בננות - בלוגים / אמיר אור / קל מאוד לבגוד בי איתי
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

קל מאוד לבגוד בי איתי

 

רָחוֹק מֵעַצְמוֹ הוּא רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ

 

 

קַל מְאֹד לִבְגֹּד בִּי אִתִּי. נַסֵּה, אֲנִי אֲפִלּוּ סוֹלֵחַ,

אַתָּה – לֹא. עַכְשָׁו צָרִיךְ לְחַזֵּר אַחֲרֶיךָ שָׁעוֹת,

 

לְהַשְׁאִיר פְּרָחִים עַל שֻׁלְחַן הָעֲבוֹדָה, פְּתָקִים

עַל שֻׁלְחַן הָאֹכֶל, לְהַזְמִין אוֹתְךָ לְדָגִים,

 

לְהַשְׁקוֹת אוֹתְךָ בְּגִּ'ין טוֹנִיק (כּוֹס גְּבוֹהָה).

אַתָּה מִסְתּוֹבֵב יָמִים עִם עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת

 

אוֹ מְשַׂחֵק בְּכַדּוּר אוֹ דֻּבִּי כְּאִלּוּ רַק הֵם

בָּעוֹלָם. כָּל זֶה כְּשֶׁהָעִתּוֹנִים מְלֵאִים בִּידִיעוֹת

 

נוֹרָאוֹת. מִישֶׁהוּ יָרָה בְּרֹאשׁוֹ בְּשִׁדּוּר חַי,

וְאוֹתוֹ דָּבָר קָרָה גַּם שָׁבוּעַ קֹדֶם, בְּ"שׁוֹשֶׁלֶת".

 

הַזִּכָּרוֹן עוֹבֵד כְּמוֹ דַּיָּג עָיֵף; תַּנִּינִים, כְּרִישִׁים

וּסְתָם סַרְדִּינִים נִלְחָמִים עַל הַקְּרָסִים

 

כְּמוֹ עַל קְרָשִׁים שֶׁל אֳנִיָּה שׁוֹקַעַת. כָּל זֶה

כְּשֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב בַּסָּלוֹן. מָה הַפַּחַד? אֲנִי נוֹתֵן לְךָ יָד

 

וְלוֹקֵחַ אוֹתְךָ לַיָּם. הַיָּם סוֹעֵר, כְּמוֹ לִפְנֵי

עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים, כְּשֶׁכָּרִישׁ תּוֹעֶה נָגַס פֹּה

 

בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהִדִּיפָה רֵיחַ דָּם. אַתָּה חוֹזֵר

לַדֻּבִּי-וְכַדּוּר שֶׁלְּךָ, וְלֹא מַפְסִיק לֹא-לְהַבִּיט בַּיָּם.

                     

אֲנִי מוֹצִיא נְיָר  וְעִפָּרוֹן, וּמְצַיֵּר  לְךָ שִׁיר:

הַיָּם סוֹעֵר, כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ שׁוֹקְעוֹת מִתְעַטְּפוֹת

 

בְּחוֹל רָטֹב, רֵיחַ שֶׁל אַצּוֹת וּמֶלַח, וְקִילוֹמֶטְרִים

שֶׁל כָּחֹל, שְׁבוּרִים פַּסֵּי לָבָן. עַכְשָׁו אַתָּה זוֹכֵר,

 

לַמְרוֹת שֶׁכָּכָה לֹא קָרָה אַף פַּעַם. אַתָּה מֵרִים אֶת מַבָּטְךָ

וְזוֹכֵר הַכֹּל.

 

 

[פרק 13 מתוך "שיר"]

 

 

עוד מתוך "שיר":

 

1 "זרע שנזרע בחול" : זרע שנזרע בחול מחכה שנים לגשם

2 "וטוב שבאת": גשם. הוא נקרע מעצמו החוצה

3 "בוא שב, ראה" :  תוכו מגשש את הדברים, נהפך לחוץ

4"כבר מאוחר לחזור מכאן": קנוקנת מגששת / נכרכת / על קנוקנת מגששת

5 "אחוז עולם": כשהוא יודע שהוא זוחל, הנשל מתרחש מעצמו

6 "דבר אלי בבת אחת": יד על יד (מה שבקע, נוגע)

7 "הנה אני יושב על הספסל בפרק": מה שנוגע, יש לו פנים

8. "שלום התגעגעתי": פנים שנגמלו מלהיות פה

9. "לאן שלא תביט זה כאן": הפה שינק הוא הפה שמיניק ביללה

10 "ואיני זוכר דבר, רק זה": במים הוא שושנת ים. מושיט זרועות של פרח. טורף

11 "נחש אתה אומר": על החול הזכוכיתי, השורט, הוא מבין

12 "האם תבוא?": הוא בא

15 "עוד": עוד

16 "טובע הוא נושם": טובע, הוא נושם מים חיים

17 "כמו השמש": יש לו זכרון. החוץ נקרע ממנו פנימה

 

 

51 תגובות

  1. טובה גרטנר

    אמיר
    שם השיר נוגע ללב, כל כך נכון
    הסוף כל כך עצוב, הזיכרון שלנו מטלטל אותנו, כל כך הרבה דברים אנחנו זוכרים למרות שלא היו מעולם.
    כל כך הרבה פעמים אנחנו םועלים מתוך זיכרון 'תעתוע'
    אני אוהבת את הים בשיר הוא מביא הרבה ריח, ותנועה, ונוף עתיק

    זה שיר עם הרבה ניגודים כמו המורכבות של החיים, כמו התחתית של אוניה שוקעת מעולם לא רואים אותה אבל היא שם

    שבת שלום
    טובה

    • תודה, טובה,
      מורכב, אבל מרתק. גם אם נדמה לפעמים שהאניה שוקעת, אנחנו חתומים על זכויות היוצרים למציאות המורכבת הזאת…

  2. איריס אליה כהן

    מצויין. אהבתי מאד, אמיר יקר, שבת שלום ושנה מצויינת.

  3. איריס אליה כהן

    מצויין. אהבתי מאד, אמיר יקר, שבת שלום ושנה מצויינת.

    • אמיר,

      אם היית כותב את השיר היום, הדברים אולי היו יותר נוראיים מאשר מישהו שירה בראשו בשידור חי. אפשר היה לתאר צוללנים מחפשים במיים דלוחים צ'מידן עם עצמות ילדה שהסבא שלה רצח אותה, ביתר אותה וזרק אותה למיים ולא גילה לאף אחד מה עשה. גם לסיפור הזה יש המון גירסאות שנעות בזמן והתרחשות רק אחת.

      רציתי להגיד שנראה לי שהכל מתרחש רק באותו חדר אחד, השיר הנכתב עם המים של הים והגלים הוא שיר נכתב שזוכר מים של ים ושל גלים.

      לא כל כך הבנתי מי רב עם מי ומי בוגד עם מי מכיוון שיש אצלך באמת צד מאוד מתפייס וצד שמאוד שומר על עצמו ועל עולמו. יחד עם זאת קשה לי לראות אותך מתפצל לעצמך עם דובי. וגם הג'ין עם טוניק בוודאי עם כוס גבוהה וגם ישרה בלי קימורים כזאת אולי היא של פעם, כי היום אתה לא שותה.

      אתה יודע יכלתי לכתוב מצויין, אבל באמת שאת השיר הזה אני לא כל כך מבינה חוץ מן ההבטחה, כי בגידה היא לא משהו כל כך קריטי, נהפוך הוא בזיכרון הוא יכול להיות גם משהו משעשע כזה. ולכן בוא לא נעשה סצינות של קנאה ונגיד שקל מאוד לבגוד בך עם עצמך, או כל מישהו/י אחר – אם לוקחים את זה בפרופוציה הנכונה.

      חוה

      • חוה, הנקודה היא הקלות הבלתי נסבלת של החווייה המתוּוכת שבה כבר קשה להבחין בין ממשות לממשות, בין תמונת מחשבה לתמונה על מסך. "מִישֶׁהוּ יָרָה בְּרֹאשׁוֹ בְּשִׁדּוּר חַי" מקבל סימן שוויון חמור לתמונה אחרת מן הטלויזיה(מן הסידרה 'שושלת' אם מישהו עוד זוכר) שהיתה כמובן בדיונית לגמרי –
        וְאוֹתוֹ דָּבָר קָרָה גַּם שָׁבוּעַ קֹדֶם, בְּ"שׁוֹשֶׁלֶת".

        • לאמיר,

          אני מאוד מצטערת, אני עדיין לא מבינה. תרשה לי להיות קצת פרובוקטיבית.

          כתבת שקל לבגוד בך, אתה אפילו סולח. ההסבר שלך לא בדיוק מתייחס למשפט הזה.

          האם המשפט הוא סוג של מניפולציה בקורא?
          מי הוא זה הבוגד. האם אתה הוא גם הבוגד וגם הנבגד לצורך המציאות המתווכת. ולכן האם אתה מנסה לפייס את עצמך כאילו אתה הוא הזולת עם דובי?

          מניפולציה בקורא התכוונתי, בואו נפתח באיזה משפט פרובוקטיבי, אבל האמת, שזה לא מתאים לך בכלל – כאילו מניפולטיביות בקורא או בלז השירי. ואזי זה עדיין לא מסתדר ליץ

          האם כל מה שכתוב בשיר הוא סוג של ממשות מתווכת? הראו היום את אסון התאומים. ברגע שזה קרה לא ממש הבינו מה קרה שם, ולכן הביאו שידורים און ליין, השערות על מה שקרה שם. האמת, ממרחק של 10 שנים זה נראה אפילו יותר נורא ויותר מחריד. אבל עדיין כל תמונה, כל רישום, כל ציור יהיו מתווכים – גם אתה והזיכרון שלך יש תיווך ופער בזמן.

          אין " מציאות" אחת אבסולוטית יחידה אין דבר כזה. אם היה דבר כזה לא היינו נזקקים לדיאלוג. היינו פשוט יודעים הכל, כולנו, בבת אחת. כמו שהיום התיאוריה של פרויד מתפצלת להמון תיאוריות, והפסיכולוגיה בכלל היא סך של תיאוריות, וגם הפילוסופיה בכלל היא סוג של המון תיאוריות.

          כאילו – אם דפקתי לעצמי כדור בראש, ואני מסתכלת מן הצד על איך שדפקתי לעצמי כדור בראש – (אם הייתי נשארת בחיים, ואם היה לי אקדח בכלל) האם זה היה נראה אחרת.

          אני לעצמי, נכון פרספקטיבה וידע בזמן משתנים, אבל אני… זאת אני… זאת אני… כאילו יש תכונות שאני לא כל כך יכולה לשנות בעצמי. וגם אתה לא כל כך בעצמך כמו אמיר זה אמיר… אולי לאנשים אמיר כל פעם נראה מישהו אחר… או לסוגים של אנשים הוא נראה כל פעם אמיר אחר….

          אבל אני חושבת שאני קצת ודי מכירה אותך… למה אתה לא כותב בשיר שלדפוק למישהו כדור בראש זה לא רומנטי בכלל… זאת זוית ראייה נוספת על התפיסה האפוקליפטית שלך, אגב, אם אתה כבר כאן, עדיף שתשאר כאן כבר עד הסוף המר..

          כל מה שכתבתי הוא רציני ביותר, ואפילו לא ציני בכלל.. כאילו תחשוב על זה..
          לפעמים אתה מגיב על חלק מן הדברים שלי, כאילו אננננני אמורה לדעת. אבל אני אומרת לך שאני לא כל כך מבינה את המשפט הפותח ואת התמונה שמשתרשרת ממנו על המציאות המתווכת, מכיוון שיש אני ויש אתה, אלא אם כן כל התמונה הזאת דפוקה לגמרי – מה שאני מאמינה שלא.

          אז זהו…

          חוה

          • לאמיר,

            אני עדיין מחכה לתשובה
            חוה

          • למה מניפולציה, חוה? הקורא בין כה וכה נמצא בתוך השיר, וכאן גם באופן גלוי לגמרי.
            עניין המציאות הטלוויזיונית נדון עד זרא עוד במלחמת המפרץ הראשונה (זוכרת את הקורמורן עם הנפט?), והשיר מדבר על השוויון שנוצר בין בדיון למציאות. אם מישהו ירה לעצמו כדור בראש בשדרה השלישית או אם מישהו עשה את זה בסידרה דרמטית – בייצוג הטלויזיוני אין הבדל. זה סרט וזה סרט. אין בזה שום דבר רומנטי, אבל יש בזה סוג של מציאות מתעתעת. איפה המציאות מתחילה ואיפה התודעה נגמרת?

            הבגידה כאן היא של אני באני, כי מדובר בבגידה שאת משתפת איתה פעולה (בין אם מקורה בפנים ובין אם מקורה בחוץ).
            בגידה היא עניין חמור בעיני, ולקחת אותו בקלות זו בגידה כשלעצמה, בגידה נוספת, ולא חשוב אם את בצד הבוגד או הנבגד.

          • אז יש לי סיפור בשבילך.

            בגידה היא בדיוק כמו לנכס את השני.

            כאשר כתבתי את הדוקטורט, וזה היה יותר משנתיים. כתיבה ממש – לא קריאה, לשבת ולכתוב, עשיתי לי חוק משלי. אין גברים – לא רוצה בלבולי מוח, יצלצל, לא יצלצל, יבוא לא יבוא מה שמטריד את המחשבה ועוד כמה בנות כאן בבלוג, והחלטתי אין גברים וזהו!!!!!!!!!.

            חלפו נקפו שנתיים, ויותר והכתיבה הושלמה, אבל לי לא היה ראי, כלומר לא ידעתי איך אני נראית, וכמה אני שווה במחיר השוק והתחיל תהליך נוראי. בראי פשוט ראיתי שהפרצוף שלי צנח. הייתי גם מאוד רזה, הלכתי ממסטיקנית למסטיקנית ושהדי במרומים מה אני ראיתי בראי.

            ופתאום צלצל מישהו, היה זה בעלה של אחת מן החברות שלי, הוא הרגיע אותי והציע לבוא, ובכלל, זה תמיד הפתיע אותי שבעל, או חבר של חברה שלי היו מתחילים איתי.

            בצר לי והיה לי מאוד צר, הסכמתי. והוא בא, והלכנו למיטה, ואחרי זה בגופיה של גבר עם שרוולים קצרים וגרביים לבנות הוא העמיד אותי מול הראי בהול. פחדתי באמת, אבל אז הוא אמר לי, תסתכלי, את רואה שהכל בסדר. באמת הכל היה בסדר, במיוחד הגרביים הלבנות שהוסיפו מן נופך של תום. כן, שכבתי עם אחת מן החברות שלי.

            זו לא היתה פעם בודדה, האמת שזה קרה עוד פה ושם. ואל תחשוב שאותה החברה לא שכבה עם מישהו אחר.

            הכל שטויות במיץ עגבניות. אני חושבת שמישהו שיש לו מספיק ביטחון עצמי, גם ניאוף ובגידה מפעם לפעם זה לא סוף העולם – אפשר לפצוח בצרחות שבר, ואפשר להחליט שזה לא נוגע לי, שגם אני יכולה.

            מלחמת המפרץ" מתי זה היה, אה נזכרתי, טוב מרוב מבצעים ומלחמות כבר לא זוכרים. רק אני זוכרת את רון בן ישי שכל בוקר הי המפרסם מאמר איזה סוג של גזים יש לאוייב. האמת שהוא הפחיד ברמות על, במיוחד כאשר בשיחת בנות תיארנו מה כל גז עושה.

            טוב, אגב, אמירוש, מאמוש עם כל האתיקה, נו באמת ביוון וברומי לא נהנו מבכחנליות, מאורגיות. מה זאת הצדקנות הזאת אם לא רכושנות גלויה ובוטה.

            אני באופן אישי אפשר לבגוד בי, זה לא מזיז לי, כי גם אני יכולה תמיד ולא עם אחד, אלא סדרתית.

            כלומר, יש גבולל לאתיקה ומין זה מין זה מין וואת השששששיר אני עדיין לא מבינה.

            חוה

          • חוה, יש הבדל בין מעשים בהסכמה לבין מעשים שלא בהסכמה. נגיד שהבעל של החברה שלך היה חי במוצהר בנישואים פתוחים – לא היה שום רע בלשכב איתו.
            בחברה שבה אף אחד אינו כבול מינית בהסכמות של זוגיות, אין רע במגוון של מפגשים מיניים, כי אין שום מעילה באמון של מישהו.
            ואני מסכים – אני בעד חופש – אפילו זוגיות צריכה להתרחש באופן טבעי, מתוך חופש ולא מתוך הכרחה הדדית למונוגמיה.
            אבל חופש לחוד ובגידה לחוד.
            ובגידה, את יודעת, זה לא רק במישור המיני. יש כל מיני סכינים בגב או לא בגב שמחדדות לא רע את מושג הבגידה בחייהם של לא מעט אנשים.

          • אמירוש,

            אני מעלתי באימון. וזה קרה לי שבעלים של חברות התחילו איתי וכל פעם זה הפתיע אותי מחדש. אבל אז הייתי זקוקה לזה כמו אויר לנשימה, שלא לדבר שידעתי שהיא בוגדת בו עם תיאורים והכל.

            מצד שני, יש חברות שלא אעשה להם את זה לעולם, גם אם חבל תהיה מונחת על צוארי.

            נזכרתי בקומרנים, וגם באסונות נוספים. וסכינים בגב, ספר לי על זה. האמת, לא קרה לי בחוץ כל כך הרבה. אבל כאן בבננות, אלוהים ישמור – אין חוש הומור, ואין כל ידע לקבל ביקורת. ואני בהחלט יודעת מה זה סכינים בגב,

            אני אגב ממאמינותיך הגדולות ביותר.

            חוה

      • חוה, הנקודה היא הקלות הבלתי נסבלת של החווייה המתוּוכת שבה כבר קשה להבחין בין ממשות לממשות, בין תמונת מחשבה לתמונה על מסך. "מִישֶׁהוּ יָרָה בְּרֹאשׁוֹ בְּשִׁדּוּר חַי" מקבל סימן שוויון חמור לתמונה אחרת מן הטלויזיה(מן הסידרה 'שושלת' אם מישהו עוד זוכר) שהיתה כמובן בדיונית לגמרי –
        וְאוֹתוֹ דָּבָר קָרָה גַּם שָׁבוּעַ קֹדֶם, בְּ"שׁוֹשֶׁלֶת".

    • פעמיים כי טוב

  4. עבודה סיזיפית להבין את הרגשות שלנו. מעייף כמו דייג שנדרשת ממנו המון סבלנות לדייג…היכולת להיפרד "מהאני" כדי לדוג זכרונות , כדי להבין אותם בלי לפחד ממה שנגלה על עצמנו. הנסיון לברוח למחוזות אחרים במחשבות, כדי לברוח ממסקנות כאלו ואחרות…
    הים מלא, כמו "האני" שמלא רגשות שמתועדים כתמונות מחשבה, כציורים או כסרטונים, כשיר…"כים סוער, כפות רגליך שוקעות מתעטפות בחול רטוב"…זיכרון הריח של העבר…הבגידה שלנו בעצמנו, באמת שלנו הפנימית כדי לרצות את "האני" השיקרי שלנו. אותו "אני " שקרי שכל כך קל לנו לשווק החוצה לעולם עד שגם אנחנו מאמינים בו שהוא אנחנו….שיר מדהים..

    • כמה נכון, תמי, קשה להבין אותם. זכרונות הם כמו פיסות חיים שמבקשות לחיות שוב, להיות ממשות של תודעה. וכן, זהו ים האני, ים התודעה, שבו כל רגע יש גל חדש שמכסה על קודמו – לכן בניגוד לדגים רגילים הם "נלחמים על הקרסים" ולא בורחים מהם.
      הבגידה שלנו בעצמנו מתחילה מן הילדות, כשאנחנו לומדים להיות לא עצמנו כדי לשרוד כביכול.
      ויפה קראת כאן את האני והאתה כחלקי אני.
      האני הוא באמת כמו מין בצל תודעתי, או מוטב לומר האניים.
      אשרי האניים כי הם ינוחמו :)

      • נדמה שלנשמה המתגלמת לתוך גוף, כבר באותם רגעים יש בגידה ראשונית ב"עצמי" שלה. נשמה רוצה לממש יעדים שהציבה לעצמה וכבר כשיוצאת מתעלת הלידה היא פוגשת בקצה את העולם הבלתי צפוי, העולם של הממשות שבו הדברים קורים מתוך כוונות שלה כנשמה אך היא גם נתקלת ברצונות ויעדים של בני אדם אחרים שסובבים אותה…אולי זו הבגידה הראשונית שלה בעצמה, היא כמו פלסטלינה משנה עצמה כדי להתאים לעולם הממשות. בהתחלה כשתינוק בוכה ורוצה נחמה קטנה, דוחפים לו מוצץ או דובי, שיסתום את הפה….:)

  5. רגיש וחזק הדיאלוג הפנימי הזה בין האני היוצר הזוכר לבין האני המבקש לשכוח
    האמנות היא הדרך להנציח רגעים לגשר בין שני חלקי האני
    והשירה במיוחד
    אהבתי מאוד את השיר
    שיר נוגע בלב
    שבוע טוב, אמיר יקר

    • והשיר, האמנות היא הדרך הסובלימטיבית להתבונן באני מרחוק כדי לשרטט אותו במדוייק

      • למה סובלימטיבית? ההתבוננות צריכה להיות באני כפי שהוא מופיע לעין התודעה. אבל נכון שהעין זקוקה לפרספקטיבה.

        • כל חוויה שנחווית במציאות אינה מתוארת כפי שהיא היא עוברת תהליך של סובלימציה המאפשרת התבוננות יותר נקיה ואומנותית שכן כמו שכותב אפלפלד באחד הראיונות שלו – אי אפשר להתבונן בשמש בעיניים חשופות

          • הכוונה שאינה מתוארת אחד לאחד כפי שהיא ביצרת האמנות לסוגיה היא זקוקה לפילטר כדי להצטנן, להצטלל ולהתנקות

          • עדיין, אני לא בטוח שסובלימציה היא המילה הנכונה. אין פה עידון במובן הפרוידיאני, אלא תיווך.
            החוויה הראשונית היא בלתי אמצעית, ואילו המלים (או הצבעים בציור וכו') הן תווך שיוצר חוויה מסדר שני – המלים מתארות את החוויה ברובד מילולי ומעבירות אותה הלאה לזולת והופכת אותו לעד, או שמא לחווה משני, בזה שהן יוצרות עבורו סוגסטיה של חוויה חדשה.

          • אין לי בעיה עם המילה תיווך מכל מקום אותה יורה רותחת של רגשות בחוויה הראלית מצטננת ומתעדנת באמצעות התיווך או מסננת התיווך הזה
            כך זה פועל אצלי

          • כן, את צודקת. ובמיוחד זה בולט, כמו שאת כותבת, כשמדובר בסערות רגש – אז "מרוב חוויה" בכלל בקושי אפשר להתבטא מתוך מבט של פרפקטיבה ראויה לא כל שכן אמנותית.

          • לא הבנתי אמיר איך זה בולט אצלי מאופקת מדי ? הסבר והבהר

          • לא הבנתי ,סורי, על ראש הגנב בוער הכובע:) עכשיו קראתי עם סימני הפיסוק והבנתי
            אני נמצאת בעצומה של כתיבה ובאמצע סצנה די רגישה ודי חוששת ללכת בה עד הסוף
            והשלכתי על המילים שלך את חששותיו
            "השלכה על חם" כמו שנאמר
            כיף לשוחח איתך

          • :)) בעונג,חנה

    • חנה יקרה, שמח שנגע. האני הוא ריבוי הרבה יותר גדול כנראה, אבל הדיאלוג כמו ששמת לב מסמן אותו בפיצולו.
      האני היוצר מבקש לזכור גם את מה שלא קרה עד לרגע שזוכרים אותו :)

  6. היי אמיר. אני יכולה לדבר איתך כמו גבר אל גבר?
    השירים שלך מזכירים לי מראות. אני נכנסת לחדר של מראות ישרות וצלולות לחלוטין. צלילות חשודה. אני חלקית מסכימה עם חנה בקשר לעידון וקירור בשיריך. אתה הופך כל חוויה למראה המשקפת אותה המשקפת אותך ובחזרה את עצמה. גם אתה סוג של מראה. אתה משקף את הכול בחזרה וכל דבר משקף אותך. זה אינסופי.
    והשיר יפה, אבל זה לא חדש. תמיד יפה.

    • שרה, חנה לא דיברה על השיר הזה אלא על מה שהוא אומר. היא אומרת שבכל שיר (ובכל אמנות) היא מין עידון, סובלימציה שמשקפת מציאות מסדר שני (לעומת החוויה שבפועל), כי לכל יצירה דרושה פרספקטיבה.

      צלילות, למרבית המזל יש גם אצלך. את מבלבלת בין טון רגשי (שיכול להיות נסער) לבין האופן שבו את מתקשרת את השיר.

      וכן, את תמיד יכולה לדבר איתי כמו גבר, אבל אני לא מבטיח שכמו גבר אל גבר. את עלולה לתפוס אותי בדיוק כשאני עץ, ירח, או חתול, לך תדע.

  7. מאת: שירית קופה
    דואר אלקטרוני:
    תוכן המסר: לאמיר,מנסה עדיין לפענח את הכותרת שלך במלואה.זכרון זה האסנס של חיי.בהחלט חיה מוזרה, רבת מסתורין ומרתקת כאין דוגמתה . אספר לך סיפור מהימים האחרונים, עד כמה הזכרון הוא גמיש!לאחר שנות נישואין רבות (מעל 30),אישה שאני מכירה,שמעה מבעלה, במסגרת יעוץ נישואין זוגי איתי, על כך שהיה לו רומן ארוך עם מי שהיתה חברתה "הטובה ביותר",עד אז , היא ניחשה כלום. כשר היא בחנה שוב את כל פרק הזמן מאז שהיא הכירה את החברה הזאת, כל פרק הזמן הזה נראה אחרת לגמרי ,
    נקודות מסויימות ורבות בזמן נראו אחרת לגמריכי מה הוא זכרון אם לא נסיון עיקש לדעת, בתוך העמדת פנים של לא חדעת, בתוך האמת המוצפנת של לדעת..
    היה מרתק (ועצוב ) , גם למתבונן מהצד , כמה ,לא לדעת יש , חבוי , ומקופל בתוך הלדעת.
    אפשר לראות זאת דרך השיר שלך כמובן.
    כמה הרבה אני עוד רוצה לומר על הזכרון…
    כמובן , הרבה שמחה יש בו גם .ואתחיל את היום
    החדש הזה עם זכרון של קפה,ריח של קפה, ואלך
    ליצור עוד אחד חדש. שיהיה בוקר נפלא.

    • הזיכרון הוא בדרך כלל כמו שרבוט מהיר שאנחנו רושמים בשולי חוויות. אפשר לשנות את התיעוד הזה בהתאם לעדויות…
      כשחוזרים לחוויה עם מלוא המטען החושי זה די נטו, לא?
      אני כותב לפני נסיעה… או טו טו
      אשוב לכתוב בהמשך.

  8. מאת: שירית קופה
    דואר אלקטרוני:
    תוכן המסר: לאמיר,מנסה עדיין לפענח את הכותרת שלך במלואה.זכרון זה האסנס של חיי.בהחלט חיה מוזרה, רבת מסתורין ומרתקת כאין דוגמתה . אספר לך סיפור מהימים האחרונים, עד כמה הזכרון הוא גמיש!לאחר שנות נישואין רבות (מעל 30),אישה שאני מכירה,שמעה מבעלה, במסגרת יעוץ נישואין זוגי איתי, על כך שהיה לו רומן ארוך עם מי שהיתה חברתה "הטובה ביותר",עד אז , היא ניחשה כלום. כשר היא בחנה שוב את כל פרק הזמן מאז שהיא הכירה את החברה הזאת, כל פרק הזמן הזה נראה אחרת לגמרי ,
    נקודות מסויימות ורבות בזמן נראו אחרת לגמריכי מה הוא זכרון אם לא נסיון עיקש לדעת, בתוך העמדת פנים של לא חדעת, בתוך האמת המוצפנת של לדעת..
    היה מרתק (ועצוב ) , גם למתבונן מהצד , כמה ,לא לדעת יש , חבוי , ומקופל בתוך הלדעת.
    אפשר לראות זאת דרך השיר שלך כמובן.
    כמה הרבה אני עוד רוצה לומר על הזכרון…
    כמובן , הרבה שמחה יש בו גם .ואתחיל את היום
    החדש הזה עם זכרון של קפה,ריח של קפה, ואלך
    ליצור עוד אחד חדש. שיהיה בוקר נפלא.

  9. מאת: שירית קופה
    דואר אלקטרוני:
    תוכן המסר: לאמיר,מנסה עדיין לפענח את הכותרת שלך במלואה.זכרון זה האסנס של חיי.בהחלט חיה מוזרה, רבת מסתורין ומרתקת כאין דוגמתה . אספר לך סיפור מהימים האחרונים, עד כמה הזכרון הוא גמיש!לאחר שנות נישואין רבות (מעל 30),אישה שאני מכירה,שמעה מבעלה, במסגרת יעוץ נישואין זוגי איתי, על כך שהיה לו רומן ארוך עם מי שהיתה חברתה "הטובה ביותר",עד אז , היא ניחשה כלום. כשר היא בחנה שוב את כל פרק הזמן מאז שהיא הכירה את החברה הזאת, כל פרק הזמן הזה נראה אחרת לגמרי ,
    נקודות מסויימות ורבות בזמן נראו אחרת לגמריכי מה הוא זכרון אם לא נסיון עיקש לדעת, בתוך העמדת פנים של לא חדעת, בתוך האמת המוצפנת של לדעת..
    היה מרתק (ועצוב ) , גם למתבונן מהצד , כמה ,לא לדעת יש , חבוי , ומקופל בתוך הלדעת.
    אפשר לראות זאת דרך השיר שלך כמובן.
    כמה הרבה אני עוד רוצה לומר על הזכרון…
    כמובן , הרבה שמחה יש בו גם .ואתחיל את היום
    החדש הזה עם זכרון של קפה,ריח של קפה, ואלך
    ליצור עוד אחד חדש. שיהיה בוקר נפלא.

  10. מקסים. בשביל להתחבר לשיר צריכה לחפש את האחד הזה שבוגד בי איתי וקל לו ואת האחד הזה שבי שהוא לא כזה. חושבת שהדובי עוזר כי זה המבוגר שבנו שאמור לדעת לסלוח לעצמנו על מנת להמשיך להיות שלם כאדם ולא לחוות את הפיצול כמחלת נפש. לעומת זאת באמת כשמדובר בילד שבנו הוא לא תמיד יודע לסלוח, לדלג על משוכות, להתמודד עם מה שנראה לו בגידה אם זה בתוכו ובו ואם זה מחוץ לו ובו. וכמה שהמילה בגידה היא קשה הלוא זה קורה באופן הכי טבעי כשמתבגרים. הילד שכל האניים שבו היו בטוחים שלנצח זה דובי וכדור, מחבואים ועמודו, פתאום איזה אני אחד מתרחק מהם ומתחיל להיות מבוגר עם חובות ואחריות ואין לו פתאום זמן לשחק. גם הגעגוע לילדות לדעתי, זה בדיוק הילד הפנימי שמרגיש נבגד וקשה לו לסלוח כשהוא קולט שזהו, עוד שניה והגוף שבו הוא שוכן יבגוד בו גם הוא, התכופפות כבר לא תהא בגין חיפוש קופצני אחר פטריות שלאחר הגשמים.
    האני הבוגר יכול להתרחק מעצמו ולראות את עצמו, להביט במה שנקרא בגידה, להבין את התהליך על סיבותיו והשתלשלויותיו וללסוח. הוא פונה לאני הצעיר ומזמין אותו לעבור תהליך התבגרות…בוא נסה גם אתה…אל תפחד…השד לא כזה נורא.
    אז יש קריאה ראשונה בשיר היא על שני אניים שמתעסקים בבגידה בנוסף לגוף שבאיזשהו שלב כמו גם הזכרון בוגדים בנו ושלב ההתבגרות הוא אחד החשובים בהתפתחות האדם כיוון שהיכולת הזאת להתרחק, להתבונן להבין ולסלוח הם הכלי הכי חזק שלנו להתמודדות עם שינויים.
    בקריאה שניה הפניה של המשורר היא אל אל השיר היא שיצטרף אליו לבגידה, שיפסיק להיות כזה נאמן ויתחיל לפרוץ גבולות ולהתפרע שיצא אל קוראיו ויענג גם אותם. וכאן יש כאילו פיצול פנימי של המשורר שמצד אחד הוא רוצה את השיר רק לעצמו ומצד שני הוא משחרר את השיר ובכך גם בוגד ברצונו הראשון, וזאת לעומת השיר שאם בוגדים בו ולא מקיימים הבטחות שנותנים לו כמו למשל שהוא יהיה שירה של מאה אחרת, הוא לא סולח. השיר תובעני, מבקש נאמנות מוחלטת ליצירתו וכמו ילד קטן הוא לא מוותר על להיות במרכז ולא לעזוב אותו למען אף שיר אחר.
    בקריאה השלישית נראה לי שזו איזשהי פניה לאהוב אבל יקח לי קצת זמן לפצח בקריאה הזו את ההזמנה לבגידה.
    בכל אופן השיר כחלק מהספר הוא אינסופי מבחינת מה שאהבתי ורוצה לכתוב, אבל השעה היא כזו שאסתפק במה שכתבתי ואוסיף בפעם הבאה.
    ליל מנוחה,
    סיגל.

    • עניתי לך הבוקר אבל התגובה נמחקה. נקוה שזו תצלח יותר.
      שתי הקריאות מעניינות לגמרי, ולשלישית אחכה בעניין רב. הילד הזה שבתוכנו יכול להיות ממש ילדותי לפעמים, כי הוא פועל מתוך תגובה למצבים של ילדות בלי להתייחס לזה שאנחנו באמת כבר לא שם. ולא פעם אלה תבניות הרסניות לגמרי, כאלה ש'בוגדות בך איתך'.
      זה כמו להיות קצת ההורה שלו, לחבק אותו, לנחם, להרגיע.
      לעומת זאת התביעה לנאמנות מוחלטת לשיר היא מעבר לאתיקה. האתיקה בקריאה הזו היא רק מטפורה…

      • אז בעצם הקריאה השלישית היא קצת עניין של שלישיות, ראיתי לא מזמן תכנית טלוויזיה בדיוק בנושא הזה שיש מי שנמצא עם בן הזוג וצלע שלישית וכולם ביחד אבל אחד מבני הזוג בכל זאת חווה את זה כבגידה ואז מתחילות הצרות:)
        אז האני אומר שמבחינתו זה עובר בקלות ואילו אצל בן הזוג זה סוף העולם אפילו יותר מסוף העולם שבו מישהו יורה בעצמו.
        היחס לבגידה מתואר כאן מזוית מאוד מיוחדת בעיני, תוך שילוב הזכרון והשכחה בנוסף לזכרון מושתל.
        אז השיר מתעסק בצד שעבורו זה קשה, קשה לו לסלוח וקשה לו לשכוח ולכן הוא בורח לשתיה והתנהגות אוטיסטית כלשהי, זה שאוהבו מביע אהבה בחיזור ובריצוי אינסופיים, ואפילו לוקח אותו לים סוער ומצייר לו ציור מלא חושים וחושניות, גם אם הציור איננו ציור זכרון אמיתי, המאמץ האוהב חודר את שריון הבריחה ומה שגורם לו לסלוח בעצם זה הזכרון, שאיננו ציור זה או אחר, אלא הוא נזכר באהוב שכל כך אוהב אותו ולא מרפה, וכשנזכרים באהבה אי אפשר שלא לסלוח. וזה שבקלות סולח הוא בעצם זה שלא עסוק בלזכור את כל מה שרע, פנקסי חשבונות משכיחים את מה שכן צריך וכדאי לזכור. לא יודעת אם לזה התכוון השיר כמובן, אבל זה ממש התמזג לי עם יום הכיפורים ועם האמונה שלי שכדאי להשתמש בזכרון לדברים טובים ואת הדברים הרעים לא להדחיק אבל כדאי ובריא למוסס ולהמשיך הלאה.
        ובענייני בגידות…יש לי כל כך הרבה מה לומר כשהנושא הוא אי נאמנות וזה לא קשור באנשים חיצוניים אלא רק בין האדם לבין עצמו וכל מה שהוא מאמין בו. אדם שמאמין במשהו ואומר אותו וחי אותו, יכולה סביבה שלמה לקפוץ סביבו ולקטר זה לא נכון, זה לא מוסרי, אם האדם איננו חי בשקר לא מעצמו ולא מסביבתו, יכול להיות שמי יקרא לו בוגד אבל זאת תהיה מילה נבובה כשהאדם שלם עם עצמו ויודע שהוא לא.
        (כדגמאת הנישואים הפתוחים שהזכרת כמו גם עוזבי הקיבוץ בעבר)

        • סיגל יקירתי,

          מזה ימים שלא נכנסתי לאינטרנט, גם לא עניין אותי כלום, גם המציאות הישראלית כבר היתה לי לזרא, וגם לא כל כך הרגשתי טוב.

          עם החלק השני של תגובותך אני שלמה לחלוטין. האמת היא שבאמת עשיתי כמה דברים בחיי שקשורים לייחסים בינו לבינה ועוד בינה ועוד בינו שהיו מעמידות שערות של אנשים, אבל אני הייתי שלמה עם זה, ובאמת שיקפוץ כול העולם.

          לגבי השיר של אמיר, אני באמת לא מבינה את האמירה של אפשר לבגוד בי עימי, וגם לא מבינה את הדובי. וכמה שידברו על תיווך ועל מציאות מתווכת אני לא אבין את זה וזהו.

          כפתיח זה מעניין, לא שגרתי ויוצא דופן, אמיר לא מקבל את דעתי זו, אבל אני באמת לא מבינה את זה. לא הייתי רוצה שאני אבגוד בי עם עצמי, כי אני ארגיש זיוף וזה יהיה די נורא. למען האמת כאשר בגדתי בי עם עצמי הרגשתי פשוט מגעיל עם עצמי. לא דובי, ולא ג'ין עם טוניק ולא אמיית, הדבר היחידי שאני רוצה הוא כנות ביני לבין עצמי, מאנשים אחרים כבר הפסקתי לצפות.

          יחד עם זאת, ההשתדלות שלך לנתח את השיר באמת ראוייה להערצה, ואני מאוד רצינית בדברי.

          ואמיר, אולי אתה יכול להסביר לי איך שטייניץ שהוא דר לפילוסופיה. פילוסופיה הוא באמת למד פילוסופיה יכול להיות שר אוצר. אולי זאת באמת בגידה אופטימלית של עצמך בעצמך. הבעיה היא שהממשלה הנכחית שברה שיאים בספינים בהפחדות ובאימפוטנטיות.

          אז אתמול בסופר פארם. מישהי אמרה לי שביבי הוא נורא חכם. כמעט החכם באדם. לא כל כך הבנתי על מה היא מדברת. אבל לא רציתי להיכנס לויכוח פוליטי, וראה איך מלאכתם של צדיקים נעשיית בידי אחרים. היו לה המון קופונים ביד, וכל קופון שהיא הציגה פג תוקפו, ולבסוף היא שלמה מחיר מלא.

          מסקנה לוגית – כמו שלא הצליחה לה הקניה כך גם ביבי הוא לא החכם באדם – אגב, הוא דוגמא מצויינת למי שבוגד בעצמו מבוקר עד ערב וגם בלילה וגם בחלומות שלא לדבר עלינו.

          אני אגב, מעולם לא ניסיתי לתפוס אותך:) אתה חושב שזה לזכותי.

          שלך באהבה אינסופית,
          ובפנטזיות אדירות על האתה, שהוא גם האתה שהוא גם הבך, והלז שאתה…..

          חוה

          • חוה, מבינה ביותר את הקושי הזה להפריד ולהבין את מערכת היחסים המתקיימת בין הביני לבין העצמי.
            לכן בהתחלה פירקתי את זה בין גופי לביני. בין זכרוני לביני ורק בסוף בין אחד האניים שלי לאחד אחר. זה יכול להיות האני המפונק מול האני ההגיוני.
            הבעיה לדעתי כאן היא בגלל המילה בגידה.
            באופן טבעי קל יותר להזדהות עם זה שקשה לו לסלוח ומה פתאום יש בנו אחד כזה שקל לו לסלוח על בגידה?
            בתשובה לזה עצמי ענתה לי שזה כנראה עניין של השקפה ואם משהו רק נראה בגידה לכאורה אבל הוא לא ממש בגידה בערכים או עקרונות אז ניתן לסלוח ואפילו בריא לנשמה שלנו להיות סלחנים. אבל אם אדם מאמין ב95 אחוזים מעצמו במשהו ופועל מתוך החמישה הנותרים שבו ומבצע בגידה כלשהי, המאבק הפנימי של לסלוח לעצמך הוא בטח קשה מאוד וכל המשך השיר מנסה לטפל בתחושה הזאת ובדרך להגיע לסליחה, גם על החטא הכי גדול של בגידת האדם בעצמו.
            ומנושא לנושא באותו נושא לשאלה שיש לי אלייך ..האם נראה לך שאישה או גבר (כמו בספורייך על חברייך) שבוגדים בזה שלו הם נשואים מסוגלים להיות נאמנים בחברות לאיזשהו אדם אם בעצם הם בגדו אפילו בהסכם הנישואים שהיה להם עם האדם שהם עמדו איתו תחת החופה ונשבעו לאמת?אני רואה סביבי בגידות בכל מיני שלבים החל מהשלב השמח והמאושר וכלה בחלק הגילוי והפגיעה. וכמה כבר יכולים פרחים או מרטיני לעזור מול קליטת אי הנאמנות והשקר? במקרה שבשיר השקעת הצד האוהב בצד הפגוע היא מעל ומעבר ומצליחה לרצות אולם במציאות לפעמים מול פגיעה כזו עדיף למחול אבל להמשיך הלאה לסביבה ישרה יותר וכנה יותר. השאלה המעניינת היא האם בכלל יש סביבה כזו או שבשלב זה או אחר כולם מגיעים לשם? מקווה שלא כולם ושהשיר הזה ימשיך להיות מסובך לנו הקוראים ושנתנסה בבגידות כמה שפחות.

          • סיגל יקירתי,

            תרשי לי קודם לפנות לאמיר ולומר לו שאם הבגידה שהוא מתאר הוא בגידה בין האני לבין העצמי – זה בעיני חמור הרבה יותר מאשר בגידה באחרים, אבל ממילא הוא לא התייחס – אבל את בטח מבינה את הכוונה.

            סיגלי, עברתי די הרבה שלבים בחיי, ואני מבינה שגם את. כל אחת מאיתנו בצורה שונה. היו תקופות בחיי שהייתי בקשר עם גברים שהתנתקו ממני כדי להיות עם אחרות. האמת, זה כאב ברמות על. מה עוד שגם ידעתי על זה. בסיכומו של דבר חלק מהם שניים חזרו אלי. אבל את יודעת – לא שכחתי.

            הייתי נשואה כעשר שנים, מעולם לא הטריד אותי אם בעלי לשעבר בגד בי או לא, זה לא משהו בכלל שנתתי עליו את דעתי. היה לי כל כך הרבה על הראש, גם הילדים, גם העבודה וגם הלימודים = וגם הבית ניקיונות ובישולים – האמת, הספרות בשבילי תמיד היה העולם האולטימטיבי לברוח אליו. אני באמת ובתמים אוהבת ספרות ואת העיסוק בה. העליה לתואר השני ואחר-כך השלישי לא באו כדי להרים את האף, אלא ממש מתוך אהבה ענקית לתחום, שהחל אצלי עוד מגילאים מוקדמים.

            בד בבד עם הלימודים גם הביטחון העצמי שלי עלה, ובשלב מסויים, התחלתי לכתוב מאמרי ביקורת. גם בתואר השלישי וגם לאחר מכן הגברים הוזחו פשוט הצידה, ובסדר הקדימויות שלי הם לא היו בראש הטבלה.

            בשלב מסויים כבר לא רציתי יותר להתאהב, ממש ככה, כמו שנאמר לא מדבשו ולא מעוקצו, למרות שהיו לי מחזרים וחיי מין סדירים, לא רציתי להתאהב מעל הראש. עוד למדתי שהאהבה כפי שאנחנו חווים אותה כאן בארץ קשורה מאוד בניכוס, הפיכת השני לנכס. ואז גם הפסקתי לקנא. לא רציתי להיות נכס של איש, ולא רציתי שמישהו יהיה נכס שלי. כל הדפוס הזה הלחוץ הזה הוא מאוד ישראלי – כך בעיני. נשים שנכנסות להיסטריה בגלל שתפסו את בעלן בוגד פשוט הצחיקו אותי. אני יודעת את תרימי גבה, ותתמהי, אבל ההיסטריה פעמים די רבות לא היתה בגלל שהן באמת אהבו את בעליהן, אלא שמתוקף הרבנות הוא היה שלהן!!!! אז מה פתאום שיבגוד.

            נשים רבות גם לא קולטות, שהן יכולות לעשות בדיוק אותו הדבר. לא מדובר על פתיחות בנישואין, אלא להראות, הנה בגדתי!!! איך אתה מרגיש עם זה? כל מה שגבר יכול לעשות – גם אישה יכולה.
            תראי את תכניות הריאליטי כמו הרווק, הרי זה נורא – שלושים נשים על גבר אחד, מה זה מלמד עלינו הנשים? שאנחנו גזע נחות, שאנחנו לא יכולות בלי גברים? הרי זה מציג את האישה באור נוראי, ויש עוד תכניות כמו הדור הבא.
            זוהי קונבנציה, תבנית של חשיבה, שאשה צריכה לתפוס גבר, אחרת מה יגידו.

            את יודעת, מאוד הארכתי, אבל בעצמי לא בגדתי, ואם עשיתי את זה הרגשתי מאוד רע. האני הפנימי שלי באמת חותר לכנות צרופה עם עצמי. אני מאוד משתדלת לא לזייף. עם זאת, סיגל יקרה בחברות טובות ממש לא יצרתי אפילו מצבים של בגידה.

            ולכן, עד עכשיו אני לא מבינה את השורה הפותחת של השיר.
            אגב, על צורת חשיבה כזאת עבדתי שנים, ובדרך בטוח שגם הפסדתי, כמו שאני לא מוכנה להילחם על שום גבר, והיו כאלה שאהבתי ממש בטירוף. מה עשיתי? ברחתי כל עוד נשמתי בי

            בחיבה רבה
            חוה

          • לאמיר היקר,

            אתה לא תאמין מה קרה לי!!!!
            פתאום נפל לי האסימון והבנתי גם את השורה הפותחת וגם את יתר השיר.
            תשאל איך? פשוט ראיתי סוגים שונים של התנהגויות שלך מול העיניים ונזכרתי, האחיזה בדובי היא סוג של דימוי או מטאפורה למצב מאוד ילדי.

            ובכן כך, נראה לי שתחילת השיר מתייחסת לשני פנים באשיות שלך, שהולכת ומתפתחת לפנים נוספות. אירע לי ולך שלא פעם די כעסת עלי, כאשר ניסיתי….. וזה היה מאוד מזמן, בכלל יש דברים שאתה לוקח ללב, אבל לא מראה, ולא לכולם חלק באים מן הפנים שלך וחלק גם מן הסרדינים וגם מן הכרישים.

            אבל אתה כנראה לא כל כך אוהב את עצמך כזה לוקח ללב דברים, או כועס, ואז אתה מנסה לפייס את החלק הזה אצלך שקצת הוא צודק, וקצת הוא ילדותי, וקצת לוקח ללב, וקצת לא רוצה לשכוח.
            כדי לחיות בהרמוניה עם עצמך ולהפיג את הכעס הרוחש בתוכך, שלפעמים הוא די מוצדק, ולפעמים הוא קצת מוגזם – אתה מנסה לפייס בין כל החלקים שבך כדי להגיע לסוג של הרמוניה עצמית, או שלמות עצמית, חלק שייך לעולם המבוגרים – אגב, לא ידעתי שאתה אוהב גין וטוניק שזה המשקה האהוב עלי עם המרירות/מתיקות של הטוניק – אגב קוקטלים גם הדקרי למיניהם הם לא רעים – הנפוץ הוא סטרוברי דקירי, שזה מבוסס יותר על רום, ונדמה לי שמה שהוא מתוק הוא עולה למוח בטיל.

            לא המשקה למבוגרים, ולא הדובי מוכנים להתפייס כל כך מהר – אגב, אני קצת מכירה אותך כאשר אתה כועס, באמת צריך די זמן להרגיע אותך.

            אבל, נראה לי שרמת הפיוס האמיתית מגיעה דווקא תוך כדי תהליך הכתיבה, שנדמה לי שבו לאט האני המפייס והאני הכועס שוב חוזרים להיות אחד ככל שתהליך הכתיבה של השיר נרקמת. השיר הוא הבדיון והוא המציאות האלטרנטיבית בה אפשר לשמוע את הד הדורות דרך קונכיה, שבה הים כחול, או ירוק, או אדווה, או קצף על המיים הופכים להיות ממשות, אבל גם ממשות מתווכת.

            אני חושבת שצריך להכיר אותך כדי להבין את השיר, ואת העוצמות של כעס פנימי שאתה יכול לחוש והרבה פעמים בצדק, ולפעמים לא כל כך, כי האחר הוא האחר הוא האחר… ושישאר האחר

            והעיקר שתמשיך לכתוב. כי אתה קבלת מתת שמים,
            ותגיד תודה שאני לא אומרת לך להתפלל לאלוהים ולהודות לו:::)))))))

            חוה

          • עכשיו, תגיד לי שאני לא גאון!!!
            :))))

          • בול פגיעה, חוה.

          • מאמי, דובי קטן,

            אם אתה רציני אז תודה.

            חוה
            מחכה לפוסט נוסף שלך, אגב, מצאתי היום את הבשורה על פי תומא בצומת ספרים.

  11. הי אמיר יקר, טוב לראותך ולקרוא שוב
    דברי שירה.
    ברכות לחגים ולשנה שתהיה רק טובה
    אבנר

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור