אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
ושיר חוזר מתוך ליל הנפש, חיים שלא נחיו, אזהרה, שלום
צֵל
כְּמוֹ אֶת הַגּוּף בַּחֲלוֹם דֵּי קַל לִשְׁכֹּחַ אוֹתוֹ
הוּא גָּדֵל רַק בַּמִּדָּה שֶׁהָאוֹר שׁוֹקֵעַ –
בַּהַתְחָלָה רַק גּוּר שֶׁל חֹשֶךְ
עָקוּר מִלִּבְּךָ
מְלַקֵּק אֶת שׁוֹקֶיךָ בְּלָשׁוֹן מְחֻסְפֶּסֶת
וְזֶה כִּמְעַט מְשַׁעֲשֵׁעַ כְּשֶׁאַתָּה חוֹשֵׁב עַל זֶה
הַמֵּתִים זוֹרְקִים לוֹ עֶצֶם לְבָנָה
אֲבָל אַחֲרֵי שָׁעָה כְּבָר בְּגֹדֶל שֶׁל צַעַד
עִם כָּל צַעַד הוּא נוֹשֵׁךְ רָעֵב לִהְיוֹת.
כְּכָל שֶׁמַּחְשִׁיךְ אַתָּה מַתְחִיל לְהָבִין.
עִקְּבוֹתֶיךָ מְאִטִּים עַל הַגֶּשֶׁר.
הַלַּיְלָה הוּא נָהָר חַיָּה מִתְאָרֶכֶת
לֹעַ שֶׁל חֹשֶךְ מֵאָה שִׁנֵּי נָחָשׁ
הַלַּיְלָה הוּא מַיִם וְקֹר.
עַכְשָׁו אַתָּה מְפַחֵד
זוֹרֵק לוֹ
עֶצֶם, יָד אוֹ אַהֲבָה אַחֶרֶת –
לֹא חָשׁוּב. כָּךְ אוֹ כָּךְ עוֹד רֶגַע
תִּהְיוּ אֶחָד.
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007:
עוד מתוך מוזיאון הזמן:
הנוף הנכון / אמנות – אוניברסיטה – באביב הם ישובו – מיטת אהבה
ראי ראי – את חיי היום תן לנו היום – לידה: המסע אל העולם
מצב של קדם חיים.תחילה האדם והצל במאבק, אחכ העלמות בצל.
שיר קשה, שיר חזק.
למה קדם חיים, עליזה?
קדם חיים, כי אין ממשות.יש געגוע.
יש מצב של קדם -יצירה.
קדם חיים זה לא מוות, זו ההילה או הקדרות בטרם חיים. מצב כזה יכול ליצור נפח חיים.
לא, הפעם לא אהבתי את דיבוריוּת היתר של השיר.
דווקא זה מה שהכי אהבתי
כְּכָל שֶׁמַּחְשִׁיךְ אַתָּה מַתְחִיל לְהָבִין.
עִקְּבוֹתֶיךָ מְאִטִּים עַל הַגֶּשֶׁר.
יפה ונוגה השיר. אהבתי לקרוא
זה תענוג לחזור ולקרוא בנפש שיר שקראתי מזמן.
פתאום אני מגלה דברים חדשים שלא ראיתי, והחוויה מתהווה מחדש אבל באופן שונה.
הלילה שהוא נהר, חיה המתארכת, לוע של חושך, מאה שיני נחש…חושני משהו, לילה פאלי פולשני.
האיחוד של הצל עם גוף הנפש, ההשתלטות שלו, הליקוק הזה המזדחל של הגורררר…:)
איך יכול להיות שאני חווה את זה כשיר ארוטי, איך?…ממש שיגעון.
את צודקת, תמי, אפילו הצל והחושך חושניים כאן. אבל את יודעת, גם לנגוע בעלה יכול להיות חוויה חושנית, שלא לדבר על היבלעות או מגע, גם בתוך האני.
אמיר, איזה שיר יפהפה! מיסתורי וצילי
אהבתי מאד מאד את 'גור של חושך'
התכוונתי לשיר
"שיעורים מורכבים בעניין פשוט"
מסמר שיער ויפה
הצל ! help !
איך אני אוהב אותך, אמיר!
