אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

האם תבוא?

 

הוּא בָּא

 

[12]

הַאִם תָּבוֹא? הַאִם אֶשְׂמַח לִפְגֹּש אוֹתְךָ? הַאִם הַדֶּלֶת

תִּהְיֶה הַשַּׁעַר? הַאִם שָׁלֹש אִשִּׁים עֲדַיִן יְקַדְּמוּ פָּנֶיךָ 

 

וַעֲדַיִן שְׁמוֹתֵיהֶן יִהְיוּ מְפֹרָשִׁים? אֵש לֵב,

אֵשׁ רֹאשׁ, אֵשׁ בֵּין-הָרַגְלַיִם? הַאִם פָּנֶיךָ הֵם

 

עֲצֵי בָּעֵר לְשַׁלְהַבְתָּן עַכְשָׁו, הַאִם פָּנֶיךָ

נִצְחִיִּים כְּמוֹהֶן? הַאִם אִשֵּׁי תָּמִיד יַתְמִידוּ?

 

הֲלֹא כָּלוּ הַפַּרְפָּרִים? הַאִם הֵן בּוֹעֲרוֹת כָּךְ,

כְּמוֹ נְשִׁימָה, כְּמוֹ אֵש הַבֶּטֶן

 

הַמְאַכֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם? הַאִם אֶרְאֶה אוֹתְךָ כְּשֶׁתֵּשֵׁב מוּלִי?

אֲהוּבִי, אֲהוּבָתִי, סִימַן שְׁאֵלָה שֶׁלִּי!  מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק

 

אֶרֶץ-שָׁם פְּרוּשָׂה בְּתוֹךְ בִּטְנִי. אֵיפֹה מַתְחִיל הַשְּׁבִיל הַזֶּה

שֶׁאֵין בּוֹ דֶּרֶךְ, אֵיפֹה נִגְמָר הַחוּט הַזֶּה,

 

שֶׁכֻּלּוֹ קָצֶה? וּמִי הוֹלֵךְ לְשָׁם, גַּם כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאָר?

מִלְּבַד שְׁנֵי קִמּוּרִים וְשֶׁקַע בֵּינֵיהֶם, מִלְּבַד מוֹרָד

 

אֶל זוּג עַצְמוֹת צַוָּאר, אֵיזֶה סִימָן הוּא זֶה

שֶׁשׁוֹבֵר בֶּחָזֶה קְרִיאָה אֲרֻכָּה: בּוֹא! – אַל תָּבוֹא!

 

וְעוֹד שׁוּרָה נוֹסֶקֶת מִן הַשִּׁיר לָגַעַת בַּתְּמוּנָה, אֲבָל

גַּם כָּאן, לְפִי שָׁעָה אֵינְךָ. אֵינֶנּוּ מַכִּירִים. לְפִי שָׁעָה

 

אֵין בָּנוּ בּוּז לָאֹשֶר. וּמַהוּ אֹשֶר! אֵשׁ קָרְבָּן שְׁקֵטָה

עָלֶיהָ מֻנָּחִים פָּנֵינוּ, וְחֹם שֶׁמְּמַלֵּא מִדַּי

 

אֶת חַלְלֵי הַבֶּטֶן, הֶחָזֶה. לְפִי שָׁעָה אַתָּה זוֹכֵר רַק

"בַּחוּץ קוֹפֵא הַחֹשֶךְ". אֲבָל אַחַר כָּךְ -

 

חַם. עָשָׁן עוֹלֶה וּמַשֶּׁהוּ נִשְׂרָף, וְאִם נַמְשִׁיךְ – נִכְלֶה.

בִּמְקוֹם זֶה, מִמֶּרְחָק, אֲנַחְנוּ מַזִּיעִים

 

וְלֹא מֵהִתְרַגְּשׁוּת. מְנַפְנְפִים עִתּוֹן, מִכְתָּב,

עוֹשִׂים קְצָת רוּחַ וּפוֹתְחִים חַלּוֹן לִשְׁאֹף

 

אֲוִיר שֶׁל לַיְלָה קַר. וּמְאֻחָר כְּבָר. מִישֶׁהוּ צָרִיךְ

לַחֲזֹר הַבַּיְתָה, וּמֵאָחוֹר שׁוּב "בּוֹא!" וְ"אַל תָּבוֹא!"

 

וּמְבִינִים: בּוֹא כְּשֶׁלֹּא תָּבוֹא. מָחָר אֶפְשָׁר יִהְיֶה

לִרְאוֹת כְּאֵב בַּחוֹל שֶׁנִּטְבְּעוּ בּוֹ עֲקֵבוֹת חוֹזְרִים.

 

בִּמְקוֹם כָּל זֶה אֲנִי מֵגִיף אֶת הַדֶּלֶת וּפוֹתֵחַ אֶת הַקִּיר,

וְעַל דַּלְתִּי אֲנִי כּוֹתֵב: אַל תָּבוֹא מִפֹּה, בּוֹא תָּמִיד מִשָּׁם.       

 

98 תגובות

  1. שיר יפה רגיש מלא שאלות ותהיות לגבי אפשרות מימושו של דיאלוג משמעותי בין שניים: אהובה- אהובה אדם- אלוהים
    האם הדלת תהיה לשער?
    שער ללב שער לאהבה ברמתה העמוקה ביותר , שער לעצמי , לאלוהות?
    כמה תהיות מעלה השיר וכמה תהיות מעלים אנו הקוראים המגששים תמיד אל השער, ולא פעם מוצאים רק דלת במקומו,
    אבל השער הזה מיועד לנו
    כדברי קפקא ובידינו היכולת להסיר את הפחד ולעבור דרכו.
    זה מה שעורר בי שירך היפה התוהה ,אמיר

    • צ"ל: אהוב- אהובה תיקון טעות מלמעלה

    • תודה, חנה. והלואי שייפתח לנו השער שבו כל השערים שמנית.
      כן, זו התקוה לחויה הטוטאלית שמחזיקה אותנו בתקוה, אבל שלא פעם גם מרעילה את קיומנו הלא טוטאלי בעולם התמורה וההפסד הזה.

  2. שיר כיסופים. אבל אני…אני צריכה להיזהר בפרשנויות . הרבה טועה בכיוונים (ראה פוסט אחרון שלי). שיר געגוע ועוד לא ראינו מי או מה. מלא שאלות.
    ובכל זאת, מותר לציין לעצמי מקום:
    "וְעוֹד שׁוּרָה נוֹסֶקֶת מִן הַשִּׁיר לָגַעַת בַּתְּמוּנָה, אֲבָל
    גַּם כָּאן, לְפִי שָׁעָה אֵינְךָ. אֵינֶנּוּ מַכִּירִים. לְפִי שָׁעָה"
    בגלל האופטימיות…

    הרבה יותר קשה לפתוח קיר מאשר דלת. מעניינת המחשבה הזאת, שאתה מפנה אותו/אותה לשם.

    השורה האחרונה מזכירה לי, אבל אל תצחק, חלום שחלמתי כילדה, וסיפרו לי שדיברתי מתוך שינה ואמרתי: לא, לא דרך החלון, גם לא דרך המרפסת, מהדלת יותר קל.

  3. הי אמיר, בפוסט הקודם כתבתי בתגובות שיר בלונדיני והוספתי לו תגובות לדוגמא. זוכר?
    מה לעשות שכשאני קוראת שירים שלך אני מרגישה שכל התגובות ההן מתאימות לפה כאמיתיות ואינן מכוונות "להפשיט ממך את הביקיני?":)
    ובנושא השיר, בגלל נקודה מסויימת בחיי אני קוראת את השיר בהתחברות ראשונה ומיידית כשיר אהבה, שנגמרה בו ההתחלה, כי כלו הפרפרים, ולא ידוע אם כשהאהוב ישוב ואם הוא ישוב, אם ימצאו ביניהם את האש, והאם יחד עם הפרפרים של ההתחלה, כלתה גם התשוקה.
    והשאלה מרחפת לאורך השיר. את התשובה של הכותב לגבי עצמו מקבלים בסוף השיר, אני מגיף את הדלת הרגילה שממנה היית נכנס והכל היה שגרה ופותח את הקיר.
    פתח ענק האומר ביתי פתוח כולו לחיבוק רק שתבוא. יש פה לדעתי, יציאה מדהימה מהקופסה ופתרון מדוייק למלחמה בשגרה. שום דבר שאתה מכיר לא יהיה כמקודם אפילו לא הפתח שנהגת לבוא דרכו.
    העוצמה שבשיר היא שזהו לא שיר של מילים והבטחות אלא שיר של עשיה, "מגיף את הדלת ופותח את הקיר", הכותב לא יושב וחושב, האם תבוא? האם לא תבוא? האם תהיה בינינו אש? מה יקרה עכשיו? לאן אנחנו הולכים אם בכלל? הוא מברר לעצמו את עצמו, מבין שיש לו שתי ברירות, לשבת ולהתייפח ולכאוב או לעשות משהו, הוא מגלה שבתוך עצמו הוא רוצה שאהובו יבוא ואז הוא גם מוצא את הדרך, הוא קם ושובר את הקיר.
    אז האם הוא יבוא? עוצמה של נחישות והחלטיות היא כוח יוצר מציאות. ברור שהוא יבוא. ולמרות שכקוראת אין לי ספקות בכך, לא יודעת אם במתכוון או שלא, כותרת הפוסט מאשרת את הבנתי. "הוא בא".
    בטח יש כמו תמיד בשיריך עוד ועוד קריאות, כמו שכתבת, הקורא מתחבר מהצד של עצמו לשיר, אז אני חוזרת וקוראת וחווה מתוכו אולי את הסערה האחרת, ההיא שהניעה את הכותב לכתוב את השיר, ויש בו הרבה יותר עוצמות ואמירות רגשיות שמכוונות את הקריאה הנוספת, אבל עדיין זו לא נפתחה בפניי להבנה מלאה ואחזור אליה שוב.

    • איזה יופי של תגובה, סיגל! חידדת דברים נוספים כמו הפיכת המשאלה לממשות והכניסה דרך הקיר ככניסה פלאית כהתגלות ממש כנגד השגרה, שמנכיחה את עצמה בכוח המחשבה וההשתוקקות

      • תודה חנה יקרה, השיר כיוון אותי לשם ובאופן מטאפורי הפתרון מתחיל בלשבור קיר במקום אותה הדלת, אבל במציאות החיים זה לא כזה פשוט למצוא את הפתרונות היצירתיים האלה שישברו את השיגרה ויצילו את הלהבה מלוויה:)
        בימים אלו זה נושא שגם אני מעלה שאלה זו לעצמי, ואכן בשיר הזה נדמה לי שקבלתי תשובה, ועכשיו שאני יודעת מהי הדלת נותר לי לברר מהו הקיר. (ובאמנות הסטת הדיון שבי אני אנסה לעשות כן בעוד איזה חמישים שישים תגובות שיקבל השיר, ואז אולי נעשה כאן, ברשות ובעזרת אמיר, רשימה של קירות שאפשר לפרוץ על מנת לאפשר לאהוב לשוב, ולשגרה להנגף).

        • ברמת הפרשנות הראשונית ,סיגל ,כל מכשול הוא קיר או חומה רק בתעצומות הרוח והדמיון היוצר ניתן לעבור מחסום זה – מחשבה יוצרת מציאות

          • לגמרי! גם בשיר אפשר לראות איך נבנית תמונת המחשבה נדבך על נדבך:"וְעוֹד שׁוּרָה נוֹסֶקֶת מִן הַשִּׁיר לָגַעַת בַּתְּמוּנָה, אֲבָל גַּם כָּאן, לְפִי שָׁעָה אֵינְךָ". בשלב הזה כבר יש תמונה, אבל עדיין המציאות בהתהוות, עדיין חסר המשהו האחרון שיהפוך את המחשבה למציאות. חושבת שנדרשת גם איזשהי עשיה בין אם פנימית ובין אם חיצונית. אחד שובר קיר למען אהובתו, אחד כותב לה שיר, ואני עדיין בשלב שעוד שוברת את הראש:)

          • ההתכווננות לקראתו, פתיחת הקיר החוסם את הכניסה אל הלב אני חושבת שאולי זה המעשה ,סיגל, ואיך עושים זאת?
            השיר לא מציג פתרונות ולא צריך להציג
            זה נתון לבחירת הקורא
            זה יופיו של השיר: תוהה מעורר ומגרה לחשיבה
            הנה אף אני לא מרפה מהשיר אף שהשבת בפתח ,היום קצר והמלאכה מרובה…
            שבת מלכה לך סיגל יקרה

          • תודה שהזכרת לי את המלכה. רצתי וניקיתי לכבודה את הבית, שברתי קיר על הדרך, ולא ממש הלך לי כי… נתקעתי בקיר של מישהו אחר:)

          • סיגל, אבל אולי זה עוד קודם. נתוני המציאות שלנו אינם "אובייקטיביים". המציאות המתחילה באופן שבו אנחנו מציגים לעצמנו את העובדות ובטון הרגשי שבו אנחנו בוחנים אותן.

        • משיכה היא מתח שאינו יכול להתקיים או להתחדש בלי מידה של התנגדות והזרה בין בני זוג. זו הסיבה שזוגות מחפשים תמיד דרכים להזרה לא פחות מאשר דרכים לקִרבה, ולשם כך הם נעזרים במגבלות נסיבתיות וחברתיות. לא פעם הם אפילו יוצרים בעצמם מחסומים וקשיים על-מנת לעורר ולקיים את המשיכה. ניגודי רצונות, חוסר נגישות או יצירת מרחק הם מעוררי מתח כאלה, ועל כן חיוניים לקשר.
          כדי לשמור על כוחו החיוני של הפיתוי הארוטי, חברות אנושיות שמרו לאורך ההיסטוריה על האיזון העדין הזה באמצעות אסטרטגיות שונות ומשונות – הגבלות של מגע חברתי וגופני, כיסוי הגוף והפנים, אקסוגמיה, פוליגמיה ועוד. גם בני זוג יוצרים לעצמם את המרחק המיטבי הדרוש להם במגוון שיטות מרשים – מריבות ואי הסכמות, שינה במיטות נפרדות, שינויים בהופעה החיצונית, מין אגרסיבי, יחסים מרומזים או מלאים עם אחרים, וכן הלאה והלאה כיד הדמיון והיכולת.
          ההיסטוריה האנושית כמו גם הספרות מלמדות שכל זה עשוי להיות יצירתי למדי, אבל גם מכאיב, גחמני, ומשעבד.
          מחכה לקרוא את הרשימה שלך לפתיחת קירות. עדיף.

          • חשיבה מעניינת ומקורית

          • שמע אמיר, איך שאתה מתאר את זה (והגיוני לי שכבר הנהנתי בנושא זה בעבר), זה מתחיל להשמע לי עבודה מפרכת ולא בהכרח מרשם מנצח. זה שנשמע יפה בשירים, זה נכון. אולם, המציאות היא הרבה יותר אפורה מזה ואין סיכוי שפוליגמיה, סמיכיגמיה (מה שזה לא יהיה) שינוי העדפות מיניות, מריבות, מרחק, מיטות נפרדות או אימוץ חתול, יצליחו במקומות שבהן נכשלת האהבה. לי דווקא שינוי נשמע מצויין אם הוא חלק מהרפתקאה, חלק ממשחק, אפילו ריב מצידי יכול להתאים, אבל לשם כך צריך דווקא מתח מספיק גבוה שיחזיק את השחקנים. וחייבת להיות הסכמה שתבוא מתוך אותו טון נפשי גבוה בין בני זוג.
            במצבים אחרים אין צ'אנס למשחקים האלה לעשות משהו חיובי. ריב יתחיל בקטן ויגדל. שינוי בפרטנרים יעורר אדישות. מין אגרסיבי יסתיים בתלונה במשטרה ואימוץ חתול יועיל רק לחתול.
            רשימה לפתיחת קירות אין לי אמיר. יש לי נוסחא שנכתבת במילה אחת. קוראים לה תקשורת.
            אין בה מתח ואין בה אירוטיקה וגם לא משחק, אבל כל אלו בכל מקרה לא יתכנו ללא תקשורת.
            בשירך אמיר אתה מציע פתרון של עשיה בנוסח שבירת קיר ,ואילו בדבריי אני מתלהבת מדרכך אבל לא מאמינה בה, כי הקיר היחיד שהכרתי בחיי שתקשורת לא הצליחה לשבור היה קיר שבו רק צד אחד חי עם דיבור בשלום.
            אגב, הצד הזה הוא אני:)

          • סיגל, בשיר אני אומר "פותח את הקיר" לא 'שובר'. השיר מדבר על המעשה הלא צפוי, שפותח הרבה יותר מדלת.
            ברור שדרוש אותו מתח ארוטי לריקוד, אבל גם כשישנו כל זוג צריך למצוא לו את הדרך המיוחדת לו ליצור את המתח הזה בלי לשבור שום דבר. אין שום מרשם כללי, רק עיקרון מנחה. ומסכים אתך שתקשורת (מילולית ואחרת) היא חיונית כדי למצוא את ההתאמה.

          • פותח את הקיר ולא שובר אותו הא? מעניין מאיפה באה לי ההבנה שקיר צריך להשבר? אולי יש לי חשיבה אלימה ואולי סתם נתקעתי עם רעיון שהשיר הוא שיר של שיפוצניק לאהובה במדבריות הנגב.
            ולגבי תקשורת מילולית ששנינו מסכימים עליה זה עובד, אבל לא תמיד.
            יש מקרים יוצאים מן הכלל שבהם נמצאים בני זוג שאחד מהם מתייחס מראש כדרך חיים אל הדיבור כאל אוייב האוזניים שלו, ואילו אצל האחר הדיבור הוא חלק ממנו כמו עוד איבר בגוף. בין שניים כאלה יכולה להיות משיכה מאוד גדולה, אבל חוסר ההתאמה הבסיסי הזה של כלי תקשורת משותף, זה כמו רשימה ארוכה של בעיות בין בני זוג המעידות על חוסר התאמה, רק בהבדל אחד. בהבדל שבעיות אחרות תמיד אפשר לנסות לפתור בעזרת שיחה, ואת זו לא.
            למה? כי שיחה היא בעצם הסכמה, של הסובל מדיבורים, לסבול. תקשורת שכרוך בה סבל היא לא ערוץ שבו נחל יכול לזרום לתוכו בחופשיות. הייתי חושבת על הצעה לדרך פשרה, אבל במקרה שכזה הסבל אולי יחולק בין שני הצדדים באופן שאחד יאלץ להתאמן קצת בשתיקה והאחר בדיבור, אולם אינני מאמינה בהצלחות של זוגיות שבהן נמצא אפילו קמצוץ של סבל. וסביר להניח שלו הייתי עוסקת ביעוץ לזוגות, בכל מקום שהייתי רואה צורך בפשרה שניתן להגיע איתה לפתרון לא מצוין, נפלא, ומדהים, לא הייתי ממליצה עליה.

          • היי אמיר היי סיגל, לא רוצה להתפרץ לדלת פתוחה , (או אולי קיר שבור או פתוח),אבל משהו מהדברים
            ששניכם מתדיינים עליו פה ,עורר לי מחשבה בקשר להזרה- ומה זה בכלל הביטוי הזה שנקרא הזרה?
            הזרה כמו הרבה מונחים הוא מונח יחסי ביותר, וייתכן שהוא המפתח לחיי זוג טובים.הזרה אני מתייחסת אליה כהבדלה-אני זו לא אתה- אתה זה לא אני.אבל לפעמים אני זו כן אתה ואתה כן אני. ובין שני הקצוות האלה החוויה הזוגית מתנדנדת,באינסוף משוואות של סבל עילאי ועונג אינסופי.נזכרתי במקרה מצחיק(מקווה שיצחיק אתכם גם) שנתקלתי בו פעם,שבחור סיפר לי פעם מזמן , שכשאישתו כבר לא ריגשה אותו כמו קודם, הוא היה מציץ לה בעודה מתקלחת, וזה מה זה ריגש אותו…חה חה חה….

          • שירית את מתוקה ומצחיקה, בשיר של אמיר אין דלת, אז אין חור הצצה:)
            אבל לקחתי לרגע את רעיון שלך שאני זה אתה ואתה זה אני, וזה כלי מצויין לדעתי להבין את האחר. אני קוראת לזה המחשה דרך חוויה והזדהות, וכשאין בי יכולת להעביר משהו או מישהו דרכי, אני משתמשת בכלי אחר שנקרא התרחקות מעצמי והתבוננות באחר, סוג של הזרה.
            ואם נקח את הדגמא שהבאתי: שתיקה. מתי היא נמצאת בי? כשמישהו לא מעניין אותי ואין לי חשק לשמוע מה שיש לו להגיד וממש לא מתחשק לי לדבר איתו. ואז אני שואלת האם זה כך תמיד? ואני יודעת שלא. יש אנשים ששתיקה אצלם זה מקום גבוה של קרבה והם אוהבים לשתוק ביחד. את זה אני לא יכולה להלביש על עצמי בעזרת הכלי שהצעת, כי אני לא אוהבת לשתוק ביחד, יש לי מזה מספיק כשאני בנפרד.
            זאת לדעתי דוגמת מקרה שאי אפשר לומר בה שהאחר הוא אני או שאני הוא האחר, זה מקרה הדורש את היכולת להכיר בכך שהאחר שונה ממך ולקבל את זה. החינוך שקבלתי בבית הוא לקבל את השונה שהוא לא אני, אבל לדעתי זה לא אמור להיות במחיר של פגיעה בעצמי, כך שעל מנת לשמור על אותה יכולת קבלה, וגם על העצמי, הפתרון הוא כנראה כמו שנאמר כאן, מרחק.
            הבעיה היא בעצם, לא ההבנה ולא הפתרון, אלא ההכרה בכך שלא מדובר על התרחקות לצורך התקרבות, אלא פשוט התרחקות. מה שאומר שזוגיות בעצם לא יכולה להתקיים בנתונים שכאלה.
            ובחזרה לשיר, הקיר שנפתח שמסמל בעיניי שינוי כפתרון, מעיד לדעתי על הבנה עמוקה את המכשולים הנמצאים בדרך האוהבים כמו גם יכולת מופלאה של חשיבה יצירתית ומעוררת השראה, אבל בשביל האלכימיה הזאת שתפתח קירות בלי לשבור אותם צריך קוסם. ובזוגיות אין קסם ואין הוקוס פוקוס, יש התאמה או שאין. כל כך פשוט שזה יכול לתסכל.

          • סיגל היקרה,תודה על הקומפלימנט.ואני רוצה לענות-דווקא בנושא שהעלית של שתיקה זו דוגמא נפלאה להזרה. כשאני מדברת, אני מתקרבת. כשאני משתתקת אני בנסיגה. יש כאלה שמדברים ומדברים ומדברים ו.. ואז לצד השני אין יכולת להחליף את כוון הזרימה.בתקשורת אופטימלית יש איזון בין הזרמה החוצה לבין קבלה של זרימה פנימה.בכלל נגיעה או התקרבות ונסיגה או התרחקות הן אבני בנין של תקשורת ושל יחסים.וכמובן יש התקרבות ונסיגה לא רק בתקשורת מדוברת אלא בכל הקליטות החושיות.
            ביחסים ניתן לראות לפעמים בן זוג אחד ש"מתעלק"
            על בן זוגו במידה שממאיסה, את הקירבה הזו.

            זו חוכמה לדעת להתרחק ולאפשר לצד השני להתקרב,
            כך שאיזון בין התקרבות והתרחקות יהיה אפשרי.
            יש כמובן עוד רבות לפרט אך זהו זה בינתיים.

          • שירית, גם זו דרך לפתוח את הקיר :)
            וגם רושם לי אותה ברשימת השיטות שסיגל הציעה אבל לא פתחה פה ככלות הכל.
            חושב שהתשוקה היא דבק שאי אפשר בלעדיו, אחרת אין הבדל בין יחסים כאלה לחברות טובה.

          • אמיר,יופי שרשמת:)
            אני מסכימה איתך שתשוקה היא דבק לא רע.לדעתי תשוקה מתגברת למשהו שאינו מושג ומתקהה כלפי משהו שהושג.אם יש לך אפשרות לשנות את דעתך לגבי אותו הדבר ולהתייחס אליו כמשהו שעדיין לא הושג,
            אתה יכול להשיג תשוקה נצחית. היא אולי לא קבועה בעוצמתה אבל ניתן להבעיר אותה כמו כשעושים בהוספת גזרי עץ למדורה.מה דעתך?

          • אמיר אור

            שירית יקרה, ימיה של חוכמת המדורה כימי האדם כנראה :)
            בעיקרון אני חושב שאת צודקת. אבל ניסית?
            נדמה לי שבפרקטיקה זה דורש הרבה דמיון, יצירתיות ויכולת להשאה עצמית חזקה.
            בכל אופן, שוה בדיקה.

          • שירית לדעתי את צודקת ולא רק ברמת התאוריה אלא כתשובה לשאלתו של אמיר אם ניסית, אודה שכדבריו זה דורש דמיון. אבל כן אני ניסיתי וגם הצלחתי. וזה לא רק בענייני זוגיות אלא בכלל מתכון מצויין נגד שחיקה. לדוגמא אביא את חמש עשרה השנים שבהם התמדתי במקצועי כבעלת משפחתון פרטי. לאורך השנים גננות נשחקות ואהבה לילדים לא מספיקה. דרך ההתמודדות שלי עם הקושי, הייתה לדמיין כאילו אני נמצאת בתחילת דרכי כשלפניי רק התרגשות ושמחה ותחושת שליחות. כשהמשא על הנפש התחיל להיות כבד מידי, התרחקתי ונחתי מהמקצוע למשך שלוש שנים, אך במרחק הזמן לא התעורר בי יותר געגוע, ולא הצלחתי להתחבר מאז לניצוץ. כשזה נגמר זה נגמר. ורק חוסר ברירה כלכלית עלול לחבר אותי בעתיד למקצוע הזה בעתיד. ואז? אני כבר אדע להמציא לי ניצוץ דמיוני, ולהתמיד אולי עוד כמה שנים. לא חושבת שזה בריא ולכן בזוגיות אני מביטה על אותם דברים באותן עיניים, אבל מתייחסת באופן שונה. בזוגיות כמעט בכל התרחקות והתקרבות אני חשה את המרחק, את רגע ההשברות ואת ההתקרבות. אני יכולה לדמיין הכל, אבל הבעיה הקשה היא שברגע ההוא, במפגש הראשון תמיד יש התקרבות ורבאלית והתקרבות גופנית. גופנית אין לי בעיה לחזור לאותם רגעי פרוץ התשוקה, אבל זו בעיה לחזור אל אותם רגעים ראשונים של שיחה כשבן הזוג מצידו, אם היה אפשר לוותר על הקטע הזה שמדברים בפגישה הראשונה, היה מוותר עליו כבר אז:) ואז אני לוקחת את הבעיה לרחוב. ואני מתבוננת בזוגות ובאופי התקשורת ביניהם, ולא רואה שם סבל. משום מה פתאום כל הזוגות שאני רואה מדברים בלי הפסקה זה עם זו ועם המון התלהבות. שואלת את עצמי: מה, כולם נפגשו רק עכשיו? האם דינה של ההתלהבות הזו בשיח נגמרת עם הזמן? ומודה שקשה לי עם זה, והדרך היחידה שאני מכירה להתמודד עם קושי השוני הוא להפוך אותו לייחוד. מנסה לומר לעצמי שאני מיוחדת ודרך מיוחדת לפניי להתחבר עם השקט. אם לא דרך השתיקה הפנימית שלא למדתי את הדרך אליה, אזי בעזרת התחברות מיוחדת לאדם שתקן עם המון אהבה סבלנית, ואולי פעם נהפוך לזוג שתקן שיחווה התלהבות וקרבה גם בלי צורך במילים. זה נשמע לי הזוי ומתכון בטוח לקצרים. אבל מי יודע? אולי.
            מה שאני כן בטוחה ויודעת על זוגיות, זה שביום שבו אדמיין את ההתחלה ולא אמצא בה ניצוץ, לא יהיה בי גיץ להבעיר דרכו את עצמי. ובאופן לא הגיוני, דווקא שבירה של האחר באופן שיהיה בדיוק כמו שאני רוצה אותו, היא הדבר הכי מסוכן עבורי, כי אני מכירה את כוח הדבור והשכנוע שבי, אבל מעדיפה שילכו רק צעד קטן לקראתי מול צעד קטן שלי, ולא ילכו את כל הדרך עד אלי בלי שאזוז. למה? כי זה חלק משמירה על המתח. אני שונאת להתפשר, אז אני מתפשרת המון במקומות שקל לי, ופתאום נעצרת ומתחפרת במקום שקשה לי. דווקא הדגמא שהבאתי היא דוגמא מצויינת למקומות שהכי קשים לי בהתפשרות. אני מניחה שאם בחרתי דווקא שם להתחפר, זה המקום הכי טוב לעבוד בו על פשרה.

