בננות - בלוגים / / יומן לילה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

יומן לילה

יומן לילה

 

שִׁירִים פְּשׁוּטִים אֲנִי שָׁר בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, מִתְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר.

כְּלָבִים מִתְבּוֹנְנִים בְּהִשְׁתָּאוּת, מְבִינִים שֶׁגַּם לָהֶם מֻתָּר.

הֵי אַתָּה, אֱמֹר, הַאִם לֹא הָיִיתָ אִתִּי בְּבָבֶל? הַאִם שָׁכַחְתָּ אֶת קְנוֹסוֹס?

חָיִינוּ אוֹתָן – חַיִּים אַחַר חַיִּים. לָמָּה לֹא תִּרְצֶה לִזְכֹּר?

אַלְפַּיִם שָׁנָה שֶׁל אָבְדַן הַכָּרָה.

זֶה הָיָה כְּמוֹ לַעֲמֹד בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר וּלְהַבִּיט בָּאֹבֶךְ הַזּוֹהֵר שֶׁנִּשָּׂא

עִם תְּנוּדוֹת הַחֹם עַל הַחוֹל.

וְאָז מֵרָחוֹק – נְקֻדָּה, צֶבַע בַּחוֹל, כִּמְעַט בִּלְתִּי מֻרְגֶּשֶׁת, כִּמְעַט בִּלְתִּי נִרְאֵית

אֲבָל גְּדֵלָה וּבָאָה עַד שֶׁהִיא נִצֶּבֶת מוּלְךָ, כְּבָר חֲמִשָּׁה עָשָׂר מֶטְרִים גָּבְהָהּ,

רֶגַע לִפְנֵי הַחֹשֶׁךְ, לִפְנֵי שֶׁהַלַּיְלָה

לָקַח אֶת הַכָּרָתְךָ.

עָמַדְתִּי לְיַד הַמַּיִם. חִכִּיתִי לְרִקּוּד הַצְּדָפוֹת, רִקּוּד הַשַּׁחַר.

הַצְּדָפוֹת כֻּלָּן, סְגוּרוֹת, שְׁקֵטוֹת, נָעוּ לְאִטָּן,

מַפְנוֹת אֶת פִּתְחֵיהֶן הַצָּרִים לְעֵבֶר הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה.

וּכְשֶׁנָּגְעוּ בָּהֶן הַקַּרְנַיִם הָרִאשׁוֹנוֹת הֵן נִפְקְחוּ אַחַת אַחַת, כְּמוֹ עֵינַיִם.

עַיִן מַבִּיטָה בִּי, וַאֲנִי מַבִּיט בָּהּ.

רָאִיתִי בְּתוֹכָהּ אֶת הַמַּחְשָׁבָה, אֶת אֵינְסְפוֹר גִּלְגּוּלֶיהָ, וְאָז

רָאִיתִי גַּם אֶת הַחֹשֶׁךְ שֶׁלְּךָ.

אַתָּה מֵבִין? זֶה כְּמוֹ לְהַבִּיט בְּנֵר – כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּרָכִים לְהַבִּיט בְּנֵר! –

אֲבָל הַדֶּרֶךְ הַיְחִידָה לִרְאוֹת

הִיא לִטְבֹּל אֶת הָעַיִן בַּמָּוֶת.

וְאַתָּה – שֶׁהָיִיתָ שָׁם אִתִּי, שֶׁרָכַבְתָּ אִתִּי מֵעֵבֶר לַמִּדְבָּר,

שֶׁרָעַבְתָּ אִתִּי עַל שְׂפַת הַגָּנְגֶס –

רְאֵה אוֹתָנוּ עַכְשָׁו,

מְטַפְּסִים זֶה עַל זֶה כְּמוֹ עַכְבְּרוֹשִׁים,

אַלְפֵי מִילְיוֹנִים שֶׁל יְצוּרֵי אֱנוֹשׁ.

אַתָּה בֶּאֱמֶת מֻכְרָח לַהֲרֹג תִּשְׁעָה מִכָּל עֲשָׂרָה –

אִי אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם.

בַּחַיִּים הָאֵלֶּה אֲנִי רַק תַּרְנְגֹלֶת. כֵּן, תַּרְנְגֹלֶת רְגִילָה, מוֹדֶרְנִית.

אֲנִי עוֹמֵד בִּכְלוּבִי, שְׁנֵי סֶנְטִימֶטְרִים מִכָּל נְקֻדָּה בְּגוּפִי – סוֹרְגֵי בַּרְזֶל.

אֵלֶּה שֶׁמֵּעָלַי מְחַרְבְּנִים עַל רֹאשִׁי, וַאֲנִי – עַל אֵלֶּה שֶׁתַּחְתַּי.

כָּאן נוֹלַדְתִּי וְכָאן אָמוּת.

כָּל הָעוֹלָם רֶשֶׁת שֶׁל בַּרְזֶל וּפְּלַסְטִיק. מַקּוֹרִי קָטוּם.

וַעֲדַיִן עָלֶיךָ לְהָטִיל בֵּיצִים – עַד שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל עוֹד,

עַד שֶׁמַּגִּיעַ הַסַּכִּין – חַשְׁמַלִּי, עַלְטִבְעִי, אֱלֹהִי –

מָהִיר מֵהַהֲבָנָה, מָהִיר אַף מִכְּדֵי שֶׁדָּמִי יַכְתִּים אוֹתוֹ.

כֵּן, הַחַיִּים הָאֵלֶּה יִסְתַּיְּמוּ בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט.

שִׁירִים פְּשׁוּטִים אֲנִי שָׁר בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

הָאָרֶץ רְחוֹקָה עַכְשָׁו,

כַּדּוּר עִם שְׁנֵי כְּתָמִים גְּדוֹלִים בְּמֶרְחַב אֵינְסוֹף.

 

 

(מתוך "שלל", שירים נבחרים 2013-1977, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

 

4 תגובות

  1. כנראה שרק בחצי הלילה רואים את המציאות נכוחה. אכן, כֵּן, הַחַיִּים הָאֵלֶּה יִסְתַּיְּמוּ בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט, עת מלגזה תעלה את גופותינו, עם ארון או בלעדיו, כמנהג המקום, לאחד ה"מדפים" ב"סופרמרקט" של המנוחה האחרונה.
    או אולי כדאי לעמול ולהזדרז ולמות עת נותרו כמה קברים באדמה הלחה בחורף ויבשה בקיץ, שיהיה שונה ומעניין ובעקר שיהיה יותר נוח ורך מבטון? חומר למחשבה.

  2. כנראה שרק בחצי הלילה רואים את המציאות נכוחה. אכן, כֵּן, הַחַיִּים הָאֵלֶּה יִסְתַּיְּמוּ בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט, עת מלגזה תעלה את גופותינו, עם ארון או בלעדיו, כמנהג המקום, לאחד ה"מדפים" ב"סופרמרקט" של המנוחה האחרונה.
    או אולי כדאי לעמול ולהזדרז ולמות עת נותרו כמה קברים באדמה הלחה בחורף ויבשה בקיץ, שיהיה שונה ומעניין ובעקר שיהיה יותר נוח ורך מבטון? חומר למחשבה.

  3. כנראה שרק בחצי הלילה רואים את המציאות נכוחה. אכן, כֵּן, הַחַיִּים הָאֵלֶּה יִסְתַּיְּמוּ בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט, עת מלגזה תעלה את גופותינו, עם ארון או בלעדיו, כמנהג המקום, לאחד ה"מדפים" ב"סופרמרקט" של המנוחה האחרונה.
    או אולי כדאי לעמול ולהזדרז ולמות עת נותרו כמה קברים באדמה הלחה בחורף ויבשה בקיץ, שיהיה שונה ומעניין ובעקר שיהיה יותר נוח ורך מבטון? חומר למחשבה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור