אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

תם

 

 

 כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה

  
לקראת הפסח אני מעלה כאן, אחד אחד, את הבנים ההם מההגדה, שעודם נמצאים בינינו גם בימי פומפי האחרונים.

1.  תָּם

 

מִסְתַּפְּקִים בַּלֹּא מַסְפִּיק, שְׁלֵמִים בִּתְשׁוּקָתֵנוּ הָלְאָה

       אֶל הָעוֹד שֶׁכָּל יָדֵינוּ לֹא יוּכְלוּ לְהָכִילוֹ,

עָלִינוּ עִם סוּסֵי הַשֶּׁמֶשׁ אֶל מְרוֹם הַמְּלֹא      

       וְשִׁכּוֹרֵי אֲוִיר פְּרָאִי הִמְשַׁכְנוּ מַעְלָה מַעְלָה

בְּלִי חוּשׁ בַּבְּעֵרָה פּוֹשֶׁטֶת  בְּשֵׂעָר, סוּסִים וּבֶגֶד;

       מַרְפִּים מֵרֶסֶן, פּוֹרְשִׂים כַּפַּיִם מִשְׁתָּאוֹת,

שָׁאַפְנוּ פְּנִימָה מִן הַיְקוֹד

       וְנָשַׁפְנוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ אֶל הָאֵשׁ מִנֶּגֶד.

וְעֵת לְמַאֲכֹלֶת גֹּבַהּ הָיְתָה הַמֶּרְכָּבָה,  

       בְּלַבַּת אֵשׁ שָׁקְעָה אַטְלָנְטִיס, סְדוֹם הָיְתָה לְאֵפֶר,

וְאֵשׁ יָרְדָה, מִלִּים מִלִּים, וְנֶהֶפְכָה  לְסֵפֶר;

       אֲבָל אֲנַחְנוּ רַק שָׁמַעְנוּ אֶת קְרִיאַת הָאַהֲבָה,

וְטֶרֶם נִשָּׁבֵר נוֹפְלִים  - נִגְלָה לָנוּ הַסּוֹד:

       בְּדוֹנַג וְנוֹצוֹת כֻּסּוּ כַּפֵּינוּ הַפְּרוּשׂוֹת.

 

חכם

 

רשע

 

שאינו יודע לשאול

 

מתוך "יום", תג/ הקיבוץ המאוחד 1999

90 תגובות

  1. יפה (ומפחיד) תיאור אחרית הימים של אטלנטיס השוקעת, ושל איקרוס-התם הנופל בעיוורון. נדמה לי שהנמשל מובן לי, ורק את עניין הספר לא הבנתי.
    ואני תוהה קצת על הסדר: את החכם אתה שומר לסוף?

    • השיר לקוח מתוך הקובץ "יום", גם כאשר קראתי אותו בפעם הראשונה מאוד אהבתי אותו.

      תרשה לי אולי להביא גם את ה"תם", השני, אולי כדי שידעו שיש עוד "תם" אחד תחת הכותרת ארבעה (וודוויל) שם, עמ' 100, "יום", (תג והוצאת הקיבוץ הארצי המאוחד) 1999.

      תרים עדין אחרי זהב בדמדומים,
      עלינו מן החול כמו לטאות מדבר
      לקקנו מן היום עוד אגל אור נשבר
      ושבנו למחילות, ערים אל הנמים.
      זמן בצד הזמן, מקום בצד מקום
      תועים בגוף של חושך, לא צל ולא אדם,
      ראינו דרך מתרבה, ובקצותיה יום:
      בשדה בשר כנוע של חלום ודם
      צלמנו מאריך צלו על מים ומרעה,
      פוער טבור בכר-כל-טוב ורוה דודים
      לובש נופים וגבול, כבד ותשוקה:
      צמאים תעינו אחריו, מלילה אל מראה –
      אל פאתי היום הבא, פועים ונדדים
      בשיירת ישימון אל כנען ירקה.

      טוב, איני יודעת לנקד, ולכן הבאתי את השיר בצורה הזאת. הוא מאוד מאפיין זווית אחרת של כתיבה שלך, כאשר הכל נע בין לבין היום/הלילה; המוות/החיים, האור/החושך; , היש,האני/הצל ; בשר/גוף/רוח ועוד.. החיפוש, הצמא, התעיה, התשוקה אל הנופים, המראות, הגופים, הנופים, הצללים היש והאין אל ההבטחה הגדולה? מדמדומי יום אחד דרך הלילהאל פאתי היום השני, דרך הזמן, דרך המקום, ובתוך השיירה.
      כך במחזוריות, וכאילו בליניאריות של הנדודים
      ושל השיירה.

      והשיר הראשון הוא נפלא, אתייחס אליו בהמשך .

      • אמיר אור

        חוה, תודה שהבאת אבל מוטב עם ניקוד :) מכיוון שעוד התכוונתי להביא את הרביעיה השניה בהמשך, לא אגיב לזה, ומבקש לא להקדים את המאוחר.

        • לאמיר,
          מתנצלת על הסף, אבל זה היה די אינסטקטיבי.

          ומכיון שאני היחידה כאן שקבלתי נזיפה. אז התנצלתי מלכתחילה שאיני יודעת לנקד, ואפילו סדרתי את השיר כפי שהוא מופיע ואחר – כך זה התיישר מעצמו.

          ועוד משהו, ביום חמישי בערב, הפוסטים נמנמו להם תנומה שבין ערביים וידעתי שיהיה כנראה משהו ביום שישי. אבל לא ידעתי מה. ואז, כאשר ראיתי את תם חשבתי שאולי הבאת רק דוגמא.
          טוב, אני לא אמשיך, מכיוון שאולי אפגום בתכניותיך.

          ובכן, לגבי השיר המופיע לעיל, תם.

          בדקתי והפכתי, וככלל המיתוס של איקרוס מציג את סוגיית היצירה כמעוף. אולי מתוך הפצע של אי – הידיעה של התם.
          תהליך היצירה והפיכת החמרים של החיים הפשוטים על מאורעותיהם הפוצעים דווקא כמנוף לצמיחה ואלו הן המילים הנופלות. (איני מוצאת כאן דווקא איזה קשר למילות האל).

          המסע הוא מסע לעולם אחר שמתנהל בין חיים לבין מוות ועוד בין
          השיעבוד/ חופש. והרי עניינה של ההגדה הוא יציאה משיעבוד מצרים אל החופש. ואולי המרכבה כאן היא מרכבת האלים או מרכבות המצרים עצמם.

          מה שקצת תמוה בעיני הוא איזכור אטלנטיס עם מעשה סדות. נכון, סופר שאטלנטיס שקעה ונעלמה כתוצאה מהתפרצויות געשיות ואולם, נדמה לי, כי בדיאלוגים קריטאוס וטימאות ב- 355 לס' היא מוזכרת דווקא כמקום שהיה גן עדן בתחילתו. לפי המיקום הראשוני של אפלטון היא מוזכרת אי – שם ליד כרתים, מיצרי גיברלטר ואולם הדור הראשון חי חיים שלא היו בהם ביצורים או כיבושים.

          איני יודעת אם לכך התכוונת ואולי אני מפליגה לכת, לימים הושחתו דרכיה של יושבי אטלנטיס ודור הבנים הפך לדור תאב בצע – יש מן המקשר בין סדום לבין אטלנטיס והוא מעשי סדום, שבשניהם התפתחו לימים הומוסקסואליות.

          שני המקומות הגיע קיצן אכן על השחתת המידות. גם זה שהיה גן עדן וגם סדום ביחד עם עמורה.

          בהמשך לשיר. השיר כתוב בלשון רבים, ואולי היה אפשר לראות בו גם את האב – דדלוס וגם את הבן קיקרוס אשר ברחו מן האי, בו כלא אותם זאוס.
          ואולם, דדלוס ניצל, בעוד הוא רואה את בנו מתוך ההיבריס אכן רוכב היישר אל תוך השמש ושם התמוססו הדונג והשעווה והוא נופל המימה ומת לעיניו של אביו.

          דבר זה מחזק רק את התחושה, כי לשון הרבים היא חווית היחיד המבקש לשתף עימו את הרבים בכתיבת השיר ובחווית הכתיבה.
          מכיון שאין כאן מוות, רק הפליאה על מוגבלותינו ועל כוחינו כאחת.

          זהו, לגבי השיר הנוסף אפשר למחוק אותו או להביא אותו באותו המקום – מנוקד על-ידך.
          לשיקולך
          חוה

          • עוד משהו לפרשנות.

            פריסת הידיים אל על היא בדרך כלל אל האל
            או לצורך תפילה. יש לי כאן תחושה אם כי בהקשר להגדה, כי פריסת הידיים היא על חוסר ידיעתנו.

            גם חוסר ידיעתנו – אם אכן יש אל,
            וגם על חוסר-ידיעתנו את העולם
            וגם על חוסר-ידיעתנו, כי תמיד אנחנו מייחלים לאל, גם אם אין, גם אם הוא מת או נעלם, או ההסבר היחידי הוא זה הפיסי
            פריסת הידיים היא התנועה השגורה על פינו ועל דרכנו כאשר אנחנו מחפשים אחר האב/האל – גם אם הוא איננו.
            ואזי זהו אולי התום שבנו?

          • אמיר אור

            חוה, אנשי סדום רצו לאנוס את המלאכים שהתארחו אצל לוט, ומכאן "מעשי סדום" וכו'.
            לא כן אטלנטיס.אהבת גברים היתה מקובלת בכל יוון אבל לא נזכרה בקשר לאטלנטיס.
            דדלוס ואיקרוס ברחו ממינוס, ואיקרוס, שיכור מהמעוף התקרב מדי לשמש עד שהדונג נמס והוא נפל ומת.
            לשון הרבים כאן משום שכל אחד מהבנים הוא ארכיטיפ לקבוצה שלמה.

          • לאמיר,

            תודה על ההסבר. אבל הדברים ידועים לי. יש גם תמונה של ברויגל שמתארת את טביעתו של איקרוס, וגם פרשנות על התמונה.

            לגבי אטלנטיס, טוענים שהדורות הבאים של אטלנטיס חטאו, ובכלל שאטלנטיס בתחילתה היתה מטריאכלית, וכאשר החל שלטון הגברים נאלצו להשתמש בחרבות ובציד, ובהדרגה השלטון המטריארכלי נעלם, והדורות אכן התדרדרו.

            קיימות מחלוקות לגבי מקומה של אטלנטיס, אבל בסיכומו של דבר כבשו אותה הפלישתים, בגרסה אחרת העברים שהביאו את שלטון האל הגברי.

            בלתי כמה שעות לקרוא על אטלנטיס. לגבי מעשה סדום קיימת גם המחלוקת בדבר אברהם ואלהים, שאם ימצא צדיק אחד. והרי כבר הזכרת את סרטו של פזוליני לסאו – מאה ימים של סדום.