          • סיגל היקרה, אמנות היא איכות של תקשורת. והאדם חי באותה מידה שבה הוא מתקשר. בתקשורת יש בחירה עם מה לתקשר יותר-עם מה לתקשר פחות.
            וכשכל התקשורת פוסקת האדם מת. לפני מספר ימים בעודי עוסקת בסיכומי ניירת מכל היום, ושומעת ברקע מוסיקה רעשנית משהו, הרגשתי שמעוצמת הרעש החיצוני אני לא מקשיבה למה שאני חושבת באותו הזמן. התנתקתי מהמוסיקה והמשכתי לעסוק בניירת עם השקט שלי שבו התחילו לצוץ כתמיד מחשבות על אתמול היום ומחר והיה לי פתאום נחמד יותר כך.
            זמן לרעש, זמן לשקט, זמן לדיבורים וזמן לשתיקות.
            ואודות מינונים לגבי כל הדברים שלעיל- נושא
            לדיון נרחב- הצרכים של אנשים שונים בענין זה ,רבים ומגוונים.
            התייחסת בתגובתך לחוה שהשיר סחף אותך לעניינים
            שלך עם עצמך ואני חושבת שזו הגדולה של שיר או אצנות-שיש לה כוח לסחוף אותך לעניינים שלך עם עצמך.הייתי מאריכה ומפרטטת אבל ניירות לפני.

          • :)
            בזה אנחנו מאוד שונות שירית, כשאני מסדרת ניירת או כל דבר אחר אני מעדיפה מוסיקה וכמה שיותר כי אני סובלת מעודף מחשבות וכששומעת מוסיקה יש לי קצת שקט בראש מעצמי. לא יודעת מה טוב בזה לכלל, אבל כך לימדתי גם ילדיי שכשכולנו מסדרים את הבית ביחד אז שמים מוסיקה ועובדים. (לא שזה קורה הרבה איתם:)
            לגבי עת לכל דבר ומינונים אין מי שמסכימה איתך יותר ממני, ונדמה לי שגם אמיר הביע לא פעם את הסכמתו בנידון, ולדעתי כשמחפשים להגיע בשונה למשותף ,צריכה להיות סיבה טובה להשקיע בכך עבודה. בזוגיות, השאיפה שלי היא להגיע לזה:
            http://www.youtube.com/watch?v=lV6Fgptthy4

          • היי סיגל אהבתי את הטנגו.יפה כשאפשר לרקוד ככה בלי להתקיל זה את זו ולהיפך ברגליים ,לא? הימים ימים כה עמוסים שאין לי זמן לשמוע את המחשבות של עצמי, דווקא נחמד ככה.

          • סיגל, חושב שמעבר לשלב של הרעלת ההורמונים (מה שקרוי התאהבות) בכל זוגיות יש מימד של פשרה. את צודקת מידת ההתאמה היא קריטית, אבל זו "מידה". לא חושב שיש מאה אחוזים. להיות עם מישהו שונה מאיתנו פירושו בעצם ההגדרה, להתייחס למערך נפשי עם צרכים שונים. אם את מכירה משהו אחר, יופע נא מיד.

          • בטח שיש. יש מערכות יחסים סאדו מאזו שהמערך הנפשי שלהם מותאם. האחד חייב להכאיב והשני מוכרח שיכאיבו לו. מכיוון שהדגמא שהבאתי נוגעת בטענת התשוקה כדבק שלך, אז יוצא לי משפט הפוך משלך, האומר שכשמערך הנפש הוא בעל צרכים קרובים, יש התאמה ושם בוערת אש התמיד, בלי קשר לקשר אם הוא התחלה, אמצע או אמצע מאוחר. כשנוצר מצב של העדר תשוקה, צריך לפי דעתי להתייחס אל זה כאל סמפטום, ולחפש את המקור לבעיה באי ההתאמות של המערך הנפשי. חברים טובים אגב, לא מאמינה בזה כהגדרה נטולת משיכה. אחת הסיבות שהתרחקתי מחבריי הייתה תמיד כשהפסקתי להרגיש שיש מתח, מה שאומר בעצם, שהמערך הנפשי שלי הפסיק להתאים לשלהם ולהיפך.
            ובענייני תקשורת אמיר, אני חייבת להצדיע לך על הסבלנות לקרוא ולהגיב. אחרי ההתכתבות בזאת שכאן בינינו היום, אפילו אני שמעידה על עצמי כדברנית, כבר התעייפתי מעצמי:)

    • סיגל, נכון, יש עוד קריאות אולי, אבל מה שתקף לגבי האני, אלוהים או הקורא, לגמרי תקף פה לגבי האהוב – והקריאה שקראת היא לגמרי בסיסית. בכולם יש תשוקה, אש, מסוגים שונים, ואלה גלגולים של אותו עיקרון.
      ואין צורך לחכות לשיגרה כדי להגיף את הדלת ולפתוח את הקיר. המתכון של השיר הזה הוא שזה כנראה צריך להיות מראש באופן הזה…
      רע מאוד להזיע יחד ולא מהתרגשות. לכן צריך להמיר את הכאן בשם, את הנגיש בגעגוע, ולהעניק למי שנוכח באופן כמעט מובן מעליו מעט מאבק הגבהים של ההבלתי מושג.

    • סיגל, נכון, יש עוד קריאות אולי, אבל מה שתקף לגבי האני, אלוהים או הקורא, לגמרי תקף פה לגבי האהוב – והקריאה שקראת היא לגמרי בסיסית. בכולם יש תשוקה, אש, מסוגים שונים, ואלה גלגולים של אותו עיקרון.
      ואין צורך לחכות לשיגרה כדי להגיף את הדלת ולפתוח את הקיר. המתכון של השיר הזה הוא שזה כנראה צריך להיות מראש באופן הזה…
      רע מאוד להזיע יחד ולא מהתרגשות. לכן צריך להמיר את הכאן בשם, את הנגיש בגעגוע, ולהעניק למי שנוכח באופן כמעט מובן מעליו מעט מאבק הגבהים של ההבלתי מושג.

      • אולי אמיר צריך להמיר את הנגיש בגעגוע, ולהעניק למי שנוכח מאבק הגבהים של ההבלתי מושג, אבל אני לא בטוחה שזה מסוגל לנצח שגרה. מכאן לשם געגוע יכול להפוך לשגרה של געגוע, והבלתי מושג שלפתע הופך המושג הרגיל הוא משחק שאין מאחוריו מה שנמצא מהבלתי מושג הלא ידוע באמת. הרדיפה אחרי הבלתי מושג שמלבה אש ויוצרת עניין מוגבר, ניזונה מהסקרנות ואי הידיעה של מה יהיה ואיך יהיה. הבלתי מושג שנהיה פתאום המושג, הוא לא כזה. זה כמו שני ילדים חברים טובים שפתאום מחליטים לשחק תופסת. זה רק משחק ואפילו לא משחק מהנה כשמדובר במשחק שיוצרים בו מרחק וגעגוע והשד יודע מה עוד. הייתי מעדיפה להסכים עם דבריך ולחשוב כמוך אבל אני לא. אני חושבת שהדבר הכי חזק בחיים זה השגרה ואני לא בטוחה שאי פעם היה מי שניצח אותה. המלחמה בשגרה מסבה רק כאב ואולי הפתרון הוא דווקא להפסיק להתנגד לה ואם השגרה היא בין אנשים שטוב להם ביחד אז נכנעים לה ואולי דווקא הכניעה הזאת היא ניצחון האדם על השגרה. זה מתאים לדברים שלמדתי בחיי, לשמוח על מה שיש ולא לחפש כל הזמן את מה שאין. זה מתאים לביירון קיטי שמלמדת לאהוב את מה שיש, זה מתאים לטול אקהארק שמלמד את כוחו של הרגע הזה ואומר דווקא להיות כאן ולא לחיות שם במקום שלא נמצאים בו ברגע הזה והוא אם לא שולטים על המחשבה להיות איתנו במקום של הרגע הזה, אז הוא מספק מנה נכבדה של סבל.
        לא יודעת אמיר, בין דברים שלמדתי לביני יש עדיין פער עצום, אני מניחה שאתה למדת הרבה יותר ממני ויכול לקרוא את המאבק המתחולל בי בעת שתקרא, אבל כך או כך אהבתי את הרעיון של לשבור קיר, רק שבניגוד לשיר שלך אני חושבת כמו שאמרתי לחנה, שני בני אדם הם שני קירות צמודים ואם אחד שובר את שלו, לא בהכרח ימצא שם פתח. שניים צריכים לעשות עבודה של שניים. לשם כך צריך להגדיר את הקירות ולהחליט על כלי עבודה כולל זמן ומקום.
        די קשקשתי להיום ולא יודעת אם יצא ברור משהו ממה שכתבתי. בכל מקרה כמה שיותר סתירות תמצא בכתוב כך יותר אדע שכתבתי את האמת הפנימית שלי:) המשך יום נפלא שיהיה,
        סיגל.

        • לאמיר
          וכמובן לסיגל

          דווקא כאן סיגל אני חייבת לצדד בדעתך ולאו דווקא בזאת של אמיר.

          כמוני, כמו אמיר גם לי יש נפש סוערת. ותמיד היה נדמה לי, שיום שלא קרה בו מאומה, כאילו לא היה.
          הייתי חייבת תדיר שמשהו יקרה, משהו מסעיר כמו קשת בענן מתגבהת מעל לקונצרטו 23 של מוצרט. או יום לאחר עבודה מאמצת לשבת ככה סתם עם כוס משקה אלכוהולי ולשמוע את ברליוז, או אפילו את הסמפוניה הבלתי גמורה של שוברט, שאזי לרגע הגעגוע מתעצם להרקיע.

          מעבר לחוויות של אמנות, יש כמובן הרבה דברים שיכולים להפוך כל יום לקיק כזה לקינקי כזה, שאזי נראה כאילו יצאנו ממעגל הזמן.

          אבל, ויש כאן אבל מאוד גדול. כאשר אתה עובר תהפוכות בחייך וכל יום אינך יודע מה יקרה מחר, איפה תישן, איזה טלפון פתאום תקבל, משהו כזה שמזעזע את אמות הסיפים, כמו איזה תאונת דרכים. – פתאום אתה מוצא שהשגרה היא דבר מאוד מבורך.

          יש לך היכן לישון, מה לאכול, העולם הפנימי שלך תמיד נמצא באיזה מסע בטוח עם עצמו, ואתה אומר לעצמך, רגע הכל בסדר. וגם הגעגוע, ובכן הוא נשאר געגוע.

          ולכן, אני דווקא עם סיגל. אני מודעת שהאמן מחפש איזה התרחשויות שיקרו לו שיעשו לו בום כזה. מן קסם יומיומי, אבל מזה אני חושבת די צריך להתבגר. כמו שנאמר, אלוהים נמצא בדברים הקטנים.

          תאר לך שיום אחד ינחתו עליך מספר הודעות לא נעימות ואפילו טורדות שיהפכו את העולם שלך מלמעלה למטה. נכון לא תדע את נפשך בך, אבל זה יהיה מדאגה, אולי חרדה, ולאו דווקא באותם הדברים שלהם אתה מצפה. אותו רגע פלא שבו יתגלו לך כל המראות ו/האותות.

          זה לא בדיוק עובד ככה. נכון בשגרה יש משהו די משעמם, אבל היא גם מאפשרת לנו לצלוח ימים שלמים די בבטחה.

          לכן, לא נותר לי אלא לאחל לך, למורת ליבך דווקא שגרה כזאת מבורכת. שבו אתה מלמד, משתתף בכנס, קורא חומרים, שגרה שאתה יצרת לעצמך שיש בה משהו דרמטי לחלוטין, לפי צרכיך כמובן.