נשיקות, יוסי 🙂
הי אמיר, את השיר שבו ניתן לקרוא על הצל כאותו צל גוף המופיע במקומות שבהם אין אור וככל שהדובר מתעמק בו עולה בו הפחד והדמיון שהנה עוד רגע הוא נושך אותו, אני מזהה בקריאה הראשונה אבל תפסה את עיניי תמונת המקום שממנה נכתב השיר, ההולך על הגשר, שעוד רגע יהיה עם צילו לאחד וחשבתי מהו הצל בחיים? אולי העבר שלנו. וכך פרשתי את השיר בקריאה השניה, צל העבר שרודף אחרינו, צל העבר שיוצר את הפחדים ומגביר אותם בעזרת הדמיון במיוחד ככל שהזמן עובר בחיי אדם, וכך הצועד על הגשר נתפס בעיניי כרגע לפני שהוא קופץ ממנו…במיוחד שהמתים קופצים שם ומפתים, כך ש"עוד רגע תהיו לאחד" החליף את המשמעות משינויי שעון השמש, לשינוי במצב הקיום, מחי למת, שבו האדם הופך לאחד עם העבר שלו, וכנראה למן אחד שבעצם כשהאדם יחדל להתקיים כך גם עברו, שהוא צלו, וזה סוג של להיות אחד באין-קיום.
וסתם תהיה, בתקווה שאיננה חטטנית: למה השיר כחול?
סיגל, כן, זה העבר.
והעבר נמצא גם בהווה ובעתיד.
הצל הוא חיים שלא נחיו, קורבן אדם, ולרוב בידי עצמו. חלקו מכוסה גם מעינינו, חלקו גלוי וקרוב.
המוות בא לבסוף. אבל מוות בחיים הוא עניין יחסי. כמה מוות?
הצל הוא ההיטל של האדם, של הגוף החוסם את האור. כלומר, אין צל בלי אור ואין החמצה בלי יכולת וחיים.
לפחות עד רדת החשכה.
ויש בשיר את הפעולה שנעשית מתוך הפחד…זריקה של עצם, יד או אהבה אחרת, עצמים ואהבות שנותרים מאחור מזינים את צל העבר ואז הכניעה, כך או כך גם הרגע הזה עוד שניה הופך לעבר והכל יבלע לתוכו. אבל נשארת האופטימיות של הרגע הבא, לאחר שהעבר וההווה נהיים לאחד.כדבריך אין צל בלי אור והאור הבא הוא אופטימיות הדברים החדשים שממתינים בעתיד, יד חדשה מושטת ואהבה חדשה ממתינה בקצהו של הלילה.
נכון, סיגל, זהו רגע של פחד, וה"עצם, יד או אהבה אחרת" הן מין כופר או שעיר לעזאזל, כאילו יש בזה איזשהו מזור.
ויפה שהצבת את השיר על ציר הזמן, מה שמסיר ממנו את הסופניות 🙂
איך הוא גדל וגדל גור הצל הזה ככל שהאור מתמעט. עוד רגע יבלע הכל. פחד, אמיר.
הזכיר לי אימרה שאני אוהבת:
כשאנשים קטנים מטילים צל גדול, זה סימן שהשמש שוקעת.
תלמה, כשהשמש שוקעת כל צל גדול, לא? של הגדולים עוד יותר.
אמיר, כשאיש גדול מטיל צל גדול, זו 'לא חוכמה'. כשאיש קטן מטיל צל גדול, זה כבר משהו אחר. לכן, האימרה הזו המתאימה לכל מיני שקיעות מאורות (בחיינו בארץ, בעולם, בחיים האישיים, הלאומיים ועוד ועוד) – על משמעויותיה המטפוריות הרבות, מדברת אליי. אני שוברת את הראש היכן נתקלתי בזה. ספר, אבל איזה? (הנחבא יעזור לדעתך?)
אני זוכרת את השיר הזה. הלכתי לחפש בארכיון, ורציתי לראות מה כתבתי בתגובה אז. ובאמת לא שיניתי את דעתי מאז: עדיין יפה ומפחיד.
בקשר לאותיות הקטנות למעלה: מה הכוונה ב-"אזהרה, שלום?"
תודה, עדה. רק משהו שציינתי לעצמי.
אמיר,
הוזהרתי, שלום.
"חיים שלא נחיו", זה תמיד מדבר אליי.
משתדלים כמה שאפשר, אבל לפעמים הפחדים מכריעים.
מה גם שהשאלה מה זה לחיות את החיים ממש, והאם בעשייה הכל טמון באופן הכרחי.
שיר שאהבתי, הצל וחיית החושך, שאותי דווקא לא מפחידה,
הדיאלוג עם המוות, שרוב בני האדם מדחיקים רוב החיים,
הדיאלוג הזה הכרחי לחיים יצירתיים ומשמעותיים, עצם הסופיות נותן את הדחיפה ואת הטעם.
והכי דיבר אליי:
"עֶצֶם, יָד אוֹ אַהֲבָה אַחֶרֶת ":
כל פעם אנחנו מקריבים משהו אחר מרוב פחד, זורקים ומוותרים על חלק נוסף בתוכנו.
לא לוותר על אהבות, על מאוויים,
בעיקר לא לוותר על היות טובים ועל עצמנו.
תודה.
רונית, צודקת בכל מלה.
אדם ששבע את סעודת החיים יכול אולי לקבל יותר את המוות, אבל את זה נדע רק רגע לפני 🙂
לחיות בטוח מדי הוא לחיות פחות, והחיים הם באמת לא חברת ביטוח (האנשים הכי בטוחים קבורים בשלוה בחלקתם הירוקה בפאתי העיר) אבל להעז, להסתכן, הוא עניין תלוי נסיבות.
ועם זאת, לא תמיד הנסיבות כה פשוטות. לא פעם דבר חשוב עומד מול דבר חשוב אחר (או לפחות כך נדמה לנו).
זה יפה להיות "רָעֵב לִהְיוֹת"
כמה יפה "גּוּר שֶׁל חֹשֶךְ
מְלַקֵּק אֶת שׁוֹקֶיךָ בְּלָשׁוֹן מְחֻסְפֶּסֶת".
שלום אמיר
אני רואה בשיר את תהליך המודעות למוות ,להיותך בן תמותה. כשאתה צעיר גם פחד המוות הוא גור. ככל שחולף הזמן וקשה לדחוק את הפחד המסמן את עצמו על גופנו, אז נעשים הנסיונות הפטטיים לדחות אותו:
עַכְשָׁו אַתָּה מְפַחֵד
זוֹרֵק לוֹ
עֶצֶם, יָד אוֹ אַהֲבָה אַחֶרֶת –
לֹא חָשׁוּב. כָּךְ אוֹ כָּךְ
וההשלמה:
עוֹד רֶגַע
תִּהְיוּ אֶחָד.
הזכרת את הגוף בחלום. כתבתי על זה. אולי אעלה את השיר לפני יציאתי לחופשה ארוכה (לעניינים שמחים)
להתראות
גיורא
אמיר, האם מרגישים את הגוף בחלום? על כל פנים, השיר רצוף תמונות מרגשות של הליכה לקראת החושך והתמזגות עמו…די מורבידי ומורכב.
מרגישים, רות, אבל באופן אחר, לא? לא עם הכובד של העולם הפיזי.
לגיורא,
אולי אנחנו צריכים לקבל את הפחד, לקבל את עצם העובדה שאנחנו בני תמותה. כי כל החיים אנחנו מקיימים מן דיאלוג כזה שלנו עם הפחדים והחרדות שלנו, עם העובדה שיש מוות שאורב, לנו ולאחרים – ועם כל אלו לקבל גם סוג של שמחה (בהמשך לדבריך), או איזו קבלה עם עצם העובדה שאנחנו חיים, כי יש אזהרה מפני המוות לקבל את עצם היותינו בחיים באהבה.
הפחדים קיימים ותמיד, לפעמים גם הגרוע מכל יכול לקרות. השאלה איך אנחנו מתמודדים עם החרדות שלנו ועם כל הקורות אותנו בחיים.
להיות אחד – שלימות או בהשלמה שאת מה שנותר לנו נעשה מתוך אהבה.
שלך, חוה
כן, גיורא, פחד המוות, אבל אם נזכור שמרגע שאנחנו נולדים כל רגע אנחנו הולכים ומתים, הרי בנפש המוות אינו חל על תאים ורקמות אלא על מה שלא חיינו.
והגוף בחלום… חופשי יותר מזה שכאן,
פרוש מן התודעה. אולי בגלל זה יותר קל.
לפני יומיים הייתי במופע הסיום של בית-הספר לאוריתמיה "אורפאוס". בין היתר חוללו לשירו של אלתרמן "הצל".
היו פעם איש וצילו.
לילה אחד הצל עמד.
נטל נעלי האיש ומעילו,
נעל, לבש, עבר מצד אל צד,
הסיר גם את מגבעת אדוניו מן הקולב,
ניסה להסיר גם ראשו מעליו,
לא הצליח. הסיר ממנו את פניו,
לבש גם אותן, לא התעצל.
בבוקר יצא החוצה עם מקל.
רץ אחריו האיש ברחוב,
צווח אל מכריו: זה מעשה נורא!
זה צל! זה לץ! זה לא אני! אני אכתוב
לשלטונות! הוא לא יוכל לי! כך צווח מרה,
אבל קמעה קמעה הורגל, שקט. לסוף
נשכח ממנו המאורע.
מוזר שאת מזכירה את זה, נוני. בימים אלה מונח על שולחני "הלץ והצל" של רות קרטון בלום.
הצל חי במקומך את מה שאיננו את.
האם הצל חי במקומך את מה שאיננו אתה?
אולי זה עוד פן של אתה, במיוחד כשזה נמצא בתודעה.
בעצם האמנות, היצירה, היא (גם) סוג של הקמה לתחיה – את הצל – את החיים שלא נחיו – סוג של פרדוקס, לא?
האמנות נותנת משמעות לקורבן.
הצל הופך לפן נפשי פעיל ואיננו עוד משהו שלא נחיה, נחווה.
נראה לי גם שיש אנשים שמרגישים שהם חיים יותר מהחיים שהיו אמורים לחיות.
וגם "לחיות בטוח" יכול להיות העזה, הסתכנות, עבור מישהו בהתחשב בנסיבות, בקונטקסט. כי בעצם אין "בטוח".
נכון, נוני, האמנות היא דרך לחיות דברים. אבל איך היא נותנת משמעות לקורבן? אמנות אינה זקוקה לקורבנות.
הצל אינו חי במקומך. בשיר הזה הוא מטאפורה של היעדר (וצל הוא היעדר אותו אור שחוסם הגוף החי).
ונכון שבטוח הוא יחסי. יחסי לכוח החיים של האדם.
שיר נפלא ונחרט הזכרון
אם יש גשר, ויש נהר, ויש פחד, זה מזכיר לי את התמונה "הצעקה" של מונק. את התמונה אני לא צריכה לפרש – אבל השיר מזכיר לי אותה.
תודה לכולכם. אני מתקשה להגיב בפירוט הפעם, ואתכם הסליחה. מקוה להגיב בהמשך.
הגירוי לכתיבת השיר מסומן במלים "או אהבה אחרת", ועם זאת כל קריאותיכם כולן קיימות פה. כולן גם יחד.
חוה, גם בשיר הצעקה אולי נראית אבל אינה נשמעת, ושמא אף אינה מושמעת.
דואליות רבת רגש בין הגוף להיטל שלו, גובל כמעט בטרגיות, לפי תחושתי.
הזכרתי שיר אחר למעלה, שבעיני הוא שיר מושלם מבחינת הלכידות שלו (קוהרנטיות) אלק.
אבל, אני חושבת שהשיר הזה עלה בעקבות הדיון הקודם. יש בו הרבה מאוד מורכבות וסימנים לאלמנטים מתרבויות אחרות, כמו שיני נחש, הצעקה, היא דווקא מדברת על הניכור האנושי, אבל מהשיר הזה עולה תמונה כזאת.
החיתוך של השיר מאפשר לקרוא אותו בכל מיני צורות. יש בו הרבה אירוטיות. אבל זו סוג של דו-שיח של האדם עם עצמו, כאשר גם הצל הוא איזה מונח פסיכולוגי יוניאני ואחר. אם השיר מדבר על הרבה חרדה, פחד שבא לידי ביטוי בנשיכה, נגיסה פיזיים בממש להמחיש פחד וחרדות. הרי שיש במפתח שנתן אמיר, שרק התשובה לפחד הזה יכולה להיות אהבה, האהבה היא לאני עצמי, האהבה לאני שנוצר במהלך החיים (תהליך שהוא קשה בפני עצמו) יכולה לעמוד בפני החרדה הזאת. אהבה במובן קיומי, לעצמך וממך גם לאחרים. נראה לי סוג של המשכיות לשיר על חטא שחטאתי בכתביה. שאת החרדות שלנו, הפחדים הקמאים מן החיים ומן המוות אפשר לשכך בתמיסה של אהבה.
להחליק על הנפש במים מלטפים.
הצל הוא עניין עתיק. המצרים מנו את "הצל" בצד הגוף הפיסי ו"הכפיל" כאחד מהיסודות המטפיסיים המרכיבים יצור חי.
השיר הזה נכתב במקור בעברית ואנגלית במקביל, ואולי אי שם ברקע המחשבות עמדה גם המימרה No man can escape his shadow
אבל כל אלה, חומרי השיר, מרבדים את האמירה שבא לומר, אך כמובן אינם מחליפים אותה.
צ"ל "כאחד היסודות הפסיכופיזיים"
זה מאוד מוזר, הדברים שאתה כותב, כמו שאמרתי כבר כנראה שאתה ניזון ממחוזות שלא ידועים לנו.
התחלתי למשל לקרוא סיפורים של מיתולוגיה סינית (קניתי ספרון קטן) והסיפורים שם מאוד שמחים ומאוד עליזים. כמו שהאישה הראשונה רצתה ילדים בעולם, ואז היא הפכה כל מיני צמחים לילדים קטנים שיהיה לה שמח. וחשבתי לעצמי. איזה אלוהים אנחנו בראנו לנו – אולי זה מתקשר לפוסט הבא. באלוהים הזה אין שמחה, כמעט שאין נחמה. הוא כל כך חמור סבר. ובכלל כל הדת היהודית היא כל כך קפדנית וחמורה. ואז שאלתי את עצמי למה לא יכלנו לברוא לנו אלוהים יותר נחמד, יותר שמח, יותר בלי מצוות עשה כל כך הרבה (אני יודעת שחלק בא אחר כך) אבל חשבתי לעצמי שזה כל כך חבל שאין עליצות בדת היהודית.
משהו נוסף, אתמול הלכתי למרוח לק. ישבה שם בחורה רוסיה וספרתי לה שראיתי פעם נוספת את אנה קרנינה ושאלתי לאן נעלמו האפוסים רחבי היריעה של פעם? מהר מאור היא ספרה לי שמענינים אותה דברים אחרים והגענו לזה שהיא באמת מתעסקת בפסיכומטאפיזיקה. הסתבר שהיא מתה מוות קליני אחרי לידה וספרה שהנפש השתחררה והיה לה כל כך קל (סיפורים דומים שמעתי) והנשמה הסתובבה והיא ראתה את הרופאים ואת המשפחה שלה ואת הרחובות כאילו ממבט הציפור והיה לה כל כך קל וחופשי והכל מלמעלה היה קטן עד שחזרה, כי היה לה תפקיד לגדל את התינוק שלה שהיה קטן.
כאשר סיפרתי לה שכל החיים אני מדברת את סבתא שלי שנספתה בשואה, מתפללת אליה ומבקשת ממנה אהבה. אגב, מסטיקנים טוענים שזה אסור, היא ענתה תשלחי לסבתא שלך הרבה אהבה.
ושוב אני מסיימת זה היה מוזר, כי תמיד חשבתי שלמעלה סבתא שלי תקבל אותי בהרבה אהבה ובהיפוך היוצרות – אדם שיודע לתת , מכיון שהיא ענתה לי, תשלחי לה את הרבה אהבה. התשובה שלה נתנה לי רגע קטן של אושר, כי הרגשתי כמה אנחנו כלואים בתובנות שלנו ואיך אפשר גם אחרת.
וכמובן תשובת ישעיהו לחיזקיהו לפני גלות בבל, כי לפני מותו האל חנן אותו והוסיף לו 15 שנים של חיים והאות הוא: "וזה לך האות מאת ה'…. הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית עשר מעלות ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה" ישעיה לה, ז',ח': מופיע גם במלכים ב' פרק כ'
מעלות הצל אולי הן שנות חיינו, כאשר אתה מדבר על אלו שלא נחיו, או נוספו.
חומר למחשבה. סליחה שהארכתי.
דואליות רבת רגש בין הגוף להיטל שלו, גובל כמעט בטרגיות, לפי תחושתי.
שיר יפה אמיר כל חיינו ננסה להשקיט רעבונו של הצל שהוא חלק אינטגרלי מאתנו לא ניתן להפרדה
הו, רעב!