            אגב, התמונה של ברוייל וגם ההסבר למוות, או להשתקפות של המוות היא מעניינת.

            הבאתי כאן רק את ההסבר שנוהגים להשתמש במיתוס של איקרוס כמעשה האמנות של לעוף מן מעשה היומיומ שהיא היצירה האמנותית.

          • ועוד,

            כקוראה, יפה בעיני החלוקה הזאת לארבעה ארכיטיפים, אבל לגביך אמיר, קשה היה לי לתפוס את זה כך,
            אני יותר רואה את היציאה מן המיתוס אל ימינו אנו, כי בשיר מותו של איקרוס אינו מצויין, ולכן אפשרית גם הקריאה השניה, שנותרנו עם כפינו פרוסות לאיזה אל קמאי – אולי.

            ועוד, על-פי חוויית הכתיבה והקריאה הוא משותף גם ליוצרים וגם לקוראים… הלא כן.
            נדמה לי שבשיר כל מילה חשובה. כאשר מותו של איקרוס אינו מצויין בתהליך ההמראה הרי שאנחנו עדיין יכולים לראות שהדונג נמס ואנחנו לאנשים דמינו.

            ובכלל, לגבי אטלנטיס יש כל כך הרבה פרשנויות, ומקומות זיהוי וכאן אני לוקחת את תפקידי כקוראה ומנסה לברור מה מתאים לי. בקריאה הראשונות שתיהן נמחו מי במים ומי באש – כדברי איליאדה מירצ'ה על מיתוסים של הכחדה.

            העיקר שנותרת אתה לכתוב את השיר. הלא כן?

          • אמיר אור

            בדיוק. לא ברור אם גילינו שאין לנו כנפיים או שדווקא יש.

            לגבי אטלנטיס – האירוע היחיד שתואם קטקליסמה כזו הוא מן הסתם התפרצות הגעש של ת'רה והצונאמי שבא בעקבותיה והרס את התרבות המינואית.

          • אני רק מפרשת, וחושבת, אבל, כאשר אתה כותב את זה אני מהנהנת, זה כתוב כל כך טוב, אז זה יכול להיות רק אמיר אור. ברצינות,

            כאילו בשורה הזאת שכתבת לקחת את זה עוד יותר רחוק מלשון הפלגה, ועוד יותר עמוק (מבחינת עומק המשמעות)

            יפה לך לגמרי
            אמיר ותודה.
            חוה

          • מעשה סדום כמדומתני שזה מאחורה לא?

            זה תקף גם לגבי נשים וגם לגבי גברים. כלומר מעשה סדום זה "להכניס מאחורה" כמדומתני? וגם בנשים אפשר לעשות מעשה סדום.

            רק אם זה לא בהסכמה. בכלל? הלא כן, כי לפעמים אפשר בהסכמה גם משכב זכר וגם זכר בנקיבה. מאחורה – אני מתכוונת.

            אההה… רגע, אבל אלו היו מלאכים – אז אולי מלאכים זה גם גברים וגם נקבות.

            תגיד אמיר, האם אינך חושב שבדקתי לעומק ולרוחב לפני שכתבתי את התגובה שלי כאן?

            אבל, אתה אץ, רץ לתקן אותי.

            אז, לא תתפוס אותי, מצטערת.
            מקסימום יכלת להגיד איזו מילה טובה על האנלוגיה של המיתוס למעשה היצירה.

            אבל לא אמרת.

            או אולי אתה רוצה לדון במעשי סדום, ואיך מפרשים אותם. כי אתה יודע זה מתרחב, זה יכול גם לכלול סאדו מאזו כמו הצלפות, כוויות, ושאר מעשה סדום. אבל בתחום הזה אני ממש לא מומחית.

            רק בזיונים מאחורה שזה בכלל אחללללה.
            אם זה לא היה אונס המלאכים היו צריכים לשמוח
            כי זה פעמיים אורגזמה, כלומר אם הם היו נשים. ואם הם היו גברים. אז גם כן.

            ובגלל שאתה התחלת אני מבקשת לא למחוק.
            ואני מוכנה לעמוד בהתקפות.

            ואגב, אם יש משהו שלא ברור לך במעשה סדום מהו, אני מוכנה לבדוק וגם להסביר.

            חוה.

            ביקשת – קבלת

          • לאמיר,

            ובכל אופן זה חורג מן הטעם הטוב,
            מבקשת בכל לשון של בקשה
            תמחוק את זה בבוקר.
            חוה

          • אמיר אור

            חוה, זה אולי מענג, אבל לא באונס. למיטב ידיעתי BDSM ושאר חגיגות לא נופלים בהגדרה "מעשי סדום". כמונח משפטי זה מתייחס לכל מין שאינו מין וגינאלי (כלומר חדירה אורלית או אנאלית). עם זאת, עד המאה העשרים – ובאיזורים פוריטניים גם כיום – השתמשו באנגלית במונח SODOMY בעיקר לציון משגל בין גברים.

          • אמיר אור

            סליחה על האנגליזם הזה – צ"ל "לא נכללים בהגדרה"

          • לאמיר,
            מכיוון שהתייחסת, אז בדקתי ביתר משנה זהירות.

            ואחר -כך תמי קאלי תגיד שאני כותבת שטויות.

            הגדרת המחוקק, בהרחבה, ונדמה לי שגם אתה בדקת. עד 1988 מעשה סדום הוגדר "כמשכב שלא כדרך הטבע" בצנעה ובהסכמה.

            בשנות ה- 90 1992 החלו להגדיר החדרת איבר מין לפי הטבעת
            או לפיו של אדם.

            אז מה אתה מלין – כתבתי בדיוק את אותו הדבר. וגם פרטתי. נכון, שהכוונה היתה להומוסקסואליות בעיקר. אבל אתה רוצה להגיד לי שבמשתאות ברומא, לא ניסו את זה ובחגיגות בכנליות לא ניסו את זה?

            אז ככה, שלא מנסיון, (כאילו) אמרתי לך כבר שזה אחלה… ואם אתה רוצה אומר לך גם שתלוי עם מי עושים את זה, כי לעניין הזה צריך מיומנות מיוחדת, ולא כל אחד באמת יודע את העניין.

            לגופו של עניין, תגיד אתה היית שם, והרי אתה די כופר בכל סיפורי המקרא. האם אתה יודע אם זה היה מאונס , ואולי זה הפך לבהסכמה. זה לא סרט הוליוודי על שפוטים של אסירים וכאלה.

            מעבר לזה, נו באמת, מלאכים – כאלה עם כנפיים ענקיות ואמיתיות – לא מודבקות. אתה לא חושב שהטקסט הגזים. כי אם הם באמת היו מלאכים אמיתיים כמו גבריאל ומיכאל – אתה חושב שאנשי סדום היו יכולים עליהם.
            עד כמה שידוע לי למלאכים יש כוחות, לנער מעליהם לא רק אותי ואותך, אלא את כל אנשי סדום בכבודם ובעצמם.

            אז מה נשאר לנו, שאולי אלו היו סתם מלאכיות קטנות, למרות שכאלה אין במקרא, יש רק במיתוסים יווניים ורומיים נמפות, מוזות וכל היתר.
            אז אם הפרכנו את טענת המלאכים. מכאן שבאמת אינך יודע שוםכלום על מה שהיה שם.

            ואני אומרת לך, שמאחורה זה אחלה וזה פעמיים אורגזמה וסתם מחו את סדום מעל פני האדמה. אלא אם כן הם היו רודפי בצע – שזה כבר רשעים. אבל מרשע ועד מעשה סדום.

            אגב, מכיוון שכתבתי עבודה של שוויון הזדמנויות בעבודה, הרי שההתייחסות להומוסקסואלים החלה אולי בתקופות של פוריטניות מאוד חזקה – כמו באמריקה, בתחילתה, כמו באנגליה. אבל אז גם שרפו מכשפות – אז מה.

            תשמע הכל בכיף. רק יש לי טענה אחת. שסצינות הקנאה של הומוסקסואליים הן מאוד דרמטיות. אם הם היו מפסיקים לריב בעניין הזה. לא היתה לי בעיה עם זה. אני יודעת, כי היו לי שכנים כאלה בתל-אביב. או שזה לריב כדי להתפייס?

            מבקשת אישור על כך שמשכב שלא כדרך הטבע בדרך המצויינת, יכול להיות לגמרי לא רע. כמו שאמרתי פעמיים אורגזמה.

          • על האנגליזם אני סולחת- אבל מה זה BD?

          • אמיר אור

            Bondage / Dominion
            כלומר, משחקי מין המבוססים על יחסי עבד/אדון, מה שלא פעם משולב עם סאדו מאזו (שזו הסיפא של ר"ת האלה)

          • אני לא מאמינה.
            סאדו-מאזו יחסי עבד/אדון זה איחס לגמרי וגם בריבוע. ואלו בכלל סטיות.

            ולא על זה דברתי בכלל.

            התחלנו ממעשה סדום לא?

          • תודה על הארת העיניים בנושא.זה גם יכול להיות-
            בלי-דברי-שטות-משעמם. ובכלל לא תם ולא נשלם.

          • אוקיי-אז אם הוא מאד נהנה להשאיר את גרביו על ריצפת חדר השינה ואני מאד נהנית להרים את הגרביים שלו ולשים אותם בסל כביסה -כי הוא הגבר- האם היית מכליל זאת בקטגוריית BDSM-
            יש קצת גוונים של זה לא?

    • אמיר אור

      עדה, נכון שיניתי את הסדר, מסיבות שאולי תתבהרנה כשיהיה גלוי לעין. החכם הוא הבא בתור.
      והספר? – אולי הספר שבו השיר, אולי אחר.
      נחכה ונראה:)

  2. תַּלְמָה פרויד

    מרשים מאוד התם הזה, אמיר. שורות כמו "שאפנו פנימה מן היקוד/ונשפנו את הנפש אל האש מנגד" הן שיר בפני עצמו ולא רק הן.
    הרבה מיתוסים בשיר אחד.
    "ואש ירדה, מלים מלים, ונהפכה לספר" לוקח אותי אל מעמד הר סיני.
    אהבתי מאוד.

    • איריס אליה

      עוד לפני השיר, אני מתפעלת מהקונספט. מלא השראה. וגם השיר חזק אש, כמו בשורות שציטטה תלמה. מחכה להמשך.

    • אמיר אור

      נכון, תלמה, רק שכאן האש היא גם אש האסון שהופכת לספר – סדום ואטלנטיס שנהפכו ברעש אדמה והתפרצות געש.
      הצירוף של איקרוס ופאיטון, שייך לאותו היבריס תמים, ואילו ההיבריס של אטלנטיס וסדום פחות תמים כמובן. המבט הוא היסטורי – והתם מייצג אבטיפוס לבני סוגו.

  3. הי אמיר, קראתי את השיר והמלכתי אותו בעיני עצמי לשיר הכי מיוחד שלך שקראתי.
    את רוב השירים שלך אני אוהבת, אבל כשקראתי את השיר הזה פתאום הבנתי למה אני תמיד חושבת שאתה מקדים את זמנך בשירה.
    ולא התישבתי כאן על יד המחשב חלילה להביך אותך, כי לומר דברים כאלה בלי להסביר, זה כמו שגיורא טען בלשונו השגית נהורה, ממש עוררתי חומר למחשבה.
    אז אינני יודעת אם אצליח להסביר את דבריי, ולא חושבת שאני הולכת לככב במחשבות יותר מחצי דקה, אבל אנסה.
    לא פעם יצא שכתבתי שאני אוהבת לקרוא שירים שיש בהם יותר מאפשרות קריאה אחת.
    אלו שירים שאפשר לחזור אליהם עוד ועוד וכל פעם עוד רובד נפתח להבנה, וכך שיר בשבילי הוא כמו משחק בבובה רוסית.
    השיר הזה, הוא השיר היחיד שקראתי, שתוך כדי קריאה, אני שומעת את כל הקריאות, וקולטת שכולם מתחברות לקריאה אחת. כלומר זה לא הקריאה הזו או ההיא, אלא כולן ביחד, והמפתח אליהן הוא אטלנטיס.
    כמובן שאני לא יודעת מספיק, לא על אטלנטיס, לא על מעמד הר סיני, לא על אליהו הנביא ולא על איקרוס, כך שכשקראתי את השיר בפעם הראשונה יצא שמצד אחד הבנתי שכולם בשיר, אבל לא הבנתי איך יתכן שאני מרגישה שכולם מתקיימים בשיר בבת אחת.
    קריאה קצרה בגוגל ירום הודו, השלימה לי את המידע המידעי החסר, ומאמר של אישה אחת שדברה עם חוצן משרידי אטלנטיס האבודה, שהסביר גם את התנ"ך וגם את המיתולוגיה היוונית, יצר מצב, שבעזרתו האדיבה של אותו חוצן קטן נחמד, הצלחתי לקרוא את השיר באופן כזה ש…לשם הסברתו אני צריכה את הדימוי הבא: כמו שעין אחת רואה שמאלה ועין שניה רואה ימינה ובעזרת סנכרון עצבי כלשהו במקום לראות שניים יש לנו ראיה אחת, כך קרה שהמוח שלי הצליח לקרוא כמה קריאות ולראות אותם אחד.
    הבעיה הרצינית היא, לקרוא את מה שכתבתי ולשמוע את עצמי, אפילו אני שואלת את עצמי אם לא התבלבלתי בכדורים היום:) ובכל זאת, מה יותר מתאים לי להוכיח ששיריך מקדימים את זמנם אם לא לגלות שחוצן כבר ידע את זה קודם.
    לסיום, לא מצפה שעכשיו גיורא יזכה להארה ואני בטח אזכה להערה (עוקצנית) ממנו, אבל הבטחתי לעצמי לנסות לכתוב את מה שחוויתי מהשיר, וגם שידעתי שיצא לי הזוי,אז חייכתי לעצמי כי מה לעשות? ככה זה נשמע כנראה כשמקדימים את הזמן כשהזמן עצמו לא התקדם.
    (זהו, מעניין אם בהוראות היה כתוב: 'לא ליטול תרופה זו בסמוך לקריאת שיר, אם אתה חש בתופעות לוואי קשות כמו התלהבות, התרגשות, ושמחה, פנה בדחיפות לרופא:)

    • סיגל,
      הרסת אותי מצחוק עכשיו.

      קודם כל חוצנים זה אחלה עם שבעולם, אבל לא ספרת מה גילה לך החוצן.
      אני מבינה שקראת את השיר והבנת, אבל לא כתבת מה הבנת, חוץ מן העובדה שאמיר מקדים את זמנו?

      את יודעת, הרצאה משלי לגבי להקדים את זמנו.
      אליעזר וינרב כתב שני כרכים אדירים על קריאת ההסטוריה בגלל ההקדמה של הזמן.
      הוא התבסס על שתי תורות עיקריות
      האחת 1. תורת הכינון
      2. תורת הגילוי

      ואסביר, לפי תורת הכינון, אנחנו לוקחים מסמכים, תמונות, ספרים, תעודות היסטוריות, אוספים את כולם ומכוננים מספרים את ההיסטוריה.

      במקרה הזה, בואי ניקח את זך, אהובו של גיורא, את וולך, את רביקוביץ, את חזי לקסקלי, אפשר את אבידן וכל מי שתרצי
      משווים בין השירים, ביוגראפיות, אינטרפרציות ומגיעים למסקנות
      במקרה שלך, האם אמיר הקדים את זמנו או לא?

      במקרה השני, אנחנו מגלים את ההיסטוריה.
      לוקחים ארועים היסטוריים, בעבר, בהווה, נבואות לעתיד, את אותם הספרים כמו מקודם, כמו גם משווה בין ביקורות למיניהן ומנסה לגלות. אני לא מספרת את ההיסטוריה, אני מנסה לגלות, האם יכול להיות שיהיה משורר מקביל שיתפתח כמו אמיר אור, האם בעתיד הוא ישפיע, האם שירתו היא נצחית וכו/..

      מה ההבדל: עד היום השתמשו בדרך כלל בשיטת הכינון… מספרים את ההיסטוריה. עכשיו אנחנו מגלים דברים חדשים
      כמו הקביעה שלך (שהיא לא שלי) והיא שאמיר מקדים את זמנו.

      ועכשיו, לרשותך, הדגימי, והוכיחי.

      שלך, בהרבה נאמנות ודגדוג העצבים לעוד חשיבה.
      חוה

      • אגב,
        אני חושבת שאטלנטיס שקעה במים,
        סדום הומטרה על-יד האל, הכל יכול, זה שאמיר מדבר איתו כל כך הרבה על-ידי גפרית, אבנים גדולות, ואש.
        שימי לב – מים ואש.
        השאלה היא אם כדור הארץ מתחמם או לא?
        שוקע או לא?
        וויברטיבי על -ידי רעידות אדמה
        אז באמת אולי הכי בטוח לקנות אדמה על הירח, זה נורא זול. או אולי להמריא באמת לשמש.

        • מתוקה אני יודעת לגמרי שלא הסברתי את החוצן. יש גבול למה שהמוח האנושי של היום מסוגל לתפוס על אחת כמה וכמה שלי. בערך, מדובר באישה שהקדימה את זמנה וכתבה כל מיני מאמרים ותאוריות עד שיום אחד החוצן החליט שהיא מוכנה ובא לשוחח איתה. אז בעצם, הבדיקה שלך לאנשים שהקדימו את זמנם לא תכלול אותה, כי רק בעוד מאתיים שנה אנחנו אמורים לדעת אם החוצן צדק בנאומים שלו.
          אבל לשיטתך, נסיון הקביעה האם שירה תשאר לאורך זמן זה כבר מצריך יכולת ניבוי. לא?
          לפעמים כשאני אומרת ששירה מקדימה את זמנה אני חוששת להעליב, שכן זה נשמע כאילו בזמן ההווה השירה לא נחשבת. וזה לא נכון אז למה אני מתכוונת? לא לכך שהשירה תשאר לאורך זמן. בזה אני בטוחה, כי אלו לא שירים שאדם קורא ואומר לעצמו, יופי קראתי וביי, בתוכם לתחושתי, טמונה צמיחה של משורר, שנראית לעין בכל פעם בזוית אחרת, וזה כיוון שלאורך הזמן גם הקורא נמצא במקומות אחרים, והוא רואה שהשיר מתקדם יחד איתו.
          זה כמו עם התנ"ך. בתחילה מלמדים את הילדים רק את המימד הראשון, בתיכון כבר מלמדים אותם לקרוא לעומק, בישיבה הם כבר עוברים למימד של קבלה ופרדסים, ואז בא החוצן ומוסיף להם את המימד הרביעי.
          בשירים של אמיר זאת החוויה שאני עוברת, כאילו שכל פעם אני מגלה בו עוד מימד, וברור שהתלהבתי לגלות שיש פה יתכנות למימד רביעי. רק שאני עצמי לא נמצאת בשלב התפתחותי כזה כדי לתמוך טענות בדגמאות, וגם ככה בגלל הגדגוג העצבי שעשית לי אני מתחילה לחשוש שהבת שלי עלולה להגיד לי תיכף, אמא תני לקרוא מה את כותבת, ואיזה מבט חומל שהיא תנעץ בי, אבוי:)

          • לסיגל,

            תודה על תגובתך,
            יש לנו סימן ואות מן השמים:

            אם מישהו נכנס למטה והכפיש את אמיר, או ניסה, אז זה סימן לכך שבטוח, אבל בטוח שאמיר הקדים ומקדים את זמנו.

            הבנתי, שהייתה לך חוויה עצבית חזקה, וזה כבר טוב, וחבל שלא הבאת מדברי החוצן לאישה. אני דווקא אוהבת סרטי אימה ומתח.

            טוב, אני אנסה להתחיל לפרש את השיר.
            כמו שתמי ציינה למטה (אגב, יש לי מישהו להכיר לה, ואני לא יודעת אם היא מעוניינת) השיר מתבסס על מיתוסים יווניים. המיתוס של דדלוס ואיקראוס, שבקשו להגיע את השמש. ועיקר העניין שהם נשרפו למות, מכיון שאי אפשר להגיע לשמש אם אין לך כנפיים. (אמיתיות)

            אבל, השיר הזה נכתב מן הפרספקטיבה של ההגדה היהודית אליה הוא מכיל גם מיתוסים יוונים ואחרים, ואזי הוא מאיר את התם (היהודי) באור של תם, כי הוא לא מת בסוף. הוא בוער מגעגוע.
            ומן חווית ההתרוממות על כל מה שהוא עובר בדקך.

            המוטיב של הגעגוע וגם התשוקה מלווה כאן בתחושה של כח, חוויה והתרגשות אירוטיים, הדהירה היא ברבים, לנוכח המראות עבר ואולי הווה.

            ואולם, להפתעתו הרבה, לא גילו לו בסוף, כי חברו לו כנפים מדונג וכי הוא מתמוסס – אבל הוא לא מת. בניגוד למיתוס. ולכן הוא מקובע עד לסוף השיר לנצח כדמות בשיר של תם!!!

            זוהי הפתעת הגילוי של האנושיות, שאנחנו יכולים לנסות להתקרב לשמש, בכל מאודנו ובכל רצונינו. אנחנו יכולים לנסות לדהור לאורך פלאי הבריאה מעלה, מעלה באקסטזה ואולם איננו כאלוהים ולכן, המסע לא יגיע עד תום.