          תזכור אמיר, את השיר שחרית מהספר יום, שהרי הוא גם מתאר איזו שגרה שכזו.

          תאר לך שלא היה פתאום יום?

          ולך סיגל – קריצת עין ממני אליך. אנחנו שטרודות ביום יום המעיק, אבל די מתגמל כזה שבו יש לנו די חופש אישי לחשוב מה שאנחנו רוצות לחשוב.

          שיהיה לכם אחלה יום
          חוה

          • חוה, יש נוסח מסורתי של קללה סינית, האומר: "הלואי שיהיו לך חיים מעניינים".
            נכון, השגרה היא היציבות, ובכל זאת זה עניין של מינון. יציבות מוחלטת היא מוות.

          • לגבי המילה אש והאוקסימורון
            אש/חושך שמופיע בשיר.

            אפשר פשוט לקחת את המילה אש וליחס לה משמעויות
            אש = ידע
            בניגוד לחוסר הידיעה אם האהוב יבוא
            אש = תשוקה כמובן וזה לתמי קאלי.
            אש= הארה/אור

            אש הראש שונה מאש הלב ושונה מן האש בין הרגלים.
            אבל זו בין הרגלים יוצרת את המכלול השלם של הגוף הפיזי

            אש – יכולה להיות גם הנשמה

            אתה יודע אפשר להמשיך עם המשחק הזה עד אין סוף וגם להגיע למשמעות.

            שלא לדבר על כך ששורות רבות – צריך לבדוק איזה פותחות בשאלה. בתחילה מופיעה המילה האם?
            ואולם בהמשך השאלה היא סוג של משפט חיווי שהופך לשאלה.

            שאלה כמובן אפשר לפרש בקונטקסט של כל השיר.

            קסם אמיר להתגלות דרך הקיר זה קסם!!!

          • חוה, התכוונתי לאנרגיה אנושית. אש ראש, אש לב, אש בין הרגלים, אש בטן – שכל, רגש, מין, וגופניות.

        • סיגל, את צודקת – השיגרה היא מלכת הזמן והתמורה. החופש מידה המעוורת את עינינו במובן מאליו, בזיכרון במקום בחויה – הוא אחד , והוא אולי הנתיב היחיד לחופש בכלל: פיתוח היכולת לראות דברים בנקודת זמן חדשה לגמרי, כאן ועכשיו.
          כתבתי את השיר לפני יותר מחמש עשרה שנה, אבל לא חושב שהאתגר הזה השתנה מאז.

          • לאמיר,
            טוב בוא נעזוב את השגרה. מה שמעניין בשיר הוא, שהרבה משוררים ישראלים/עבריים וכו' נעו בין הרצון להאמין לאל, לחכות, ליחל אוליו. שטרניחובסקי בשיר "לנוכח פסל אפולו" אומר, כי
            הרחיק לכת מן הגולה, מזרח אירופה כדי לעמוד מול האל עם התפילין. עמידה מול האל כורכת ישראליות/יהדות ביחד. יש כאן חיבור המוזכר בשיר אפיטף "גם אני לא הרחקתי לכת" כהתרסה למסורת העברית של השירה וגם לאלתרמן, ההלך ולעוד אחרים.

            אם אסייג את השיר לגעגוע לאל אולי אחטא קצת, אבל אין להתעלם מאש התמיד – המתקשרת לשלושת האשים, ולעבודת הקרבנות, שהיא שטורדת את אמיר. טורדת במובן של סרקזם ודחייה מוחלטת ולא בכדי (הטקסים היו אכן די מגעילים)
            איך אני יודעת שזו היתה אש התמיד – מילת המפתח.
            מכיוון שבלילה האש בדרך כלל נטתה לכבות ואזי נעשה קר – מכאן קר בחוץ ומכאן גם שיש להזיע כדי ללבות את האש הזאת. האירוניה גוברת, מכיוון שכאן המאמץ ללבות אותה היא ציני ביותר ואפילו הייתי אומרת מאוס.

            אז מה חידשת אמיר.
            בטון האישי. שוב אינך מדבר בשם אומה שלימה. אלא השיר הוא מאוד אישי וגם התהיה היא מאוד אישית. אין כאן איזה מחוייבות לאיזה קולקטיב, או תחושה של דחייה. אלא, השימוש במסורת נעשה כדי לדחות אותה מן המקום של האני. מן המקום של האישי ביותר.

            על דלת הזבח במצרים דברנו כבר ולכן ההתגלות צריכה להיעשות כמעשה קסם בלתי אפשרי דרך הקיר.

            אבל, אם הייתי מסייגת את השיר רק לכתיבה על כמיהה לאיזו ישות אלוהית הייתי אולי מחטיאה. אם כי רוב השיר מרמז לכך.

            לכן, זהו שיר געגוע וכמיהה, שיר לאהבה בצורה הכי אבסורדית דווקא הכי טבעית שלה. שיר שאכן נכתב בנהמת הלב בצורה הכי ציורית שאפשר, כל החזה מתכוון ואולי אפילו בועקת איזו זעקה מכווננת שהיא פיזית ביותר,
            כי האדם נברא בצלם. אם זוהי הכמיהה לגבר או לאישה – שוב זוהי גם התרסה במובן שהכל אפשרי, אבל אם המראה יתגלה ויבוא דווקא מן המקום הכי בלתי אפשרי/לא יהודי ועדיין מחובר לכאן להוויה הזאת כאן, הרי שהאל חובק אהבה לגבר/אישה ואולי הכמיהה היא עצם התמה המרכזית של השיר.

            שאפו אמיר
            שיר יפיפה.

            שתי השורות הכפולות מאוד מקלות על הקריאה שלו, כאשר נושא מתפתח מנושא וחוזר אל הנושא המרכזי. כמו גם ברוח התקבולות.

            חוה

          • חוה, אכן, הכמיהה היא התמה המרכזית של השיר.
            יש איזשהו עיוות בזה שלא כל הספר עומד כאן לעין הקורא, כי הספר הזה ("שיר") הוא למעשה שיר אחד ארוך בן 18 או 19 פרקים. כמכלול, ניסיתי לשוחח בו באופן אישי על מגוון נושאים לא קטן: כתיבה, יחסים, פוסט מודרניזם, געגוע ותכלית הרוח.

          • לאמיר, לסיגל ולכל השאר,

            בגלל שאני לא הייתי כאן, אולי ככה, אז הפוסט של השיר הזה נסגר יותר מידי מהר (לטעמי)

            וגם, מכיוון, שגישתי אל השיר היתה מושכלת מלכתחילה, אולי החמצתי מספר דברים דווקא מאוד יפים, שאני רוצה להעלות אותם כאן (טוב, תמיד אני צריכה להראות כמה אני חכמה – אבל זו אינה הדרך אל השיר)

            אז ככה, כמו שאומרים באידיש אזוי

            נגשתי וקראתי את השיר פעם נוספת ושמתי לב, מאוד, למילה בטן. שחוזרת די הרבה פעמים, אולי מתחושות בטן ואולי מסיבות אחרות ואולי אמיר יסביר.

            השיר מתקיים ברובו בתוך התוך של המשורר. השאלות וארץ האי-שם גם הם נמצאים בתוך התוך של המשורר. הכוונה בתוך הפיזיות (הפיזיות אולי היא נצרית ואולי היא יהודית ואולי היא בכלל הינדית) שלו.
            למעשה רובן של השאלות מתקיימות ב- MIND של המשורר, אבל בתוך הגוף הפיזי במחוזותיו. בבטן, הצעקה יוצאת בין הצלעות, ומתוך גוו – כך נדמה לי.

            ובחוץ, שמה יש חושך, ושם קפוא, כאשר האש נמצאת גם היא בתוך הבית. בין אם זו אש חיובית -יוקדת, או אש שלילית, זו שמזיעים ממנה. אש שאינה נעימה.
            מכיוון שכל השאלות הטורדות גם הם מתקיימות בתוך הנפש והפיזי של האני השירי על החיובי ועל השלילי

            ואדגים – בשאלה הכלו הפרפרים ?נכללים גם ביטויים חיוביים וגם שליליים. אם הפרפרים אכן כלו ונכבתה אש האהבה – הרי זו טרגדיה נוראה, אבל אם לא כלו ועדיין איזכור המילה פרפרים והגעגועים אליהם אכן מעלים תמונתיות די נעימה וחיובית.

            כל הדברים בגדר החיק של המשורר נעים אל כיוון של שאלתיות – אי הוודאות המאפשרת לא רק געגוע אלא גם תהיה וציפיה שאלו דברים שונים. אגב, גם השיר מסתיים בציפיה.

            במספר שורות יוצא השיר אל החוץ ובחוץ חושך, ובחוץ קפוא ובחוץ יש עקבות של סבל!!!

            דהיינו, ראי סיגל המילה סבל כאן מתקשרת רק עם החוץ.

            בשיר הזה דווקא נזכר החוץ עם מקום די מנוכר ודי כואב,

            ולכן, במפתיע חוזר המשורר ומגיף את הדלת וחוזר אל האני שלו, כי שם עדיין אולי עם כל התמיהות והשאלות שמתקיימות הוא מביע משאלה שהאהוב/ה יגיעו דרך הקיר. הגפת הדלת היא סימן לחזרה אל הבית ואל האני בו עסק רוב השיר.

            אגב, אמיר הסיום די אופייני לך, פתאומי כזה, לא צפוי אולי בגלל זה חשבו שצריך לשבור את הקיר.

            זהו, וזהו מה שהיה לי להגיד ובכלל אני חושבת שצריך לקרוא אותו עוד די הרבה פעמים, כי כל פעם מוצאים דברים חדשים.

            זהו אינו רק שיר על געגוע, אלא הייתי אומרת שזהו שיר של תמיהות ושל כמיהה אבל גם התמיהות הן מאוד חשובות. כלומר האם האהבה קיימת, האם היא עוד תגיע, האם המפגש יעלה יפה ועוד שובל נגרר של שאלות ומכאן אולי חוזרים לביאליק.

            למה תמיד חוזרים לביאליק כמו אומרים יש אהבה בעולם מה זאת אהבה,

            אז זהו וזה גם מה שהיה לי להגיד.
            חוה

          • vי חווה יש פה כבר כזה בלאגן בתגובות שאין לי מושג אם תקראי פה את תגובתי. בכל אופן רק רציתי לומר לך שאהבתי מאוד את הקריאה הזו שלך. יכולתי להתחבר אליה ולהבין כי היא לא פונה למקורות של ידע שאין לי אלא למקורות של הבנה ותובנה פנימית שלך. ונהניתי לקרוא אותה כי בעיניי היא נובעת מחשיבה יצירתית מאוד ואני עצמי לא הקדשתי הפעם את יכולת הקריאות השונות שבי לשיר כי הוסטו מעייניי בהשיר עצמו אל ענייני עצמי ונתקעתי שם בין הדלת לבין הקיר עד שחשתי מאויימת מהשיר וכשאני לא במצב רגוע אני לא מסוגלת להיות בהירה לצדדים אלא מתמקדת במה שמטריד אותי עד שניית לי ראיה בלונדינית מספיק בשיל לחזור לחייך ולחזור לעניין "שלשמו התכנסנו" אבל כמו שבטח שמת לב אני תמיד מנצלת את הרגע שבו יש המון תגובות וכבר קשה לעקוב בשביל לקחת את השיר מעצמו אל מקום אחר שיוצא מהשיר אבל מגיע למקומות רחוקים מהשיר. ומכיוון שככמו שאמיר העיד על עצמו שהשיר נכתב לפני 15 שנה נדמה לי, הרי שזה מה שמאפשר גם לו להתחבר אל השיח בלי לכעוס (אני מקווה) שהדיון עובר מהשיר שלו ל"דיבורים" בכיוונים שונים.
            אבל את תמיד נמצאת שם בתוך השיר חוקרת ובודקת ואת זה אני מעריצה בך.
            קראתי גם שהייחסת לעקבות בחול שלקחו אותך לחשוב על ילדים, אבל בשיר שבו יש אש בין הרגלים :) לא יצא לי שחשבתי על כיוון כזה.

          • לסיגל,

            וודאי שמצאתי את תגובתך. ואני חושבת שמעבר לשבירת הקיר או הדלת, יש בשיר הזה כל כך הרבה דברים שמחברים בין האנושי שלנו.

            הצצתי וחיכיתי לראות את התגובה של אמיר, למטה הוא ממשיך את הדיאלוג ועוד יותר שמחתי כאשר מצאתי את שלך.

            נראה לי, אכן שנוצרו כאן דיאלוגים שבהם הבאת אכן מנהמת ליבם ומחייך. אבל השיר הזה הוא לא רק תשוקה, אלא הרצון אליה ואל הציפיה הבלתי נלאית תמיד לאורך החיים (מה זה משנה אם לפני חמש עשרה שנים) שהאוהב והאהוב יגיעו.

            והתשוקה יכולה להתחלף ולהמיר עצמה לאדם אחר ואז היא הופכת לתקווה, שתמיד במהלך חיינו יבוא אותו מישהו או משהו שאנחנו מיילים ושיצית בנו מחדש את האישים האלה שקיימים תדיר בפוטנציה האש להתרגש, לחוות, לדעת
            האש לאהוב מן הבטן ואש היצר אותה התשוקה שנדלקת בבת אחת והאהבה שיכולה לגעת בנו.

            הכל קיים בשיר בצורה כל כך יפה. רק צריך להמצוא אותה ולהזדהות עם מה שמדבר אלינו.

            הזעקה הזו שבוקעת מתוך החזה שקטה\רועמת מובעת בה כל כך חזק.

            הכמיהה אל האש שלא תכבה, והרי זה משותף לכולנו לא כן.

            יום נפלא לך סיגל.

  4. עדנה גור אריה

    הפרוש הוא רק לעצמי. השיר מדבר אלי.

  5. התשובה לכל השאלות היא: לא!!!!!!!!!!!!

  6. שיר היסטרי וכמובן בא ממקום נורא נשי… זה באופנה עכשיו.
    נו, טוב.

  7. האם תבוא יום הגואל?
    גם אני אשמח לכשתבוא. אשלח 3 מלאכים לקדם פניך במדבר האהבה.
    לכל אחד ניתן שם מפורש: מלאך אש אהבה, מלאך אש התבונה ומלאך אש הלבידו. האם הסנה הבוער שהולך לפני כל מלאך, יבער תמיד?, האם אש התמיד תוכל להוביל אל המקום המיוחל- עד אלי?.
    הפרפרים נשרפו מסקרנות לחוש את האש, וכשחשו בחופש הבחירה, באהבה, גם בשרם נשרף. קשה להאמין, מאופק עד אופק….תן קצה חוט של רמז… אחפש הדרכה, כיוון לאן לפנות כדי שתבוא- "יום הגואל"…גופי מול עצמות צואר וליבי במזרח מבקש שתבוא. או אולי אני מפחד- אל תבוא שלא אשרף. אולי הפכנו קרבן לאושר הזה, פנים נשרפו. פנים נשרפים מרוב קירבה אל חום האהבה, אבל גם בקור המקפיא של הליל הם נשרפים.
    אסור לצאת מהגוף לחיפושים, מישהו צריך להיות בבית, בגוף.
    אולי כבר באת- "יום הגואל"? …רק שלא נפספס אותך. למרות שעקבות הבהלה בחול, הכאב שנטבע בחיפוש.
    אני פותחת עכשו את קירות הלב כולם, כדי שלא תמצא תירוצים שלא מצאת אותי.
    מגיפה את הדלת וכותבת עליה, כמו לפני יציאת מצריים- הינה אני כאן! בוא!.
    "יום הגואל- בואי אהבה"

    • זאת פרפרזה יפה מאוד, תמי, שמפרשת את רגעי האש שבשיר. אבל בוודאי שמת לב שיש פה גם קוטב נגדי, קוטב של השיגרה, המובן מאליו, והניכור.

      לרגע, כשאני קורא את כל זה לגמרי מבחוץ זה נראה כמו מטוטלת של ליבידו – בין מצב זוגי מאני למצב דפרסיבי :)

      • הייתי מתה למעט שגרה, כאב שיניים מטיס אותי אל-על, בלי ששילמתי כרטיס.
        לא מצאתי ניכור בשיר, רק ניקור בקיר… אבל אקרא שוב מחר אחרי שהאנטיביוטיקה יועיל לדיפרסיה של המאניה…:))

        • תמי יקרה, ונקוה שהמאניה של הדיפרסיה תנצח את הדפרסיה של המאניה. רפואה שלמה.

          • קראתי שוב ואז ראיתי בשיר תחילת מסע. כמו הקלף של "השוטה" שיוצא אל העתיד הבלתי נודע. או שיהיה שם הכל או לא כלום אבל הוא מוכן לצאת לחיפוש הזה, אחר המשמעות… פנימה אל תוך עצמו ואף כלפי האקסטרני לו.
            "אֶרֶץ-שָׁם פְּרוּשָׂה בְּתוֹךְ בִּטְנִי. אֵיפֹה מַתְחִיל הַשְּׁבִיל הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֶּרֶךְ, אֵיפֹה נִגְמָר הַחוּט הַזֶּה,
            שֶׁכֻּלּוֹ קָצֶה? וּמִי הוֹלֵךְ לְשָׁם, גַּם כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאָר?"
            ישנם כוחות מנוגדים שיוצרים קונפליקט בין המצוי לרצוי, בין החלום למציאות, קיפאון של "הנשאר" מול הליכה "לשם" קדימה אל הבלתי נודע המיוחל…
            ההזמנה "בוא" לתוך ה"עצמי",אולי גם בוא אחרי, או בוא תמלא את כל החללים. אל תבוא, בוא, משחק מחבואים שמקבל משמעויות שונות לאורך השיר..

            הסקרנות שלי מקווה שהספר יצא בקרוב מאוד…

          • אמיר אור

            בלי ספק קונפליקטואלי, אבל מהרקליטוס ועד ניצשה היו שסברו שבלי מלחמה אין בכלל אתוס ואין משמעות לחיים. אין ספק שכך אנחנו נדחפים לפתרונות יצירתיים.
            המסע פה בעיצומו, ובשניים.
            והספר? מתישהו אחרי הפסח.

  8. שיר-אל ושמינית

    הוא בא. אבל אתה לא.
    ושָׁלֹש אִשִּׁים לא קדמו את פני.
    כי הן לא התמידו אִשֵּׁי התָּמִיד.
    אתה כבר לא רואה אותי,
    גם כי אשב מולך.
    אֲהוּבִי, אֲהוּבָתִי, אוף.
    סִימַן שְׁאֵלָה שֶׁלִּי:
    אם התחיל הַשְּׁבִיל הַזֶּה
    אז למה נִגְמָר הַחוּט ?
    סימן קריאה שלך:
    כָּלוּ הַפַּרְפָּרִים!
    סימני השבר הזה,
    השובר בי מילים בֶּחָזֶה :
    בּוֹא, לך לך!
    בינתיים אֲנַחְנוּ מַזִּיעִים
    וְלֹא מֵהִתְרַגְּשׁוּת
    עוֹשִׂים עוד קְצָת רוּחַ.
    בפנים קוֹפֵא הַחֹשֶךְ
    אֲוִיר שֶׁל לַיְלָה קַר.
    מְאֻחָר כְּבָר?
    כבר אֶפְשָׁר
    לִרְאוֹת כְּאֵב בַּחוֹל
    שֶׁנִּטְבְּעוּ בּוֹ עֲקֵבוֹת חוֹזְרִים
    וּמְבִינִים: שֶׁלֹּא תָּבוֹא.
    יכולת לפתוח את הקיר,
    בִּמְקוֹם זאת אתה מֵגִיף אֶת הַדֶּלֶת.
    ועל דלתך אתה כותב:
    "אַל תָּבוֹא מִפֹּה, אַל תָּבוֹא מִשָּׁם".
    הוא בא.
    אתה לא?
    אתה לא.

    • מי שכתב למעלה את השיר כנראה לא ידע את אשר הוא שח.

      אתה יודע אמיר, ויכוח נקוב הוא ביני לבינך ואולי הוא התחיל בפוסט הקודם ואולי לפני כן.

      אני טענתי שאני צריכה להתרוצץ אחר העולמות הפנימיים שלך, שלא תמיד הם נהירים לקורא המצוי. ואתה טענת לעומתי שלא.

      יש לי כבוד רב לחברי הבלוג שלך, למעשה הם הפכו כבר מזמן לרשת חברתית סגורה ואפילו די אנינת טעם, למאות שסיגלי החמודה לא חושבת אולי כמוני.

      את אנינה סיגל וגם ציורית ביותר, למרות חברותיך הישנות.

      לגבי הביקורת, הרי שהסכמתי לכך ואף העליתי את הנושא הזה בפוסט הקודם.

      לא אמיר, אני ממש לא מחכה שתענה לי, כי אני עדיין מחכה לריקוד הרומבה, המוחלט שעדין לא זכיתי לשזוף אותו בעיני למרות שהציעו לך צ'ה צ'ה ולא הסכמת ולוולס וינאי צריך יעלת חן.

      לשיר הזה יש מפתח מאוד ברור, שצריך לחפש אותו והוא גם לא נמצא רחוק.

      למה הדבר דומה. קראתי את השיר "מן המילון הלבן" ואחר – כך ממש במקרה הגעתי לספר החיים והמתים הטיבטי ומצאתי הקבלה די מדהימה בין השלבים של המוות, לבין שלבי המיתה בספר החיים. יסודות האדמה, המים והאש…
      הסתבר לי אז דווקא שהמוות האורגזמי הזה כנראה היה עם אישה ולא עם גבר. וכי המשמעות היתה הרבה יותר רחבה.

      ובכן, מה המפתח כאן, ארמז לך רמז – זוכר שכתבתי לך על הקרבת הקרבנות ועל ההתרסה נגדם?

      היא מצוייה כאן בברור רב. לרבות אש התמיד, השער והדלת. ולמה שלא יבוא דרך הדלת (השער) שער השמים גם הוא רומז לבית-אל, או לירושלים. גם שם הועלו קרבנות לעולה בפני האל.

      ברור מדוע אתה מתכחש לבואו דרך הדלת. כאשר עזבו העברים את מצרים, היה כל בית נדמה כמזבח. המשקוף והמזוזות שנמרחו בדם, עליהם פסח האל כבתי היהודים – היא הדלת דרכה אינך רוצה שי/תגיע.

      ולכן, מתוך מחאה, התרסה כנגד מנהג הקרבנות, הרי הבקשה היא לבוא דרך הקיר. לבל יהא חלקך עם מנהג הקרבן.

      למעשה, אפשר כמעט לפרש כל מילה בשיר (מדוע, בלילה קר) או קפוא שם בחוץ במנהג הקרבת הקרבנות – קרבן חטאת על אכילת כל חלקי הקרבן בשיר. לא אעשה כן.

      האם השיר הוא שיר אהבה – כן, למי?
      לכל מי שיבוא ובלבד שיבוא דרך הקיר.

      אז איך נפרש את הקיר? ככל אשר תאבה נפשכם ובלבד שיהיה אנושי, ועדיין שיהיה בו קסם בניגוד לחיי היום שלנו שעקבותיהם תדיר יוותרו בחול יום אחר יום.

      אל תגיד לי, שמבלי למצוא מפתח למערכת האלוסיבית שבשיר אפשר יהיה להגיע אכן לעולם ממנו שאב אמיר אור את השיר.

      כמובן אפשר להפליג לשיר השירים, או ל"שיר נס השיר" – שירו הארספואטי של אורי צבי גרינברג.

      ולגבי שפה שקרמה מילים. אצלך אמיר, אפילו היום נעשה אור ארוג מילים.

      שיהיה לך שבוע נהדר
      חוה

      • אגב,
        המחשב שלי היה מקולקל מספר ימים.

        אבל אם תרצה, אפרש לך מילה אחר מילה בשיר לפי מפתחותיך שלך בצורה מדוייקת למדי, לרבות המובאות המתאימות, גם במדרשים.

        אתה אולי שוכח, אבל גם כאשר אני לא כותבת כאן, אני עדיין עובדת.

        • מילה נוספת\,

          תרשה לי לצטט דווקא מן הסידור
          אה וולאה:ריבון העולמים אתה ציוויתנו להקריב קרבן התמיד במועדו ולהיות כהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם וישראל במעמדם ועתה בעוונותנו חרב בית המקדש ובטל התמיד….
          ולכן יהי רצון מלפניך…
          שיהא שיח שפתותינו חשוב ומקובל ומרצה לפניך כאילו הקרבנו קרבן התמיד במועדו, במקומו וכלהלתו.

          יש לכך המשך, שהרי במקום התפילות האישיות נוצר הסידור, לא משנה באיזה נוסח.

          ומה שקורה בקובץ יום קורה גם עתה ביתר שאת – התפילה/המילים/השיר הופכים אכן להיות אישיים בנוסח אמיר אור.

          לא רק בקרבנות כפרנו, אלא גם בתפילות המוסדרות וכל תפילה הופכת להיות אישית.

          אבל כדי לשמור על הרצף, וכדי שהנושא יהיה נהיר, יש איזה אוירה מרחפת, כאילו באמת דרך חכמים מלומדה אתה אולי נצמד לתפילה קולקטיבית ישנה – אבל התפילה הופכת להיות אישית, ובמובן זה היא חלה על ה"ארץ המובטחת" על היקום, ובמיוחד עליך.
          טענו עליך שאתה כנעני, אולי אתה אפילו טרום עברי.

          ובכל אופן יש בשיר הזאת אמירה !!!

          • הי חוה, אני רואה שאת באמת עושה מחקר:) ולמרות שאני לא מסוגלת להבין רמה כזו של עומק שאליה כבר הגעת, מקסים בעיניי איך שאת מוצאת חוט מקשר בין שיריו של אמיר. אני מאלה שלא רואים חוט מקשר, אלא המון שוני בין קבצי שירים, ומזה הסקתי שמשורר מתקדם בשיריו ומחדש את עצמו כל הזמן. מעניינת אותי דעתך לגבי מסקנותיי.

          • לסיגל,

            הי נשמה,
            ובכן, אני קוראת המון. כמעט כל מה שאמיר כתב. מאמרים שנכתבו עליו, והנושאים שמעניינים אותו. כל אלו בזיקות לשירה העברית שנכתבה במשך הזמן.

            אז ככה, עברתי על 4 קבצים של שירה. יש בכל קובץ התפתחות פנימית, וגם נושאים אליהם הוא חוזר ומהם הוא מתפתח.

            אמיר חושב שאולי קל לקרוא את השירים שלו. אבל באמת אם רוצים להרחיב את המעגלים צריך לקרוא חומר, ואחר – כך לחזור לשירים. וכל פעם מוצאים דברים חדשים.

            יחד עם זאת, לאמיר יש סגנון מאוד מיוחד, ואכן, הוא די מקדש את המילה\ מילים.

            יש ימים שאני יושבת בין 7 – 8 שעות, פשוט ענין אחד מוביל לשני.
            אני בכלל לא התעסקתי כל כך עם השירה, העניין שלי תמיד היה יותר בפרוזה, אבל השירה היא באמת מזוככת יותר ולכן, כל מילה חשובה.

            את יודעת מה הבעיה, שאנני חושבת שאמיר בכלל אפילו מודע לכמה אני משקיעה, אבל זה עניין שלי עם עצמי. הסקרנות שלי.

            לפני שנגשתי לפרש את השיר הזה, למשל, בדקתי נושאים כמעט שעתיים. לא ישר נגשתי לכתוב.

            מה שרציתי לומר הוא שאין זה משנה מה החברות שלך חושבות או מבינות. חשוב מה הצרכים שלך.

            השירה של אמיר נותנת די מרחב אינטלקטואלי, רגשי, מילולי, פואטי, וחשוב שאת מגלה בכך עניין ואכן שואפת להגיע לאיזו משמעות, שהופכת להיות גם לנותנת משמעות לחיים שלך. כי הדרך להבנת השירים, הקריאה וההנאה היא הדרך שאת עושה עם עצמך. עם ההתפתחות שלך. עם הערך המוסף שזה נותן לך, וקודם כל לך.

            אני, אגב, חושבת שאת יצירתית ברמות על. יש לך יכולת ליצור תמונות במילים וגם להנחיל אותן הלאה, שאין זה דבר פשוט בכלל. חוש הומור ורצינות. ובאמת חכמה.

            האמיני לי שאם לא הייתי חושבת כך. לא הייתי כותבת.
            אגב, אמיר הוא בהחלט יעד מבורך, מכיוון שזוית הראייה שלו היא מאוד רחבה. עד כמה שנראה שהוא כותב על עצמו. לא כך הוא.

            השקפת עולם שלימה טעונה בהרבה ידע עומדת מאחורי שיריו.

            שלך באהבה,
            חוה

          • הי חוה, כשאני מתעוררת בבוקר, וזה לא היה מזמן, אני פותחת את המחשב עם כוס קפה וסיגריה שנמשכים עד שאני מחליטה שנגמרת ההתעוררות שלי. וזה נע בין עשר דקות לשלוש שעות:) כך נמצאתי לא מזמן והדבר הראשון שחיפשתי היה לקרוא את תגובתך.
            תודה לך חווה יקרה, מאוד נהניתי לקרוא את מה שכתבת וכך עזרת לי להבין שגם אם אני לא רואה את כל מה שאת רואה שתינו חושבות את אותו הדבר.
            המשך יום טוב לך ושוב תודה,
            סיגל.

          • סיגל יקירה,

            בהמשך לדיאלוג בינינו, רציתי להפנות את תשומת לבך דווקא לנושא אחר שאותי תפס והזכיר לי כאשר קראתי את השיר.

            איני יודעת אם תקראי את דברי היום עוד, או מחר בבוקר עם הסיגריה והקפה של הבוקר. (טוב לדעת שגם את מעשנת).

            דווקא נושא אחר הוא שתפס את עיני בשיר, ואין הוא כל כך מרכזי לקריאה של השיר, ואולם הוא מהווה בבחינת מוטיב שמופיע אצל אמיר, נדמה לי.

            את זוכרת אולי שאמיר הביא די מזמן שיר מאוד יפה על העיר, בסופו של השיר מופיעה הקונכיה, שהכותב כמדומתני מצמיד לאוזנו והוא שומע את הדהוד הים, הדהוד הדורות.

            העיר שיושבת ליד ים, ושם על החוף נבנה ארמון מחול שננטש.

            הנה אזכיר לך מובאה מתוך השיר :

            "כל קרבן אדם, כל יגע, כל גבורה וכל תפלה שנענתה במעשה./ מול גבעות כורכר זסתתו ברוח ובמים, ארמון שמישהו/ בנה בחול הלח, הלך, ועזבו על כל יושביו:/

            ובהמשך: ילד דורך על גג ההיכל, על בסתן, על בקתות, על נמל. עוד רגע וכבדי ההיסטוריה/ יקרסו לחול ארמון וקרת, ורוח עליזה תשב, חורשת מלותיה,/ על פני כורכר החוף: 'גם זה יחלוף":,

            ובסוף: "אני מרים קונכיה/ ועל אזני מניח, עוד אחת על השניה, ואי אפשר לדעת עוד/ מה מנין הקונכיות והאזנים: מה שאני שומע הו—–

            ובכן סיגל, את בוודאי זוכרת את השיר הזה. כולנו ניסינו את כוחינו בפרשוניות.

            השיר הזה לקוח מתוך הקובץ "יום" ואת בטח תמהה מדוע הבאתי אותו כאן.

            את יודעת, אחרי שבררתי לגבי קורבן התמיד ועוד נושאים דווקא השורה שתפסה את תשומת ליבי היא שכאשר נעשה מאוד קר בחוץ, ומן הסתם אנשים וילדים התכנסו הביתה.

            נותרו על החול עקבות של כאב. מעבר לנושא המרכזי בשיר, אני סוברת שמופיעה תמה, או נושא חוזר אצל אמיר, והיא העובדה שאנחנו ילדים ובני אדם נמצאים כאן ומותירים את חותמם מידי יום, מידי לילה, ימים ושנים בחול, אולי באדמה או במקומות אחרים והם שמעידים על כך שהיינו כאן ושאנחנו כאן
            ועוד שאנחנו עשויים בשר ודם.

            דווקא השורה הזאת על העקבות בחול היא שתפסה את תשומת ליבי מכיוון שיש בזה הרבה אנושיות שנוכחת לעומת הציפיה למשהו שאיננו יודעים על קיומו, בנושא זה לא אכביר מילים מכיוון שיש בו הרבה לפרש.

            אבל\ מבחינה אסוציאטיבית הוא שהביא אותי לקשר בין השירים. וכמובן שהם מופיעים בעוד שירים של אמיר אור.

            ככה, אני לפחות, לעניות דעתי, רוצה להתייחס שאל מול הנושא המרכזי, כמעט הנשגב מופיע נושא יומיומי והוא בעיני לא פחות חשוב מן המשמעות הגדולה של השיר.

            את יודעת, שהילדים שלנו יורדים למטה, או אנחנו ואנחנו גם מחכים להם שיחזרו עם רדת החשיכה והקור.

            אשמח לשמוע את דעתך, וכמובן את התייחסותך לנושא זה.

            שלך חוה
            שתהני עם הקפה והסיגריה.

          • חוה, כאן העקבות בחול אינם של ילדים דווקא. אלה העקבות של החזרה מהמפגש, של הפרידה, של אי ההתחברות.

            אני מניח שאת מעלה בדעת מצד אחד את השיר מתוך "יום" על הילד שבונה עיר בחול על שפת ים, ומצד שני את השירים מתוך "מגילת לילה" שם יש עולם של ישימון חול ואף האנשים בו הופכים לחול.

            גם בין שני הנ"ל אין כל קשר. המבדיל בין חול לחול.

          • לאמיר,

            אין כל אפשרות לתת חופש לקורא, ואחר- כך לקחת אותו ולבטל אותו במחי יד אחת.

            אז אני רואה שאתה החלטת גם לחשוב בשבילי.
            ועוד, אחר – כך לערוך רשימות על הקורא. זה לא עובד אצלי בצורה כזאת.

            אז ככה, קראתי את השיר אחרי תקופה ועכשיו מתחילה להצטייר אצלי איזושהיא כמיהה, ערגה, געגועים בלתי פתורים. ואולי נושא השיר הוא דווקא אותו הגעגוע בכלל?
            בלי קרבנות (או עם אנושיים)

            אז ככה, העקבות בחול יכולות להיות של ילדים אבל לא בהכרח. אלו הם עקיבות אנושיות – קרי:של אנשים.

            בשיר על הקרת – עם ארמון החול גם שם העקבות אינן בהכרח של ילדים, אלא שוב אלה עקבות המעידות שהיינו כאן, ואי- אפשר למחות אותם.

            אולי אחר – כך יכתבו על המין האנושי מחקר בסוג "מרכבות האלים"
            מדוע הסקת שאלו של ילדים?

            כי כתבתי לסיגל, ולסיגל יש עדיין ילדים צעירים.

            אז ככה. אני איני דמות כל כך אימהית, כפי שמצטייר אצלך. בכלל לא. עגלות וחיתולים אף פעם לא היו התחום שלי ועכשיו תגיד אהה, בגלל זה. אז לא!!!

            דווקא כאן נוצרה הזרה כאשר אתה חושב בשבילי. ואני רוצה להגיד לך שהקישורים האלמנטריים שאתה מנסה לעשות עבורי ממש מעליבים ועוד פעם אני אבכה.

            או אולי זו סוג של מניפולציה אמיר?

            אתה מדבר על משחקים בין גברים לבין נשים, הלא כן, אז אולי נדבר על מניפולציות גבריות וכאלו נשיות.

            ואז אני אשאל, אם אזיל דמעה האם תנחם אותי

            תראה, אענה במקומך:
            אם זה קורה אצלך כל כך הרבה אולי כדאי שתמנעי מלהכנס למקום שגורם לך לבכות.

            אם אני צריכה להיכנס לתחום החשיבה שלך.
            אז, תראה, בוא נחליט שכל אחד חושב בשביל עצמו? בתגובה שלך אולי ניסית להראות שיש לי חשיבה פשטנית? מה דעתך.

            אבל, לא אני העיקר, אם לי יש חשיבה פשטנית סימן שאתה יותר חכם ממני? הלא כן?

            אז אמיר היוקד והעורג – חכמתך ניתנת לך על הסף. ואם אתה גבר אז אין ספק שאתה יותר חכם/יודע/ משורר ממני.

            כל אלו נתונים לך מראש ממני הפרגון כלפיך. השאלה אם זה הדדי?
            על זה קבלנו כבר תשובה.

            ולא איני בוכה, איני מחכה בחלון, אני לא מורידה צמה, אני די עצמאית ודי בטוחה בעצמי ואין לי אפילו בעיה של אגו – אז קבל מלכתחילה את כל הערכתי אליך.

            אגב, גם צורת הקישור שעשית לא אופיינית לי בכלללללללל!!!!
            חוה

          • אמיר אור

            חוה, הרחקת נדוד :)
            אולי לא הבנתי אותך נכון בקשר לילדים – קבלי נא פטור(ואגב מרכבות האלים דווקא מוצא חן בעיניי).

            בכל מקרה לא אמרתי לך איך לחשוב, אבל בהחלט הסברתי – גם אם זה לא עובר כל כך טוב – למה התכוונתי במלים האלה(הרי בכל זאת כתבתי את השיר הזה).

          • לאמיר יקירי,

            ההסבר לא היה הסבר שמאיר אותי באור כל כך מוצלח, לא כקוראת, ולא כפרשנית.

            אבל בוא נעזוב את השכל לרגע, ואומר לך מתוך אינטואיציה נשית.

            אכן, יש אצלך הרבה מאוד ערגה, כמיהה, געגוע, תשוקה ועוד מן המילים היפות האלה.

            כל אלו לא באו על מיצויין, אולי מפני שאתה עסוק, ואולי מסיבות אחרות שאיני רוצה להיכנס אליהן.

            אולי מי שחווה פעם אורגזמה מפוצצת של מוות בכל החושים רוצה לחוות אותה עוד פעם ועוד פעם. נראה לי שאתה מסוגל לחוות דברים בעצמות וויברטיביות ברמות אולי שאנשים אחרים לוקחים את הדברים קצת רחוק אבל לא כל כך רחוק כמו אצלך.

            כאשר היית יותר צעיר אולי יותר חיית את החיים. היום עם כל המחוייבויות שלקחת על עצמך אתה צריך לשים גבולות.

            לרסן עצמך על סערות נפש שכאלו. מה נשאר באמת געגוע. השיר הזה, ככה היא שיר כמיהתי ברמות על. והוא גם שיר אנושי ואישי מאוד. ככה זה בא לי עכשיו.

            אז אתה זוכר את "לקחת אוויר". גם בתוך להיות אמיר אור אפשר לזכור לפעמים להשתולל. ככה על דרך המיצוע כמו שאמר הרמבם.

            גם הדימויים שלך או שהם מאוד עמוסים, או קופצניים כאלו, או אירוניים אבל על דרך החיוב. ובכלל בפנים אני חושבת שיש לך המון התנגשויות אישיות כאלה. זה רק מן השירים. וכאן יש איזה מקום לקחת את כל הפראיות, את המחשבה/ההכרה, הרגש, התחושה, הנבואה ולשים אותם בתוך איזו משנה סדורה, כלומר הסובלימציה שהשיר מאלץ אותך, כי הנפש שלך תוססת אל מעבר לגדותיה, ואז צריך להגיד
            אוי אני צריך להתנהג מצוות אנשים מלומדה.

            אמנם דברי אישיים, אבל הם מגיעים מקולות של שירים וצליליהם שעושים לי הו, הו, הו באוזן הוהוהוהוו

            תודה שאהבת את מרכבות האלים ואני גם חושבת עם כל רעידות האדמה והסופות שהבריאה מנסה להגיד לנו משהו. סליחה, כדור הארץ.

            רק שאנחנו לא כל כך שומעים, כי אנחנו רוצים להמשיך את החיים שלנו מסביב לקניונים ובמסילות הכבישים וכו/……

          • אמיר אור

            חוה, את צודקת לגמרי, וגם כתבתי לך בפירוש באחת התגובות שהגבתי לך למעלה ש"אכן, הכמיהה היא התמה המרכזית של השיר".
            והוספתי, שיש איזשהו עיוות בזה שלא כל הספר עומד כאן לעין הקורא, והסברתי למה, ומה ניסיתי לעשות בספר הזה. ר' לעיל.
            והתיאוריה הפסיכוספרותית לגבי המימוש והגעגוע אצלי נחמדה, אבל הספר פורסם לפני חמש עשרה שנה, ולשיטתך, בטרם סובלימציות :)

          • לאמיר,
            כל כתיבת שיר היא סובלימציה.

            לא צריך לצטט שירים ארספורטיים בשביל כך.
            אכן יש דימויים סובלימטיביים, אבל הצורה השירית כמכלול היא מלאכת אמנות לכבוש את הכל. אהבתי את הביטוי "תכלית הרוח".

            אגב, האם אתה חושב שאנחנו כל כך משתנים? ואני הרי הקפתי כל כך הרבה שירים שלך בזמן האחרון.

            אגב, אתה זוכר את השיר עם האונה הימנית והאונה השמאלית והצורה הפואטית המעניינת.
            איני זוכרת מי מהן ואולם אונה אחת אחראית על החשיבה המטאפורית, והשניה על החשיבה המטונימית ורואים את זה יפה גם על דרך ההנגדה וגם על דרך השרשור, כאפשר אפשר לקרוא כל טור בנפרד, בהשלמה, כהנגדה ולבסוף כמכלול.

            היכן שזך אומר שירה מבררת דברים מבוררים, בזהירות היא בוחרת דברים נבחרים לכך התכוונתי בסובלימציה שהרי יש לך שירים פראיים בטרוף כמו למשל, קין והבל ועוד, אחרים.

            לקחת את כל העוצמות האלו של הנרצח של הנטבח של הרוצח של הדף ולסדר אותם בשיר כמו איזו חידה לכך קראתי בהקשר הזה סובלימציה של טווח התחושות שלנו.

            אבל, תגיד, מה חידשת – אתה זוכר בהתחלה נגשתי לשיר הזה ממקום אחר של אש התמיד, וקרבן התמיד והתרסה וכו.

            ועכשיו בקריאה הזאת אני קוראת אותו אחרת. אני חושבת שחוה שלפני 15 שנה היא אותה חוה, רק עם יותר מנגנוני הגנה, רסנים והגבלים ששמתי על עצמי

            ואתה יודע מה, אולי אתה לא איבדת את זה אבל אני מרגישה המון אכזבה. הרבה, ולא כולה תלויה בי.

            ועוד משהו, אם נדבר על אהבת הורים, משפחה וכאלה, מאוד מתאים לי לא הרחקתי לכת וגם דברים של קהלת.

            כאילו, יש בנו משהו איזה חותם גנטי שאנחנו נולדים איתו, ואנחנו מנסים לעשות דברים, אולי מצליחים, אבל בסיכומו של דבר יש איזה כישלון אישי מתמיד, ממנו נוצר גם געגוע לחיים שיכלנו, או שלא יכלנו, שרצינו לחיות ושלא הצלחנו ושלא כולנו מודים בו. כמו השיר כישלון של זך
            שבע פעמים אמר הזאב לכבש חדל ואחר – כך טרף

            אולי זה הגורל שאתה מדבר עליו. הרחקתי לכת, אבל הייתי צריכה כל כך הרבה מחבל הטבור שלי, ובסיכומו של דבר מה שהיה הוא שיהיה. אנחנו על ההחמצות שלנו ואולי זה קשור לקשיים של החברה הישראלית שגדושה כל כך בחוסר אמון.

            זהו.
            יש איזו חוה אחרת כאשר היא מגיעה ממקום של תחושה למן זו שמגיעה מן הראציונליות הטהורה.

            זו מן גנדרנות כזו להגיד אני יושבת כך וכך שעות וקוראת וחוקרת. האמת שאני מאוד נהנית לסייר בעקבות העולמות שלך, וללמוד דברים שלא ידעתי. זו התרחבות הלב, השאר זה קצת התייפיפות עצמית ואישית.

            אתה רואה אמיר, אני די המבקרת הטובה ביותר של עצמי.

          • אמיר אור

            כמעט ולא נחוץ שאתערב:)
            מה שתפס אותי פה הוא הקביעה שכל שיר הוא סובלימציה (ואם נקבל את פרויד קשישא כתורה מסיני – כל אמנות).
            אבל אני לא חושב שהשיר בא רק כתחליף למשהו. השיר הוא גם בריאה לעצמה, ויש בו לא מעט יש מאין, לא רק במובן האופן אלא אפילו במובן של התכן עצמו.

          • לאמיר,

            תמיד יש הסתכלות של מטא – מבחינה פילוסופית. ולגבי הדיון בשיר גופו, עשיתי כן למעלה ואולי התחלק לך ולא ראית.

            אכן, דנתי בשיר עצמו ואני חושבת שהדיון כאן החמיץ הרבה דברים.

            עיין למעלה.

          • אמיר אור

            למה בדיוק את מתכוונת?

          • יש ניתוח של השיר איפשהו בינך לבין סיגל לבין שירית למעלה.

            ולגבי המושגים – תמיד אפשר להשתמש בהם ברף נוסף, ובפרספקטיבה יותר רחבה.

          • "אש תמיד" (להבדיל מקורבן תמיד) אפשר למצוא אצל הבתולות הווסטליות ברומא, אצל הסטיה ביוון, אצל הזורואסטרים ועוד.

            וכן, זהו שיר אהבה וגעגוע על טבעם של אהבה וגעגוע.
            ומיהו הנמען? לאורך כל הספר הזה הוא מתערבב: הדובר לנפשו, לאהובה, לאהוב, לאלוהים ולא פעם גם… לקורא.

          • לאמיר,

            לא מצאתי כאן אהובה. השיר כתוב בלשון זכר. אלא אם כן אתה קורא האם תבוא בלשון נקיבה וגם אז זה די מאולץ.

            גם את הקורא לא מצאתי.

            לדעתי, אי אפשר להסיק שבכל שיר קיים קורא (הכרחי לפי המודל הסמיוטי הפנימי של השיר) אבל, קשה לי לחשוב שאתה כותב שיר ותמיד חושב על הקורא.
            זהו דבר שלאחר מעשה.

            יש לי תחושה שהשיר מובל אל עבר מקומות שאינם נמצאים בו.
            לשיטתך, יכול הקורא לקחת כל שיר ולקרוא בו דברים אחרים לחלוטין ממה שכתוב ואזי זה תמוה, כי יכולים חלילה להבין אותנו.

            אתה יודע יש מונח בפסיכיאטריה, שמבחין בין הבריא לבין החולה והיא קונספציה תקינה, זכרון גס שמור לכל טווחיו.

            האם חלילה היית רוצה שיאשימו את הקורא שלך בהזיות (בלעז, הלוסינציות)?

            תראה לי, איפה כאן בשיר יש אהובה?
            ואיפה מופיע הקורא בשיר?

          • חוה, לא דיברתי על השיר הספציפי הזה, אלא על הספר "שיר" כולו. קראי ותראי.

            "שיר" כולו מדבר בדיבור ישיר אל נמען, ובעברית היה הכרח לבחור בין גוף שני זכר לנקבה. בחרתי בזכר, אבל השארתי רמזי כוונה או תיאורים שלמים ביחס למה שזה כולל בכל שיר ושיר (כמו כאן בהרחבה או בהכפלה "אהובי, אהובתי"). בתרגומים לשפות אירופיות ה"אתה" אינו נבדל מינית, וזה בעצם משחרר את השיר מהבחנה שנכפתה עליו.

          • לאמיר,

            אני לא בדקתי לגבי קרבן התמיד.

            בדקתי באופן המפורש לגבי אש התמיד. ולא בדקתי את זה בסידור, אלא במראי מקומות שונים. השגיחו שתמיד תהיה אש בוערת במקום המזבח.

            בלילה, כאשר לא היתה עבודת הקרבנות, עדיין השגיחו שתהיה אש על המזבח.

            מעבר לזה מופיעה המילה בשיר מפורש שהוא גם מוביל לשם המפורש.

            את האשים שאתה מזכיר אפשר לפרש על הדרך של אש התמיד. מעבר לכך, רוב המערכת האלוסיבית של השיר דווקא מצביעה על סוג של כמיהה רליוזיות שהיא מאוד אישית.
            השערים, כמובן שערי ירושלים, שערי השכינה, הקבלה ושער השמים. או שערי השמים. הדלת – כל כפות המנעול – משיר השירים – שגם הוא מתקשר אל נושא הדלת.

            מעבר לזה, לפי ראייתי אין כאן עניין של קרבנות כמו בספר "יום", אגב, שגם בו יש שירים שאינם שייכים בכלל לתפיסה רליגיוזית כזו או אחרת.

            אלא איזה סוג של כמיהה, געגוע, רחשי לב, אשר אולי נסדקים אל מול סימנים של קיום אנושי קודם כל לאהבה, לסוג של כוח עליון מאיתנו, וסוף השיר בהחלט מתאים לסיפור יציאת מצרים. שלא לדבר על כך, שההופעה תהיה על הקיר באנלוגיה אולי לתמונה, או דרך הקיר ואני מדגישה כל הזמן את המילה קסם.

            אי אפשר להתגעגע לגעגוע , לערוג לערגה, לכמוה לגעגוע, מכיוון שאז זה הופך לסוג של טיאוטולוגיה שאין לה תכלית ואין מקומו בשיר הזה.

            ומן האלוהות מופיעה רדוקציה אל הפרפרים בבטן, וכל מה שמאכלס נפש אנוש.

            והרי זה כל היופי ולכן כתבתי שהשירה אינה צבועה בנופך של השתייכות ללאום מסויים, לקולקטיב מסויים ו/או שיש כאן חוט של אירוניה דק מאוד על כל הטקסים ומשאיר אך ורק את האישי. וזה מה שמייתר את השירה שלך מאלו האחרות שהן או קולקטיביות או מאוד אישיות. אישיות כמו יונה וולך, ואפילו זך. קולקטיביות כמו ביאליק, כמו טשרניחובסקי, כמו נתן יהונתן ואחרים דורות שלמים שכתבו מתוך ההוויה הישראלית או שבעטו בה לכתוב שירים אישיים.

            אתה משלב גם ידע בתרבות העברית, מתכחש אליה ופונה אל עבר המאוד אישי.

            הנה, קצת הצלחתי לנסח את זה.

            ועדין מה שעשית בקובץ יום נמשך גם בקבצים אחרים.
            קח למשל, את השיר על הארץ המובטחת במוזיאון הזמן.

            האין שם אירוניה על הארץ המובטחת שבמקרא, ואפילו על השיר אגדה, חבורה על הדשא, אל המאוד אישי. חבורה של אניים שהולכים כל אחד לביתו.

            זהו נושא שאין להתחמק ממנו. הוא חוזר בווריאציות כאלו ואחרות. אתה יכול להגיד לא לזה התכוונתי. אבל אני הקוראת באה ואומרת. לא התכוונת אבל הנה הכל נמצא בתוך האני הפנימי שלך.

            זהו השיר בניגוד לפרוזה שהוא שומע גם את המוזיקה וגם את הרווחים שבין המילים, גם את המיית הלב. הנסיון שלך לפרש את שיריך כמובן שהוא חשוב, אבל כאשר אתה כותב כל המכלול קיים בו זמנית. מה שידעת, מה שספגת, מה שלמדת אפילו כילד, ואפילו אחר – כך. הכל נוזל מן האשיות אל תוך הדף, כאשר רק הצורה הפואטית היא שעדין שומרת על הסדר – גם של עצמך.

            חוה

            ועוד משהו רציתי להגיד לך, אדם ששואף כל ימיו לידע לא יכול שיהיו לו חיים משעממים. הידע כשלעצמו הוא חוויה שממלאת עולם ומלואו. הסקרנות האישית האינטלקטואלית היתה מאז ומתמיד בן זוגי הצמוד ביותר ואליו שמרתי אמונים הוא שנתן בי כוחות, עניין וטעם לראות גם את האור וגם את החושך על כל גווני הערבים והזריחה שביניהם.

            כי מה אנחנו ומה הם ימינו לעומת הידע שהוא גליונות, גליונות של תוים, אותות, אותיות שאנחנו סופגים דקה, דקה ושעה שעה ימים תמימים.

            היית באורגיה אחת. היית בכולם. מה כבר יש לחדש כאן מלבד הצורך להבין מדוע אנשים זקוקים לאורגיות. אבל להציב משימות של ידע ושל אתגרים לעצמך, להנחיל לאחרים – באם לא מחפשים כח מעמדה של שליטה (אגו) שהרי כבר פוקו אמר שידע/כוח. והידע הוא שמייתר אותנו

            אופס, יש לי הרגשה שאני עומדת לקבל התקף לב.

          • חוה היקרה,יפה מאד התגובה הזאת שלך , במיוחד אהבתי את הדרך שבה הצגת את השאיפה לשלך לידע- מרגש וכל-כך נכון. אין כמו ידע- ידע הוא וודאות- ידע הוא בטחון.מקסים.

          • שירית,

            תודה לך, ובנוסף ידע הוא בשבילי הרפתקאה אין סופית ובלתי נדלית.

            תרשי לי להביא את המובאה מויקרא לגבי אש התמיד
            "אש התמיד תקד על המזבח ולא – תכבה

            ועוד: "האש על המזבח תוקד בו ולא תכבה"
            ויקרא פרק ו',ו:

            אם יוצאים מתוך הנחה שפרומתיאוס גנב את ניצוץ האש ממרכבת זאוס ונתנה לבני האדם"

            ואם יוצאים מתוך הנחה שניצוץ האש הוא הידע, הרי אפשר רק לאחר שנעלה כולנו בבערה של תשוקה לידע בכל המובנים.

            חוה

          • חוה, לידע היסטוריה הווה ועתיד של נאורות בלי שום מרכאות. ה"וודה" ההודית, ה"גנוסיס" וה"גניאנה" הם כולם דרכי ידע, ידע שיש בו גאולה.

            אשר למכלול – את צודקת שיש להביאו בחשבון ביחס לכל אחד מחלקיו, ועם זאת הוא עלול גם לבלבל בהקשרים לא רלבנטיים, וליצור פקעות שאין להתירן בארגון הידע :)

          • לאמיר,

            אענה לך על שתי התגובות שהרצת כאן.

            באשר לקורא. אני התייחסת במפורש לשיר הזה, הספציפי שהבאת כאן!!!!
            ואין שום סמיילי.

            לא התייחסתי לספר שיר!!!

            ובאשר למכלול, יש לקרוא את התגובות בסדר הופעתן ולפי התאריך. ואזי לא יווצר כל פקעת שאין להתירה.

            אבל אתה לא עשית כן. שוב הגחת לכאן להעביר ביקורת?

            אז אענה לך דבר דבור על אופניו עד אשר תוציא מילה טובה מפיך, אם אתה מסוגל – כמו שירית, כמו סיגל ואולי גם אחרים אשר הם שקטים עכשיו.

            אז ביני לבינך ובין יושבי הבלוג הזה הריני לומר לך כלדהלןL

            סיימתי לקרוא זה עתה את הספר "יום"
            יש בספר שירים טובים, יש בספר שירים אקסטטיים ויש בספר מגילות – במיוחד לקראת תומו.

            להגיד עלי שאיני מבינה שירה יהיה קצת תמוה? הלא כן.

            סיימתי לקרוא את הספר. לא חשבתי על עצמי, לא על הקורא – חשבתי עליך.
            יש לך שירים טובים, מיוחדים, יפים, עם הרבה תשוקה וערגה אנושיים.

            אבל מן הספר הזה עולה העולם הפנימי שלך – דווקא מכיוון שהשירים בעצם כמעט כתובים כמגילה אחת, שאפשר לעשות בה סדר על פי הסידור, חוץ מאלה שהם מעבר לסידור

            ואזי אני תמהה לעצמי עם עצמי ככה ושואלת
            אלוהים אדירים, או בודהה, או ישו או מי שתרצה איך הוא חי עם עצמו האדם הזה?

            העולם שבתוכך הוא עמוס חיים ומוות מתערבים בו לחילופין עד שיש תחושה שכל יום שעובר הוא מסע/משא שנים שכמעט קשה מהכילו. מן הידע, אל תוך הידע לצאת אל הטבע ליפול מן הארץ לצנוח אל המים ולראות כל אות כל תו כל מילה כל מידה כל זמן, לטפס עם המבט ולדאות אל השמש. לנסוע במכונית למצוא עצמך בסלון ושוב אתה מול השמשה כאשר רק הפס הלבן או הצהוב בשולים מתווה את הדרך ואת ההבדל בין הטוב לבין הרע בין האל לבין השטן בין עולם ששוליו עמוסים לעייפה ומבקשים לצנוח.

            תראה, יכלתי להמשיך בזה למצוא את פניך בתוך ידיך בתוך זכרותך ומילותיו וידך על אמא אדמה ויד שניה לפותה על עין אהובתך ואתה מקופל כמו ברחם …. וכולך לבד.

            רוצה עוד.. אמשיך בזה.
            ואחר – כך צריך בן אנוש כמוני לסדור דברים להעלות עליונים על תחתונים.

            לא אמיר, איני מקנאה בלהיות אמיר
            בשום פנים ואופן ולגמרי.

            עכשיו, את יכול לתקן אותי שאש תמיד היתה גם ברומא, וכי הנשים עבדו לאלת האש, וכי מעולם לא ידעו טעם איש ועוד עניינים מעין אלו.

            ולהמשיך ולומר שמתוך הידע שלי הדברים מתערבים ואי אפשר למצוא את הקצה של החוט. ולהמשיך בביקורת שלך ככל רצונך.

            אגב, את הספר שיר אין לי.!!!

            ובאמת חן חן על המילה הטובה.

          • חוה, הרבה תובנות מאירות הבאת הנה, אבל בדבריי את מדמה למצוא ביקורת במקום שיש שיחה.

          • לאמיר,

            די לי, אני מרימה ידיים.
            אולי אצלך זה מרגיש כמו שיחה.
            אני מרגישה שמשחקים בי כמו בבובה על חוט שבמקום שאני מבקשת למצוא רק טוב. רק מילה טובה ממני אליך.

            אין לי את העולם העמוס שיש לך, שבתוכו אתה חי. אין לי את אותו הידע בתיאולוגיה. אבל יש לי ידע אחר.

            מעולם, לכשהתייצבתי לא העמדתי אותו מול עיניך ואמרתי צא וראה. כך וכך אני יודעת וכך וכך אני כותבת, וכאן מצאתי טעות אצלך, ואצל אחרים.

            אני יודעת גם דברים שהם מחוץ לשיח אבל מעולם לא עשיתי בהם שימוש רע. לא התנכלתי, נזהרתי בכבודם של אחרים.

            אני חושבת שאתה טועה בי. בסך הכל במשוואה שבין טוב לרע אפשר יותר לייחס לי טוב מאשר רע והטוב הזה הוא גם כוונות טובות.

            טוב, תראה, אני אולי מצאתי הרבה מפתחות לשירים שלך. אבל לא מצאתי מפתחות אליך – אליך אל האדם שבך.

            אולי סיגל מצאה ושירית מצאה וגיורא מצא ותמי מצאה אני יודעת שאתה אתי, אני יודעת שאתה אכפתי וזהו. את המפתח להבין את אמיר אור לא מצאתי

            ועל כך אני מצירה.

          • חוה, מה שאת אומרת כאן על הסידור רלבנטי מאוד לקובץ "יום". שם באמת רציתי ליצור 'סידור' אישי שלוקח את המפתח שלו מהתרבות היהודית אל התפיסה הרליגיוזית שלי , ולדבר ממקום שאינו מלים שאולות.

      • חוה, לא חשבתי על מצרים. האשים שבהתחלה הן אישי תמיד – לא אישי קורבן. אישי הרגש, הדעת והמין.

        אבל יש פה גם שתי אישי קורבן: "אש הבטן המאכלת את הלחם" היא מהות הזבח. אש הקורבן נתפסה כרעב שאין לשככו ביותר מתרבות אחת.
        בהמשך, ספציפית, דווקא האושר הוא אש הקורבן, והוא מאכל את הזהות: "לְפִי שָׁעָה / אֵין בָּנוּ בּוּז לָאֹשֶר. וּמַהוּ אֹשֶר! אֵשׁ קָרְבָּן שְׁקֵטָה // עָלֶיהָ מֻנָּחִים פָּנֵינוּ, וְחֹם שֶׁמְּמַלֵּא מִדַּי / אֶת חַלְלֵי הַבֶּטֶן, הֶחָזֶה".
        האושר אפשרי פה כל זמן שזוכרים שבחוץ בוערת אש קורבן אחרת: "בחוץ בוער החושך"..

        • לאמיר,

          תודה על התגובות, ואולם עדיין לא הגבת על רוחב היריעה שפרשתי כאן.
          דברתי גם החושך וגם על הקור שם בחוץ, ואפילו הבאתי שיר מן הקובץ "יום" רק בהקשר אחר, שהרי זה היופי לערוך את הצירופים האלו.

          מעבר לזה. יש דברים, חומרים ונושאים שנמצאים בתודעות שלך, ואי אפשר לומר שתמיד אתה מודע לכל מילה שמשתרבבת אצלך לתוך השיר.

          אש תמיד, מתקשרת בשקט גם לקורבן תמיד, מכיוון שבבוקר החלו להקריב את הקרבנות, ובלילה האש היתה דועכת.

          הוספת לי לגבי הווסטיליות ברומא, אבל אין זה מפליא מכיוון שפעם אז בימים ההם היו כל הדתות מקריבות קרבנות לרצות את האלים.

          בינתיים קראתי רק בסידור, וזה היה די מגעיל אודה ולא אבוש. אבל מה, אתה רק מאשש את טענתי והיא שהשירים שלך הם אכן מאוד, מאוד טעונים.

          לגבי השגרה, היציבות והעניין בחיים.

          אז ככה, כאשר הייתי כותבת באמת ביקורות ועבודות מן הבוקר עד הערב, תמיד היו כמה גברברים, שבאמצע, בשעות שנוחות לי היינו מבלים בין כסתות ומיטות. לא היו שם חתולות, ולא היו לחתולות לשונות וורודות.

          זה בהחלט עשה את זה יותר מעניין.

          כאשר, ישבתי על מאמר היה לי רומן מדהים עם מישהו חתיך בטירוף. נפגשנו כל השבוע, וביום שישי אני יושבת ומדפיסה. תשע ורבע מקבלת טלפון שהוא נמצא בדרך לידידים.

          ככה, אמרתי לעצמי מנהמת הלב המאוכזב והכואב, אני אראה לו מה מה.

          עשיתי מיד כוכבית והודעתי לו שיותר, אבל יותר אף פעם אני לא מוכנה לראות אותו.
          אמרתי לך, התכתשות היא בילד אין אצלי.

          וזהו אין יותר הפרעות בעבודה. סגרתי דף והמשכתי לעבוד.

          ביום ראשון נתתי לו כבר להתחנן. ובאמת שלא מדובר על חנון.

          עכשיו תראה, בחיפה יש הרבה ערבים ורוסים. הדיאלוג היחידי שאני מנהלת בינתיים זה עם השירה שלך.

          בעיני זה מסעיר למדי, דווקא. כמובן שיכלתי לצרף גם את כל המשחקים. אבל תראה אני אוהבת אותם גבוהים: משהו בסביבות 185 גובה ואילך, שיער די ארוך, כזה אחרי הכתפיים, שאנטיים כאלו. עם גוף אתלטי.

          הבעיה היא שאני אינטיליגנטית. הם באים פעם פעמים ואו שאני משתעממת ואין לי מה לדבר אתם, או שהם מתחילים לפחד מן הלשון שלי. כלומר אני בדיבור די יכולה להצמית מישהו.

          מעבר לזה אמיר, חיים משעממים לי?
          תאמין לי שיכלתי לכתוב ספר….

          אגב, יש דברים שאני לא נוגעת בהם…
          בינתיים השעמום די מעניין אותי. בלי איזה מישהו שיכנס לי לחיים ויגיד לי מה לעשות ואיך.

          ישר אני הופכת את ביתו עליו וקנאתי תעבור שורפת ותשמיד אותו.

          באופן כללי,
          אבקש לקרוא את כל המכלול, ולחשוב חיובי.

          עוד לא הבנתי מה דעתך. תגיד אתה לא חושב שגם לי מגיע איזו מילה.

          אגב, השיר מ"יום" לא עוסק בהכרח בהקרבת הקרבנות – אלא במושג התמיד/הנצח.

          חוה

  9. מירי פליישר

    השאלה אם יבוא או תבוא המוזה אהובתנו אהובנו וכשיבוא בבקשה לא בדלת ולא דרך החלון , שתיוולד בחבלי לידה קיריים. וברכות לספר שיבוא…הנה הוא בא…:)

  10. יפה בעיניי שאת כל השיר סידרת כה יפה, עשוי בצמדי שורות עם הפרדה בינהם.כמו שכתבת במקום אחר,עצם חוויית הנפרדות שלנו היא כבר מקור לגעגוע אין סופי וזה לדעתי המפתח לשאלות רבות, לשאוף אך לעולם לא להגיע.
    ובשאיפה לדעת עוד ועוד, אין את המובן מאליו.יש את השאיפה לדעת עוד,ללמוד עוד , להבין עוד וכמו במטה קסם הרווח שבין שני הקצוות גדל כדי שאפשר יהיה להתגעגע ולרצות עוד.כך בזוגיות כך באלוהות כך גם בידע ולמידה.

    • שירית, מסכים אתך שיש קשר בין כל אלה – זוגיות, אלוהות ודעת. ולא לחינם עץ הדעת מיוחס לכל אלה. אותה אנרגיה, ושמא גם הגעגוע אינו כה שונה.

  11. יעל רוזן-בר שם

    שיר מקסים. הקריאה גולשת כמו גלי הים, סוף בית שולח להתחלת בית אחר, כהמשך סיפור על נביאי שלוש דתות (היתה זו התחושה הראשונה כשקראתי את השיר).

    עדין נפש, חזק ונוגע ללב.

    • יעל, תודה. זאת אולי גם אודה לנביאה של הדת הרביעית :)

      • אמיר, הדת הרביעית?אפשר הסבר-הדתות ממוספרות לפי איזה סדר מסויים?אשמח אם תתפנה להסביר לי- המון תודה .

        • שירית, זהו רק חוש ההומור המוזר שלי. הוזכרו בתגובה של יעל שלוש הדתות ונביאיהן, אז השבתי בנביאה של דת רביעית..

  12. איפה, איפה, איפה, איפה, איפה
    ה-א-מ-י-ר ??
    דווקא בימים כאלה הוא נעלם ?

  13. איריס קובליו

    מהשירים האחרונים שפרסמת, אמיר, נראה שעומד לצאת לאור ספר עם שירים מאד מאד יפים

    • אוף אבנר כמה ריגשת אותי. ממש נעים לי לשמוע שמישהו חושב דברים כאלה טובים עלי. לא יודעת למה אבל אני נהנית מזה כמעט עד לרמה של חטא אבל לא מסוגלת להאמין שמשהו נחמד שכותבים עלי או אומרים לי הוא נכון. (לפעמים אני כן מאמינה אבל אז אני לא מאמינה לעצמי המאמינה:)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור