אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
התיקָן הפוליטי
(המשך "עורו המעשנים 1 / בשער החוק)
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2770#post2770
איך זה, שאלתי את עצמי, שדווקא המעשנים הפכו שעיר לעזאזל לכפרת עוונותיה של אמריקה? תשובה אפשרית התחילה להפציע בירכתי מוחי רק לאחר שלמדתי יותר גם על הדיבר השנים-עשר, שניתן שם למאמינים בערך באותן שנים: "והיית תקין פוליטית בכל נפשך ובכל דברך ובכל מאודֶך".
אבל דטרגֶנטים לשוניים כאלה לא היו עיקר העניין. תקינות פוליטית הסתכמה ביותר מסתם צביעות. היא לא הייתה רק "פוליטית". היא הייתה גם "תקינות": יחידה מיוחדת של משטרת המוסר, שסוכניה הושתלו מכבר בכל אזרח, ועקבו, פיקחו וכיוונו אותו לחיות חיים פרוטסטנטיים טובים, ולצבור הוכחות מוצקות לברכת האל השורה עליו. 'הבטלה היא בית מלאכתו של השטן', לחשו הסוכנים, אז קום וצא לעבודה, עבוד בפרך, צבור שעות נוספות, אכול ארוחת ערב מול הטלביזיה, לך לישון, קום, צא וכו'. ואל תשכח, לחשו, ש'נפש בריאה בגוף בריא', כלומר, שגוף חולני או מכוער הוא משכן לנפש חולה ודוחה. אז צא גם לריצה, אכול מזון אורגני, לך למכון הכושר או למכון היופי, והישאר צעיר ויפה לעולם. ולמען השם, אל תעשן! נכון, מכוני כושר, דייטות כבדות וניתוחים קוסמטיים עלולים להיות לא פחות ממכרים ומסוכנים, אבל הם לפחות מכוּונים למטרה טובה. החלום האמריקני כלל עבודה קשה שמטרתה לאפשר לך לרכוש כמה שיותר הוכחות להצלחתך, דיבור דיפלומטי ו'חיובי', פרסום עצמי אגרסיבי, וקצירת כר הדשא היותר ירוק שלך בסופי השבוע.
ארצות הברית הייתה מרחבים אינסופיים, עושר טבעי, חוקה מעוררת קנאה, ומספיק אנשים שאפתניים ומוכשרים על מנת לבנות את החברה הטובה ביותר שאפשר. אבל בעיניי, עיני זר, ארצות הברית נראתה כמו סיר לחץ ענק שמדי פעם נפלט לו מהמכסה סילון אדים רותח. שיטוטיי בבניו יורק ובשיקגו בלא מעט שכונות, עניות ועשירות, היו משכנעים למדיי לגבי רמות הלחץ ששררו מתחת למכסה. בסופו של דבר באתי ממדינה שאנשים עישנו בה חופשי, ולמרות זאת שום מפולת מוסרית לא התרחשה בעקבות החופש הזה: להפך, ברחובות שלנו דווקא היה די בטוח לשוטט ביום או בלילה, ולא נאלצנו להתמודד עם כל כך הרבה פשע, טירוף ואלימות כמו באמריקה. מניין, שאלתי את עצמי, פורץ פה כל הלחץ האלים הזה?
התשובות היו מוכנות מראש. אפשר היה להאשים בזה את העוני, את הידרדרות החינוך, את דיכוי המיעוטים וכו'. אבל על גם משטח ריקודים של מדינה שלמה עדיין דרושים שניים לטנגו: מי עשה את האנשים האלה כל כך עניים, מיואשים ואלימים? איזו תרבות הביאה אותם לאובדן כזה של ערך עצמי, אחריות ויכולת? האם זהו מחיר החלום של אמריקה? לא רק השחורים, המובטלים והעניים אלא אפילו האזרחים בעלי האמצעים ושומרי החוק נראו הרבה פחות מאושרים מאיתנו. ארצות הברית הייתה בלי ספק שוקקת אנרגיה והיא כיוונה אותה לעבר הישגים, הצטיינות והגשמה אישית; אבל האנשים נראו מדוכאים, בודדים, רדופי דחפים פראיים ללא מוצא, ולעתים קרובות מדי אפפה אותם הילה של אלימות כבושה.
היה שם איזשהו חוסר סיפוק בסיסי שדחף את כל המערכת קדימה: החלום האמריקני החליף את העונג בנוחיות. אבל כמו שאי אפשר להחליף סקס במיטת אפיריון, בפועל הנחמות שבנוחיות נראו קשות מנשוא. כשכל אחד נידון למאסר עולם של חיים מאחורי חזות של 'הכל נפלא', אף פעם אין לך מושג מתי ואיפה הסיר הרותח הזה ישחרר קצת לחץ: לנפש רעבה כל טרף נראה ראוי.
המשך ב"עורו המעשנים 3 / משטרת העונג ומרד האמנים"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2808&blogID=182
אני קוראת את מה שאתה כותב כאן ואומרת לעצמי, כל מילה נכונה, אבל בסוף אני לא מצליחה להבין איך אתה הופך את דיכוי המעשנים למוקד של כל זה.
נדמה לי שאולי כל אחד רואה את מה שכואב לו, כי כשאני קוראת את הטקסט שלך אני ישר חושבת על הדיכוי הנורא של נשים בארצות הברית שבעיני הוא לא פחות נורא מזה שקיים במדינות מוסלמיות קיצוניות, רק צבוע בצבעים אחרים ומוסווה בערמומיות, ואני מודה שדיכוי הנשים ניראה לי חמור הרבה יותר מזה של מעשנים.
אבל שוב, אני אישה, ועוד אישה לא מעשנת.
את בוודאי צודקת לגבי דיכוי נשים במערב, אם כי אני חושב שגם זה דרך צביעות ולא באמצעות שלילת זכויות: כלומר, להפך – בכפיית חובות גבריות על נשים. זה שונה. התייחסתי לעניין בפוסט ב"מלחמת המינים"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2488
אפשר לחשוב שמשטרת המוסר לא עובדת גם אצל הממשלה שלנו.בכלל אנחנו נעשים אמריקאים לעניים.
רלי, נכון, זהו חלק מהגלובליזציה, שפירושה בעצם אמריקניזציה של העולם. לכן חשוב להבין מאין זה בא וממה זה עשוי.
אמיר דארלינג, לפני שתכניס אותי לכלא על שאני מונעת את החירות שלך לזהם את החלל שלי, למה שלא תחשוב על כך שאין לנו, לפחות בארץ, לא יודעת על אמריקה, שום רצון להכניס אתכם למסגרת פי. סי, שאין מאחורי השאיפה שלנו בחלל נקי מעישון שום תיאוריה זו או אחרת, שום תורה, רק רצון בחלל נקי. סתם שאיפה פרקטית, שאין מאחורי שום תילי תלים של תיאוריות מגונות. אני יודעת שזה נראה למעשנים כמו כפייה פוליטית, אבל זה באמת לא.
יעל, מתי רציתי להכניס אותך לכלא? נדמה לי שהמצב הוא הפוך. לא מדובר על עישון בחלל שלך, אלא בשלי. מותר?
רוב המקומות הם ללא עישון בארה"ב, בלגיה ודנמרק, אבל מרשים אחוזים מסוימים של "מועדוני מעשנים" כמו כל מועדון אחר. הרוב בארץ לא מעשנים, כך שאת לא בסכנה. להפך, המעשנים ייאלצו בכל מקרה להתמודד עם הגבלה.
ואחכה בסבלנות שתקראי לי דארלינג כשממש תתכווני לזה.
המערכון המופלא של שייקה אופיר – "מעשנים בסגנונות שונים" משנות ה70" לא היה מוצג היום לעולם… הפוליטיקלי קורקטנס היה מצנזר אותו על בטוח.,!!!
כמובן, שירה. שייקה אופיר יוק, או לפחות לתיקון פוליטית. גם לא צ"רצ"יל או צ"ה עם הסיגר. שום סיכוי.ישר לחינוך מחדש.
אז אני אסביר דבר שנסתר ממך כנראה. תיכף אביא לכאן את מוטי גלדמן כדי שייתן הסבר מעמיק. וזה לא רק אליך ספציפית אמיר, אלא בכלל כל המעשנים שנדמה לי שלא מבינים משהו בסיסי: אתם רואים רק את עצמכם ואת הנזק שנעשה לכם.
מדובר כאן ביחס אגואיסטי ותוקפני שלכם המעשנים לנו, הלא מעשנים. שנים רבות הבלגנו ולא תקפנו ונתנו לכם לעשן. אז לא חשבתם פעם שנייה אם זה בסדר או לא בסדר שאתם מעשנים לנו בפרצוף. לקתם את זה כזכותכם הטבעית.
אז עכשיו כשפתאום אומרים לכם שאתם לא מרכז היקום, אתם מאבדים עשתונות ותוקפים. אתם אלה שתוקפים, במקום שתתקבלו תא המצב החדש, העולם נחגש אם תרצה, ותסתגלו אליו. אנחנו סיחגלנו את עצמנו אליכם שנים, אנא לכו אתם לקראתנו. וזה לא קריאת נקמה או עליהום, פשוט בקשה הוגנת לדעתי.
יעל, כל מה שאנחנו רוצים הוא להסתגל בלי להיות מגורשים מהמרחב הציבורי.יש דרכים לזה. ולמה מרכז העולם? אף אחד לא מרכז העולם – לא אני ולא את, לא המעשנים ולא הלא מעשנים. אבל למצוא דרכים לחיות יחד בלי לדכא זה את זה, זהו אולי באמת דבר מרכזי בעולם.
טוב, אני יודעת למה אני עצבנית כל כך. אני מרגישה התנשאות מצדכם המעשנים בגישה הזאת. התנשאות ממך אמיר במאמרים האלה. במקום שתגיד משהו יפה ומתחשב ותביע בקשה נעימה ומאפטית להתחשבות, אתה מחבר את הבקשה הפשוטה שלנו לחלל נקי מעשן לתיאוריות מעצבנות. אנחנו לא פי סי, אני בטח לא, פי סי מעניין את התחת שלי, וכל מה שמעניין אותי הוא עניין נקודתי. מה אתה מעמיס עלינו את התיאוריות האלה? מה אתם מדביק אותנו לנושא הזה? זה מה שבאמת מעצבן אותי, ומה שהדליק אותי להיכנס לויכוח הטפשי הזה, שעל פי רוב אני נמנעת ממנו.
טוב, אני לא אמשיך בזה, כי לא יהיה לזה סוף. ויה קון דיוס.
יעל, אני מבין איך את מרגישה, ושסבלת ממעשנים. גם הבטחתי שלא הייתי מעשן לידך…לא כועס וגם לא רוצה לגרום לך לכעס.
הציצי וראי איך אנחנו מרגישים. אפשר לחיות ולתת לחיות בלי קושי. אבל זה לא שייך באמת לחלוקה הזו של מעשנים ולא מעשנים. זה רק סימפטום. זה קשור לדיכוי יותר עמוק, יותר עתיק ויותר ערמומי. איזו גברת מופיעה פה בשינוי אדרת? המשיכי איתי עוד כמה ימים ואולי תראי שהמקום שאני חותר לכוון אליו פנס לא כל כך מופרך.
אמיר, שבוע טוב לכולנו.
דבריך יוצרים בי גלי חשיבה שלעיתים מתנפצים כאדווה שקטה וזה בגלל שכל כך קשה לי להבין, להבדיל(כמוך)בין הסיבה למסובב. כלומר ארה"ב של אמריקה מופיעה כסיבה חיצונית לי ולבעיות המוסר ההיפוקריטי שלי. הייתי רוצה להביט פנימה ביושר, כדי להבין מה הביא אותי לזרום בהכנעה עם תרבות הצריכה או וגם עם תרבות העישון.
ההגדרה של טוב ורע מטושטשים בי. הורי עישנו וכך גדלתי לתוך ריח גן העדן של מקלות עשן בניחוחות שונים. כשבגרתי מעט היה ברור לי שהחיים הטובים מאפשרים הנאות רבות כמו גם עישון סיגריה. מעולם לא חשבתי שאני מסוגלת להזיק לנפש חיה, עד שנאמר לי לפני חודש שאני לא יכולה לעשן במרפסת של בית קפה חביב שנהגתי להיתענג בו. "החוק החדש נכנס לתוקפו- מצטערים" נאמר לי. בבושת פנים הסתלקתי מהמקום כדי שלא אגרום, חס וחלילה , לנזקים מיותרים לאף אדם. המלצרית שבישרה לי את המילים הללו הפיצה ריח של בושם בריח מתוק עז כבואש הפולט קרינה רדיואקטיבית.
אז נזכרתי בריח עתיק מתקופת בית הספר- ריח כריך נקניק מהול בקליפת תפוז מפורצץ והבנתי מדוע ניתנה למורים תוספת סבל לשכרם.
"העישון מזיק לבריאות" או מזיק לקופת המדינה. עלות הטיפול בחולה אמפזימה או סרטן הריאות מאוד מטריד את הפוליטיקאים שלי ואני נשארת עם הדילמה של הון ושילטון…
עד היכן מתחיל ומסתיים חופש הפרט?
האם לפרט ישנה זכות להזיק לעצמו או שהוא רכוש הצבא או המדינה?
האם להורים מעשנים ילקחו מהם ילדיהם, המעשנים הפסיביים, לבתי גידול בריאים.
אני ממתינה לקרוא עוד מדבריך כדי לגלגל חשיבה נוספת.
ואם לא אמרתי
אז אומר -תודה לך
תמי
תמי, תודה על החיזוקים. כן, זה מתחיל מהקלות הבלתי נסבלת של החוק, שבמקום לדאוג לבעיות האמיתיות מתחסד עלינו בלשמור עלינו מפנינו. ולשם זה בדיוק מוביל. לאח הגדול. מבטיח מבטיח שהכיוון הזה יתבהר בקרוב (בפוסט הרביעי)כי המזימה עמוקה מכל עשן, וגם עתיקה כמעט כמו ההיסטוריה האנושית. מי הגברת בשינוי האדרת?
היי תמי, דברייך מעניינים. בעיני לפרט יש זכות מלאה להזיק לעצמו, אבל לא לזולת.
והזולת הוא גם ילדים שלא שאלו אותם אם הם רוצים להינזק ככה.
בואי אלך צעד אחד קדימה, דמגוגי משהו: גם ילדים שחיים בבתים מתעללים לא נשאלו אם הם רוצים בכך, ובכל זאת נופלים בחרא. אז מה, נתחיל להגיד למעשנים שלא להביא ילדים? לא פשוט יותר שיפסיקו לעשן? מה גורם למעשנים להיות כאלה אגואיסטים, לעשן ליד הילדים שלהם?
ותכילי את הכלל הזה על העולם כולו. אני מבינה שקשה לכם, אני מבינה שזו התמכרות, אבל זה מזיק לעולם כולו. איפה ההתחשבות בזולת איפה?
ואמיר, דיברת על עונג, אחלה שזה מענג אותך, אין לי בעיה עם זה, אבל בדלתיים סגורות בחדרך, לבדך או אם אדם שמעשן גם. העניין שלך שאתה רוצה להכיל את הדלתיים הסגורות האלה גם על מקום ציבורי ולא רק על ביתך. וזה רק ינציח את הלגיטימיות של העישון. בעוד שהמטרה של כל "החינוך מחדש" הזה, הוא בין השאר גם להסיר את בהילה מהעישון, ולגרום לנוער לא לעשן. אם כבר מדברים על ילדים וחינוך.
לצערי (וזה לא אירוני) גם בארה"ב הדרך של הנוער למרוד בשנות התשעים היתה דווקא כן לעשן. ולמה צריך לכלוא אותנו בבית? אני אשב עם תמי על המרפסת המשוחררת ונעשן בכיף. למעשנים ולסמוקרס פרנדלי בלבד.
יעל
קראתי את המאמר בבלוג שלך והבנתי שאת נגד עישון. ביני לבינך את לא נגד, את בעד- בעד בריאות, נכון?. WELL, נסי להיות כנה עם עצמך ותגלי מהר מאוד שישנם תחומים מסוימים בהם את נוהגת לא באטיקה = לא בבריאות עם עצמך או כלפי הזולת, ככה בקצוות, בקטנות, אולי, נכון?. אם אני טועה לחלוטין ואשמח להתבדות, אז נראה לי בכל מקרה שעל כולנו לקבל את חוסר המושלמות של עצמנו או של הזולת ויחד עם זאת להשתדל להשתפר כל דקה. אין לי רצון שהמעשנים יפגעו בלא מעשנים אך למעשנים ישנה זכות בחירה על עצמם על אורח חייהם ומעשיהם. ניתן לפתוח בתי קפה למעשנים, לא?
תודה תמי, ולמרות שזה לא כוון אליי,
ניסחת את הדברים באופן נפלא וטוב יותר. תודה על העזרה בתקשורת.
ויעל, הייתי רוצה להצטרף אליהם.
אמיר
שכחתי להזכיר לכולנו את תחילת המאה ה-15, תום ימי הבניים תחילת תקופת הרנסאנס בה התנהל ציד מכשפות שהחל בגרמניה ואיטליה.
שכחתי להזכיר לכולנו את המקרארתיזם – מסע אנטי קומוניסטי שהתנהל בארה"ב בשנת 1948.
שכחתי שלחברה אנושית יש צורך להיות צודקת בעני עצמה בכל מחיר, גם במחיר שלילת זכות "האחר, השונה" ממנה לדעתה.
ושוב אומר: אין לי רצון גלוי או סמוי לפגוע ב"לא מעשנים" אך אעמוד על זכותי לגנות אקט "חוקי" הכובל ומגביל את חופש הפרט. זכותו וחובתו הלגיטימית של הפרט, לנהוג על פי מידות המוסר והאטיקה מתוך חופש ובתנאי- שאינו פוגע בזולתו. על כן למעשנים ישנה זכות לגיטימית להגדרה עצמית כמעשנים ועליהם להתאחד כדי ליצור מקומות בילוי לעצמם.
כהורה לשני בנים דאגתי לעשן לא בחברתם ואף להסביר להם על הנזקים של העישון כמו גם על חוסר השלמות והמושלמות שבי.
אוסיף, שבנושא הסמים דעתי נחרצת, אינני ליברלית כמו יעל ושם ברורים לי הגבולות בין מותר לאסור למרות שעל פי מחקרים חדשים צמח הקנביס נמצא כ"תרופה" יעילה בימינו. אז אולי אנחנו מדברים על מה "אין" ומה "אאוט" כאשר נבחן את ניזקי העישון?
תמי, אני מסכים אתך לגמרי. כל זה קשור לעניין. ציד המכשפות התחיל ב"עולם הישן" במאה ה-15, אבל ב"עולם החדש" תלו מכשפות בסיילם עוד בסוף המאה ה-17, כך שהדיבור על ריווייווליזם פוריטני שם הוא עדיין רלבנטי. אם מישהו צריך להיות צודק בכל מחיר, תמיד יימצא לו מישהו אחר כה טועה עד שצריך לדכא או לחסל אותו. מכשפות, קומוניסטים, יהודים, הומואים, שחורים, מהגרים – הכל הולך.
נ.ב. – ואני מסכים איתך גם בקשר לסמים. אפשר להגיע לאיזורי תודעה חליפיים בכוחות עצמך, זה רק ארוך יותר. העוצמה של חוויות סמים הולכת ודועכת, ודווקא אז אנשים לוחצים שוב ושוב על הכפתור הזה בתקווה שהוא יפעל. אבל הסמים מחסלים לך את הכלי שבעזרתו אתה יכול לעשות משהו עם תודעתך למען עצמך – המוח. לא כדאי, ולא תמיד ברור לכולם כמה זה מזיק.
ולפעמים קורה שמחוקקים חוק נגד קבוצה. במקרה היום זו אני שנמצאת בקבוצה שכפו עליה לחרוג ממנהג ולנסות להתכווץ באיזו פינה ולבקש סליחה על שאני כזו מכשיפה איומה ורעלית. בפעם אחרת אלו היו מתנחלים ואולי פעם יכפו עלינו כולנו הנשים להסתובב עם חצאית ושביס ברחוב. לי פשוט מאוד לקרוא את המאמרים של אמיר ולהנהן. לא פשוט לי לקרוא את התגובות. אינני יכולה שלא לחפש באלו שכאן איזשהי אמפטיה או נסיון להבין את תחושת הנדחקים לפינה. הפאב שהיה ביתי הפך למעונם של שותי השוקו החם. עצוב לי. אין לי עניין בסחיטה רגשית. אין לי עניין בדיון לגופו של עניין. מאלו שלא מעשנים היה מספיק שיאמרו: "משתתפים בצערכם, מבינים את מצוקתכם". יאמרו, ולא יוסיפו, היה מספיק.
והנה הפוסט שלי בנושא, למי שרוצה נקודת מבט של לא מעשנים.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=23&itemID=2784#post2784
כרגיל בכל הויכוחים שמתגלעים בין בני אדם, אתם לא מקשיבים לנו ולא מעוניינים בדעה שלנו ומשפילים אותנו, אנחנו לא מקשיבים לכם ולא מעוניינים בדעה שלכם ומשפילים אתכם, ועל זה לפחות אנחנו מסכימים, שהסכמה לא תהיה לעולם בין אנשים. חבל, אבל צפוי.
לא הכרחי, יעל. ממש לא.
יעל
הייתי משוכנעת שדו שיח, כאמנות בפני עצמה, הוא דבר מענג ואף חשוב.
חשוב לי שנמשיך לשוחח כדי ליצור סינרגיה במפגש הדעות, גם כאשר הן מנוגדות. בכיף, לצורך השיחה, אני מוכנה ויכולה להחליף עמדה ולעודד את החוק החדש אך אם נסכים כולנו על כל דבר, הרי נשתעמם בחדוניות המטריפה של עצמנו. התאור שלך את השיחה כ"ויכוחים" ואת מוסיפה אלמנט של השפלה, תיכף יהיה פה קורבן ומקרבן, דוברמנים ופודלים ומה לא?. לצערי, הדברים שלך נקראים כסוג של סחטנות ריגשית. אז מה? עכשיו? והכיצד ניתן יהיה, בכל זאת, אפשרי לשוחח שיחה לבבית עימך על נושא כואב- כזה או אחר?
אמיר יקר וכותב נפלא,
שוב, צר לי צר, אבל העולם אכזר, ללא משטר, יהיה כאן רע ומר.
מסכימה עם כל מילה שלך, כמעט, אבל בכלל לא מסכימה עם המסקנות.
ועוד מילה, בעצם כמה מילים,אתה כותב,
"ארצות הברית הייתה מרחבים אינסופיים, עושר טבעי, חוקה מעוררת קנאה…" ואני רוצה להגיד לך שלטעמי מעולם ארצות הברית לא הייתה כזאת. הרבה הרבה לפני עידן הפוליטיקלי קורקט. שנים על שנים שהיא הייתה חשוכה ואכזרית ושואת השחורים היא אבן דרך שלעולם לא תינגף. ההיפוקרטיות האמריקאית שאני לא מפסיקה להלין עליה, הייתה כאן מאז ומעולם.
כמו בכל מקום, ברור שהיו ויש באמריקה, דברים טובים. וטובים מאד. אבל הנחת היסוד שהיו לארה"ב כל הנתונים להצליח שגויה.לדעתי.נהפוך הוא.
ושוב אני חוזרת לחיבור של העמדות המוצגות במאמר שלך לעמדות בעלי ההון באמריקה, הנשכניים, ההרסניים, הקפיטליסטים עד מוות,
ממש לא מצליחה להבין איך אני מוצאת אותם ואותך משתמשים באותם טיעונים.
אני באמת מאמינה וחושבת שמחשבותיך ופועלך טהור וראוי להערצה… איך, בשם אלוהים, נעשה החיבור הזה… רק בגלל שאתה מעשן?!?
תעשן.
האיש האהוב עלי בעולם, והעקשן ביותר בעולם, הלא הוא אבי, נהג לעשן כמו קטר.אבל אפילו הוא, הרבה הרבה לפני "ציד המכשפות" שאתה חש, מעולם לא עישן במרחב בוהיה ולו גרם אחד של אדם לא מעשן.
הרי זו אינה משוואה דו כיוונית.אתה האקטיבי, ואני הפאסיבית.
והנה, שוב אנחנו חוזרים להתחלה.
איריס יקרה, "ארצות הברית הייתה מרחבים אינסופיים, עושר טבעי, חוקה מעוררת קנאה…" – כל זה פשוט עובדות. אבל מסכים עם כל מה שאמרת על השחורים, הצביעות וכו' – נדמה לי שזו גם הסיפא אצלי, בהיפוך לפוטנציאל האדיר של המקום, הוא מלא תעייה, ניצול וסבל.
ואשר לבעלי ההון וכו' – כבר עניתי לך בפרק הקודם, אבל עדיף שתקראי עד הסוף כדי לראות לאן זה באמת מוביל ואיך.