            דווקא בכוונה, איני מתייחסת כאן למילים כאל לוחות הברית, כי המילים אצל אמיר הם תמיד מילים של חוויה, של תעוד ההרגשה ושל השירה. ואולי התרגשות ההמראה היא אנלוגית לזו של כוחות הבריאה וההרס.

            ואולם לא נאמר לנו, לפי התם, כי ככל שננסה להמריא עדין אנחנו בשר ודם ושלא כמו במיתוס התם אינו נשרף, הוא נותר רגע לפני להיות תמה, כי לא ידע על הכוחות ההרסניים של היקום, למרות שהם קיימים.

            ומכאן, שאבינו, מלכנו, ברא אותנו בצלם, ואולם נטל מאיתנו כל כך הרבה מן הסודות ומן הכוחות. רק ההיסטוריה של ההרס מאחורינו, בבכוונה הותיר אותנו עם הגבלה של המעשים שלנו שנשאר תמים ולא נדע עד הסוף את הרע.

            והחכם הוא יודע את הרע.

            יש כאן לדעתי, איזו השתאות של התם, מדוע כוחו כה מוגבל, מדוע לא יידעו אותו לגבי כך,

            ולכך סיגל, החוצן הזה אולי מעיד כמה מעט אנחנו יודעים על הקוסמוס, שזוהי תחושת התם. יש בידיו רק רמזים, שברי דברים ובסיכומו של דבר הוא נותר באי-ידיעה.

            כל מה שנותר מחווית ההתרוממות הנפלאה הזאת היא המילים של השיר שנופלות בדרך והופכות לשיר.

            אז סיגל אולי בגלל זה לא גילית לנו את החוצן ואת דברו, ואולי באמת בגלל החוויה, ואולי עוד תגלי, כאשר הבת שלך, תהיה עסוקה בדברים אחרים.
            ביי. :)

          • תמי קאלי

            חוה למה את מתכוונת?:
            "טוב, אני אנסה להתחיל לפרש את השיר.
            כמו שתמי ציינה למטה (אגב, יש לי מישהו להכיר לה, ואני לא יודעת אם היא מעוניינת)"
            אנא הסבירי.

          • לתמי, פשוטו כמשמעו – יש לי מישהו להכירלך, מכיוון שאת מדברת על מציאה של אהבה, לפעמים, אז אני לא יודעת אם את רוצה או לא

            ואני מקווה שאמיר לא יתרגז.

          • תמי קאלי

            חוה,
            זה די טבעי שאת רוצה לדעת על חיי ותודה על הדאגה.

            מצרפת לך סרטון משעשע:

            http://www.youtube.com/watch?v=otPkk1sUFkI

          • תמי,

            תודה על הסרטון. באמת חמוד לאללה..

            ולא, איני חטטנית, פשוט היה נדמה לי, כאשר בדבריך דברת על גאולה קשרת את זה לאהבה. וחשבתי. למען האמת, איני יודעת אם את נשואה בעושר, או כל אפשרות אחרת. רציתי להכיר לך מישהו חתיך, מכיוון שאז כשרבנו (אם את זוכרת) ראיתי באתר שלך שאת נראיית טוב, מקווה שעדין.

            אז הנה הרווחת מחמאה.

            וחוץ מזה את זוכרת שאמיר עוד חייב לנו
            רומבה לגמרי??? ביום שלישי יש מפגש. מה את אומרת שנסדר לו פרטנרית או שיש לו.
            מישהי שיודעת לרקוד רומבה, ומכיוון שהגליון הזה מדבר על זוגיות – שיקריא שיר וידגים אותו בריקוד רומבה מקצבי, אירוטי וסקסי. ונראה אם יפה כותב, יפה גם מקיים!!!!

            אז מה את אומרת
            ומה איתך אמיר – מוכן לחולל לפני כל המוזמנים שלך רומבה.
            כמובן שנספק הסבר מטרים.

            שלך, תמי, חוה
            ולאמיר, ראה הוזהרת.

          • תמי קאלי

            חוה, אני מבקשת שלא תחתמי בשמי, אין לי רצון לקחת חלק בשטויות שלך שלא קשורות לשירה.

            מצרפת קישור על אטלנטיס של גילה בויום.
            http://www.helix-network.net/oryada/on-atlantis.htm

          • לתמי,

            לא חתמתי בשמך.

            אולי התכוונתי שלך תמי,
            חוה.

            ואין לי שום כוונה לא לדבר בשמך וגם לא לחתום בשמי.
            ובדרך כלל איני מדברת שטויות.

          • תמי קאלי

            חוה את שוכחת שזה מחשב ועל כן זה נראה שלךָ או שלךְ במשמעות שונה…:)
            את צודקת שלא כל מה שאת כותבת זה שטויות כי אני קוראת אותך ולעיתים מעניין. ברגע שאת גולשת לפסים אישיים וחוצה את גבולות הפרטיות שלי זה מעצבן. ואת הרי לא רוצה בכך, הבנתי…

          • כאשר את כותבת אלי בשפה כל כך בוטה וזה מתחלק לך, וזו איני הפעם הראשונה, דעתי אינה מעוניינת כרגע בכל מיני הבלים מיסטיים של הני-אכג/ וכל שאר מרעין בישין שאת מתעסקת עימו.

            אם מחוץ לשירה אני מדברת שטויות, הרי שבשירה לפחות יוצאים לי דברים חכמים. מה שפעמים רבות אני איני יכולה לומר על התובנות שלך. אני רואה שותקת ומדלגת הלאה.

            מה אני חושבת על יכולותיך התבונויות, ישאר בינתיים ביני לבין עצמי.

            נפלת איתי כבר פעם אחת, ושוב את מועדת. בסך הכל רציתי לגשת אליך ממקום של רצון טוב, אבל כנראה שיש לך קשיים בתקשורת בינאנושית.

            אולי יש כאלה שיש להם את הסבלנות אליך.
            לי בפירוש לא.
            חוה

          • חוה ותמי, אולי בעזרתי אם תתירו לי כאדם שלישי, תוכלו לראות מה קרה כאן.
            חוה את התכוונת להציע לתמי שידוך. יופי של כוונה אבל שני דברים: א'-מאיפה לדעת אם היא פנויה? ב'- אתן לא מכירות והיא לא יכולה להתייחס לזה באופן החברי שהתכוונת אליו.
            וחוץ מזה הכנסת את זה ככה בין השורות יחד עם הסבר השיר שזה יצא לא כזה מתאים.
            ובהמשך ההתכתבות שלך סיימת: שלך תמי ואחר כך חתמת חוה. וזה נשמע קצת כמו פניה לאמיר בשפ שתיכן: שלך תמי וחוה.
            אז תמי לא אהבה שוב. את גם לא התכוונת והיא הסבירה לך שבלי ניקוד קורה שטועים.
            מספיק היה להבין את אי ההבנה ולהמשיך הלאה ובטח ובטח ללמוד מזה, שיש מקומות להציע בהן הצעות חברות, הצעות שידוכים, הצעות נישואים והצעות למכירה דירה. אבל הבלוג של אמיר כך נראה לי הוא מקום להצעות לקריאת שיר:)
            אז יאללה בנות יקרות, שאת שתיכן אני אוהבת לקרוא, בשיר לדעתי אין מי צודק יותר בקריאה או חכם יותר בקריאה. יש רצון לקרוא ולהסביר מה עשה לנו השיר. ואנחנו שווים בכך שכולנו בני אדם ולא כל אחד צריך לאהוב כל מה שאחר חושב או אומר, אבל כבוד בסיסי זה לכבד את דעתו של האחר, גם אם היא שונה מדעה אישית זו או אחרת.
            ומהצד זה קל לקרוא שסתם קרתה ביניכן אי הבנה אבל גם קל לראות שבקצב הזה תיכף יתחילו הציפורניים. וממה? מכוונות טובות שאינן במקומן. לא חבל?

          • הי תמי, גילה בוים זו בדיוק האישה של החוצנים!
            לא זכרתי את שמה וזה מאמר שונה, אבל אקרא אותו ואראה אם זה מכתיבתה טרום פגישותיה עם מר חוצן.

          • זה מאוד פשוט חוה, אם אני אכתוב את כל מה שקראתי זה יפיל את הפוסט.
            עד היום פרשתי את כל סוגי הקריאות בנפרד, בשיר הזה הן ברורות ולי רק נותר לעקוב אחרי התגובות שכאן ולהנהן. אולם עכשיו, משהחלטתי לדבוק בתאוריית החוצנים החביבה, יקח לי זמן להפוך את מה שקראתי להסבר שיר.
            מה גם שאני רוצה לחכות ולראות את יתר השירים כדי לנסות לכרוך אותם להסבר חוצני מוחץ אחד :)

          • אמיר אור

            חוה, זו קריאה מעניינת ביותר על ציר ההיבריס (שכפי שהבינו גם אחרים כאן, הוא הציר המרכזי פה).
            חושב שהנוצות והדונג ניתנים להתפרש בדיוק כפי שפירשת, אבל יש מקום גם למובן ההפוך, שזהו סוד שיש בו הצלה. ומדובר רק הייצוג של הכנפיים, או על תחליף.
            ההתלהבות והתעוזה, הסקרנות והמעוף הם סגולותיו של התם. גם בתוך הקטסטרופה, גם כשהוא תלוי על פני תהום והאש מתקרבת, טיפת דבש אחת די בה כדי לעשות את כל הרפתקת החיים לשווה.

    • אמיר אור

      :)))
      סיגל, מבחינתי אני לגמרי בזמן שלי, אבל לאור זה שלא פעם ראיתי שדברים דומים למה שעשיתי עשר שנים ויותר אחורה זוכה למחיאות כפיים, אולי יש בזה משהו :) והחוצן שלך, האם הוא גילה שהדונג והנוצות הצילו אותו במעופו או נמסו וקברו אותו?

      • זו בדיוק הנקודה, לא? –
        מחזוריות עוף החול של השלמים בתשוקתם הלאה.

      • ראשית אמיר זה לא החוצן שלי אלא של אישה אחרת ביותר.
        עכשיו, לא רק שאין לו בעיה של מודעות עצמית ולו היו לו נוצות מודבקות בדונג היה זוכר לעוף רק באמצע כי קרוב מידי למים הנוצות ירטבו וקרוב מידי לשמש הדונג ימס, אלא שבכלל הוא שייך לעולם שמתעסק בחומרים אחרים. ותראה מה קרה בגללו ובגלל החברים שלו לאטלנטיס, הם הביאו חומר אסור לארץ שיעזור להם להכנס לצאת מהגוף בקלות, והייתה דליפה במיכל וכל אטלנטיס נהייתה פומפיי.
        אז אתה לא חושב שמדובר בכתיבה שמקדימה את זמנה, חכה עד שהחוצן יקרא את שיריך, ויופיע אצלך בחלון, אז נראה מה תחשוב:)

        • אמיר אור

          מי יודע, אולי החוצן הזה הוא אני. לעוף באמצע זה בדיוק ההפך מרוחו של התם. לא חם לא קר, לא בהתלהבות, רק בזהירות. לכן אחרי התם יבוא החכם בדיוק עם דרך האמצע שלו.

          • נו כן, לא טענתי שהשיר נכתב על חוצן. אלא דרך הידע שיש רק לחוצנים.
            חוצן מספר על תם.
            והלוא מדובר על והגדת לבנך לא?
            אז הוא האב ואנחנו הבנים והוא "מגיד" לנו את ההגדה.
            בינתיים לתם, הקריאה שלי מתאימה ואני לא מטיילת איתה בשיר, אלא מאלצת את עצמי לחכות לשאר השירים. כי לדעתי, תאוריה צריכה להתאים לכל הנתונים, אם היא רוצה להיות שווה משהו בכלל.

  4. תמי קאלי

    זה נסיון תמים שלי להבין את השיר:
    תָּם מה הוא אומר:
    מה זֹאת?, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: 'בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים'".
    לאדם כזה צריך לספר את הסיפור כפי יכולתו, כפי הבנתו, לאט..:)
    הוא עדיין לא כל כך חכם- לכן כולנו "מִסְתַּפְּקִים בַּלֹּא מַסְפִּיק"
    עסוקים ב"עוד" החומרי, שממילא לא נצליח לאחוז, ואין לנו כלל צורך בשפע, בהשתוקקות הזו, שלא יודעת שובע כשהרעב במקום אחר…
    הליוס, אל השמש שנסע במרכבת השמש על פני השמים, מביט על כל מה שנעשה על האדמה…בנו של הליוס קיבל את המרכבה ואיבד שליטה בסוסים, כמעט שרף את הארץ, גם אנחנו בני בנים משחיתי ארץ עד שזיאוס או כל אבי אלים אחר שיבוא וישליט בנו סדר, וניפול ארצה, ונקום וניפול שוב ונעבוד את הטפל ונפנה עורף לעיקר ויחרב הבית.
    כמו אליהו הצדיק שהעדיף להאסף השמיימה- בסערה, לברוח מכאן, ואחר האש קול דממה דקה.
    תרבות אטלנטיס בעלת העוצמה, ביקשה להשתלט על העולם כולו ולא הצליחה לגבור אפילו על אתונה לבדה. אטלנטיס האי האגדי באוקיינוס האטלנטי (שנזכר לראשונה בדיווח, מיתוס של אפלטון, על שאטלנטיס שקעה 9,000 שנה לפני זמנו) נבלע ברעש אדמה, בלבת אש.
    "שִׁכּוֹרֵי אֲוִיר" "מַרְפִּים מֵרֶסֶן" וחוטאים בהיבריס, פוגשים באל למחצה-פאן, ואז נבהלים ממה שקורה ומיד משמיעים קולות קינה ונהי- "פּוֹרְשִׂים כַּפַּיִם מִשְׁתָּאוֹת".
    כך קרה כבר אז, בעבר, בנפילה מגן עדן- יש בנו פליאה על העונש ולא על החטא.
    סדום אף היא חרבה באש ונותר רק אפר- רק אישה אחת, אישה מביטה במה שקרה שם ואנחנו מזמן שכחנו.
    במלחמה הזו לא נותר שריד, מלבד גשם מילים של הגורל, מלים כבדות כמו האבנים במלחמת ההשרדות של זיאוס ואחיו ההקאטונכיירים, והקיקלופים שחישלו את הברק והרעם לעזרתו במלחמה בטיטאנים. מה שאומר שזיאוס גם תם: רב- עוצמה אך לא כל-יכול, פיקח, אבל לא כל-יודע…ואין שמירת צדק ואין חוק גם בעולם של זיאוס…
    מילים, מילים שנפלו מהשמים ונחתו ונכתבו בספר הספרים, על לוחות הברית, שגם הפכו לספר זיכרונות – פעם היה ללוחות תוקף, אבל זה היה אז. היום אין למילים ההן אפילו משמעות מלבד הזיכרון. גם אלוהים תמים כשחושב שנשמור אחר ההדרכה שלו בכתובים……. ולכן מה שהיה הוא שיהיה…
    החורבן היה ויהיה שוב עד לתקומה בעולם החדש. כי ימי התֹם לא חלפו כלל, אנחנו עדיין לא חכמים. מאכֹלת אש היוהרה הגביה את המרכבה ועל כן גובה הנפילה כה נורא.
    חשבנו בתמימות ללכת אחר האהבה כי שמענו את "קריאת האהבה" אולי אחר קולן של המוזות.
    אבל דבר כבר לא יועיל לנו, דונג שמדביק נוצות על ידיים, לא כנפיים, לא.
    ולא דבש על שפתיים, המבקשות בלשון קדושה- תקומה, ישועה ממי שיושב איי-שם וצוחק עלינו?!…
    אפילו להתרומם מעט מעל עצמנו, לשרוד לא נצליח…

    • אמיר אור

      תמי, קריאה מרתקת, ותוכחה קשה מצאת בה. ואכן התם עומד פה נוכח היסטוריה אנושית ארוכה של הרס והיבריס.
      נכון, פאיתון עם סוסי השמש פה, ואיקרוס וכל אשר מנית.
      רק את צד האור שב'תם' הייתי רוצה להוסיף – את השלמות שלו בתשוקתו המתמדת הלאה אל העוד(ושמא ה"עוד" הזה הוא מעבר לחומר) או את "קריאת האהבה" שהוא שומע עדיין.

  5. בהקשר הזה אני מעדיף את בוקובסקי.
    בלי כל הניימדרופינג המיתי, היומרני, המחשיב עצמו יותר ממה שניתן על ידי קורא ממוצע להחשיב אותו.

    • אמיר אור

      אביה, את מוזמנת תמיד לבוקובסקי, ויפה שהראית את הדלת לכל החבורה היומרנית הזאת – אודן, ברודסקי, שיקספיר וכו' – עם הניימדרופינג המיתי המתיימר שלהם.
      חושב שלהגיד איקרוס זה כמו להגיד אבשלום, אבל אולי אני טועה.

  6. היי אמיר
    אתה אלוף…
    איך אתה מוביל את השיר… עד הסוף שהוא נטוע בתוכינו הרצון לעוף… הרי היה לו חלום גדול אך התמימות…
    השיר שלך מזכיר לי שאסור לאבד את התמימות.
    להתראות טובה

  7. חני ליבנה

    האש ששרפה הפכה למילים, אהבתי את תמונת מעוף התם הרוצה להגביה עוף, ואת הדונג והנוצות שהם בעיני השיר.

    • אמיר אור

      איזו מחשבה מרעננת, חני, שהשיר הוא הדונג והנוצות (כנפים מלאכותיות, תחליפיות) שבעזרתם אפשר גם אפשר לעוף, לטוב או לרע.

  8. תמי כץ לוריא

    אמיר
    מאד מאד יפה

  9. אהוד פדרמן

    אמיר, אפשר להעריך מתוך דברי ההקדמה לשיר על רצון להעביר, לנו הקוראים, מסר שקשור לכאן ועכשיו ולהמצאותנו לפי הנאמר, בעיצומם של ימי פומפיי האחרונים.
    אלא שלדעתי השימוש במיתוסים זרים מרחיק את השיר ממטרתו זו (אם אכן קלעה הערכתי למטרתו – בעת כתיבתו או בדיעבד) ולא די בשימוש בכותרת 'תם' המחברת את השיר למיתוס ה'עם-ישראלי' של יציאת מצרים כדי לעשות את המלאכה.
    בקיצור, ללא ההקדמה היה לי קשה לעשות את החיבור שנראה לי שאתה מבקש לעשות

    • הי אהוד, לדעתי כותרת היא עוד שורה בשיר. לפעמים רואה שכותרות חוזרות על משהו שנמצא כבר בשיר וחושבת שהיא מיותרת כי כבר אומרים אותה בשיר. ולפעמים יש חזרות בשיר שיוצרות הדגש למסר וזה מתאים שאותו הדגש ירשם גם ככותרת. וכך בעצם נושא הכותרות הוא לא עניין של מה בכך, ולדעתי זה דבר שבוחרים בסוף השיר.
      לכותרת שכאן לדעתי אי אפשר להתייחס מספיק לעומק כי מדובר על כנגד ארבעה, וחסרים כאן שלושה. מה גם שאמיר התחיל בתם ואני בטוחה שזה לא סתם. רק שבשביל כל התשובות האלה בניגוד לשירים אחרים שלקוחים מתוך מחזור, כאן חייבים לקרוא את כל הארבעה. אז אתה צודק שללא הקדמה החיבור קשה, אבל אם השירים יצליחו לעשות את החיבור הנדרש, זה רק לאחר שנקרא את כולם.

    • לאהוד,

      מכיון שכל הארבעה כבר מצויים בספר יום ואפשר לקרוא אותם, הרי שהכותרת אינה תם אלא ארבעה הבנים בהם דברה ההגדה: חכם, רשע, תם וזה שאינו יודע לשאול.

      חלק מהמחרוזת חוזרת פעם נוספת ואת השיר למורת רוחו של אמיר "תם" השני הבאתי למעלה.

      מעבר לזה צריך קצת להכיר את דעתו של אמיר על "המיתוס" העברי, כדי להבין את מלוא מרחב השיר.

      מעבר לזה זוהי שירה
      והשאר שאמיר יסביר לך.
      חוה

    • אמיר אור

      אהוד, צר לי שדברי ההקדמה שלי הטעו.
      הכאן ועכשיו שאליו כיוונתי בשיר הוא אוניברסלי, והוא אקזיסטנציאלי יותר מאשר פוליטי.
      במלים אחרות, הכיוון הוא הפוך: רובו של הספר הזה, "יום" נוטל אמנם את המפתח שלו מסידור התפילה היהודי, אבל אינו מכוון למיתוס העם-ישראלי אלא מבקש להציג את סדר החיים של הסידור והמיתוס היהודי כמטפורה לעניין הכל-אנושי.

      • לאמיר,

        מילים יפות מאוד כתבת, אבל אתה קצת ממעיט מן השיר, ואתה ממעיט גם מערכו, כאשר אינך מאפשר את פרושו עד תום. ולפרש עד תום זוהי פעולה בלתי אפשרית. תמיד תהיה עוד פרשנות נוספת, כשם שהתמונה הנעה הזאת שציירת בשיר עושה.

        למה אני מתכוונת.
        תנופת המעוף – היא אכן מופיעה בשיר. ואולם המיתוס של איקרוס ככללו מציע מטאפורה למעוף הכתיבה של השירה והספרות ככלל.

        דהיינו מנינו פעמים מעוף. ואולם איקרוס במעופו, לעולם לא יחדל לעוף. מדוע, אפשר להשתמש, כפי שעשית אתה כאשר אתה מבקיע מתוך השיר תמונה. התמונה היא נצחית (אם עדין יש איזו תקווה למין האנושי). תרשה לי להכניס לכאן את וולטר בניימין שדיבר על השיעתוק עוד לפני השכפול.

        אז נניח שהשיר מצייר תמונה של מעוף, כמעוף וככתיבה של שירה, או של עשרת הדברות או כל טקטס בעל משמעות אחר. הרי שכל קריאה נוספת על ציר הזמן היא שיעתוק של השיר הן על הדף, והן על ידי כותבים שונים.

        זהו שיעתוק של דדלוס שעף/טס אל השמש לכוד בתוך השיר ובתוך התמונה לנצח. מביט בידיו ורואה ביחד עם הקוראים את הדונג ותמה?

        עד כאן אפשר אולי להסביר, מדוע אתה רואה את תמונת השיר או השיר עצמו כחזון או חזיון אקזיסטנציאליסטי?

        אבל, ויש כאן אבל גדול, וכאן אנחנו מדלגים ברשותך אל הפוסט-מ. שאהוב עליך כל כך, ואנחנו מבינים למעשה, שכל יצירה של אמנות היא אקט פוליטי – למה הכוונה, אקט שחותר להגיד אמירה, שחותרת נגד תפיסת המציאות הקיימת.

        ככלל זהו תפקידה של האמנות והפילוסופיה אם תרצה או לא תרצה. אנחנו, כלומר, לא רק מייצגים מציאות, אלא אנחנו יוצרים הבנייה חדשה של המציאות (יפה המילה הזאת רקונסטרוקציה), אבל זה כדי שתראה שאני יודעת.

        ונחזור למה שאני אומרת. ברגע שהשיר מציע חלופה למציאות הקיימת, וכך למעשה כל הקובץ "יום" שגם בערכו, לעניות דעתי, אתה ממעיט הרי שיש במעשה האמנות שלך אקט פוליטי, כזה שמעורר לתהייה ולשינוי המציאות בעיקר זו החברתית. אבל גם כל שדה רפרור של משמעות אחרת.

        ולמה הכוונה. הקובץ יום מתריס נגד אמירת התפילות כהלכתן ומציע סגנון אישי יותר ליחיד באשר הוא יחיד. עוד הוא מתריס כנגד עדריות כלשהי. עוד הוא מתריס כנגד הנדודים, וכלי הגולה אשר לקחנו שהביאו את כולנו לבסוף אל לשנה הבאה בירושלים הבנוייה. שהיא הרי ממהות ספר ההגדה.

        למה אני מתכוונת, והרי זה לא נמצא בשיר, אלא בקובץ יום, ראה מה עשו לעדות המזרח שהביאו אותם לארץ, נטלו מהן כל סמלי תרבות שהן ריססו אותם בפליטים למיניהם. תוך שהם מנצלים את אותה התפילה של לירושלים הבנויה בשנה הבאה. הנציחו אותם במעברות ובכלל לקח זמן עד שהכניסו אותם לתוך המרכז של החברה הישראלית. הרבה בשל סופרים ומשוררים כמו סמי מיכאל, ושירים כמו שיר זוהרה אלפסיה, (ברחו לי השמות עכשיו).

        כל זה היה להמחשה, ובוא נחזור לשיר עצמו. מה האמירה הפוליטית בעצם שהשיר הספציפי הזה אומר. אתה כבר יכול לנחש, הלא כן – ובכן זהו כל מה שנאמר כבר לעיל ועוד תגובות כמוL
        הנעים אנחנו בין אמונה לבין הכרה שהאל נמצא כל כך רחוק שאינו שומע עלינו ואפילו לא יודע עלינו. אם הוא קיים בכלל.
        או כדברי תמי, שהאל צוחק עלינו,
        או כדברי שהמחווה הזאת של פריסת הידיים היא כל כך אוטומטית, בלי שעצרנו לשאול, כמו שאתה שואל מיהו. האם הוא בעל, האם האל הזה הוא אל נקמות או אל מלחמות ונלכדנו בתוך המיתוס הכנעני, העברי, המצרי או כל סיפור בריאה שיש בו אל אחר.

        מבין למה אני מתכוונת.

        עכשיו אעצור כאן, ואתמהה?
        תגיד אמיר, אתה חושב שכאשר יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל ואחרים ביבנה חיברו את ההגדה הם חלמו אי פעם שנטוס במטוסים?
        ואולי באמצעות התיאוריה של איינשטיין נעבור את מהירות האור ואז נפגוש את החוצנים של סיגל.

        האם ההגדה אז היתה משתנה.

        ולסיום אני מבקשת הנח לתנופת השיר אשר העלית והנח לו להמריא מעלה, מעלה, ובתנועה זאת של נסיקה ותהיה נניח אותו במלוא יפיו על מילותיו הנאדרות.

        ולמה נאדרות, כי זה מה שניסית לעשות בקובץ "יום" הלא כן?

        כמו שנאמר הנח לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים אני אומרת לך:

        אתה היוצר הנח לשיר שלך באשר הוא שיר ובתוכו גם לנו הקוראים?

        תודה על הסבלנות
        חוה

  10. מיותר לציין שהשיר הוא סונט?

    • נראה לי גיורא שהסבר של שיר מהבחינה הזאת של מבנה, משקל ומצלול הוא הצד החזק שלך ומכיון שלא למדתי עליו קורה שכשמדברים על שיר מהבחינות האלה (דוגמאת זך), אם אין בשיר מעבר לזה אני לא מתלהבת. אבל מכיוון שאם שמת לב מהשירים של אמיר אני כן מתלהבת אז שום דבר לא מיותר וכל מה שאתה יכול לספר על השיר מהבחינה הטכנית בעיניי יהיה תוספת מרתקת.
      (אם אתה קורא את הנכתב כאן עם קוצים, אתה מוזמן להסירם, כי אני ממש נחמדה ובאמת אשמח לקרוא מה שתכתוב).

      • לגיורא,איפה מתחבאים הקוצים?
      • את יודעת מה סיגל,
        בא לי לצטט לך שיר של זך. תקראי ותשפטי:

        לא עוד נדודים

        ברוח העולה מן הרחוב
        יצוק סוד. לא עוד
        נדודים. קולות קוראים אלי
        בתחנונים: לא עוד נדודים. דמעות
        בעיני העצים. האם נדים
        כך רק למשבתי ושמא
        גם לאחרים, לכל איש נכרי

        בערב בשובו לביתו.
        לא עוד נדודים, צורחת
        באזניו אשתו, ילדיו הנדהמים
        נאחזים בקרנות השלחן
        כבקרנות מזבח. מן הקירות
        עולה ריח שרפה נוראה
        וכליון. לא עוד נדודים,

        מצווח האיש המסכן עצמו,
        ראשו עליו כגלגל. דבר מה נפל
        והוא גוחן כמו להרים.
        דבר-מה הומה בו והוא חש דברים
        אימים, נשכחים
        בחוץ הירח מתפלש באורו
        כמו איש דמים.
        עכשיו גם הוא כבר צורח
        ומכל עבר עונים:
        איש טפל, איש יסורים,
        לא עוד נדודים.

        מתוך "כל החלב והדבש" הוצאת עם עובד, 2002, עמ' 100.

        מדוע בחרתי להביא את השיר הזה דווקא. אני אוהבת אותו, הוא נוגע בי, ויש בו עצמות מאוד חזקות.
        השיר מן הנושא די קרוב לנושאים בהם עוסק גם אמיר. בספר יום יש לו שיר ארוך שנקרא "השיירה" הזמנים הם אחרים. אבל תפיסת הנדודים היא עצמתית אצל שניהם.

        אחד החידושים של זך הוא המקומות בהם מופיעים הפסיקים והנקודות. כך יכולות שורות להמשך משורה לשורה ואפילו מבית לבית – כאשר יש פסיק בסוף בית אחד והשורה נמשכת לאחר מכן. מיקום הנקודה, כמובן בא להדגיש את המילה האחרונה, שהיא יכולה להיות גם המילה, שפותחת שורה.

        גיורא אולי יסביר לך את זה יותר טוב. אבל אני רק רציתי להראות לך, שגם שיריו של זך יכולים להיות טובים מאוד.

        פעם הוא נחשב בעיני לקשה להבנה. היום, כאשר אני קוראת את אמיר אני מדלגת בשיריו של זך משיר לשיר.

        אז ככה, אני מקווה שתקראי את השיר, תתייעצי אם את צריכה עם החוצן שלך – אבל ההתייעצות קצרה. ואני מקוה שאגב פסח, וימי פומפי האחרונים גם לאמיר לא יהיה אכפת שהבאתי את השיר.

        קריאה נעימה
        חוה

        • יפה שיר היהודי הנודד, אבל הנה מאמר שהתחברתי אליו יותר:
          http://www.haaretz.co.il/hasite/pages
          /ShArt.jhtml?itemNo=1081518

          לא חושבת שכדאי שנמשיך להתעסק בזך אלא אם אמיר יגיד שזה בסדר מצידו.
          (בכל זאת חוה, אנחנו מרגישות כמו בבית, אבל זה לא הבית שלנו:)

          • לסיגלי שלום,

            ובכן, יום חדש. אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב, וגם קדחת השחת נעלמה אצלך. בעזרת תרופות ואולי שינה.

            קראתי את המאמר שצירפת לכאן, המאמר הוא מאוד שיפוטי לגבי זך. אבל מכיוון ששתינו נמצאות בבלוג של אמיר ואת זה אני לא שוכחת. אתייחס לזך תדיר בהשוואה לאמיר, ולא כחיטוט בחיי שניהם, לבל אכעיס את אמיר, ששוב נעלם לנו, והוא מגיב על דרך רפרופים כמו נשיקה עם הריסים שלו על לחי קוראיו.

            פגשתי את זך, ואני חושבת שגם כתבתי את זה. הייתי נשואה, למדתי שנה בחיפה והתאהבתי בו עד למאוד – רק לשנה. כאשר יצאו מאמרים שלו דברו תמיד על הביוגראפיות שלו, כעל כאלה שרצופות בסבל ובאי היענות המציאות אליו.

            זך הוא אדם רגיש ביותר לכל קרן שמש חולפת על פניך בשעות של דמדומים. ובשל רגישותו הרבה כנראה ברח לטיפה המרה.

            גם אמיר הוא מאוד רגיש וגם אמיר שותה, ואני מניחה שלאמיר לא תמיד היה קל. אבל אמיר, נדמה לי עם כל הסבל חווה את כל חייו כהרפתקאה אחת גדולה. הוא נסע, והוא עשה דברים יוצאי דופן וכאשר חש סבל צלח את הסבל דרכו. חש אותו בכל רמח אבריו ולא חיפש פתחי מילוט. אמיר מסוגל , כך נדמה לי, לעמוד בחוויה. כל חוויה. השתייה אינה פתח מילוט, אלא חבר נלווה.

            מה אני מנסה להגיד שאמיר הרשה לעצמו להרגיש. הוא לא כל כך מראה את זה כלפי חוץ, אבל מרגישים את זה היטב בשיריו.

            זך פחד מן הרגש, אין זה אומר שאין בשיריו רגש, אבל הרגש היה עבורו אולי תענוג שלא היה יכול להרשות לעצמו ולכן סימם עצמו במשקה על לשד עצמותיו, ובתוך הפוזה שלו תמיד אפשר היה להרגיש את הכאב שלו, את המרירות שלו, את הנסוגות שלו ואת הצורך להראות דברים אחרים מאשר מי הוא היה באמת. גם ההכרה המוקדמת בו חייבה אותו.

            אמיר, לעניות דעתי, חווה את הרגש, צולח אותו ומגיש אותו לקוראים – גם במילים, אבל הוא מביע אותו וזו הסיבה שאני ואת יכולים כל כך להתרגש משיריו של אמיר.

            אמיר אינו בורח, הוא חווה כל דבר פיזית, נפשית, רגשות, שכלית ומאוד אינטלקטואלית. וזה היתרון שלו. נכון לנקודת מבט זו של קורות הימים.

            וחוץ מזה, אני בשום אופן לא מוכנה שיקראו לנו תרנגולות של אמיר אור. אנחנו צבא של אמזונות בעלי דעה משלנו – ומעשה בחירה משלנו. ואם אנחנו כאן הרי זה ברצון רב ובהסכמה מלאה.

            שלך, חוה, סיגלי
            ובכוונה חתמתי כך.
            ותודה.

          • לאמיר ולסיגל,

            לאמיר, אגיב כאן על תגובתך שלמעלה.
            בסיכומו של דבר עלה לי רעיון בראש, שאפשר לקרוא את השיר על דרך האלגוריה בכלל. עם כל הנושאים שהוא מעלה. התשוקה לעוף, הסקרנות האנושית, עצמת החוויה, השיר והיצירה כמסמנים (סמלניים) של הגבהה אל מחוזות של מילים, של יציאה מן השגרה, של תיעוד החוויה, ושל הישארות באותן הרמות של החוויה החוויה כלשעצמה/החוויה שבכתיבה/קריאה. ובנושא של התם, כמו ילדים אופס עם הילדים האלו אבל זה התם לא? אנחנו מתקרבים אל השמש, מוכנים להישרף ואין לנו אלוהים, כמו שאין בנו מעשים.

            פתאום עלה לי בראש שכל מילה בשיר יכולה להוות סמל. ולאו דווקא לחורבן, מכיוון שבשני המקרים אולי החורבן היה כדי ליצור עולם שהוא יותר טוב, אולי כזה שאפשר להגביה אליו עד השחקים. ועדיין לקפוא באותו הרגע של פריסת ידיים אל היקום. איקרוס הוא סמל, המרכבה היא סמל זאוס/המצרים ועוד, סדום הוא סמל אטלנטיס הוא סמל שדי שנוי במחלוקת על היבשת ששקעה – האם גן העדן הוא אבוד, ולכן טיבו שישקע. גם היחסים בין איקרוס לבין דללדלוס הם סמל ליחסים שבין האב – המנוסה, לבין הבן. אלו הם יחסים טעונים. (אולי מיתוס העקידה אפילו במובן המיסטי ביותר?

            אבל, באמת אם נקח את הקריאה שאיקרוס לא מת באמת אלא הונצח ברגע התקרבותו אל השמש כאשר פורסים כפיים הרי שהיחסים בין האב לבין הבן הופכים להיות יותר טעונים (אם אתה רוצה אתה יכול להכניס את הנצרות – כי ישו לא מת הרי). ואולם ביהדות היחסים בין האב לבין הבן הם חזקים יותר.

            לסיגל,

            שירו של זך לטעמי, אינו עוסק בנדודים אלא דווקא בשואה. אלו הם השריפה וקרנות המזבח.
            מדוע הבאתי את השיר, ואיני יכולה לדבר בשם אמיר, אבל דווקא הבאתי אותו מטעם כבודו של אמיר. ככלל אני בוגרת החוג לספרות השוואתית בבר אילן ונכון שזה הפוסט של אמיר, אבל אפשר לראות כיצד שניהם מאירים את הנושא.

            אמיר, למשל, בשירו "בירה" גם במוזיאון הזמן יש לו שיר על אישה שהתאהבה במאהב הנאצי שלה. נושא השואה טורד גם את אמיר וגם את זך.

            זך הושפע ביותר מעזרא פאונד, וכך גם אמיר. תיאור הירח של זך, די מנכיח עובדה זו.

            ובהזדמנות זו של לפני הפסח. האם, אתה אמיר כועס על שהבאתי כאן את שירו של זך? לדעתי דווקא מתוך ההשוואה יוצאת גדולתו ואולי יותר מכך גדולתך שהתפתחת ממנו והלאה. ועוד זיקות אל השירה העברית.

            סיגל, באמת, אמרת שלא הבנת את זך, כמחווה לכבודך וגם לזה של אמיר הבאתי את השיר.

            מה דעתך, אמיר, שהרי בענייני שירה אנו עסקינן.
            (מצטערת אמיר, אבל כל הרצף של הספר יום נמצא אצלי בזכרון, ולכן גם התקשר לי אבל, שש……
            רק תגיד אם זה מפריע לך, שהבאתי את השיר, כשיר הראה נא את גדלות הנפש שיש בך.

            חוה

          • חוה יקרה, הבנתי ואהבתי את המחווה שלך אבל לא שכחתי שאני אורחת כאן:)
            מצאתי פרסום של אמיר בארועי שלישירה שערב אחד מוקדש לנושא של זך ונראה לי ששם ארגיש יותר נוח להמשיך את הנושא:
            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=14357
            את תגובתי לך אכתוב שם, את באה איתי?

          • סיגל יקרה, נשמה שלי,

            ראשית, רציתי לומר לך שיש לי גם בת גדולה ומאוד מוצלחת. יפה, נשואה, מנהלת גן משלה, ברשיון משרד החינוך, (סיימה תעודת הוראה),מגדלת שני בנים למופת, ומחזיקה בית מסודר, וגם מסודרת כלכלית ועדיין עובדת ומאוד חרוצה. השקעתי בה כמו בבני, תקופות לפרקים. מה זה אומר עלי כאמא, אין לי מושג. כאשר בת אחת היא כזאת והבן השני, טוב… את יודעת. לא יוצא לי לדבר על האמהות שלי.

            אני בת דור שני להורים ניצולי שואה. הדבר הזה טורד את מנוחתי בזמן האחרון יותר ויותר. וזאת דווקא בהקשר של האמירה של אמיר אור
            גם אני לא הרחקתי לכת. ככל שרציתי להיות אחרת ושונה מהורי, ואולי, אפשר לומר ישראלית ולא כזאת שבאה מן הזוועות האלו. כילדה הייתי שומעת מאבי סיפורי שואה וזה היה נורא.

            בצורה כלשהי גורלם עיצב את גורלי, וככל שהתרחקתי, והתחזקתי באותה המידה גם נחלשתי. כמו להם, גם לי לא היתה הזדמנות לבית נורמלי. קשה היה לקבל מהם חום ואהבה, מכיוון שרוב הזמן הם היו מאוד מרוכזים בעצמם בלהשיג את השנים האלה שהלכו להם לאיבוד, אצל אבי את המשפחה שנמחתה, ואצל אמי היו אלו כל שנות ילדותה.

            מן המקום הזה אני מרגישה באופן אישי, שזהו גם אני לא הרחקתי לכת. אני מרגישה שלא היה לי את הזמן, הרבה השקעתי בילדי, הרבה בעבודה הרבה בלימודים, והזמן,… מה אומר לך על הזמן.

            בחיפה אני מאוד מסוגרת. כבר אמרתי את זה. זהו מהפך שלא היה תלוי בי ולאו דווקא לטובה.

            אז אם בבנים דברה תורה בלילות הסדר אני הייתי הבת היחידה – לכל האחיות של אימי נולדו בנים רק. להם היה מותר לטפס על עצים להשתולל ולי היה אסור. אני לא הבנתי למה. הלבישו אותי בשמלה לבנה, נעלי לק חדשות לבנות וכמובן גם הגרבים ורצו כנראה שאני אהיה מן בובה.

            אבל אני לא הבנתי את זה, וכמו שכתבתי פעם. כל מה שעשיתי, לטוב ולרע, הם תמיד פרשו לרע. אני אולי לא הבנתי את הציפיות שלי ממני לשמור על השמלה לבנה, כמו חנלה ושמלת השבת. לחיות כמו בתקופה הוויקטוריאנית, כאשר אחרים יכלו להשתובב כאוות נפשם. כאשר אני חושבת על זה אולי בקושי יכלתי לנשום לידם – כי לאחי תמיד מותר היה לעשות דברים שלי היה אסור כי הוא היה הבן הרי?

            מה אני רוצה לומר לך סיגלי. אני עייפה ואת מקשיבה כל כך מצויין. אולי בגלל זה הבאתי את השיר של נתן זך, כי גם אצלנו בבית היו הקירות מדיפים ריח של שריפה כמו מן הקרמטוריומים שבמחנות ההשמדה והרי זה נורא.

            ובמה ננוחם אם לא בספרות. וכאשר מוצאים בלוג כמו של אמיר אור, הרי זה יפה מפז.
            ועכשיו אני מאוד עייפה, והאקלים כאן אינו מתאים לי. ואולי אני מקטרת, אבל חשבון הנפש הזה כמעט שאינו מרפה ממנו.

            אולי מחר אוכל עוד קצת להתגבה ורק במילים ורק במחשבה. כי באמת אני מאוד עייפה ואני מקווה שתביני.

            אגב, את סרט לבן המועמד לאוסקר ראיתי והוא סרט מזעזע. סרט גרמני ודברו עליו כל היום. אז לילה טוב יקירה, וגם אליך שמורה דעתי והערכתי.
            חוה

          • כל מה שאת כותבת חוה אני קוראת. אתמול והיום הייתי אמנם עם חום וכאבי ראש איומים אבל כאן על יד המחשב יש לי הקלה , מכך שאני יכולה להבין כמה חשובה לך הכתיבה והתקשורת.
            והיחס שלי לשואה לא התעצב מהבית ולא מבית הספר אלא מחברים כמוך שהיו לי לאורך החיים, רק לראות מה שזה עושה לדור ב ולשמוע סיפורים של בית, סיפורים שאמורים להיות חוויות הכי שמחות מהחיים שלנו, חוויות הילדות.
            ולשמוע על ילדים, זה אני תמיד אוהבת, ואני מבינה שגם את החוויה הזאת לא חווית כנפלאה.
            ואז יש את הסרטים שאת רואה, סרט מזעזע, סרט גרמני…אין סכוי שאני אצפה בו, יש מספיק מזה בחיים האמיתיים.
            אני מעדיפה סדרות בילוש ובתי משפט כדגמאת חוק וסדר, הפרקליטים, כוונה פלילית, המפענחת, שומרת סוד (על עדי מדינה באמריקה), וכו'
            לעיתים רחוקות אני רואה סרטים, אבל אם יש לי בחירה בין קומדיה לבין סרט הזר הטוב ביותר, אני אעדיף קומדיה.
            יאללה, כבר מזמן אמרתי לעצמי שמי שחולה מקומו במיטה, הגיע הזמן שלי להקשיב לעצמי:)
            אז ליל מנוחה לך,
            סיגל.

        • הספר "כל החלב והדבש" ראה אור ב-1966.
          ההערה חשובה מפני שזו השנה שראה אור גם ספר מסותיו של זך "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית" (אל"ף) וסדרת מאמריו החשובה ב"הארץ" על שירת שנות ה-50 וה-60.

          • לגיורא,

            תרשה לי להוסיף, גם את ספרו הנפלא של זך "קווי אוויר" שמכיל גם הוא מסות על הספרות העברית.

            ולא אין זה פתח לדיאלוג בינינו, אלא להגיד לך הי תשמע, ככל שאתה יודע – תמיד אפשר לדעת עוד.
            כן, גם על זך וגם על יונה וולך.

          • חווה,
            מסה על "קווי אוויר" כלולה בספר מסותי "מסיבוב כפר-סבא עד אזרחות העולם" שראה אור ב-1991.
            על יונה וולך כתבתי עוד בשנות ה-80ואני מכיר את כל שירתה ואת כל מה שנכתב עליה.
            מכל מקום, תודה על ההצעה.

      • בהערה שלי על שירו של אמיר לא הסתתרו קוצים כלשהם.
        שמחתי לקרוא את שירו בצורה החמורה הזאת, הסונט, שכל הכותב בה צריך להתמודד בחומריו, במקצביו, בחרוזיו עם אוצר של אלפי שירים שנכתבו בצורה הזאת וגם למצוא את מקומו הפרטי, האישי, בתוך המסורת הזאת.
        זה עלה יפה בידיו של אמיר, ועל כך אני שמח.

        • התגובה האחרונה שלי היתה מיועדת לסיגל אך גם לכל מי שירצה לקרוא בה.

          • מסכימה איתך לגמרי גיורא.
            ואתה יודע? אחד הדברים הכי קשים לי בכתיבה זה להכניס את עצמי למסגרת.
            כלומר, אני יכולה לכתוב סונט אבל אז אני עסוקה בספירת הברות, ובדיקת צלילים ושמירה על סדר החריזה, ולא כל מה שאני רוצה להגיד יוצא שם כמו שרציתי. אז בסוף שומעים סונט, אבל לא שומעים סיגל.
            ואצל אמיר לא משנה לאיזו תבנית תכניס אותו תמיד יוצא ממנו הייחוד שלו.
            לא יודעת אם שמת לב אבל יוצא שאומרים לי בבלוגיה שאני צריכה בלוג. הסיבה שאני לא אפתח היא שבסופן של המילים אני אישה מאוד קפדנית. אז נכון שאני יודעת לבטא את עצמי וגם מצאתי לי צליל שדרכו אני יודעת להעביר מילים כשיר לדף, אבל אני לא יודעת לכתוב בתוך מסגרת ולכן אני לא נהנית מתחושת החופש הזו שיש לאמיר, שבקיא בגבולות ונהנה מפריצתן. השירה של היום מתחילה בחופש ונשארת בחופש, או שיש כאלה שלומדים משורר ומחקים אותו. הגדולים בעיני הם אלה שמסוגלים לעשות הכל. והפרגון שלך לאמיר מרגש בעיניי.
            (אגב קוצים…התכוונתי לקוצים שאולי נשלפים אצלך נגדי כשאני פונה אליך, ממש לא התכוונתי שיש קוצים ממך לאמיר, ביניכם תמיד נקראים לעיניי כבוד הדדי והערכה).

  11. חוה, אני חברה שלך גם בלי הצעת חברות:)
    חוץ מזה מה זה משנה קשרים בין אנשים שכותבים כאן שמתקיימים בחוץ? אני מעדיפה להתרכז בשירה כשזה העניין ומנצלת את הזכרון הקצר שלי לשכוח מה שלא קשור לזה. אני כן מתערבת, כאן ובשאר הבלוגים כשרואה קצר תקשורת, ומנסה להציע ראיה מצד אחר שלפעמים מגשר, ולפעמים מבהיר משהו לצד שמרגיש פגוע.זאת התרומה מהצד החברי שבי כלפי אנשים שאני בתקשורת איתם.
    לגמרי הבנתי את כוונתך להחמיא לתמי וגם הבנתי כמו שגם תמי הבינה שמדובר באי הבנה כי לרגע נראה שחתמת בשמה.
    אבל לא תמיד כוונה להחמיא יוצאת מוצלחת. כמו שראית כאן, הנסיון הזה לא מצא חן בעיניה וגם חיפוש הסיבה לכך מצידך ונסיונות לפרש אותה, הן קצת פוגעניות, האינך חושבת כך?
    אם אנשים בבלוג היו מתחילים לדמיין מה לך ולאמיר היית אוהבת את זה? גם ככה יש לנו טרולים שעושים את העבודה הזאת, וקוראים לנו התרנגולות בלול של אמיר. זה נעים? (אני באופן אישי לא מזדהה עם תרנגולת, ואני מעדיפה להקרא סנאיות בלול של סנאי), אבל יותר מכל הייתי מעדיפה שמי שמגיב יגיב לעניין, וזה בסדר גם אם העניין הופך לעניינים אחרים, כמו לדבר על מערכות יחסים באופן כללי או פרטי, או על כותרת ביחס לשיר פרטי או כללי, אבל אם משיר עוברים לדיון בנושא פרטי, זה רק אותה פרטיות שהדובר מאפשר על עצמו, ולא ברמה של חקירה וחיטוט.
    אני מגיבה לך חוה מתוך הערכה ולא כתקיפה, מכיוון שאני יודעת שאת בן-אדם רציני ויודעת לעמוד על זכותך להתבטא, וכל מה שאני בעצם מנסה לעשות, זה לחדד את נושא חופש הביטוי למקום שבו בדעתי נמצא החופש האמיתי, וכאן זה לנוע בין שבילי היצירה ממך ואליה, אך לא ממנה אל חברים אחרים שלא הסכימו באופן מפורש שיעשו להם כן.
    ולגבי התקנדסות, אני לגמרי בעד, אבל לשם כך צריכים להיות מסונכרנים עם האדם שאם לא כן זה עלול להתפרש לא נכון.

    • לסיגל,

      גילה בוים גרה שני מטרים ממני. היא לוקחת שלוש מאות שקל לקריאה. עד היום לא הייתי אצלה.

      ובקשר להתערבות ביני לבין תמי, או ביני לבין גיורא. אני מבינה את הרצון שלך לפשר ולהסביר. אבל כמו שהגדרתי אותך כעצמאית, פעם אחת זה בסדר, הפעם השניה – אני כבר אחליט. איני רוצה להשמע נוקשה, אבל גם עם טרולים כבר התמודדתי. ובנוסף להתקנדסות, הרי שיש גם אירוניה. אולי אני רואה דברים שנכתבים אחרת ממך, ואולי כוונותי הן אירוניות.

      כתבתי למעלה תגובה מאוד מפוקפקת, ובקשתי מאמיר שימחוק, והוא לא מחק. נדמה לי שאמיר יותר ליברלי בגישתו מאשר ידוע לנו. ואם יש לו משהו להגיד. זה בהחלט הבלוג שלו, ולא ראיתי שהוא נמנע מלהגיב, כאשר דברים לא נראו לא.

      מציעה לך שוב חברות,
      חוה

      • חוה, אני עצמאית אבל יש בי את האיש הזה שמעביר אנשים את הכביש גם כשהם בכלל לא מנסים לעשות כן. אז אם את לא צריכה עזרה זה מצויין ולפעמים באמת צריך להגיד לי:)
        ואין אצלי דבר כזה חברות שנפסקת וחוזרת.
        אבל מבחינתי גם כשלא מסכימים זה בסדר, ולא מפסיקה חברות בשל אי הסכמה אלא אם היא יסודית.
        (זה מתוך חוק החוזים שבו הפרה שנחשבת יסודית אין בה פשרות:).
        דעתי עלייך טובה, ותצטרכי להתאמץ המון בכדי שאשנה אותה.

  12. חנה טואג

    "הלאה אל העוד שכל ידינו לא יכלו להכילו"
    התמימות הזאת בחשיבה שנסיקה אל השמש תצליח ולא תגבה קורבנות
    סופנו שנשארנו עם ידיים נשואות מוכתמי נוצות- מחיר ההיבריס
    כך היה עם שבירת הכלים אחרי ספור עץ הדעת כך היה עם מגדל בבל- בכולם לא היה הכלי מוכן להכיל את כל האור ונשרף והתנפץ לכל עבר

    • חנה טואג

      ושמא לא תמימות אלא היתממות?

      • אמיר אור

        היתממות, חנה? במקרה של התם נדמה לי שלחשד הזה אין סימוכין בטקסט אלא בפרשנות שלך, והחושד בכשרים כדאי שייזהר :)

    • חנה, נכון נכון, ועם זה לא מדובר פה ברוע, ואני יכול להזדהות מאוד עם הרוח המעזה, הקוראת תגר על מגבלות הקיום האנושי וחותרת תמיד לעוד.

  13. היי אמיר,אתמול הייתי באירוע הענקת פרסי זכויות האדם-האירוע נערך במרכז וייל שבכפר שמריהו.השתתפו תזמורת השרון ואמנים רבים מדהימים ומוכשרים. בעיקר נהניתי לשמוע את חברתי הןתיקה רותה קליימן שהיא פשוט "שידה על החצוצרה".בפרסים זכו נח הלפרין יו"ר איגוד התקשורת והעיתונות בישראל והציירת הדי קון.
    היה ארוע מקסים ומלא אופטימיות של ה"תם" –
    ובחצר האולם היה אפילו כחלק מתערוכת פסלים-
    פסל שחור של אשת לוט המתבוננת לאחור…
    כמו שאמר נח הלפרין בדבריו-בהחלט לא היה זה מסוג האירועים המסוקרים יותר בתקשורת שלנו-אבל טוב לדעת שיש יוזמה גם של פעילויות חיוביות מסוג זה בפומפיי. שיהיה סופשבוע נעים לך אמיר ולכולם.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור