המילון הארוטי 3 / הפיתוי

 

 

 

הפיתוי

 

שיר פיתוי הוא "שיר מגויס". יש לו עבודה, והוא בא לבצע אותה: לא "לדבר על" העניין אלא לבצע, לפתות. לכן זוהי תמיד פנייה בגוף שני אל מושא התשוקה. השיר הוא כלי הפיתוי עצמו, ומטרתו אחת: היענוּת. בזה קרובים שירי פיתוי לתורת הנאום הקלאסית, שנוצרה בדיוק כדי לשדל ולשכנע. אבל לעניינים ארוטיים נראה שהשירה תופסת מקום ראשון. כשסוקרטס נואם את נאומו בדיאלוג "פַיְדרוֹס" בענייני אהבה והיענות לחיזורים, הוא כבר לא מדבר אלא משורר: "וכי לא הרגשת, אישי השלֵו", הוא שואל את פיידרוס היפה, "שדברַי אינם שקולים כבתחילה…. אלא חרוזים אֶפיים…?"[1]

בשיר מהמאה ה-7 לפנה"ס, די בראשיתה של השירה האישית במערב, המשורר היווני ארכילוֹכוֹס מספר איך ניסה וגם הצליח לפתות את הבת של אַמְפִימֶדו[2]. ֹבפתיחה הוא מספר על אודות המעשה, אבל מהר מאוד הוא עובר מדיבור על אודות הנערה לדיבור ישיר אליה,  בהווה של ההתרחשות. במונולוג הפיתוי שלו משוררנו הפרקטי מבטיח לה שאם תשכב אִתו לא יחדור אליה, וכך תוכל לשמור על בתוליה. אבל כמובן הוא לא שוכח להוסיף, שרק בה הוא חושק ולא בשום בחורה אחרת. הנאום משיג את המטרה: הנערה משתכנעת ומסכימה [3]:
 

כָּל זֹאת אָמַרְתִּי; וְנוֹטֵל אֶת הַנַּעֲרָה

אֶל בֵּין פְּרָחִים פְּתוּחֵי כּוֹתֶרֶת

הִשְׁכַּבְתִּיהָ, וּמְכַסֶּה אוֹתָהּ

בְּאַדַּרְתִּי הָרַכָּה, חִבַּקְתִּי אֶת צַוָּארָהּ בִּזְרוֹעִי…

עַד שִׁחְרַרְתִּי אֶת אוֹנִי הַלָּבָן,

נוֹגֵעַ בִּשְׂעָרָהּ הַזָּהֹב.

 

מלאכת השידול של ארכילוכוס לא הייתה מתוחכמת במיוחד – האסטרטגיה שלו בנויה כאמור על שני מהלכים: ראשית, "הֵן בְּגַנֵּךְ עוֹטֶה הָעֵשֶׂב / אֶעֱצֹר"(ולא מדובר במדשאה), ושנית, "רַק אוֹתָךְ אֲנִי רוֹצֶה" (בסדר זה!). אפשר להניח שהוא פשוט סמך על זה שהבחורה נמשכת אליו, וכל שאר הדיבורים רק באו להפיג חששות חברתיים ורגשיים. טוב לארכילוכוס ואני מקווה שגם לבחורה, אבל האמת היא ששירת השידול מתגלה במלוא "גדולתה" כאשר המחסומים להיענוּת הם איתנים יותר.

למעשה, שירי פיתוי אינם עוסקים במישרין במשיכה של המפותה אל המפתה: בעקיפין ייתכן שיופיו של השיר עשוי להקרין על המשורר, אבל אין בשירי הפיתוי שום פרסומת עצמית של הדובר. גם המישור הבין-אישי מופיע בשירת הפיתוי כמעט במובלע, שכן מעֵבר לעצם הווידוי על התשוקה, האהבה או הנאמנות, הפיתוי עצמו חף מכל טיעון רציונלי. התשוקה נתפסה כמין "דיבוק", כוח אלוהי, שישנו או איננו, מעבר לשליטה.

באותו נאום מפורסם של סוקרטס ב"פיידרוס" הוא אכן מסביר שהתשוקה היא אחד מסוגי הטירוף. אבל הרטוריקה של הפיתוי די מותחת את גבולות השכנוע: הוא מסביר שם שעדיף לדחות את המחזר האוהב ולהעדיף את זה שאינו אוהב – כי זוהי העדפת השפיות על השיגעון. מהלך השכנוע שלו הוא תבוני לחלוטין, אלא שסוקרטס עצמו עוצר שם בדבריו, ואומר שהוא חושש שמא "בחטאי לאלים אקנה כבוד בבני אדם".

ארכילוכוס, שאינו פילוסוף ניגש כאמור ישר לעניין. האֵמון הוא אמנם מרכיב חיוני במערכת היחסים שהוא מנסה ליצור עם הנערה, אבל כמעט רק בענייני מין. את ההבטחה הרגשית הוא נותן לנערה רק לאחר טיעון קודם של נזק-מול-תועלת – טיעון שאינו רגשי, ובכלל לא נוגע למישור הרומנטי.

גם זה אופייני: לאורך הדורות שירת הפיתוי מתרכזת בשידול למין: לכן דרך השכנוע שמובילה לזה בעצם לא עוסקת ביחסים של המפותה עם המפתה אלא מתרחשת בתוך מעגל האני, בתוך עולמו או עולמה הפרטי של המפותה. הטיעון הקלאסי של הפיתוי היה תמיד "אם לא עכשיו אימתי": הנעורים חולפים, היופי ייעלם, ויחד אתו גם אהבת האוהבים. כך למשל, כמאה שנים מאוחר יותר, משדל תֵיאוֹגְנִיס את אהובו הסרבני [4]:

 

נַעַר, עַד מָתַי תִּבְרַח מִמֶּנִּי? […]

הִשָּׁאֵר, חַסְדְּךָ הַעֲנֵק לִי; לֹא זְמַן רַב עוֹד

שֶׁלְּךָ תִּהְיֶה מַתְּנַת אַפְרוֹדִיטֵה סְגֻלַּת הָעֲטֶרֶת.

 

משורר נוסף (בשיר הלניסטי שמיוחס לאפלטון) מפתה בתפוח העדן בתולה סרבנית אחרת באותו טיעון עצמו [5]:

 

אֲנִי זוֹרֵק לָךְ תַּפּוּחַ! / וְאַתְּ, אִם בְּחֵפֶץ לֵב תֹּאהֲבִינִי, / קְחִיהוּ, וְחַלְּקִי אִתִּי אֶת בְּתוּלַיִךְ!

אַךְ אִם אַתְּ חוֹשֶׁבֶת עַל מַה שֶּׁהַלְוַאי לֹא יִקְרֶה / קְחִיהוּ, וְהַרְהֲרִי מַה קָּצָר תּוֹר הַיֹּפִי.

 

בדיוק אותו מוטיב חוזר בגרסאות שונות בעוד שירי פיתוי, אבל גם הולך ומשתכלל לאורך הדורות. מן השירה ההלניסטית הוא מגיע אל אובידיוס ברומא, וממנו אל "לַאֲהוּבָתוֹ הַמִּתַּמֶּמֶת" של מארוֶול, ל"פשפש" של ג'והן דאן, ולעשרות שירי פיתוי עד לימינו אלה. אבל נדמה לי שנקודת הציון החשובה ביותר בהבנת הכוח הפועל פה נקבעה כבר במאה  ה-3 לפנה"ס, כשהמשורר אַסְקְלֶפִּיאַדֶס שיִכלל את הטיעון לשיר פיתוי מורכב, שמביא את מוטיב האהבה והחלוף לשיא ולעומק חדשים [6]:

אֶת בְּתוּלַיִךְ שׁוֹמֶרֶת? וּמָה הַתּוֹעֶלֶת?

לֹא בְּבוֹאֵךְ, נַעֲרָה, אֶל הָדֶס

אֶת אוֹהֲבֵךְ תִּמְצְאִי לָךְ.

בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים הֵם, תַּעֲנוּגוֹת אַפְרוֹדִיטֵה

בָּאֲכֶרוֹן, בְּתוּלָה,

עָפָר וָאֵפֶר נִשְׁכַּב.

 

במישור הארוטי, הטיעון הוא אותו "אכוֹל ושתֹה כי מחר נמות", אבל עם מלוא האובדן האפשרי: לא רק היופי חולף, אלא גם החיים עצמם. בהאדס, בארצות המתים, אין מאהבים ואין מעשי אהבה. רק כאן, ואם כך, למה לא עכשיו? הבי מאוצרך, כי אם לא, תמותי כמו קמצן על קופת הזהב שלו.

המשורר מעמת את הנערה עם הבחירה בין ארוס לתנאטוס במלא קוטביותם, אבל הטיעון שהוא מביא עדיין לא מתמצה בזה: "הָדֶס" (במקביל ל"אכֶרון" שבהמשך) הוא כינוי לשאול, אבל גם שמו של אל המתים עצמו. המשורר רומז אל סיפור פֶּרְסֶפוֹנֵה שנודעה בכינויה "הנערה" (korē): יום אחד כשיצאה 'הנערה', לקטוף פרחים, התאהב בה האדס וחטף אותה אל ממלכתו. במלים אחרות, המשורר סונט בנמענת: "לא בבואך, נערה, אל הדֶס / את אוהבך תמצאי לך" – לְמה את מחכה? את אינך קורֵה, ולא תזכי לטעום אהבה כשתמותי, אלא רק עכשיו, כשאת חיה. השכבה המיתולוגית של הרטוריקה שלו היא לא רק קישוט, וגם לא רק המחשה מטפורית של הפחד מהאובדן שהוא מנסה להטיל עליה. בקונוטציה הזאת (המהופכת) ל"חתונת המוות" של הנערה, קורֵה, מתגלה באמת הגאוניות של אסקלפיאדס. אפיגרמה קלילה של פיתוי הופכת לשיר עמוק. מעבר למובן הגלוי של הפיתוי לחיים ולארוֹס, הוא נוגע כאן בפחד ובערגה של הנערה: אובדן הבתולים הוא "חתונת המוות" שלה – שוד, חטיפה, אונס. במגע המיני שמפניו היא חוששת ייקרעו חבלי המטריארכאט הנפשי שבו היא קשורה לעולם נשים אמהי וסגור, כולא, אבל גם מוגן. בהוויית הילדה שלה היא מוגנת מן הפן האלים של הגבריות, אך בו בזמן היא גם דוחה את זהותה הנשית. אסקלפיאדס אומר לה: 'בואי כבר! את לאך רוצה לצאת לחופשי? להסתקרן? להסתכן? לנתק את חבל הטבור? להיות אשה?' הוא מפתה אותה בהרבה יותר מעונג; הוא מפתה אותה בקיום של 'אני' בעל פנים משלו.

המשורר יודע שטיפה אחת של דבש לוכדת יותר זבובים מאשר מאה מכות, אבל הסיכון לא נעלם, והפיתוי הוא רשת מלים ערמומית שלא מבטלת אותו אלא רק מסתירה אותו: לפיתוי הארוטי יש גם צד שאינו קליל אלא נורא, פיתוי מסוג שירת הסירנות באודיסיאה, דבריו של שׂר היער ב'שר היער' של גתה, או הנגינה של החלילן מהמלין. ההתפתות היא בסופו של דבר ויתור וכניעה, ויש בה התמסרות לארוס ולתנאטוס גם יחד. שיר הפיתוי של אסקלפיאדס לא טורח לטייח את הסיכון הזה, אלא רק מציב אותו מול האלטרנטיבה הרגשית של הוויתור על ההסתכנות: 'בחרי! בבקשה, את יכולה להמשיך בלימבו הנפשי הזה, מוגנת מהעולם. את יכולה לבחור בקיום  של גולם פרפר, או להפך  – במעוף של יופי וארוֹס אל מחוץ לפקעת. את יכולה להסתכן בלחיות…'

 

והמשך יבוא:

"המילון הארוטי 4 / ללא מלים" 

המילון הארוטי 1 / ספפו הולכת למות:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2918&blogID=182

המילון הארוטי 2 / ספפו מציצה מתחת לשמלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2949&blogID=182