעל בריתו, הבעל, ואת בת-זוגו אשרה. (כן, הוא היה נשוי. במצודת הגבול של כונתילת עג'רוד נמצאה גם כתובת הקדָשה לזוג האלוהי: "ליהוה ולאשרתו").  

בעיני העברי הקדמון העולם, הפריון והחיים לא היו אפשריים כלל ללא אלות כאשרה ועשתורת. אבל בתיאולוגיה הרדיקלית של ספר בראשית הבורא הוא זכר שזכריותו היא מוחלטת וחופשיה לגמרי מן היסוד הנשי – מן הטבע, הגשמיות, הריבוי וההשתנות. האל הוא היפוכו הגמור של  הטבע: הוא רצון ותבונה חסרי כל כובד, מופשטים מחומר ומצורה, מוחלטים ובלתי משתנים.  הוא יוצר, אך הגשמיות אינה שייכת לעולמו ונטולת כל ערך רוחני. האל של ספר בראשית אינו יולד ואינו מתרבה, אלא בורא בהמשׂגה, בדיבור. זכריותו היא כה מוחלטת, עד שגם במובן המטפורי היא על-מינית ואולי אף נרקיסיסטית,  במובן זה שהיא אינה מוגדרת בקוטב כלשהו, באחרוּת כלשהי ולו גם בתוך עצמו.  

עוד בנושא:

"איך ברא אדם את חוה אמו"

"בראשית הי(ת)ה אלהים אנדרוגינוס"

והשיר  "אלוהי היהודים"

 

37 תגובות

  1. הי אמיר.
    זה מעניין. אם תוכל לכתוב עם טיפה רווח בין השורות זה יהיה גם קל לקריאה.
    האל התנכ"י שולט בטבע, בכך הוא שונה מאלות הפריון וכד". אחרי המבול הוא מבטיח:
    וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה–לֹא יִשְׁבֹּתוּ.
    גם מחזור הטבע והקשת בענן בשליטתו.
    אפשר לאהוב בתנ"ך הרבה דברים. כל כך הרבה נכתב בעברית ולטעמי עדיין לא הגענו לעברים הקדמונים. רק הפסוקים האלה – איזו מנגינה! והמילים!
    אחד הדברים האהובים עלי זה הגבולות בין הפיסות הכתובות – איך פתאום מצבבץ משהו, כמו בני אלים בספר בראשית, כמו אהרון שמציע לבנות עגל, כמו חוה שנבראת פעמיים – כל אלה מעניינים במיוחד.
    אם אני מנסה לחשוב על "ה" בשורה של התנ"ך, אז היא לא קשורה לאל אחד ולא לזכריותו (שגם בה לפעמים מבצבצת איזו אלה)- זו הבשורה שעם נבחר הוא עם עבדים ושתמיד צריך לזכור וליישם שעבדים היינו בארץ מצרים. כל כך רחוק מהאל שבשמיים. מדהים עד כמה "ה"בשורה הזו נזנחה.וכמה היא קשה ליישום.

    • מיכל, האם עכשיו זה יותר קריא?
      האתיקה שלך תמיד מגיעה ממקום מרגיש כל כך! אין ספק שהסיפור של יציאת מצרים הוא אבן יסוד באתיקה ובתודעה העבריות האלה.
      בכלל בראשית הוא אכן שירה מופלאה. באמת יש בו קטעים רבים של אפוסים עבריים שונים.
      ומגיל צעיר העברית הזו פשוט כישפה אותי.

      העגל – סמל סולארי של אדמה ואש (פר צעיר) היא כמובן דמותו המקורית של יהוה העברי וכך זבחו לו בבמות, בדן ובבית אל.

      • כן קריא בהחלט.
        אכן יש בי משהו שמחובר לתנ"ך באופן רגשי לגמרי. למילים, למקצב, גם למה שלא נאמר, לחורים בסיפור.
        האדם כנראה זקוק לקונקרטי. בתפילת נעילה אני מרגישה את זה – והרי השמיים לא נפתחו ולא עומדים להינעל ובכל זאת, התחושה הקונקרטית היא חזקה ביותר. יש שצריכים את העגל ויש שנוסעים לעמוקה (כשהיינו שם הבנו שבאמת אנחנו שייכים לדת אחרת בכלל).
        קל להביט על זה בהתנשאות. מצד שני – כשמטיילים באיזור תל עזקה באביב באמת בא להשתחוות מתחת לאיזה עץ ולהגיד תודה.

        • תל עזקה, אוקספורדשייר, או סתם רגבים לחים של אדמה… "הכל מלא אלים" כמו שאמר תאלס עליו השלום.

          הבנתי את זה בפעם הראשונה רק בהודו, כשנתקלתי באלים שלא היו רק מיתולוגיה אלא כוחות שהיו גם כתובת אישית לגמרי.

          הנשים שכיבסו בנהר גם השיטו עליו נרות והתפללו אליו. ההימאליה היה הר, אבל גם האל שהתגלם בהר. והפסל כמובן לא היה האל אלא ייצג אותו, אבל גם זה רק לאחר שהזמינו את האל בטקסים ותפילות להשרות בפסל החומר הזה משהו מרוחו.

          מה אגיד לך? גדלנו במסורת שקראה לאלים בהקטנה מזלזלת "אלילים"…

          • ובכל זאת יש מסורת שרואה את האל בכל ביטוי של הבריאה – האר"י, בודאי הבעש"ט. גם הרב קוק. ודאי לא רק אצלנו היהודים.
            חשבתי היום, כמה שונה היא החוויה האישית שלנו. אפשר לכתוב ולהתדיין ובכל זאת בחווייה שלי חייב להיות הקהל והעוצמה של הביחד. כך כנראה נולדו הדתות. העוצמה של התפילה המשותפת, של הטקס המשותף היא לא רק זכרונות מבית אבא, אלא עניין מהותי שכמעט ולא עוסקים בו. או שמזלזלים בו – כן האנישם החלשים האלה…
            אלא אם כן פונים לאנתרופולוגיה שמוסיפה משלה אבל מנכרת חלק מהעניין. חשבתי לי היום (כשנסעתי באיזור תל עזקה והכל פורח ומומלץ…) שאפשר לנשק את האדמה ולהרגיש הכרת תודה על היותנו חלק מהבריאה. אפשר לשיר עם כולם "תהא השעה הזו שעת רצון…": ואלו שתי חוויות עוצמתיות על הסקאלה שלחצות על כפתורים אחרים לגמרי.
            הדיונים כאן בבלוג מטבע הדברים פונים לאישי. הקהילתי עם כל מה שמשתמע ממנו (לחיוב ולשלילה) אין לו כאן כמעט מייצגים.

          • בהחלט. היהדות היא סופרמרקט של רעיונות שהיא הצליחה לעכל – ובתוך זה הרעיונות הניאופלטוניים שמופיעים אצל אבן גבירול באופן אחד ואצל האר"י באופן אחר. וזה באמת הגבול. עוד צעד אחד ואתה בחוץ כמו שפינוזה (הפנתיאיסט). כל זה נספג ופותח אחר כך, אחרי התקופה שאני מדבר עליה כאן.
            ובקשר לביחד – את ודאי צודקת. הדת היא גם תופעה חברתית והיה גם אנתרופולוג שגרס שהדת היא האופן שבו החברה מקדשת את עצמה ואת מוסדותיה.

          • פעם שאלתי חוקרת חסידות איך זה שהפנטאיזם הבעש"טי נכנס, למרות כל המלחמות נגדו. לא היתה לה תשובה ברורה.
            טוב שזה ככה. הסופרמרקט שלנו הוא באמת מפליא בגיוונים ובסתירות ובהעזה להביא את המחלוקות ולהנציח אותן – חתומים בתלמוד לנצח נצחים.
            יש גם היום גיוון ומקוריות אבל ההעזה הגדולה חסרה בעיני מאוד, יש נסיונות יפים ומקוריים אבל לא די.

          • מיכל, האמת, לא היה חסר הרבה שהחסידות תעוף מחוץ ליהדות כמו השבתאות למשל. אבל אם אני מבין נכון, התשובה היא ששפינוזה היה פנתאיסט (האל=הטבע) אבל הבעש"ט (שלא ממש דיבר פילוסופיה) היה מה שקרוי פַּנאֶנְתיאיסט – כלומר לא הכל הוא האל, אלא הכל הוא בתוך האל (הטבע הוא האל, אבל האל הוא יותר מהטבע). במלים אחרות, אין פה כפירה בטרנסצנדנטיות של האל, ואת זה היהדות היתה מסוגלת לבלוע, גם אם בסך הכל זו נראתה לה צפרדע.

  2. אמיר, שתי הערות לפרופיל האל הזכרי שתיארת.
    א.בפרק א" כתוב: ויברא את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. אמנם הפטריארכיה היהודית העלימה את המודל בו יש באלוהים גם צלם אשה, אך נוכחותו של הסיפור מלמדת שהיו בין העורכים של המיתוס, גם כאלה שסברו שאלוהים לא רק זכר.
    ב. על זכריותו של האל כטוטם בדמות פר אפשר לקרוא בספר הנפלא "השופר" של תיאודור רייק.
    והערת שוליים: לאל היהודי מהמיתוסים הקדומים דרך התנ"ך, הפילוסופיה, הקבלה וכיו"ב. יש כל כך הרבה צורות מוחשיות ומופשטות, זכריות ונקביות שאילו לא היו מגלים לנו שאנחנו מונו תיאיסטים, אפשר היה לחשוד שיש לנו ריבוי אלים "אלוהים אדירים".

    • משה, אתה צודק לגמרי לגבי בריאת האדם רק שזהו אחד המקומות שהמיתוס העברי מביס את העריכה. האל הבורא הוא אנדרוגיני והריבוי "אלוהים" בהחלט אומר דרשני – ועל כל זה – בפרקים הבאים.

      גם לגבי רבדים מאוחרים יותר ביהדות אתה צודק – בסופו של דבר נוצר מיתוס חדש, סינקרטיסטי גם ביהדות המאוחרת יותר. לקבלה עם כל הסימבוליקה המינית של הזוהר, יש מקורות גנוסטיים וניאפלטוניים, וגם המיתוסים של תורות אלה חדרו לשם.
      למזלו של יהוה במקום אשרה הוא קיבל בסופו של דבר את השכינה (שבדומה ל"פראנה" של הסטואים היא רוחו הנקבית של היקום, העוברת ומחיה הכל).

    • שתי מחשבות שנשארו אתי ( כשנכנסתי למקלחת (: )
      א. המסקנה שלך שתהליך העקירה של היסוד הנשי התאפשר כשלא היינו על אדמתנו, זה מעלה מחשבה על מקום האישה בתנועה הציונית המודרנית.
      ב. למה היה כל כך חשוב לסלק את היסוד הנשי מתוך הנפש הגברית. היום ראיתי מכתב שתלמידה הראתה לי, עם 15 סעיפים שכתב לה חברה, ובו הוא עושה איתה "חוזה", שבכל יציאה עם הוריה או עם חברה היא צריכה ליידע אותו ושהוא מוזמן, ועכשיו המכתב השתלב עם דבריך, גברים מפחדים מנשים מאוד, אפילו כשהם אוהבים אותן, למה?

      • אוי יודית הרגת אותי עם המכתב של התלמידה שלך. לעד עוד נגיע? שמעתי לאחרונה על בחור שביקש לעשות הסכם דומה עם חברה שלו… אלוהים אדירים!!!! רחמנות! אחר כך הם עוד מתפלאים שאנחנו באות להם עם הסטילטו לתוך העין…

        אמיר, רשימה מעניינת מאוד. תודה גם ממני.

        • יעל, יעל, איזי עם הסטילטו! ותדווחי לנו כשאת מסתובבת בשכונה, בבקשה :)
          תודה.

          • תחשוב על היתרונות שבנשק הלא קונוונציוניאלי הזה. לו רק צבא ההגנה לישראל היה מאמץ אותו. למה שרק אהוד ברק יסבול על עקבים?

          • רעיון מעולה. אני רואה בעיני רוחי את קומנדו נשים באדום עם הסטילטואים ביד ורצח בעיניים מתנפלות על השוביניסטים עם השפם שמעבר לגבול. ברררר… איזה פחד!
            ולא שזה חדש. האלה ענת של המיתוס העברי צועדת על גולגלות אויביה. מי צריך צרות בחוץ כשיש בבית?

      • יודית, שנייה לפני שנניף עליהם את הסטילטו של יעל, למה באמת הם נמשכים ומפחדים?
        יש המון תשובות ובטוח גם לך יש כמה…
        הכי מעניינות נראות לי אלה של אריך נוימן וקאמיל פאגייה. נוימן מצד התיאוריה – בתוך "ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי", ופאגייה בתיאוריה עם חשיבה די פרקטית בתוך "פרסונות מיניות" וגם ברשימה שלי "מלחמת המינים"
        http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2488&blogID=182
        אבל לא הכל בא ממלחמת המינים אלא גם מפחדים וצורך בשליטה. לא בכזו קיצוניות אבל באותו סיפור שאת מספרת על החבר ההוא נתקלתי גם בהיפוך תפקידים, כלומר מצד האישה.

        לגבי הציונות – זו בהחלט התחלה של מחשבה מעניינת. מהרבה בחינות זאת הייתה תנועה די פמיניסטית בגירסה המוקצנת. בהכללה, מבחינה נפשית די ציפו מנשים להיות גברים, למרות שסחבו לתוך זה גם את כל הדיעות הקדומות (והגינונים) מאירופה.

        • אמיר, לגבי התנועה הציונית היא היתה פמיניסטית בהצהרות, או בציפיה שאישה תעבוד כמו גבר, גם באפריקה מצפים מהנשים שיעבדו כמו גברים,אבל בפועל הנשים לא קבלו באמת שיוויון.
          תודה על הלינקים, אקרא כשאתפנה במהלך היום ואגיב.

          • אמיר, אני צריכה עצה דחופה, אולי אתה הכתובת הנכונה, שלחתי לך מייל מהאתר הזה וכנראה שלא קבלת, בשבת. האם תוכל לשלוח לי מייל לכאן? yudit.shahar@gmail.com

            הרבה תודה מראש.

  3. הגעתי אל המאמר שלך בדיוק בזמן. העיסוק בהעדר הדמות הניקבית, האשה אלה מן המיתוס העברי הערוך מתחדדת לי לאור מיתוס הבריאה הפיני בו קראתי היום . איזה מקום מעניין יש שם לדמויות הנשיות למן בריאת העולם ע"י אילמטר בתחילה ועד למפגש של ואינמוינן עם הנערה האורגת חוטי כסף בזהב שמשוררת לו בפירוש את העדפתה להשאר חופשיה בבית אביה מאשר להינשא. (זאת ע"פ הנוסח אותו מספר יובל בן-עמי בסדרת מיתוסים של מפה) כמובן, כמו שציינת במאמר המרתק הזה, שולטת המהות הזכרית במהות הניקבית. דוגמא לכך היא שהנערה מביאה בשיר רק שתי אפשרויות: או בית אבא או בית הבעל. אבל בעצם העובדה שהנערה מעמידה את ואינמוינן במבחן שאיננו יכול לעמוד בו והוא לא נישא לה אלא לומד את שיעורו מהמקרה, מראה על כוחה של הדמות הנשית בסיפור הפיני. אילמטר שבוראת את צורותיו הטבעיות של העולם בתנועות ידיה ורגליה. אמנם היא הרה ויולדת אחרי זמן רב מאוד את ואינמוינן אבל הזמן בו היא הרה ומחכה ללידה הוא זמן יצירה מופלאה, מודעת ולא מודעת. ההבדלים בין המיתוסים מרתקים כמו גם הדמיון בניהם (כוונתי למשל למיתוס הבבלי והעברי)וההסתננויות שלהם זה לתוך זה. מעניין באמת, לאור עניין בני האלים ובנות האדם ודור הגיבורים שנולד מזיווג זה מעניין אם יש קשר לדור הגיבורים היווני שנולדו מזיווגי אלים ובני אדם. תודה על המאמר אמיר.

    • הי חמוטל – תודה – ממעמקי הקאלוואלה!
      כן, למרות הפטריארכליות אין כמעט שום תרבות שלא מכירה ביסוד הנשי כבסיסה של המציאות הפיזית. אילמטר אצל הפינים, פראוואטי אצל ההודים, ובוורסיות פחות נעימות גם תיהאמאת הבבלית או חוה העברית (כן, כן, חוה. היא התחילה את הקריירה הרבה יותר גבוה) – ועל זה בפרקים הבאים.
      מה שכל כך יפה אצל אילמטר שזהו מין ריקוד – עצם התנועה קורמת עולם.

      • וגם ההריון הארוך ארוך הזה והבריאה שנפרשת על פני זמן כה רב מקנה למיתוס הבריאה הפיני איזה יחוד לגבי תפישת ההתהוות של הדברים שלא מתוך מאבק על כוח בין אלוהויות אלה מתוך המצבים השונים של הציפייה ורמות הסבלנות השונות של הבורא. מעניין אותי גם בהקשר ליצירה שיוצר האדם. קשה לעיתים לקבל הריון ארוך או עשייה הדרגתית, פרושה על פני זמן. כלומר תהליך. כנראה שבתהליך ארוך ישנם רגעים שקשה לסבול אותם. וצריך בכל זאת להמשיך.
        איני מעדיפה מיתוס אחד על האחר. אני מרותקת לסיפור בריאת העולם המהמם על ידי מורדוך מהורסיה שקראתי של ה"אנומה אליש" (מאותה סידרה של מפה). אבל ההבדל בתפיסות מעניין מאוד

        • לגמרי. קחי את מיתוס הבריאה של תרבות מסוימת ותקבלי ביד חצי מהמנטליות שלה.

          יש גם בריאות אנדרוגיניות כמובן, שמחברות את שני האלמנטים יחד, כמו באדם הראשון ההודי, הגרמאני והאיראני (פורושה, טואיסטו וגיומארט קוראים אותם..) וגם בריאות סופר זכריות (למשל מהאוננות של שו (באחד מסיפורי הבריאה המצריים) ויש גם וריאציות בכלל לא מיניות. עניין מרתק.

  4. אמיר, המאמר מהמם, ז"א גורם לי להלם. לא למדתי מעולם לימודים אקדמים וזו פעם ראשונה שאני נתקלת באפשרות שבבסיס הכתובים נמצאים כתובים עתיקים, קודמים, שעליהם מסתמכים סיפורי התנ"ך. באינטואיציה, חוסר הקוהרנטיות הטריד אותי במשך שנים אך בחרתי להביט בהם כפולקלור עממי, לעיתים אפילו רומנטי. ברקע תמיד הדהדו לי הסיפורים האפלים אותם לא ממש מלמדים בבתי הספר. כיום אני שואלת את עצמי: מדוע נולדתי יהודיה, מה השיעור שלי עם הדת הזו, מדוע אין לי רגשות אוהדים כלפיה ואני מסרבת להכנע למנטליות שלה… ועוד כאלו שאלות …
    האם יש חומר קריאה נוסף, בעברית.
    מחר בטח אשוב ואקרא את המאמר כדי להבין יותר.

    • תמי, זה טריק עתיק. עשו אותו קודם הזורואסטרים לדת הפרסית הפגאנית, וכמו במין רבנג" היסטורי מפואר הנוצרים עשו את זה לתנ"ך על גבי היהדות (אגב גם אצלם מלא זרתוסטרא – שהמשיח ייוולד מבתולה, שהרשעים יושלכו ביום הדין לים של מתכת מותכת ועוד ועוד).
      שאלתי את עצמי אותן שאלות. המשפחה שלי מתחילה דווקא בשושלת רבנים די ידועים – אבל אולי הדור שהמציא את עצמו מחדש על האדמה הזאת גרם לנו לחפש את הזהות מכאן, ממנה.

      • אמיר, מה שמפליא אותי על עצמי שלא חקרתי את היהדות מעולם. אולי יותר נכון לא חקרתי את עולם הדתות אלא את האדם כמספר. הגורם האנושי סיקרן אותי לא הסוציולוגי. דת בהמון מובנים היא סדר חברתי סוציאלי.
        הסיבה מדוע נולדתי יהודיה לא נמצאה בי. העדפתי אולי לומר כמוך כי… אבל זה לא מספק אותי. עדיין אין לי תשובה טובה. הבנתי שזה קשור איכשהו ליעוד. אולי זה תשלום קארמטי. השד יודע.

        • אולי אף פעם לא היית, לפחות לא עד עכשיו. יש לכל אחד מאיתנו זכרונות וחיבורים שהולכים רחוק ועמוק.
          אבל אני לא חושב שדת היא רק עניין סוציולוגי (למרות שהיו גם חוקרים, כמו אמיל דורקהיים שחשבו בדיוק ככה).
          דת היא גם הנחות יסוד נפשיות של כל אדם שנולד בתוך חברה מסוימת, היא הדרך שנסללה עבורו לטוב או לרע במישור הרוחני, והיא מעצבת מנטליות וגישות.

  5. אינני רואה שום בעיה עם זה שהבריאה נטולת סממנים נשיים, אלוהים הזכרי ברא אותנו? יופי. הגבר בנה שולחן? מצויין. אם השולחן יתפרק או שהעולם יחרב או אז כבר יהיה לנו הנשים מה להגיד.

  6. מעניין ביותר.
    מעניין אם מפנטזים על אלוהים – נשים כדמות גברית , לדעתי לא.
    אבל אם האלוהים היה דמות נשית אני לא בטח שלהפך הייתה אותה תשובה מתקיימת.

    • אוי איציק, כמה שאנחנו יהודים!
      בוודאי שמפנטזות. אורסולה הקדושה, הילדגרד מבינגן (שגם כתבה שירי חתונה לישו) או מירה באי בהודו (לקרישנה) הן רק דוגמאות אחדות.

  7. מחוסר אינטרנט פספסתי את רוב הדיון המרתק, אבל אני חייב לציין שזה בהחלט מבהיר כמה דברים, שחלק מהם ידעתי וחלק לא, ואורג אותם לפסיפס מדויק יותר.
    עם זאת, נראה לי שמכאן אני אקח בעיקר את ענת ההולכת על גולגלות אויביה – דימוי שמזכיר לי את קאלי ההודית וכמה חפיסות טארוט.המממ.

    • רונן, ענת היא אולי האלה הכי רלבנטית לישראל שלנו המוקפת אויביה… גם משמעות שמה לדעת כמה חוקרים היא קול קריאת הקרב ("קול ענות").
      היא מככבת גם בתנ"ך קצת, למרות העריכה
      בשם העיר ענתות ובשמו של השופט שמגר בן ענת (שע"פ המנהג הקדום כנראה גודל במקדשה).
      אבל בכתבי אוגרית יש גם תפילת שלום לאלה הלוחמת: "אספי מלחמה מן הארץ / השיבי אהבה אל קרב שדות" – וגם את זה נראה לי שכדאי לנו מאוד לאמץ.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור