אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
לא הרחק מהמולת הרחוב
הבטחתי ב"תל אביב: 100 שנות בדידות?" גם תל אביב "אחרת", וב"בננות והעיר הגדולה" – להביא שיר עירוני נוסף.
השיר שאני מביא כאן עומד וגם לא עומד בשתי ההבטחות:
עיר כפולה שמתחילה בחוף תל אביב, טסה אחורה בזמן, ומסתיימת באיזורי הדמדומים של האני.
מִנְחָה
לֹא הַרְחֵק מֵהֲמֻלַּת הָרְחוֹב, מִכַּוְּרוֹת הַמַּעַשׂ הַמְיֻמָּן וּסְאוֹן הַמַּחְשָׁבוֹת,
מֵעֵבֶר מִגְדְּלֵי הַנְּחִיל, מֵעֵבֶר גְּדַת הַמַּרְצָפוֹת וְשֶׁפֶךְ נַהֲרוֹת אַסְפַלְט,
שְׂרוּעָה לְעֵין הַיּוֹם וּמִשְׁתַּזֶּפֶת, עֶרְיָתָהּ הַחַיָּתִית שֶׁל עִיר הָאֲנָשִׁים;
פְּעוּרָה כְּמוֹ בּוֹר סְפִיגָה, מִקְוֵה דְּמָעוֹת וַחֲטָאִים, הִיא מִבַּחוּץ
אֲבָל בִּפְנִים מִתְעַנֶּגֶת עַל עַצְמָה בְּמִשְׂחָק גֵּאוּת וְשֵׁפֶל,
בְּהֶפְקֵר שֶׁל חוֹל וּמַיִם, בְּפֻלְחָן טְבִילַת הַגּוּף וּבַעֲבוֹדַת הַשֶּׁמֶשׁ.
וּמִלְמוּלָהּ חֲסַר הַפֵּשֶׁר מַשְׁכִּיחַ מֵאִתָּנוּ
כָּל קָרְבַּן אָדָם, כָּל יֶגַע, כָּל גְּבוּרָה וְכָל תְּפִלָה שֶׁנֶּעֶנְתָה בְּמַעֲשֶׂה.
מוּל גִּבְעוֹת כֻּרְכָּר שֶׁסֻּתְּתוּ בָּרוּחַ וּבַמַּיִם, אַרְמוֹן שֶׁמִּישֶׁהוּ
בָּנָה בַּחוֹל הַלַּח, הָלַךְ, וַעֲזָבוֹ עַל כָּל יוֹשְׁבָיו:
מַלְכָּה וּמֶלֶךְ, סוּסִים וּפָרָשִׁים, נָסִיךְ, לֵיצָן, יוֹעֵץ סְתָרִים גָּרוּם,
גַּנָּן, מוֹרֶה שֶׁל דַּרְדַּקִּים, זוֹנוֹת פֻּנְדָּק וַחֲבוּרָה שֶׁל אִכָּרִים,
שֶׁרֵיחַ גֶּלְלֵי סוּסִים וְשַׁחַת דָּבַק בְּבִגְדֵיהֶם; מוֹזֵג זָעוּם פּוֹרֵס נַקְנִיק
מֵעֵבֶר לַדֶּלְפֵּק, שֶׁמֵּעָלָיו רוֹכְנִים בְּגִלּוּפִין שֶׁל צַוְתָּא
שׁוּלְיַת נַחְתֹּם, כּוֹבֶסֶת וְגַלָּב נוֹדֵד, מַאֲזִינִים לְסִפּוּרֵי רַצְעָן סְתוּם עַיִן
(שֶׁאָבְדָה לוֹ, לִדְבָרָיו, בְּשֵרוּת הַמֶּלֶךְ, בִּקְרָב מִן הַקְּרָבוֹת הָהֵם,
מוּל הַפּוֹלְשִׁים שֶׁבָּאוּ בִּסְפִינוֹת שְׁחֹרוֹת, שֶׁחַרְטֻמָּן עָקֹם).
חַכֵּה עוֹד רֶגַע, שֶׁל חַיִּים אוֹ כַּמָּה, עַד שֶׁתָּרִים אֶת מַבָּטָם אֵלֶיךָ
כְּמוֹ אֶל רוּחַ רְפָאִים שֶׁהִתְלַבְּשָׁה בְּאֵיתָנֵי הַיָּם; עוֹד רֶגַע, בַּחוּץ
כְּבָר מַכִּים גַּלִּים בְּחוֹמוֹת, יֶלֶד דּוֹרֵךְ עַל גַּג הַהֵיכָל,
עַל בֻּסְתָּן, עַל בְּקָתוֹת, עַל נָמֵל.
עוֹד רֶגַע וְכִבְדֵי הִיסְטוֹרְיָה יִקְרְסוּ לָחוֹל אַרְמוֹן וְקֶרֶת,
וְרוּחַ עַלִּיזָה תִּשֹּׁב, חורֶשֶׁת מִלּוֹתֶיהָ
עַל פְּנֵי כֻּרְכַּר הַחוֹף: "גַּם זֶה יַחְלֹף".
אֲבָל גַּם הִיא רַק שִׁפְחָתוֹ שֶׁל נֶצַח שֶׁמּוֹשֵׁל פֹּה,
בְּיָד רָמָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף אוֹ הַתְחָלָה, אוֹ רֶגַע
שֶׁחָלַף מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּב;
שְׁעוֹן הַחוֹל שֶׁשָּׁב-נִגָּר לְתוֹךְ עַצְמוֹ כָּמוֹךָ
רַק מְהַפֵּךְ וּמְהַפֵּךְ –
זְמַן לְתוֹךְ זְמַן, יֵשׁ לְתוֹךְ יֵשׁ, שֶׁקֹּדֶם עוֹד נִקְרָא
יָמִים עָבָרוּ אוֹ יָבוֹאוּ.
וְלָמָּה שֶׁנַּרְשֶׁה, שֶׁמִּין עֲנָק בִּלְתִּי נִרְאֶה יַבִּיט כָּךְ מֵעָלֵינוּ,
אָצִים בֵּין הַדַּקּוֹת הָעֲמוּסוֹת בְּמַטְּלוֹת הַיּוֹם?
אֲנַחְנוּ הַמִּדָּה, הַגֹּבַהּ וְהַזְּמַן,
וְאֵרוּעָיו שֶׁל הָעוֹלָם
שֶׁמֵּחֹורִים שֶׁל הֲצָצָה חוֹלְפִים עַכְשָׁו מוּלֵנוּ,
גַּם נִשְׁאָרִים כְּמוֹת שֶׁהֵם בַּחוֹף הָאֵינְסוֹפִי.
נָכוֹן, מַר קַו סָבוּר שֶׁבִּמְקוֹמוֹ-שֶׁאֵין-בִּלְתּוֹ לְשׁוּם בְּרִיָּה אֵין גֹּדֶל,
וְאִלּוּ מַר מִישׁוֹר – צוֹחֵק בְּכָל רָחְבּוֹ לְטִעוּנָיו שֶׁל קַו, אֲבָל כּוֹפֵר בַּגֹּבַהּ;
וּדְבַר הַמְּלֻמָּדִים הָאֵלֶּה, וּמַחְלֻקְתָּם אֲשֶׁר הִפְרִידָה
עַמִּים וּמִשְׁפָּחוֹת, הֲלֹא מְשֻׂרְטָטִים הֵם עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר.
אֲנִי מֵרִים קוֹנְכִיָּה וְעַל אָזְנִי מֵנִיחַ, עוֹד אַחַת עַל הַשְּׁנִיָּה,
וְאִי אֶפְשָׁר לָדַעַת עוֹד
מַה מִּנְיַן הַקּוֹנְכִיּוֹת וְהָאָזְנַיִם;
מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ הוּ – – –
מתוך "יום" 2000
מרשים , רחב תנופה ,זורם כמו נהר
אבל,אבל,מעט מאוד שירה יש כאן.סורי
בקושי העליתי וכבר קראת במהירות הברק 🙂 דעתך כבודך, ועצוב בשבילך שבשביל יושר הצטרכת להסתיר את עצמך.
ביושר – זה לא אני קודם כל לפני שמתנפלים עלי.
ואני בהחלט חושבת שזו שירה – חדשנית אפילו. גדוש מאוד – אבל רק מקריאה ראשונית – מופיעים כאן ריבודים של תקופות היסטוריות, ואלוזיות של המון שירים אחרים שמשליכים על מקצב ישן שנשזר עם חדש. שיר עם מלנכוליה וגם עם הרבה שמחה – לזכר ימי עברו של השיר אבי, של ביאליק, דרך ההיסטוריה של העיר עצמה, ודרך של שירים אחרים, שמכילים דמויות קרנבלסיטיות משהו (פוסט – שמוסט) המתקבצות ביחד על ציר הזמן על ציר הרצף ועל ציר ההצטלבות.
באמת לא רוצה לריב, תעזבו אותי בשקט. אוהבת מאוד – את השיר, מצריך עיון יותר מעמיק, כמעט בדיקה יסודית בשל שרשור כל הריבודים, שנוצרים למשהו חדש וחדשני.
ועוד, מתחום הביקורת רק מילה – אנשים חושבים שחדשנות היא תהליך מאוד מהיר בהתפתחות האמנות, למעשה היא מאוד איטית. כי כאשר כל כך הרבה כבר נכתב – קשה לחדש וקשה לזהות. סבורתני (אני גורסת) כי שמיעת האני דרך הסיפוריות של השיר, כאשר כל מילה מזכירה משהו. כמו ארמון של חול, ועיר גאה – אני תקופות על גבי תקופות, שירים ופזמונות מהדהדים אצלי. עכשיו חדשות עוד לא ראיתי. וקריאה ראשונית.
יפה. ממש ומעניין ושונה
אכן,לא הגברת שלפני כתבה את התגובה הראשונית,אלא אני,שזה לא היא.
ואני יכול לאשר שככותב,אתה עולה הרבה על רוב חבריך בבלוג,גם מבחינת ידע היסטורי ופואטי,מרחב לשוני וכו'
ועדיין,אני מרגיש שיש כאן מעט מאוד שירה.המילים שוקעות בבוץ,הרחובות לא
ממריאים לאט אל האור הלבן כמו שטיח קסמים.שטיח קסמים אין לך,סורי.
הבנתי את דעתך עוד בתגובה הראשונה. עצוב ש… וכו' כבר אמרתי?
תודה,אמיר על הסבלנות
בודלייר בשעתו פרסם ספר שחולל מהפך בתפיסת העולם של השירה "פרחי הרע". אחד מן הדברים המעניינים, אשר מתרחשים בשירים הוא תנועת הזמן, שמתחוללת תוך כדי השיר. השיר אינו נכתב במלים ומסתיים. ישנה תחושה, של זרימה של המילים דרך הזמן וכי אין השיר ולא הזמן מסתיימים.
מדוע אני כותב כל אלו מכיוון שבודליר פרסם ספר נוסף, ואף הוא מפורסם "פואמות קטנות בפרוזה"
צא ולמד. מהו שיר איפה? שהרי שבירת מוסכמות ואמצעים שיריים למיניהן חלה כל הזמן.
את הביושר הבנתי. לא הבנתי את שטיח הקסם – אולי הגעת על כנפי נשרים בשנות החמישים ויש בך געגועים למשהו בכלל שאינו שיר?
מעוף?
לא,לא באתי משנות החמישים ואני לא בן דורם של אבידן ולא בן חמישים ומאה שנים,בן דורו של בודלר וגם לא משורר בעצמי.אין לי את מגע הקסם
הגורם לרחובות להמריא לאט על שטיח קסמים של מילים.
אחרי בלוג בננות אני עוקב בצער
ובאכזבה,גם אחרי הדוברים הראשיים
לענייני שירה,ואידך זיל גמור.
כמה אתה מנופח מעצמך. ומי מחזיק אותך פה? שמענו
ביי.
יאלה ביי,צ'חצ'ח
שיר אהבה כמנחה למנחה וגם לך, באושר ויושר (זיל-זול)
,Let us go then, you and I
When the evening is spread out against the sky
Like a patiant etherized upon a table;
Let us go, through certain half-desrted streets,
The muttering retreats
…
T.S. ELIOT
צ"ל patient
צ"ל deserted
זה שיר אהוב עלי שעלה בי כאסוציאציה, הלך רוח בעיר.
רוצה גם לשבור את ההידרדרות במורד הויכוח. please?
ושלא יעלו רעיונות שאני יושר עבש.
אני בארי.
ואולי הגירוי האסוציאטיבי היה בכלל
100 שנות בדידות?
תודה, בארי.
א.נ.
אל תטעה, זו אינה סבלנות. הרי אנחנו מכירים. לא עיינת בשיר וספק אם הבנת אותו. תחת זאת הפרחת פה באויר מין הפחתת ערך כוללנית שאינה שונה בהרבה מתעמולה שחורה בכל נושא אחר.
אז מה כבר יש לומר? כלום.
עינתי עיין היטב,בזה ובאחרים.אל תטעה ביכולתי לקרוא טכסטים.
ועוד אעיר לך,כל קרקס המתפעלות והמתעלפות (גם לשון זכר) א י נ ו
לכבודך ואינו לכבוד הספרות. אנו
למרבה הצער או הרווחה איננו כוכבי רוק כבד.
דווקא ובעיקר משום שאני סבור שאתה איש ספרות רציני,מעבר לדיון בשיר זה או אחר.
הקונטכסט לא טוב ואינו תורם מאומה.
צמצם,צמצם.
כל טוב
כתבתי בשורות רחבות (ואני לא הראשון ולא האחרון) וגם בקצוצות מאוד. אינך מכיר, וכל הערותיך בבלוגייה כולה באות לשם דיכוי והפרשת מרה. שנינו גם מבינים למה אתה עושה זאת. צמצם את עצמך וכלך לך. להבא תימחק.
וביושר,אנו איננו כר. ס.,(עיין ערך אמש)שילוב של משורר,נסיך,כוכב רוק וסמל האבירות
האדיבה מני ים.אנו פועלי מחצבה בשירות המילים.לפעמים יוצא ניצוץ
כשמכים באבן ולפעמים לא.אבל זה מה שאנחנו: אלות המוזה לא נשקו במצחנו
ולא על קרחתנו.אנו מזיעים דם וכל
ראיה אחרת של המאטריה – מוטעה ושיקרית
כאן,הבלוג הזה,ככל שאני מתרשם,יוצר פוזיציה מוטה ושיקרית.
אכן,חבל להשחית מילים.מחוק.
א.נ.
לא לחינם לא יכולת לפתע להישיר מבט אל עיניי אמש, כשם שאתה מתחבא פה בבלוגייה. "ביושר" אינו מתאים לך, אלא "בקנאה" או "בתסכול". מי שיוצר פה שקר הוא אתה: "איני משורר" אבל אתה סופר ומבקר. הספרות יכולה להיות הרבה דברים לאנשים שונים. בוודאי שיש השראה ומעוף ולא רק מחצבה. מה שאתה רואה בראי הספרות, הוא רק את נפשך הטעונה תיקון. חבל, אתה איש בעל יכולת ומסוגל לגעת בהרבה יותר.
להישיר מבט או להישיר מילים?
בהסכמתך כמובן,נסיים את הדיון.
תודה, חוה.
אמיר, גם לי השיר שלך הזכיר לי את בודלר.
לא ב 'פרחי הרע' כפי שציין המגיב 'ביושר'.
אלא את 'הספלין של פריז – שירים בפרוזה'.
בתרגום – דורי מנור. טימה
אם זה בהמשך לדברי אלמוני 2, הרי אקבלם כמובן כמחמאה, טימה.
אבל התוכן, אני חושב, כמעט הפוך לבודלייר.
"חפש אותי הלילה/ במקומות סגורים/ חפש אותי בבית/ ובבתי זרים/… לא מחום לא מקור התחבאתי כאן" (על גגות תל-אביב, אלונה דניאל) משהו כאן שבור לרסיסים, עיוור ומכורסם, מחספס מכדי מגע, שלא ניתן להפיס בליטוף…"
תל-אביב אינה נרדמת, היא עיר ללא הפסקה, הניאון וההמון שוטפים את הרחובות בקצב, בשעה שהיא נלחמת על חייה. אנשים מהלכים באותו נתיב, ואין מי שיקשיב בתוך החשיכה, הבדידות, העצב והמרירות חושפים את הלב, שמונח על השולחן – מופקר. אסור להפנות את הגב, והשקט חדור בחסור מנוחה. מאיים להתלקח. אחרי הלילה קשה להתחיל בבוקר מהתחלה, ואין לדעת מי הולך לאיבוד, ואם תימצא בכלל הדרך: "במקום הכי נמוך בתל-אביב/ אני נשארת כאילו אין ברירה/ לרדת ולרדת הלאה הלאה/ נמוך יותר מפני האדמה…/ בחמש נגמר הלילה/ בחוץ ודאי יש שמש כבר עולה/ ואני איתך הלילה/ כי נגמרו לי השמים/ושכחתי איך להתחיל מהתחלה" ("במקום הכי נמוך בתל-אביב", אסתר שמיר) המפשג הבינאישי הוא אשליה, התקרבות לרגע ואכזבה. מלנכולי רוקד על הגג… הירקון זורים ונשפך לים וליד הזונות והקוקסינלים. המתח באויר מיתרגם לאנשים-כלבים שנועצים שיניים שמחכים לזה שיפול, שרוצים לטרוף בשיניים "בעורכם, בבשרכם, בדמכם, בעצמות…. (מלנכולי, ארכדי דוכין.
ב – 1982 פורצת נורית גלרון בשיר נוקב ובוטה שנאסר להשמעה. "יש מדינה של אבנים ובקבוקי תבערה/ ויש תל-אביב בוערת ממועדונים וממעשי זימה…. יש תל-אביב חוגגת חיים, אוכלים ושותים (אחרינו המבול) וגם במלחמת לבנון השניה, כאשר כל הצפון היה משותק. אנשים הגיעו מלבנון – הישר אל תל-אביב ולו לראות נפש חיה.
מקצב הרוק המהיר מבליע את המילים לקרנבל בלתי-פוסק, מסנוור, אומלל ושוחק.
וזוהי אותה תל-אביב בה הושר השיר הנפלא גם הוא נוסטלגי לשנות הקמתה 1909 "גדלה תל-אביב מסביבה פרוורים./ הכל בה תוכנן ונבדק./ נבנו בה כבישים נשכחו השקמים,/ הלבין אז ראשם מאבק./ הכל אז נבנה בקצבו של הדור -/ חנויות ובתי שחקים./ אך אם רק נפנה מבטנו אחור/ נזכר בשקמים ירוקים! (שנות החמישים, "גן השקמים" יצחק יצחקי)
או, כמו שאורלי קסטל בלום כותבת
"ניסיתי לקום, רחוב דיזינגוף לא היה מה שהוא בדרך כלל – מקום בו צולים חלומות. אהבתי את הרחוב באותו רגע, אהבתי את האנשים. שיפודי בני אדם במסעדה רומנית. לו היה רגע האהבה נמשך עוד קצת, אבל הוא נמוג מיד. נותר רק ערפול פיזי…" ("היכן אני נמצאת", 1990, (עמ' 82-83).
שונא אותך אהובתי?
מרוב פחד, ובאמת השיר מרתק לעיון יותר מעמיק, גם הקטע המצטט הוא שלי.
מתנצלת אמיר, כנראה שמשהו באמת לא הובן. אבל היום אני גרה בחיפה ולא בתל-אביב. גם כי גורשתי, וגם בגלל שאני כבר לא במרכז על תרבות המרכז – לא הגעתי לערב. לא מכל סיבה אחרת.
חיפה היא גם עיר. מליאת ירק. ממרחק של שנה וחצי, כאשר אני מגיעה לתל-אביב, די מהר אני רוצה הביתה ולשקט. אז אני נעה בין המרכז לבין הצפון. מה שאומר שהיכן שהחפצים שלי נמצאים שם הוא הבית שלי. הדחיסות הקשה, המון אנשים שמתחלפים וחולפים על-פניך שכמעט אי – אפשר לזהות. ובעיקר הפוזה. כל כך קשה לי הפוזה. בימי שישי בבוקר כאשר כולם נשפכים החוצה עם העיתונים לראות ולהיראות , די קשה לראות את זה מן הצד, כאשר אתה כבר לא חלק מזה.
מתנצלת. ותודה אמיר. אתעמק יותר בשיר בהמשך. יפה לי השירה הזאת באמת.
אמיר יקר, אני זוכרת שכאשר קראתי בפעם הראשונה בספר "יום" והגעתי לסוף השיר הזה, רצוצה עד למשפט:
" מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ הוּ- – -"
נראה לי שזו הייתה הברה שהידהדה ימים רבים, ושמעתי את "הו- – -" וחזרתי להתחלת השיר ושוב התרוצצתי ברחובות השיר, בסימטאות, בבורות הספיגה… צעדתי כמו טיל אולנשפיגל על מר קו, פחדתי ליפול אל מר מישור משטוחלנד…ולתוך שעון החולין שמתהפך והופך בי.
השיר מאוד מרגש ומתאר ערים של נפש.
דבר נוסף כי אין איפה להגיב: ביום שילשי היה מרתק לשמוע את רפי וויכרט. הסימנים לכתיבה אובדנית בשירה. הריטואל של משורר עם המוות שקורא לו…הסקירה על המשוררים העבריים ועל אן סקסטון וסילביה פלאת..המכתבים שהותירו והם בשירה שלהם…
אז בסך הכל תודה, למדתי המון..
תמי, באמת הייתה הרצאה מרתקת, ורפי היטיב להכניס אותנו במהלך החשיבה והיצירה של משוררים אובדניים כאלה. לא מעט אמרו לי שבאו בחשש (מפני עצמם) ויצאו מחוזקים דווקא 🙂
תמי יקרה, בעונג. והלא אנחנו משולים למר קו ומר מישור בממדינו שלנו, וכל ערינו וציוויליזצייתנו – לאותה עיר של ארמנות חול לרגע,
אבל ההו— שולח אותנו מעבר להם.
לכן הסיום הזה כל כך קריטי. לאחר ולמרות כל התלאות ההמראה למחוזות שמעבר, היא כה חשובה ומעניקה פרופורציות אופטימיות לדברים- כמעט כמו הו – – – ~~~~~~~תפסתי גל על הגלשן..:)
תמי, זה משמח אותי לשמוע. עלית על המקפצה שהוצבה בסיום השיר וקפצת 🙂
הי אמיר, אחחח אמיר…הלוואי שהייתי מסוגלת להגיד כל כך הרבה בשיר.
לפעמים אני חושבת שחלק מהעניין הזה שכותבים שירים זה כי זה קצר ןממילא אין הרבה מה לומר. ואז גם גיליתי הצטמצמות למכתמים שזה לא הכי פשוט אבל גם לא הכי מורכב בעיניי.
מבחינתי שלי, אני מעריצה יכולת כזו לכתוב שיר כל כך עשיר וכל כך מלא רבדים שאפשר לקרוא בו עוד ועוד ולגלות בכל פעם משהו עמוק יותר וצד אחר.
בכל אופן נהניתי מאוד ויודעת שאהנה לרשום את קריאותיי השונות שכבר עם הקריאה הראשונה הבנתי השיר הזה הוא ממשפחת הבצליים וברשותך עוד קַלף אקלף. בינתיים, רק רציתי לרשום כאן את הנאתי והתלהבותי. ומכאן…הרחק הרחק מהמולת הרחוב, גם לאחל לילה טוב.
סיגל, אמנם השיר עומד גם בפני עצמו, אבל האמת שקל הרבה יותר עם ההקשר של הספר כולו. הספר "יום" שממנו השיר (כמו שאר ספריי האחרונים "שיר" ו"מוזיאון הזמן") הוא מסכת שלמה, שנכתבה בתנופה אחת ומוקדשת לעניין אחד. במקרה של יום זהו דיבור אקזיסטנצאילסטי, חיי אדם. ואשר לריבוד – צודקת. אחכה לראות איך את מקלפת את הבצל – רק בלי דמעות בבקשה : )
מבחינת רוחב היריעה והנשימה… זו אידיליה. הסוף עם האונומטופיה יפה מאד.
יפה ובאורך נשימה אפי תארת את העיר תל אביב ולמעשה כל הוויה עירונית באשר היא שם. תארת את עריתה החייתית ,את משחק הגאות והשפל בתוך לבה ,את החלופיות שלה. על אף בניניה ומגדליה היא בסופו של דבר רק שפחתו של הנצח שמושל פה וישאר על כנו זמן רב לאחר שהיכלה הקיקיוני יתמוטט. דמיון ומציאות, נצח וחלוף משמשים בשירך היפה בעירבוביה ומשרטטים דיוקן של עיר. שיר יפה ,אמיר
אמיר
נכון, זה סיפור מקיף ודחוס תכנים.
אבל גם שורות שיר יש בו.
אֲנַחְנוּ הַמִּידָּה, הַגּוֹבָה וְהַזְּמַן
וְאֵרוֹעָיו שֶׁל הָעוֹלָם
טוב, אני התעוררתי לפני שעתיים, והאמת שהלכתי לישון בבעתה. מישהו יכול להגיד לי מה השעה. אולי.
מספר הערות: למה בבעתה, צמחה לי ישות מיתולוגית, כעיר. ובכלל אני חושבת, בניגוד לאחרים, שיש די להכיר את עולמו הפנימי של משורר, גם כדי לפרש את יצירתו, ואת עולמו(מטען הידע בשירה, וכו' איני מכירה). טוב, שוב אל תטעו בי, קראתי את שני השירים של המשוררת האידית על ניו-יורק, ואחר-כך נזכרתי שאמיר מתעסק הרבה במיתולויה.
ופתאום – היתה לי תחושה שבתל-אביב עסקינם בפרטים הקטנים – אלוהי הפרטים הקטנים, ארמונות של חול, עיר ששוכנת על שפת היום – אבל
זוהי אינה דווקא תל-אביב, אלא ישות מיתולוגית קוסמוגנית ששוכנת ליד ים והיא עצמאית לחלוטין, כמו אלה ויש בה גאווה וצחוק וערווה ולו רק מן הטעם שעיר היא לשון נקיבה. עיר שיושבת שליד הגאות והשפל, עליהם אחראי הירח, והוא המניע ומשפיע אף על בני האדם ועל הליכותיהם, והבנתי שהעיר הזאת היא ישות קדמונית ענקית, שהיא חלק מן הבריאה כולה, שיש בה יסודות טבעיים של חול, מים, ים, אספלט והיא ענקית יותר מכל בני האדם, וכוחה ככוח איתני הטבע כולם.
צא ולמד, מי הן הדמויות המאכלסות אותה, האם הן בני אדם בממש לא? יש בהן משהו ספוקי לחלוטין, נראה, כי יצאו ממחוזות הדרמה, ממחוזות השירה. הן ארכיטיפיות, סטריאוטיפיות, ואפילו ההקבץ שלהן ביחד די מפחיד – למה, מאותן הסיבות ששטחתי כאן, חלק מהן יצאו מן האגדות, חלק מהן עוטות מסיכות, כמו בקומדיה דל-ארטה למשל, חלק מהן יצאו אולי מאגדות אורבניות, וחלק מהן התאספו מן ההיסטוריה היהודית אולי במזרח אירופה – לאמיר הפתרונים.
אוקצור – הכוח הזה שהוכנס אל המילים די מבעית. תחשבו על זה – עד שהעיר הזאת הופכת דמונית ומה שמרכך אותה הוא עצם העובדה שבוודאי היו כאן ילדים, ששתו גזוז ושכחו כובעים על יד המים.
אמיר, גם לך תודה. ואם אפשר אבקש התייחסות. (ולאחר דברים כה כבדים ברוח העליצות שאתה יודע להיטלטל בה – יפה נחמה.) וחברה, הי תגיבו לבל יפלשו לכאן עובש ויגידו שאנחנו משמימים הה? ושאר מריעין בישין.
בארי אהבתי את תגובתך.
היי סיגל, מה השעה אם אפשר?
חוה
השעה היא כנראה להצליח להתייחס לשיר למרות אינסוף התגובות שהוא מעלה בי. לנסות לצמצם את התפעלותי והתלהבותי לתגובה עניינית. וזה קשה. לא מצליחה למצוא את ההתחלה והסוף של כל מה שיש לי לומר. אז אומר רק שעל פי קריאתי עיר היא קריאה אחת מיני רבות ואין ביכולתי להפריד בין הקריאות כי הכל כל כך שלוב ותפור זה בזה כי הכל קשור. האדם העיר והיקום, הכל מקבל מישוש פנים וחוץ, בנוסף לדעת המשורר על הדתות שהפרידו בין משפחות כבני נוח והנצרות שאולי גזרה את ישו מהיהדות, ועד לתפיסה הבודהיסטית שמעל הכל הזמן וכולנו בני חלוף כולל העיר וכמו העיר. לכאורה טיול אל לא הרחק מהמולת הרחוב אל ים וארמונות בחול וקונכיה וכל כך סוחף אל ים הנפש ואל המולתו שחורי הצצה מאפשרים לראות את מה שיש. בכל עיר ובכל אדם ובכל ארמון של חול. והכל בר חלוף שבמחי גל נמחה ומשאיר רק את הנצח השולט על הכל גם על איתני הטבע. ועוד כל כך הרבה ולא סתם מר קו ומר מישור מופיעים בשיר ועוד כל כך הרבה מה לומר כמו גם על הקונכיה שמניח הדובר על אוזנו זוהי לו מנחתה לו. דבריה ממנה אלינו מנחתו לנו. ויש גם את "כבר ניקינו את הדם" שיר מנחה נוסף שקראתי בבלוג שאני מרגישה שהשיר הזה הוא הפתחות והקרבה מצד הדובר למען חלוק עימנו את המידע והתובנות מתוך הבנה, שהדבר היחיד שיש לנו בעולם הזה לעשות הוא לרכוש ידע . "ולמה שנרשה?" היא שאלת המרד במטריקס הזה, שפתאום כמו בסרט מציע לאדם לראות ולבחור את מקומו, אבל רק עם הבנה את מזעריותו מול האינסוף. וכל שנאמר ועוד יותר זה שלא נאמר על העיר פולש אל עריתה ולא משאיר בה אבן בלי נגיעה.
טוב אמיר, אני מתרגשת, מאוד נהניתי וככל שרציתי להתייחס לכל מה שאני מבינה השיר מלא בכל טוב וארוך ואין לי נסיון מספיק לטעמי בהסבר מסודר וקריא. מה שכן בטוחה שדרך המילים והקופצנות נתתי ביטוי למילים: "התרגשתי לקרוא" שלא תשמענה סתמיות ולא מוסברות.
סיגל, קראתי את תגובתך עוד אמש, אך עכשיו, בקריאה נוספת, אני רואה את קריאתך ביתר בהירות. (פשוט צלחת מראשית דברייך את השיר מראשיתו ועד סופו ובחזרה, ולא בטוח שרבים יבינו).
קרוא קראת.
את צודקת שזהו מין שיר "מאטריקס", כפי שניסחת זאת. רק אעיר שע"פ השיר, המחלוקות המטפיזיות (והמטפיזיקה היא בעיניי האקזיסטנציאליזם האמיץ באמת)- בין בדת ובמיתוס, בין בפילוסופיה ובאמנות – מקורן בקוצר המבט האנושי באשר הוא מבט אנושי, אבל פתח המילוט הוא בחציית הגבול המנטאלי בין אדם לעולמו. שתי קונכיות, ואין יודע עוד מה מנין האוקיאנוס הזה, ומיהו.
מזעריותו של האדם היא יצירה, כמו גם גדלותו.
גם אני מתרגשת.
פה הטוב מנצח – לא הטוב הפשוט, המוסרי (אם כי אולי גם) אלא הטוב שבהו, האוקינוס האינסופי, המטפיזי, שילדים (לא רק אלו הגדלים על חוף הים) מזהים באופן הכי טבעי שבעולם.
אחר כך אנחנו בדרך כלל דורכים על גג ההיכל, ואשרי האמיצים שמוצאים את דרכם חזרה אל ההו—
"והיה חוקם התמיד בלי אומר"
אני מדווחת מ-zone הטלטלה
מענין. כל הפוסט הזה על תגובותיו מעניין ואולי רק קצת ארוך לי (למרות שלא מעט פעמים אני חוטאת בתרומה להתארכותו), והנה כעת אני פשוט מסתפקת בלקרוא ולחפש תובנות נוספות מהקוראים האחרים.
ואתה אומר שהצלחת להבין את כל מה שכתבתי ואני חושבת לעצמי: וואוו. זה נכתב כל כך דחוס ולא מספק מבחינתי עד שאם הצלחת להבין אותי אני מודה לך.
לסיגל
"ברוכים הבאים אל המדבר של הממשי."
הא?
שירים ארוכים וקצרים אני מבינה עם קצת מיקוד, אבל את המשפט הזה לא הצלחתי לפצח. (ואם זה ציטוט אז הוא לא ידוע לי וכך נותר לו סתום).
חוה, קראת מה שקראת היטב מתוך שני הבתים הראשונים.
על חוף העיר הזאת יש קרת קטנה של מגדלי חול (משל ופרספקטיבה ספרותית והיסטורית לעיר שעל חופה בנו ילדים את עיר החול). לתושביה של עיר החול הדובר הוא מין אל, כוח על-מימדי של זמן וגם הרס פוטנציאלי, אך הוא הדין ב"עיר האנשים" שגם היא כתובה בחול.
לא אפרש הלאה, רק אציין שהסיבה שהפרספקטיבה מתפרשת הלאה דרך יצורים תת מימדיים (יצור קו ויצור שטח) שעניינם לתת פרספקטיבה על הפרספקטיבה המוגבלת שלנו. איפה פתח המילוט?
תודה אמיר,
התייחסת אל דברי במילים אחרות, ואולי נתת בידי אמצעים נוספים לקריאת השיר, שהרי דברתי על ריבודיות וסיגל היקרה, מבקשת לקלף את השיר כבצל. עיינתי אתמול ארוכות בשיר, ומכיוון שיש להתייחס בו כמעט לכל מילה ומילה, מכיוון שכל מילה היא איזכור למשהו שיש בו עוד משהו או לסימנים/אבנים כמו עמי ותמי, אשר מחפשים את הדרך הביתה. אעשה זאת בהמשך, ואולם
ברצוני להגיב ליושר ועובש ויפה עשה בארי שביקש לסיים את הויכוח. ואולם ראיתי שהויכוח המשיך ואולי אפילו אתם מכירים. ובאמת לא נשאו חן בעיני המילים (רעילות) שהוצאו כאן:
אומר רק כמה מילים למר עובש – אני זרקתי את מרבד הקסמים – ולא כדי שתתיחס על שנות החמישים ולעליית תימן, אלא שאתה נתפסת בהן מיד – הה? כמה קל וכמה שטחי. אולם מסתבר שיכולת הקריאה שלך באמת, נו, מה אומר…. איני חושבת שיש להיכנס עימך לויכוח הן מכיוון שאתה נטע זר ואולם אם הכללת ואמרת שיש כאן אוסף מעריצות שעומד בעיניים פעורות ובורקות למקרא שיריו של אמיר אור, אולי היה כדאי להשיב לך במספר מילים מועט.
הבנתי שאולי יש ביניכם היכרות, ואולי אתה רוצה להנחות את הכותב אף כיצד לכתוב. מעניין… באמת מעניין הוויכוח שלכם. מה אומר – אתה מבקש שיר שיגרום לך להרקיע במילותיו. בזאת הסתיימה כל הערתך. ועוד טענת ששירו של אמיר אור לא גרם לך לעשות כן. על כל זה נפל כל הקצף
ובכן, יכולתך בקריאת טקסטים מוכיחה עצמה לאור דבריך כאן. הן בזאת שנתפסת בדברי ומיד המשכת הלאה. ובכן לטענך: – תשובתי היא שיש מספיק פזמונות,אשר נכתבו על תל-אביב בהם אתה יכול להרקיע עם נשמתך וגם עם חבילה של בלונים ליום ההולדת – אזכיר רק את העיר הלבנה למשל… אלו באמת שירים קלים מאוד להבנה, כאשר אתה קורא אותם נשמתך בהתאם לשיר מרקיעה.
מה לך "ביושר" לשירים עמוסים, שיש בהם איזכורים כמעט לכל מה שנכתב עד היום וגם בפרוזה על הדקדנטיות של העיר. בכלל. מעניין אם קראת את תיאוריו של אוסקר ויילד, של צארלס דיקנס, ואפילו בודלייר, ועוד אוסיף שיקספיר, אפילו, תומס מאן ואחרים – אשר הרחיבו וכתבו על ערים בעיקר בעידנים של FIN DE SCILE
או ברוח הצייטגייסט. כתיבה שנסתה לתפוס את רוח העיר על בני האדם המכילים אותה.
אכן, לא רק בקריאת טקסטים צריך בקיאות, אלא גם בתולדות הכתיבה של הספרות בארץ ובעולם. אם אכן, קראת 16 עמודים ויותר של תיאורים על עיר עוד לפני שהגענו לעלילה (אבא גוריו) מה לך, כי תלין.
באשר לבלוגים בבננות – האם מצאת את אמיר אור אחראי על כל הנכתב בבלוגים כולם? או שהקנאה דוברת מגרונך. באם קראת לצמצום לנוכח רוחב היריעה, הרי אולי כדאי שתצמצם את דבריך כאן מכיוון שאתה נחשף דווקא בבורותך ואוסיף גם בקנאת סופרים.
צא ולמד, ובאמת למד לפני שאתה חוזר לשרבט כאן דברים המעידים על בורות ספרותית נוראית. כל זאת ותו לא.
לאמיר, קו גובה וקו מישור מזכירים לי משהו מקראי כל הר ינשא והיו הגבעות למישור – ובניגוד למי שהתייחסתי אליו כאן – באמת עוד יש להעמיק בשיר בבחינת המעט (ז'נר השיר – המכיל מרובה)
חוה
נכון, חוה, יש פה מפתחות מקבילים – מ"ספר הישר" המקראי ו"והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה", עבור בקרטוּן הצרפתי "מר קו" ועד למטפורה הפיסיקלית והמטאפיסית שגם היא נסתרת כאן, אך מודה שקשה לעמוד עליה משיר זה לבדו:
לברייה השרויה בתוך מישור יש רק קיום חד ממדי. אם תעבירי במישור מחט צבועה בצבעי הקשת, למשל, הוא יראה רק נקודה שמשנה את צבעה. לברייה דו מימדית מגבלות דומות (ביחס אלינו) ולברייה תלת ממדית, כמונו, הזמן נראה נקודתי כמו המחט ההיא. כשאנחנו חולפים על פני עץ עד שאיננו רואים אותו עוד, איננו חושבים שהוא נעלם. אבל כשאנחנו חולפים על פני הבוקר, אנחנו סבורים שהוא נעלם.
ונכון חשדת, העיר היא סמל -לציוויליזציה כולה, להיסטוריה האנושית, ובסופו של דבר לתודעה ולנפש.
אכן, אלו שורות מספרי הנביאים, שחוזרים בוורסיה כזאת או אחרת.
אבל, ברשותך, שבתי וקראתי בשיר וגם בתגובות על השיר. ומכיוון שהזכרתם אקזיסטניאליזם, מעשה הקונכיה החותם את השיר בארבע שורות כמדומתני מעמיד את הכותב "האני – מול ההיסטוריה (שלא הסתיימה) כולה. והיא מהדהדת ומהדהדת אל האינסוף (גם מבחינה מתמטית) ואגב, איני חושבת שיש כאן איזשהו התייחסות לדת ספציפית כזו או אחרת – גם הנצרות וגם האיסלם הצטיינו במעשה שוד וביזה לאורך ההיסטוריה כאשר נחתו לחופים זרים.
את האקזיס.. פגשתי דווקא באוניברסטית חיפה, כאשר לקחתי קורס על דרמת האבסורד – במקביל למדתי אצל נתן זך אגב, שנה שלימה.
כאשר גיליתי את משנת האקס. חשתי כאילו לפתע מצאתי את עצמי בעולם. דווקא דרך קירקגור מעשה האמונה עקידת יצחק, דרך קאמי המיתוס של סיזיפוס ואחר כך דרך הבחילה של סארטר. כל אחד מהם תפס את האקס. בצורה אחרת – ואין זה המקום להרצאה כזאת או אחרת.
בקורס על דרמת האבסורד נעשתה אבחנה ברורה בין ההוגים שכתבו אקזס. לבין הדרמטורגים שכתבו דרמה שהיתה אבסורדית.
ההבדל היה שתמונת הבמה השתנתה לחלוטין. צר לי אמיר – תיכף אגיע לנקודה, שכן רושם חדלתי לעשות לאחר ה"תיקון". בדרמת האבסורד – כאשר נפתח המסך הרי שהבמה צריכה היתה להיות ברוח האבסוד – להעביר לצופים את התחושה כי בעולם שיש בו אבסורד הם חיים ( מחכים לגודו – למשל) לא היה מדובר בדיאלוגים על האבסורד אלא בעמידה נוכח האבסורד עצמו.
אחד המחזות הבולטים ביותר אשר דברו לכל נפש היה סופמשחק של בקט ENDGAME
כדי לא להכביר במילים – כאשר נפתח המסך עמדו שני פחי זבל בקדמת הבמה – בתוכם ישבו איש ואישה מבוגרים. על הבמה יושב אדם בכסא גלגלים, כאשר אינו יכול לנוע והוא מדבר עם אדם עיוור. מאחור יש שני פתחים (צהרים) ברקע. ותמונת הבמה כמעט שאינה משתנה. המחזה הוצג בשנת 1959 בכלא סנט קוונטין בארה"ב וגרף היזדהות עצומה בקרב האסירים. (אין צורך להסביר מדוע)
כל אשר אני כותבת כאן בא לאזכר חפצים המובאים בשירך. הקושי ליצר תיקשורת על ציר זמן נתון והקונכיה.
למעשה, דרך הקונכיה נשמע ההדהוד של ההיסטוריה על כל זמניה שארעו ואשר מזומנים לנו עוד – ומהו מקומנו באמת לנוכח הקורות ולנוכח המאורעות.
זוהי ארץ ישראל – ועדין אין זו ארץ ישראל – אניות הגיעו לחופים שונים ברחבי העולם ולצרכים שונים, וחומות היו גם הם בארצות שונות – אני יכולה לחשוב על עכו, על קיסריה ואף על מקומות שונים כמו חומות הבסטיליה – לעזאזל צרפת הזאת נתקעה לי עכשיו במוח.
מבחינה זאת נוצרים חתכי אורך ורוחב בשיר – הוא כאן. הוא בכל מקום קוסמופוליטי, הוא מתרחש עתה הוא היה הוא הווה והוא יהיה ואנחנו מה אנחנו כמו בתחילת סופמשחק גרגר ועוד גרגר לערימה. המונולוג הפותח (שגם הוא אינו ברור)
רק השפה בטן, גב היא משתזפת – רק השפה בעצם ביטויים מן העברית מזכירים את האופי הישראלי של השיר שנכתב.
מצטערת, אופס.. אני כבר כמו סיגל שכתבתי המון – אבל באמת שאני מוצאת בשיר מידי פעם עולם ומלואו והוא הולך אחרי כמו שובל של מילים שאינו מרפה
כדברי דליה רביקוביץ – זה לא הבגד – זו אני הבוערת.
אוהבת ספרות. מה לעשות
חוה
נ.ב.
תמונת הבמה – כתמונת השיר, באנלוגיה התכוונתי. לא לגמרי ברורה – ובכל אופן מעוררת טלטלה, שאין להתעלם הימנה.
חוה, נכון מה שאת אומרת, שרק השפה משתזפת פה על חוף תל אביב 🙂 הדיבור הוא לאדם באשר הוא אדם. זה נכון לגבי מרבית שירתי, אני חושש – אף "הואשמתי" בכך בעבר בידי מבקרים, וגם הודיתי ב"אשמה" ברצון.
הספר "יום" שואל את מחזור התפילה היהודי על תפילות היום והלילה שלו למעין סיור בחיי אנוש. וכאן אנו באחד מפרקי "מנחה" שסיגל הזכירה עוד אחד מהם –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4159&blogID=182
ואף השיר "תיקון" – 'על חטא שחטאתי בכתיבה' – שייך לאותו רצף.
אבל כמו השפה, גם הסידור הזה אינו אלא מפתח לרוח, לא לסידור.
האקזיסטנציאליזם האמיתי (בעיניי) אינו מחכה לגודו, ואולי גם אינו מסתפק בקירקגור, אלא שואף למצוא דרכים מעשיות ליתר חופש ומרחב לתודעה האנושית.
הדרמטיזציה של הייאוש וקוצר היד יכולה להיות מופלאה, כמו אצל בקט, ובכל זאת בעיניי אנחנו איננו כדור משחק בידי כוחות על, אלא קודם כל בידינו שלנו 🙂
מוזר על שהואשמת בשימוש בשפה העברית, שהרי זה מה שמיחד אותנו כעם – (להלן: שיח תרבותי) אלמלא היצירה בעברית – יכלנו כבר להישאר בגלות.
אשמה אם כן אינה המילה הנכונה, אלא מחמאה – ואולי גם על-ידי מבקריך. את זה באמת שאיני מבינה.
באשר לאקזיס. הערתי כאן הערה לגבי היוולדות האקזיס. מחכים לגודו הוא מחזה די קלסי. הדגשתי ההבדל בין תמונת הבמה – וזו התחושה שהשיר מעורר. לא סדור, נזקק לפיענוח.
יצחק אוורבוך אורפז כתב את הצליין החילוני (שלא היה חידוש גדול לאקזיס) הצרפתיים (בעיקר סרטר וקאמי שמשנתם די שונה) בהשפעה זו הוא כתב מרבית מספריו וסיפוריו. ביניהם "הכלה הנצחית" ספר עמוס עד לעייפה ובסגנון זרם התודעה – כמודל סמיוטי – יצר רעש כבד בינו לבין קהל הקוראים. אגב, הוא וקניוק החדירו הרבה מן הקבלה בספריהם.
אלא מאי – ושוב קצת סבלנות – הרי שוב היה צריך לחדש, כי את מחכים לגודו כתבו רק פעם אחת – וכמה פעמים אפשר לשחזר אותו בעברית – כמו יהושע שהושפע מפוקנר למשל.
נכתב ספר נוסף. ספר סיפורים "לילה בסנטה פאולינה" בו הגיח אורפז מחשכת האקזיס. הסדור אל עבר יחסים אני/לז (בובר כמדומתני. כיד הדמיון הטובה עליו תיאר אורפז (הרחק מסיפורי תל-אביב שלו, שיש ביניהם גם יפים וגם נוגים) יחסים די מזוויעים עד דוחים בין אדם למשל לבין שכנו לדירה. הוא חייב לשמוע אותו עושה את צרכיו מבעד לחור המנעול – מכיוון שעצם קיומו בחיים – מגדיר את קיום האחר. יש בספר סיפורים נוספים די – מקוריים – כאשר השיטוט הוא במחוזי התודעה האנושית-מיתית. בעל שרוצח את אשתו כדי שיוותר היוצר האחרון עלי אדמות. מעניין.
ולא על כך רציתי לכתוב – גיורא שוהם בספרו על האבסורד מנתץ לחלוטין את מיתוס האבסורד באומרו, כי מדובר היה באנשים די בודדים, שהרגישו את הרוח הגדולה של הקיום שמרצוולד (באידיש או בגרמנית) הם חשו בו בכל נפשם ובשל יכולת היצירה הנדירה שלהם הרגישו בודדים – ומיוחדים (משהו בסגנון שירת הגאונים של המאה ה – 18) – אבל, כמובן על ציר ההיסטוריה.
כך או כך, אמיר האקזיס. לדאבונינו האקזיס. הפך להיות עוד זרם בין הזרמים – אז עם מה נותרנו עם מסע אינסופי אל תוך התודעה – או כלשוני – אל האני הפנימי שלנו ולא רק לצורך תיקון אלא, כדי לדלות מממנו עושר/אושר בלתי נדלה – כלשון קונכיה על קונכיה ואוזן על אוזן וההו….. שעוד שומעים לו ומגיבים לו.
בכל אופן – ניסיתי לראות את השיר בכל מיני צורות – כפי שבוודאי ראית בהמשך.. ומה עוד נותר לכתוב ספרות שירה/פרוזה/ ודרמה דווקא בעברית – היא המחוללת את היותנו כאן ואת הזיכרון, שאנחנו כאן ושהיינו כאן ולוואי שנהיה כאן ולא יגיעו אניות זרות לחופינו, ולא נצטרך לחזור על מיתוס אקסודוס לתמיד.
אגב, אני חייבת ואולי אני טועה להיות חלוקה עמך בנקודה מסויימת – באם זו מחלוקת בלבד.
השיטוט במחוזות התודעה אין הוא אקזיס. יש בו משהו פסיכולוגי-דתי כל דת שהיא. נראה לי, כי לדבריך האחריות מוטלת על האדם ועליו בלבד לעשות תיקון, ללמוד, להתפתח, להתבונן אל תוך עצמו, לגעת בעצמו ובאחרים ועוד.. ועוד… שהרי כל החיים אנחנו עוברים דרך "שיעורים".
אבל, נשאלת השאלה – האם בנו – באני שלנו תלוי הכל, האם איננו תלויי נסיבות, יצורים שברוחו של קאמי – אנוסים לחיות בתוך חברה – ואין מפלט יותר אל הבדידות המזהרת ואם כך מהי טיבה של החברה, מהם טיבם של האנשים.
כמובן, והרי תשיב לי, כי יכולת הבחירה בידינו ועל זאת אני שואלת האמנם? האם אכן הכל נתון בידינו? לעצמנו – האם אלו שנקלעו לשואה אכן היתה להם יכולת הבחירה, או אלו שנולדו ברואנדה, נפוחים מרעב, נפחו את נשמתם – אלו שאלות גדולות יותר מידי ודוסטוייבקי ב"אחים קרמזוב" שואל – אדם מבוגר שמת – אולי הוא חטא, אולי הוא הביא עליו ואולם עולל, תינוק שנתקפדו חייו מה חטאו ומה פשעו.
פעם סברתי שהרבה מחיי בידי, עד אשר הבנתי, כי לבלתי צפוי וללא נודע – יש שליטה גדולה יותר על חיי ואשר לי עליהם. כמובן אני יכולה לבחור איך לנהוג במצבים מסויימים ואולם נוכח אטימות, אדישות, פופוליזם, בערות, הליכה דרך קניונים פלורנסטים מוארים של חנויות בתרבות הצריכה מה נותר לנו.
אז לעת עתה בתל-אביב, על יד הים, אפשר לשבת בתנובלה ולשתות בירה ולהסתכל על המים ועל ההמון. אפשר גם עם שעת שקיעה לאסוף כסא לשבת לבד או עם חברה טובה ולהתבונן על הצבעים החומים ולשחזר מהם תמונות של פעמים נרקמות לדמויות שאהבנו, ולהנות מכל שניה, מן האויר, מן המים, מן השמש השוקעת אט, אט עד לרדת החשיכה, כי שם משהו מסתיים ומשהו חדש מתחיל – הלילה הוא הלילה ואתה הרי כבר כתבת על הלילה, על החוף, על הרגלים היחפות, על הנגיעה במים של כפות ובהונות – ואיל צורך בקונכיה, כי גם מבעד לשחור ולאפל, רואים את אדוות המים הלבנה ושומעים עד כמה אדירים הם הגלים אי שם באופק בו העולם נפתח אל עבר האינסוף שאנו יודעים שהוא קיים מעבר לראייתנו ולבנו מתרחב – כאומר – אנחנו חלק מן המים, וחלק מן החוף, וחלק מאותה הבריאה הגדולה שכולה פועמת ונושמת – וחלק מאותה היפעה.
התרגשות – וכל עוד רוח באפינו – העיר מאחורי גיוונו ולפנינו מלוא העין שמים שחורים, כוכבים מבריקים-לחים ומים.
להבנתי, חוה, אדם אחראי גם על הולדתו, ותמיד טעמו עמו. גם המצבים הבלתי צפויים ביותר הם חלק מתכנית הלימודים.
כשאני חושב על "קיומנות" (אקזיסטנציאליזם) אני חושב מיד על משמעות המלה, ולא על קאמי וסארטר (שעשו עליי רושם רב בנעוריי שהיו להם גם צדדים פסימיים כדבעי). אבל לטעמי, המחשבה על הקיום אינה יכולה באמת להתפנק בהסרת אחריות מסוג זה. בשביל זה צריך כמובן לחיות את החיים, ומתוך צמא לכמה שיותר משמעות ואחריות עליהם.
קל להגיד, אבל תמיד אפשר לעשות יותר…
לאמיר, לסיגלל ולכל השאר,
אם המסע הוא מסע אל תוך התודעה ואתה מפנה אותי אל דברים שכתבת ואשר התפרסמו, לא שאלה ואולי כן, ואולי הרהור על דברים שנאמרו.
בשעתו הייתי חתומה על כתיבת מונוגרפיה על יצחק אוורבוך אורפז עם הוצאת הקיבוץ הארצי המאוחד (לא ירון… פחחח). לאחר שנים של כתיבה, מאמרי ביקורת ועוד, בהם הייתי בטראנס של כתיבה אני, הדפים והמחשב – בודקת כל מילה ומילה. אכן אספתי הספרים, רשמתי הערות – אבל הרגשתי שאין לי כוח, פשוט אין לי כוח, כמו שביאליק מתאר בשיר מול ארון הספרים, כאשר הוא ורבניצקי ירדו למחילות עפר למשך שבע שנים לכתוב את ספר האגדה, ושאון החיים ומצהלותיהם היו מעליהם, ידעתי היטב שזה מה שמחכה לי.
כמובן שכתיבת הספר לאחר שנחתם חוזה כדת ודין היה מקנה לי מקום בין הפנתיאון של כל מיני שמות שהוזכרו כאן, הספר היה מונח על מדפי סיפריות באוניברסיטאות ויכלתי אפילו ממש אפילו להגיע לאקדמיה. ולבסוף ויתרתי.
למה אני כותבת את כל אלו, מכיוון שאתה לא ויתרת אתה המשכת עד לחטא שחטאת בכתיבה על הטוב ועל הרע, התנזרת, נכנסת לטראנסים של כתיבה והיה חשוב לך להמשיך. ואולי על – כך אני "מקנאה" שהיה לך את הכוח – לא מדובר כאן באמביציה לקשור את גורלך עם ספרים, עם יצירה ואם כתיבה כדרך של חיים מצריך אנרגיות בל-יתוארו, השקעות, למידה בלתי פוסקת. ולי פשוט לא היה כוח פיזי ונפשי להמשיך בדרך הזאת.
לנוכח ההצלחה שלך ואצלי הצלחה מתרגמת במונחים אחרים. הוצאת ספרים, ברירה של חומרים הוצאת לאור – במה לאנשים אחרים אלו הם מקומות של השפעה והשארת חותם – ניטשה התייחס לכך בתפקידה הנצחי של האמנות שהיא נותרת, גם אחרי שאנחנו איננו – במובן החיובי שהיא נצחית ושהיא פועל מעשיו של האדם. היא מנציחה את התרבות לדורותיה.
ואתה הרי תגיד, היי מה שהיא אומרת אולי גדול עלי. אבל מי שממשיך בדרך של יצירה ועשייה ומשכיל להשאיר מכשרונו ויכולותיו מובטח לו מקום במוזיאון של האמנות – הקטן אולי שלנו הישראלי.
למה ויתרתי? כאשר אני מתבוננת בך, אין לי מושג, אם הייתי עושה דברים אחרת – התשובה היא לא. יצחק אוורבוך אורפז קבל חתן פרס ישראל (כמו מאיר שטרנברג שאותו אני דווקא מעריכה) לרבות פרופס' קרטון בלום שגם לה מגיע מקום של כבוד לא מועט.
כמסע אל התודעה אין לי מושג. ואין לי תשובה. ואולי אני ההתמדה שלך היא התשובה למה שאני שמטתי. מבלי להשוות כמובן ביני לבינך.
חוה, בשבילי זו לא התמדה. רק חיים (סקרנות, אחריות, משמעות, ביטוי) או מוות (העדר כל אלה).
אגב, אורציון ברתנא, אמר לי פעם שאם לא אכתוב – אמות. ממש כדבריך.
אז אולי כתבתי דברים אחרים, ואולי חדלתי, ואולי אישה בתרבות הישראלית היא אחרת מאשר גבר.
ואולי חבל שלא נולדתי גבר – על כל תלונותיך ואתה בוודאי תאמר, על פי דרכך והרי בכוונה נולדת אישה. הלא כן?
גברתי,ביושר אכתוב לך – התעצבתי לקרוא שחור על גבי מסך שלאחר כ800 מאמרי מחקר וביקורת ספרות,מסות ומאמרים ברב מוספי הספרות וכתבי העת
החל משנת 1980 ואילך,מברדיצ'בסקי וברנר וגנסין ועד קרני כינים,עדיין נותרתי בור בספרות העברית,ואיני אלא זמורת זר.מאחר ולא יתאפשר לי,בעתיד הקרוב (מפאת גילי המתקדם) להשתתף בכתות השירה של 'הליקון',מקום בו מלמדים קריאה נכונה בשיר ודברים נחוצים נוספים,אשתדל לאזור חלצי ואולי,אחרי שמונה מאות מאמרים נוספים
אקבל פטור מן הזרות ומן הבורות ומן הקנאה האוכלת בי בכל פה.ואם יתמזל מזלי והשמש תזרח בעדי,גם בלוג ב'בננות'בהרהור נוסף:
האם טעו שני תריסרי עורכים בישראל,מפרופ' ברינקר ומשה בן שאול ומשה דור וגבריאל מוקד ועורכי מאזניים לדורותיהם כשמאזניים היתה עוד מאזניים ,על שנתנו לבור ועם הארץ שכמותי להשריש זמורת זר בערוגת הספרות העברית והישראלית,ועוד העניקו לי פרס ראש הממשלה פעמיים?
הרהור מתגנב זה מקפיא את דמי. אני ממך,גברתי,חוסי ורחמי עליו ואל תגלי את עריית בורותי וזרותי המהותית בפומבי!
ממני,התועה ביושר ובעובש בדרכי הספרות והחיים
OH GOSH, WE'RE NOT WORTHY
לא אענה לך על דבריך העמוסים וצפופים לעייפה, ומכיוון שאת דעתי על כל השמות, או חלק מהם שהזכרת – ציינתי בעבר וכל אלו גרמו למחלוקות שאני מעבר להם ואין ברצוני לחזור עליהם בשנית אעיר מספר הערות סדורות – דבר דבור על אופניו:
1. אם שמת לב, הרי הדוגמאות שהבאתי לא נלקחו מן הספרות העברית. באופן יחסי זרה אני במחוזות – אלו. לא ידעתי שאוסקר ויילד, דיקנס, רילקה, גתה וכיו"ב נחלתם היא מן הספרות העברית. ואכן – חלק מן הדמויות שמביא אמיר אור בשירו איני בטוחה שהן לקוחות כלל מן הספרות העברית אלא יש בהם איזכור.
2. לשם הציניות – האם שמונה מאות מסות וביקורות שכתבת – מנית אותן אחת לאחד. הרי שבמגלומניה עסקינן – ואם שחת זרעך לשוא בהפלג שנותיך שמא עשית לך מאמריך ומסותיך פלסתר ולא העמקת.
3. והוא החשוב – אדם שאכן, זכה פעמים בפרס ראש – הממשלה לא ישפיל עצמו להיכנס לכאן – להשמיע דברים של בורות ואני עדיין עומדת על דעתי – בורות, חוסר פתיחות למשהו שאינו בדיוק עונה על ציפיותיך.
אני מצפה שאדם שאכן זכה בפרסים והכיר כהנה ואחרים והרשה לי לגחך לנוכח נכבדי ספרות למיניהם – בהכללה – שאתה מונה כאן על אחת כמה וכמה. ואם שירתו של אמיר אינה נראית לך. מה לך לעשות כאן אדוני "המלומד" וה"נכבד" על זאת תמהתני.
אם אתה מבין למה אני מתכוונת. בתשובתך אין משום כל הבנה לדברי – יש רק דברי התנצלות בזכות מעשים שאתה מונה ומייחס לעצמך שלא ראיתי. וגם אם הם קיימים – הרי שאענה לך באותה מטבע הלשון שענית לאמיר
צ מ צ ם!!! כי לא תשפוכת מילים היא שתעיד על טיב הכתוב. ובאמת אתה די גוזל מרחב וגם זמן.
צדיקה את ממני,גברתי,ומודה ועוזב ירוחם
נפל לי האסימון – ועכשיו גם אני יודעת מי אתה. ולכן אומר לך רק, כי הרגזת הרבה מאוד אנשים מתחום הספרות על מאמריך ופרסומיך השטחיים, ועל עצם העובדה שניתן לך מקום לפרסם בו שרשור של מילים.
מבלי לדעת מי אתה, מעולם לא הערכתי את רשימותיך.
אזכיר לך רק דבר אחד – בשעתו פרסמת מאמר ביקורת על ספרו של דויד גורביץ "פוסטמודרניזם" קטלת את הספר באבחה אחת מבלי בכלל להבין את לא את הספר ולא את הנושא באותה התשפוכת מילים ששזורה על לשונך.
אותי כל כך הרגיז המאמר שלך, שנאלצתי להגיב במאמר – שיענה לגורביץ בשפתו הוא.
שיקספיר, כבר הוזכר בדברי – ועתה כאשר כמו אמיר גם אני יודעת מי אתה, הרי שמשורר אינך (העדת על עצמך שבנושא זה אתה אימפוטנט) ואוסיף עוד ואומר – גימיק תקשורתי אתה כן – מבקר ספרות אתה לא. אין לך כל מושג בכל ספרות שהיא ולא נגיעה. ובכלל באמת תמהתני איך התגנבת לכאן.
מעולם לא היית בעיני מבקר ספרות – נשאלת השאלה מה אתה כן? גרפומן, פלגייאטיסט רועה בשדות זרים?
חסר בושה אתה בוודאי
תחפש את המאמר שכתבתי בשעתו, תקרא בשירו של אמיר אור – ואולי באמת תתחיל ללמוד ספרות מהי?
מבקר ספרות יקר, חוה יקרה,
די לריב.
שניכם חמודים ואנשים טובים,
ראויים ליותר מאשר כעס ושנאה.
לכו לשתות תה או קולה או משהו טעים,
תעשו לעצמכם כייף ונעים.
ולילה טוב ומתוק.
החיים יקרים מכדי לבזבז אותם
על כל הקושי הזה.
אין בדברי לא כעס ולא שנאה. לצורך כך יש להעריך את המושא שעליו מדובר.
וגם אם יאמר אמיר אור כלך לך, הרי נשוא התגובה עלול שמא להשאר, כפי שהראה נוכח עם קהל ועדה.
נתנו לך אדוני כן ואני מופיעה בשמי – יותר מידי קרדיט. גם אמיר אור בטענו, כי אתה מסוגל ליותר. וגם מי שמכנה אותך מבקר ספרות. כדי לבקר ספרות צריך להבין בספרות!!!
ולכדי פיוס עם אנשי הבלוג כולם – הבה נחזור לשיר עצמו ולכתוב עצמו, כי הוא מעניין יותר מכולנו
לילה טוב
חוה -אגב קריאת התרנגול כבר נשמעה בחלוני – הגיעה זמן קריאת שמע של שחרית.
'בין רגליה כרע נפל
בין רגליה כרענפל
בין מרגליה =
ובאשר כרע שם נפל שדוד
שמשון הנפלא,שמשון האבוד
גולח שערו וצמח לו עמוד'
מאחר ואיני עומד בשצף טיעונייך המלומדים בדבר בורותי,זרותי המהותית ואי רלוונטיותי המוחלטת,לא נותר לי אלא לקרוס לאזול ולהיעלם.והלוואי ואהי גרגר אבק
למנעליו הנוצצות של הדוקטור גורביץ
שהאיר לנו הזוחלים בחושך את מסתרי הפוסטמודרניזם,או כפי שכתב המשורר
'מה לוחץ עליו מלבד הנעליים,מלבד הנעליים'
חוסי ורחמי עלי! זקנתי,כבדו עיני,
וכל נזיפה גורמת לי פרפור פרוזדורים!
והיובש בגרון והלשון הציחה? מתי,מתי כבר יגישו את התה,את התה—
ממני, החוסה במחלקה לתשושי נפש של אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל
אוי שימשְן אתה משורר! רק שלא תתייבש לנו כבר מגיע התה.
מנחם, מצבו של הבן שלי הוא בדיוק כמו מצבו של הבן שלך. אלא, שאני לא השארתי אותו ימים שלמים בבית לצרוח בסבלו. אני טפלתי בו. רצתי אליו,בבתי חולים ימים על ימים. פרנסתי אותו. לבד בלא שיש לו אב, אשר כמוך התנער מאחריות.
אין בעיני אכזריות גדולה מלתת לילד בהתקפות של מניה – דיפרסיה וסכיז. לצרוח ימים ולילות רק מכיוון שאתה מתנגד לתרופות. מכיוון שגם ראיתי את מידת הסבל של בנך ומכיוון שאני מכירה זאת מקרוב – אני רואה בך אדם בור – ולא בתחומי הספרות, פרימיטיבי והנורא מכל – אכזר. ובאמת אין לי הרבה סבלנות לכתיבה שלך. מה שארע לבני ארע לו מתוך ערלות לב דווקא בצבא. ספרו של דוד גורביץ הוא נפוח מה עוד שאני מכירה את האיש באופן אישי.
ומכיוון שאני מתמודדת לבד – אין זה המקום להלצות, או לחילופי דברים מטומטמים. פשוט – איננו דומים כבני אדם במאומה. פשוט תניח לי ודי. אין מקום בעולם שלי לאנשים מן הסוג שלך, ערלי לב ופרימיטיביים. ועוד אין לי ואפילו שמץ של אמפטיה או רחמים כלפיך. ועצה – עדיף היה שתפסיק לכתוב בכלל – לאחר שהפכת להלצה לאומית. אין לי שמץ של מושג איך אתה נושא את פניך בציבור.
אויה!
אכן,בור אני,(בעיקר בספרות,אבל לא רק)ערל לב אנוכי,וחסר אמפטיה לכל המין האנושי,מודה ועוזב
גם כן לא ירוחם!
ואפילו חשדן מעט בכל האמור בתרופות
אבל אין לי בן,למרבה הצער,רק בנות,שברגע זה ממש,ומהתבוננות ממוקדת,
שלומן ובריאותן טוב,והן מנגנות כרגע
קטעים לחליל וויולה דה גמבה מאת המלחין הגרמני מתקופת הבארוק המוקדם שיץ.כן,כל השלוש מנגנות,תודה לאל.
ושמי אינו כשמו של רעי כאח הגדול והחורג לי,מנחם.
לאט לאט,כמו רוח רפאים,אני גז מפה,ושולח לכל החולים בחלד ברכת רפואה שלמה וישועת ה' כהרף עין
באמת, למה להתבזות? הנח. חדל. לך לשלום.
לא באתי לשום מקום ולא הלכתי לשום מקום,ויש כאן טעות מתודית בשאלה מי בדיוק פה מתבזה
חוה, לבי איתך.
בטלי שרצים כלא היו.
ואינם.
רק לידעתך,האיש שאת נובחת עליו היה בין עורכי חוברת 'עכשיו 49 'שעסק בפוסטמודרניזם עוד לפני שמישהו בארץ,כולל גורביץ' היקר,ידעו להגות את המילה בלי שגיאות (אמצע שנות השמונים של המאה שעברה)
חלומות נעימים
!
ומה עם סופוקלס,אוורפידס,שייקספיר
ופרידריך שילר? כיצד זה שכחת שכוח?
האם עשית עיונך פלסתר? וג'ויס וקפקא?
הלא הנטועה שלהם בשיר האמור ברורה מאיליה! ופרידריך הלדרלין? כלום לא הגה בעיים רוחו את תל אביב הקרת?
לא לא לא,פראו דוקטור יקר,אל תקצצי בנטיעות
לעובש, יושר, לא ביושר.
אדוני הנכבד – אתה מתפרץ לדלת פתוחה ולומר לך את האמת – עלית לי על העצבים, ובלשונה של שרית חדד פשוט עוף לי מן העיניים מכיוון שמכאן ואילך אינך שווה תגובה
ד"ר חוה זמירי
ועל כך (פריצת הדלת) אצטער עד אחרון ימי.
כלום יעמוד לי כוחי ארבע שנים? בגילי המאוחר?!
ומה עם סופוקלס,אוורפידס,שייקספיר
ופרידריך שילר? כיצד זה שכחת שכוח?
האם עשית עיונך פלסתר? וג'ויס וקפקא?
הלא הנטועה שלהם בשיר האמור ברורה מאיליה! ופרידריך הלדרלין? כלום לא הגה בעיים רוחו את תל אביב הקרת?
לא לא לא,פראו דוקטור יקר,אל תקצצי בנטיעות
תודה חנה על קריאתך הקשובה. אבל בסופו של דבר האם את העיר מתאר השיר?
אנחנו המידה הגובה והזמן וארועיו של העולם -העיר בתוכנו ומתוכנו
אכן, חנה. אכן. עין חודרת שורות ושיר.
נו, סבינה, אפשר היה להגיד גם אפוס, אבל לא זה ולא זה, וביחס לאלה – זהו הייקו מקומי 🙂 תודה
התעלת על עצמך
מיד תימחק ודי לשטיא
נצח וחלוף , חול ועיר, ארמונות בחול, הבונה והדורס והזמן כל אלו בתוך תמונה של עיר חולית כמו בציורים של גוטמן וניחוח אלתרמן ככה בקטנה, מה יש לומר כמעט בנית עיר פה במילים
ועוד,
האם מדובר על קו חוף בכלל, שהרי מיהם אלו שהגיעו בספינות הזרות אלי חוף.
שאפשר לגזור מהם את העת העתיקה, הצלבנים, ואחרים, ואולי סתם שודדים. כל דימוי יהיה קשה.
ואם אין זו עיר שהרי יש לקרוא הכל אחרת.
תודה, חני, ואת מוזמנת לגור בה בכל עת שתרצי. גם כשעוזבים אותה נכנסים אליה 🙂
שיר מורכב ועשיר, אמיר. קם לעיניי הארמון שבנה מישהו בחול הלח, והלך. ותמיד יש הילד שדורך על גג ההיכל. בקריאה שלי זה נקרא לי כמעין שני שירים (או יותר) מחוברים. הרגשתי שכאילו טבעי שהשיר האחד יסתיים ב"נשארים כמות שהם בחוף האינסופי" וש'מר קו' ו'מר מישור' מתחילים משהו חדש, גם אם לא נטול קשר. משהו שמאריך את הנשימה שעצרה לרגע ב'אינסופי'.
תלמה, תודה, ושמח שנהנית לבקר בארמון 🙂
וכן, אפשר גם כפי שהצעת. השיר אכן מקבל שם פיתוח חדש, אבל ממשיך את הקו שאליו הגיע "החוף האינסופי".
היי אמיר
זה שיר השירים- לת"א, בגלל הפירוק והסימון של הפרטים, מר קו, מר מישור והמלומדים אומרים… רק שאוהבים משהו מאוד מאוד ניכנסים למידה לגבה ולזמן… מכירים את התת פרטים.
מכירים את תושבי הארמון, את מחריבי הארמון.
ולקולות שכימעט ולא נשמעים. המחשבות התת הכרתיות שמניעות.
מה שאני שומע זה הו…
להתראות טובה
האם אפשר לגור בעיר/במקום הזה?
האם היא עדיין קיימת?
מאחורי אני שומעת סדרת ריאליטי "הבלוק" אנשים בונים בית.
ואולם, אם נתבונן ממרחק הגלסקיה כולה. האם היינו או חדלנו?
או שמא נכתב השיר ממרחק ארכיאולוגי, או ממרחק מעוף חללית, כי רק השרידים עוד נשארו כאן.
במרכבות האלים – העדות לקיום חיי אדם הוא כבישי אספלט ישרים שמפלשים את השממה הם שיעידו שהיו כאן פעם חיים
ודיונות החול, ושרידי ארמון, מקדש, כותל דמעות, אולי כמו בספור "ספר החול" של בורחס חסרים דפים, ואולם אלו שנשארו על הדמעות ועל המעש ועל הציורים על לוח שחמט הם שיעידו
שהיו כאן פעם חיים.
ביום בו עצר העולם מלכת הגיח יצור מכוכב מרוחק – היו לו כוחות אניסופיים – כי קלקלנו וחטאנו והרגשנו ואהבנו ובכינו. הבוקר נעלם ואולם חול וחול והיכן הירוק והעץ.
שרידים בחול על גבי חול מתפנק, מגיח, מתהפך, וסובב במעגל ונע – האם קיומינו נשאר כאן בקול, האם בציור, האם בקבר, האם בשרידי מראות, אבק והרס
הם שיעידו שהיינו כאן לאחר לכתנו.
טוב, חדשות, ביי הלכתי
חוה, קראת את "מגילת לילה" או שאת טלפתית? 🙂
אמיר, בוקר טוב,
אספתי חלק מדבריך. אין לי מושג לאיזה חלק אתה מתכוון ב"מגילת לילה". החלק על קישון הוא שלי.
מה רציתי להגיד. הרגשתי מאוד לא טוב אתמול בלילה. (ענינים שקשורים לבן שלי – אישיים) -אלו כל מיני דברים שהשיר עושה לי, ומעורר בי. אלמלא כן, לא הייתי כותבת על המונוגרפיה, מצטערת שהזכרתי. מעבר לתשובתך – הדברים יותר מורכבים. האחריות היא קודם כל לילדי. וזו סאגה שאינה מסתיימת לדאבוני.
אז קבל נא את התנצלותי – אם כתבתי דברים שלא לעניין, אבל זה מה שהשיר הזה עושה לי – השראה.
יש לי בקשה ממך, אנא הסר השרץ ממני, באמת שאין לי כוח לשפתו המתרפסת. אני יודעת מי הוא, ובאמת שאין לי כוח אליו ולא סבלנות.
אינטואיציות יש לי חזקות. מעבר לזה
מה זה "מגילת לילה" האר נא את עיני במטותא ממך.
נו ובכן,בדרך ארץ
את המעיל לבש יחיאל פרץ
ובאותו היום בשתיים
הוא תלש את השוליים
בשעה חמש בערך
חור גדול נקב בברך
וברגע האחרון
הביאו בלי צווארון
וסידר בו חור מול חור
מלפנים ומאחור
מביטים כולם בפחד
רועמים כולם ביחד
איזה בגד לתפארת!
איזה מין מעיל אדרת
האזיני,ארץ ארץ
מה עשה בו זה ה ש ר ץ!
פעם פרץ,לא טיפש
בא ערום,מעיל לא יש
– פרץ,תיש,סייח,כרכשא,
אי המעיל אשר לבשת?….
אז ענה להם הנער
בלשון חדה כתער:
צד ימין אני שלחתי,
לחתול אשר שכחתי
חלק שמאל אני מסרתי
לחתול אשר זכרתי
והיתר חור מול חור,
תקבלו לפי התור!
(קדיה מולודובסקי בתרגום אלתרמן)
חוה, התייחסתי לתגובה המתחילה במלים "דיונות החול, ושרידי ארמון, מקדש, כותל דמעות" וכו', אם אכן שלך היא.
חלקו השני של הספר "יום" קרוי "מגילת לילה" ומתאר מין ממלכת מוות של חול, די ברוח מה שתיארת כאן.
אשר לקישון וכו' – יפה, אך לא בטוח שזה המקום לפרסומו.
מקווה שצרותייך תמצאנה מרפא. ואשר לאדם המציק לך פה, את טועה כנראה בזיהויו, אבל אין זה משנה. חבל על דאבדין.
הי אמיר,
באמת חיכיתי להתייחסות להסתכלות זו. גם היא פרספקטיבה. לא לא קראתי את מגילת לילה. ולא קראתי את יום. והתקשרתי היום להליקון לשאול היכן אני יכולה להשיג ספרים משלך, מכיוון שעד כמה שאני יודעת, מדפי השירים בסטמצקי ובצומת ספרים די משמימים – חוץ ממכלולי שירים בהוצאות מחודשות. אמרו לי שאתה בישיבה. והסתלקתי מן הבית ובאמת חששתי שתתקשר. ובאמת, היכן אני משיגה מספריך? לא לא אכתוב מאמר, אלא אם תרצה ואני – כמובן.
לגבי קישון – אני חלוקה עמך, מכיוון שאכן נולדתי ברחוב קישון 3, לאחר שהורי עלו באוניית מעפילים ונשאו. ובאמת גרתי בסביבה – שכונת פלורנטין עובדה: יוני בלוך גר שם. ההה… ובאותו היום שבני סלע ברח מצאתי את הרחוב והלכתי לאורכו… רק אחר – כך כמו כל בנות תל-אביב אגרתי בבית סיגריות ולא יצאתי מן הבית עד שהוא נתפס.
ומכיוון שכתבת על עיר וייחסת אותה אל תל-אביב, הרי לחפש את מורשתי לפתע פתאום ברח' הקישון נראה לי די מתאים – כל היתר, הרי בבחינת טקטיקות סיפוריות המה ואף מצבים אינושיים, שלדאבוני התדרדרנו אליהם – הסמים אני מתכוונת. אותו הסיור ברח' הקישון היה מאלף.
באשר לצרותיי, הניחו – אני רגילה להתמודד לבד. ואולם יש בכך תשובה על דברים שענית לי, שאולי רציתי לדבר עמך בעל-פה. על כל פנים אעשה זאת כאן.
יש נסיבות בחיים, שאינם מאפשרות לוקסוסים כמו לחיות או לשרוד דרך הכתיבה ויש דברים אחרים שגוזלים ממך כוחות. הכל היה יכול להיות לי – אבל לא ניתן לי. למה אני מתכוונה לתפיסה, כי כל החיים הם שיעורים ותיקונים. זוהי סוג של תפיסה קבלית, די פופוליסטית. כמו האמירה שנכתב עוד מלעלה או מלמטה לאילו הורים להיוולד, מכיוון שדרכם אנחנו באמת עוברים שיעורים. אגב, אמרה לי מיסטיקנית, שלפני שנולדתי יצאה בת – קול שאמרה שלא הייתי צריכה להיוולד.
ללא שום קשר למוות.
במה אני כן מאמינה. בגורל, במזל, בחינוך, במקום בו נולדת, בנסיבות חברתיות, לאומיות ואפילו בצירוף מקרים.
באשר לשרץ – מה זה משנה מי הוא ומה הוא ומה הוא יודע על פוסט וכו'. הפוסט הוא מורכב, כדבריך הוא מונה תיאוריות אינסופיות – אי אפשר להיות בקי בו לחלוטין מכיוון, שהשאלה היא לאילו תיאוריות אתה מתייחס. מה מושך אותך בו ומה לא. זו עוד שיטה הרמנוייטית, או הגות פילוסופית על מגוון של אמצעים פואטיים.
מה היה התיקון כאן? אני מנסה להיות אני באמיתי.
חוה, אף מלה רעה על "הקישון" – קולח(למעט עניין אוהד נהרין שלא הבנתי) והתחלה יפה של סיפור. הייתי מבין אילו פרסמת אותו בפוסט "בננות והעיר הגדולה" –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=11534#post11534
שהרי שם הזמנתי את כולם לכתוב על תל אביב, ואילו כאן לא הבנתי מה עניינו ומקומו.
אשר ל"נכתב" מלמטה, מלמעלה, בין אם מן הקבלה ובין אם מן הכלאם – כל "מכתובּ" פטליסטי כזה לא רצוי בעיניי, כי לדעתי שם המשחק לחופש, אושר וכל הטוב הוא אחריות. על כמה שיותר מעגלי חיים, לפי היכולת.
גם את בת-הקול של המיסטיקנית ההיא הייתי מחזיר לה שתיהנה ממנה בעצמה, נגיד בתור תוכי.
להיות באמיתי הוא תנאי הכרחי אבל אולי מאוד לא מספיק. יש בתוכנו כל מיני קולות "אמיתיים" לגמרי, אך לאו דווקא בריאים לנו כולם. האמנות היא לעיתים דרך מבוקרת לתת להם פתחון, אבל לעיתים לא (שלא לדבר על מתן הרסן בחיים עצמם).
את ספריי אפשר להשיג בהוצאות הספרים (יש רשימה מפורטת ב"קורות חיים" שכאן)
אך אם תרצי ותיתקלי בקושי, אמרי במה את מעוניינת, ואנסה לסייע.
לאמיר,
ראיתי את רשימת הספרים, ואין לי ספק שיהיה לי קושי. יש משהו שאיני מבינה. פרסמת מספר טלפון של הליקון, ולשם התקשרתי. האם יש קושי לדבר עמך על איזה ספרים, ובמה כדאי להתרכז. אגב, את מירב הספרים התרגלתי לקבל על-ידי שליח, או בדואר. אבל נניח לזה, אסתפק אם תפנה אותי להיכן אפשר להשיג אותם.
מכיוון שהשיר הזה הרעיף עלי השראה בלתי רגילה, ולכן צמח גם הסיפור הזה, לטעמי, אין משנה אם הוא פורסם כאן, או בפוסט אחר. והוא אכן התחלה של סיפור שנמצא אצלי בקבצים שמורים – אלא שאיני מסוגלת להמשיך וסיבותי עימי – הסיפור הוא מחריד מעל ומעבר למה שאפשר לשער. המילה קישון יש לה חיבור מאוד טעון עבורי, שכן שם נולדתי והורי היו עדיין יפים וצעירים, ועדיין הם היו ההורים שלי:)
אוהד נהרין מתקשר ללהקת בת-שבע, וללהקות מחול, אשר הופיע בנווה צדק, במרכז סוזן דלל, שנמצא ממש מרחק הליכה מקישון של פעם לנווה צדק המתחדשת של היום. אגב, בעיני הוא אחד מן האמנים היותר גדולים שיש לנו.
ורציתי עוד מילה, ולו רק מילה – אכן הרביתי איזכורים – אבל רוב דברי בבלוג הזה כתובים דווקא בנימה לירית, מאוד אישית ולא אישית. ממש חשתי את המים, וראיתי את קו החוף והדמויות רקמו עור ועין בעיני רוחי. השיר הזה נגע בי, ופתח (כלשונך) צהרים לעוד פיוט שנשאר בי. ורציתי שתגיד ולא רק דברי מלומדים.
מה זה משנה מה אמרה מיסטיקנית כזאת או אחרת. ועכשיו תגיד לי עוד פעם תפתחי בלוג משלך ואני אענה לא – והתשובה היא, כי רוב הבלוגים שפותחות כאן נשים זוכים למעט מאוד התייחסויות, מכיוון שלדאבוני, סיפרות הנשים ושירת הנשים – הסתירו כבר את הנוף לאיזה שיוויון בין המינים.
ובכל אופן, על פניו מעניין אותי "מוות בטהירה…" ואעיין עוד ברשימה ואוסיף.
חמור מכך, מכיוון שהדברים שאני רוצה לומר הם דווקא בענייני אקטואליה ולאו דווקא ספרות, הרי שטעמי עימי.
ולומר לך בכל הכנות אמיר, מעבר לרושם שאולי ניסיתי לעשות בהתחלה, אולי בשל חרדה – אחד היתרונות שלי הוא דווקא מכיוון שאני אדם אוטנטי ואמיתי. אולי תיווכח בזה ואולי לא – אני אצל עצמי די קרובה.
חוה
הי חוה, אני אולי חיה בכוכב אחר אבל חייבת לומר לך שלי זה נראה הדבר הכי הזוי בעולם שאנשים שרוצים לרכוש ספרים פונים למחבריהם. האם לשם רכישת כל הספרים שאני רוצה לקרוא עלי להשיג מספרי טלפון של הסופרים והמשוררים ?זה פשוט לא הגיוני בעיניי. מה עם הפרטיות שלהם?
סתם, מחשבה שעברה לי בראש ואם זו דרך נפוצה אז לי זה ישאר מוזר.
וגם פה, בבלוג של אמיר או בכל בלוג בבננות זה בעצם המקום שלהם לכתוב את שלהם והמקום שלנו להגיב. לא מוזר לך שאת משתמשת בחלון המגיבה לפרסום אישי של יצירותייך?
אולי קראתי עדינות אצל אמיר כשאמר לך שכשהוא מזמין לכתוב בנושא מסויים הוא רוצה את זה במקום שבו הוא מזמין, ואולי מבחינתו זה בעצם בסדר, אבל עדינותי שלי היא זו שבעצם רצתה להעיר לך, וחלילה שלא במטרה לפגוע אלא רק כדי לבדוק איתך שאת שמה לב לכך שזה בלוג של אדם פרטי שמזמין אותנו להנות מכשרונו באופן נוסף לזה שבקריאת ספריו. (ולרגע שלא תחשבי שמציצנות הקוראת שבי לא נהנית ובכל זאת…)
כך או כך, המשך ערב נעים.
לסיגל,
יכלתי לענות לך כהנה וכהנה על דברים שאת עושה כאן בפוסטים השונים, ולא אכנס אליהם. ובכן רק אענה לך. כמי שמוגדרת כמבקרת ספרות, הן בשל התואר, והן בשל המאמרים שפרסמתי ופרסמתי הרבה. ספרים רבים אכן נשלחו אלי על-ידי שליח, או בדואר, ממשוררים שונים, מעיתונים מכובדים, וכמובן שהייתי קשורה עימם אישית – גם בשיחות הגהה בטלפון.
אם לא עקבת עם אמיר נפגשתי ויותר מפעם אחת, כאשר ראיינתי אותו פעמיים, בדיוק באותם השנים, בהם פרסם את מאמריו. כמו כן שוחחתי עימו בטלפון לא פעם ולא פעמים.
אז מה קרה, עכשיו הוא משורר ואני חודרת לו לפרטיות. אין לי שמץ של מושג על מה יצא קצפך. אכן אינני מעריצה דלוקת עיניים. צאי וראי – לאורציון ברתנא יש כאן פוסט. אורציון ברתנא היה המנחה שלי לדוקטורט, הייתי מתארחת אצלו בבית והיינו מדברים המון על דברים אישיים שלי והרבה שלו. למעשה, די הלכתי עימו בהתפתחות דרכו האקדמית. כעת יש לו כאן פוסט, ומחוצה לו, אנחנו מתכתבים באימיילים והוא משאיר לי טלפון ופלפון, בבית ובעבודה, ואפשר לצלצל.
מכיוון שאני די מעורה אצל אנשי הספרות, עם רבים מהם נפגשתי לאחר צאת עיתונים וגליונות ואחרים לצורכי עבודה – אינך סבורה שאת מתפרצת קצת לדרך פתוחה.
אין לי כל רגשי נחיתות ביחס לאמיר, ומכיוון ששוחחנו בעבר – אנחנו יכולים בענייני ספרות לשוחח גם בהווה. וההערה שלך אמיר לגבי הליקון היא פשוט מיותרת בעיני – אבל את התשובה קבלתי.
ועוד, סיגל האם את יודעת כמה ספרים קבלתי עם הקדשות אישיות של יוצרים וסופרים? אז כלשונך שהיתה מאוד בוטה אלי – אגיב, מה את מקשקשת לי בשכל. באמת. אם אין לי בעיה להרים טלפון לדורית זלברמן, לחוה פנחס כהן, לשבת בביתו של מירון איזקסון על מה את מלהגת בכלל. יש משוררים וסופרים שרק היו רוצים שאכתוב עליהם מאמר.
ואליך אמיר,
בחלק מן הדברים שאני מגיבה, לא תמיד אתה מתייחס אל כל המכלול. תגובתך באשר לספרים היתה כנה ואמיתית. גם לאורי, למשל, הספר "ציפור ביד" אזל מן ההוצאה וזהו ספר שכתבתי עליו מאמר על שני גליונות של דימוי, תוך כדי ראיון עם הכותב עצמו.
ועוד, אפשר להגיב על הדברים שלך מצוות אנשים מלומדה, עם ציטוטים ועם אזכורים, ואפשר להלך במחשבות אסוציאטיביות, תוך יצירה עצמית. זו חלק מן העבודה שאפשר לעשות בסדנאות כתיבה.
אסתפק בזאת, כי אני באמת מאוד כועסת על התגובות הללו ועל הטפות המוסר המיותרות.
האם את צריכה סיגל שאני אוסיף את התואר דוקטורט בספרות, או את מלגות ההצטיינות, או את התואר שעבר במכה אחת בהיצטיינות. כדי שתביני מדוע הרשיתי לעצמי לפנות אל אמיר באופן אישי. ומה ההבדל בכלל באלו שמשתתפים בערבים ומשוחחים עימו, ובאלו שאין מזדמן להם.
האם היוצרים שלנו לאלוהים הפכו? או שמא לאלים?
אמא היתה לי תודה לאל, ובאמת שאיני צריכה עוד אחת וגם לא אב – אני זקוקה לאנשים חושבים ומרגישים בשר ודם.
מקווה שהבנתם!
חוה, אין לי סטוק של ספריי, ואני רוכש אותם בעצמי. אפשר לקנות במישרין מן ההוצאות או בחנויות וירטואליות. "שיר טאהירה" אכן מעניין, ואני אולי האדם האחרון להתייעץ אתו. כולם היו בניי. בדרך הטבע אני מחובר יותר לספרים האחרונים – "שיר", "יום" ו"מוזיאון הזמן"
מספר הטלפון של הליקון הוא כמובן לענייני הליקון.
אשר לבלוג משלך – חושב שרצוי. אין זו הבמה לפרסום יצירות של קוראים. טכנית זה מכביד מאוד על הפוסט ומקשה לפותחו, כך שבסופו של דבר אני נאלץ להוריד תגובות-יצירות כאלה.
אשר לרושם שאת יוצרת, נראה לי שאחדים ממך כך ואחדים -כמו ברשומה "כזה כאילו" שהגבת בה כמדומה – הם אחרים 🙂
ועוד, לאמיר
הרבה דברים אני כותבת על דרך המשל ועל דרך המטפורה. לדאבוני, אתה מבין אותם כפשוטם.
מה יוצא מכך – מה שאעשה, יהיה זה לטוב ויהיה זה לרע – תמיד אובן שלא כהלכה, תמיד יפרשו אותי לרעה. והפעם אכן הצלחת לפגוע בי. וחבל. הכתיבה כאן היא סוג של תיראפיה, לברוח מדברים יותר קשים – תגיד, צריך להיות משורר כדי להבין את זה, או סתם אדם רגיש וקשוב לאחרים, ובאמת לאחרים?
סיגל, הגיע הזמן שתתחילי לקרוא דברים גם של אחרים.
דוקטור חווה זמיר-היא.
גם אני מבין אותך פשוט. למזלי זה בגלל הפשטות של הרווח בינינו. הכל בסכ"ה זה נושא רגיש של הבנה. אבל אפשר להבין אותך טוב ואני אסביר, טוב?.
את רוצה לפעמים להיות הכי חכמה. ואת חכמה. ולפעמים את לא מתכוונת להזיק לעצמך, אבל את הכי טפשה. וגם שורה אחת את בולדוג מסוכן לעצמו ולסביבתו ואחר כך גם פינצ'ר קטן קטן, דור הולך ונאלם ונעלם המסכן.
לא צריך לפרש אותך בכלל כי יש לך הסבר לכל דבר ואת מפסקת לא רע.
למה לא תתפסי כיוון טוב של תיראפיה בזימרה?. אומרים זה מוציא אגרסיות אל החוץ. הכי טוב במקלחת- המים סובלים הכל, את יודעת?.
אבל נכון, אם את רוצה לברוח בכתיבה, זה כבר תיראפיה אחרת. בשביל לברוח יש את הרוח. למה את עושה רוח היא לא רודפת אחריך הרוח. מי רודף אחריך שאת חייבת לברוח עד כאן?.
אולי בכלל את משוררת ולא יודעת שאת כזאתי. את רגישה וקשובה היטב לעצמך וזה טוב, טוב מאוד לכותבת. אחר כך אולי תראי, תשימי לב, גם לאחרים שסובלים בעולם מצרות, או מהתקפי פרקינסון, מרוב צחוק ממך.
הרבה מן האנשים כאן בבלוג מלאים שביעות רצון מעצמם, דשנים ומלאי עונג.
לא דברתי אליך, ובכל אופן, הכפשת, קללת, ואתה חושב שדברי חכמה באמת אתה הוצאת?
סליחה, לביב שופכין יותר משאליו אתה ירדת, אי -אפשר יותר לרדת, לחוסר רגישות לזולת, לתאוות הקרב, מי בכלל פנה אליך, מי מכיר אותך.
אז יופי לך נאבקת בעבור סיגל ובעבור עצמך – אבל איפוא באמת אתה נמצא אתה צוחק עלי בעברית קוראים לזה חוסר פרגון. בישראלית קוראים לזה – הישראלי המכוער. צא ולמד באמת מי אתה.
נו, ממש נגעת לי בפצע חווה 🙂 אין לי תואר בספרות ואני סתם אוויר אחת שנהנית לקרוא בבלוגיה הזו בכלל ובבלוג הזה בפרט.
אני קוראת דברים של אחרים ואת הריקוד הזה שלך כאן דעי לך כי רוקדת את לבד.
לדעתי, את מחטטת לעצמך באף או בפצעים וזה לא מחזה הכי נעים לצפיה. ולא מאמינה שהדלת כאן באמת פתוחה עבורך למרות ההכרות האישית שלך עם האנשים. גם אני מכירה אנשים שהם אולי לא בר ציון האלוהי שלך ואפילו לא שליחי ספרים מכובדים, אבל גם בשם ההכרות עימם לא הייתי נכנסת לבלוג שלהם ומקיאה להם על השטיח.
ולא, לא יצא קצפי. אני פשוט קוראת אותך בעדינות ומבינה שאת עוברת משהו עם עצמך רק ממש לא מצליחה להבין: למה כאן?
נו טוב, אני סתם משתעשעת איתך. מצידי, תעשי כאוות נפשך, ואם יש לך כדורי הרגעה תזהרי עם הכמויות כי אחרי שאני קוראת שאת כותבת, אני בטוחה שאת צריכה 'משהו' בשביל להרגע. למרות שמדיטציה הגונה הייתה יכולה להתאים לך רק שאולי זה מתנגש עם תארים שהשגת בצ'יק, וכנראה מבחינתך עושים אותך מעל אדם ובגובה משוררים, ובטח ובטח שמעלי, שכן בזמן שאת שקדת על לימודייך אני נסרתי בכינורי ורקדתי על רגל עקומה. אבוי שכך הגיע לנו חורף ורק לך יש עושר, מעמד ותארים. ואני מה? אומללה שכמותי המעקלים לקחו גם את הכינור ונשארה לי רק המסגרת הזאת של התגובה לחמם אותי בימי הקרים.
לא הרחק מהמולת הרחוב זו הכותרת, ואיכשהו בעלת תארים בספרות הצליחה לגרור אותי לשפת הרחוב של המולת נפשה. אבוי.
סיגל פתחתי חלון מעלי כדי שהזמיר יצא אל החופש. אחרי הכל זה לא חובה שישאר כאן…:)
חוה, לא שמתי לב שהטפתי לך מוסר, ואם כן זו לא הכוונה. הרי אינך חייבת לי דבר וגם לא להפך.
אני חושב שלגמרי ברור לך שגם אם נפגעת, אין לי שום כוונות לפגוע. עם זאת, כאדם אל אדם, אשמור לי את זכותי לסמן את הגבולות הנעימים לי, וגם לבקש מבני שיחי בבלוגי לכבד אותם. בסופו של דבר אני מעלה פה רשומות על עניינים שיש לי רצון להעלות לדיון, ואת יצירותיי – לשם דיאלוג עליהן.
שמור לך כאוות נפשך, עם כל האוייש אמירוש, תחזור כבר אמיר. סיגל, אגב, כמעט לא מבינה מילה ממה שאני כותבת והיא כל כך עדינה, עד כדי כך עדינה, שבאמת היא מציבה לי את הגבולות. היא מספרת על ילדיה בבלוג, ועוד כהנה וכהנה דברים עדכניים ומשעממים גרידא.
לעשות סדר. סיגל פנתה אלי ושאלה אותי אם היא יכולה להצטרף לויכוח, עניתי לה שבשמחה, אלא שמיניה וביה הפכה להיות תקפנית. מסתבר שהיא קוראת מעריצה ומאמינה שלך עד תום. ואם מדברים על פסיכולוגיה – אז אתה בשבילה הפכת לכמעט הכל. היא מדברת על מטריקס, אבל אינה יודעת שהמשפט "ברוכים הבאים אל המדבר של הממשי" הוא משפט שלקוח מן הסרט מטריקס. וכן, למה אני כותבת משלי.
אמיר, ביקרתי בכמה בלוגים כאן באתר, של אנשים שאני באמת מעריכה ומכירה – לא נתקלתי בתגובות כל כך תוקפניות כמו אצלך באתר. נשאלת השאלה למה? היצירתיות שלי, נוצרת בעקבות הדברים שאתה כותב – ועל הרקע שלהם הם המובילים אליהם. אלא מאי, אנשים לא באמת קוראים. וגם אתה לא תמיד קורא בדיוק עד הסוף.
אז מה יצא לנו מכל אלו. "על חטא שחטאתי בכתיבה". סיגל השתלחה בי בצורה שאני מעולם לא כתבתי על אף אחד, ואחריה עוד מישהו שלח אותי לחטט באף, להיזהר במינונים של כדורים.
אם ככה אתה רוצה שהבלוג שלך יראה, מריבות בין קוראים שונים, לחילופי חילופין בלוג של מעריצות פקוחות עיניים לרווחה ונשואות אליך. אין לי מילים. הבלוגים האלו הם מקום של יצירה שלך, ושל אחרים בעקבותיך. (לא אני הקראתי) ואולי לצורך מסע למידה היה צריך להוציא את סיגל ועוד אחרים, שמגיחים מן המטבח, ומאחורי הילדים קצת אל החיים האמיתיים.
כן, בישראל יש אנשים שצורכים סמים, ומכורים לאלכוהול. כן, יש בישראל ילדים שעוברים התעללויות ואין להם מה לאכול. אז מה קרה נהיינו כולנו איסטניסטים פתאום. טומנים את הראש בצלחת.
לסיגל, פשוט נקעה נפשי ממך ומתגובותיך – ואני אומרת את זה במסגרת הפניה אליך.
ולגביך, מישהו חדר לפרטיות שלך בכלל, והרי פתחת פוסט מלא דברי זימה – אני השתתפתי שם בכלל, כאשר כולכם הזדקרתם ונעניתם (לרבות סיגל). אף אחד לא פולש לפרטיות שלך, איש אינו רוצה ממך מאומה, ואיש לא פרץ את הגבולות שלך, והגיע הזמן שתעשה סדר בין כל זבי החותם – אלא מאי אין לנו באמת יצירה אמיתית בארץ. אין סיפורת אמיתית בארץ, וגם השירה ירדה לטמיון, וכל השמות חוזרים על עצמם ואנשים אומרים זאת בפה גלוי בתקשורת בכל מקום. מדפיסים מילים ועוד מילים – תשפוכת של מלל בעיקר בספרות הנשים.
אותה ההערה שהערת לי – ספק אם היה לה מקום. אני יודעת אכן מי התארח אצלך באתר. והוא אמר לך שממך הוא מצפה ליותר.
אז להגיד לך את האמת – גם אני!!!
בהחלט גם אני מצפה ממך ליותר בכל התחרותיות הזאת של עורכי העיתונים למיניהם.
יש לי קבס מן הויכוחים האלו, לא היה להם מקום בהקשר הזה, ואני מציעה שיום יום תקרא שוב ושוב את אותו השיר שאתה כתבת על חטא שחטאתי בכתיבה. מדברי אתה מבין רק חלק.
חוה, בואי נרגיע את הדיבור הזה. סיגל היא קוראת חדת עין במיוחד, ולא פעם הרבה יותר משוטים מלומדים שמתגלגלים הנה. נדמה לי שדווקא את דיברת כאן באופן קשה עם אנשים, שלא היו לו תקדימים בטור שלי כאן.
אני קובע מתי אני רוצה לשחק ומתי לדבר ברצינות.
לא מתאים לך? אז לא.
הי טובה, שומע אותך – בין הו להו- ושומע שאת שומעת. רק שלא יחריבו לנו…
מאחר ואני לא מבינה מלומדת בשירה, אני מנסה לחוות שירים, לחפש את מה שנוגע. אני מתרשמת מהתגובות המפורטות והמנומקות, המביאות דוגמאות וכו'…הו- קטונתי…
רואים את תל- אביב, רואים. אבל הבית ה V לקח אותי למקומות אחרים, אחרים, הייתי אומרת בניהם- לדתי.
הבית האחרון פשוט יפה, פשוט יפה…(מזמין ציור)
לוסי היקרה, אכן השיר הזה הולך אל הרליגיוזי. ולציור – אחכה !!:) תודה
אמיר וואוו
זה כל כך רחב יריעה.
אי אפשר לתפוס הכל יחד (אני לא),
אז אתייחס ברשותך לכמה תמונות שאהבתי.
אהבתי את מוטיב החול והחוף,
את "גַּם זֶה יַחְלֹף", כמו שורה שנכתבת על חול ועוד רגע תימחק על ידי גל,
ואת שעון החול, ועוד הרבה דימויים שמתקשרים בין השאר גם לתפאורה של השיר, העיר שנשפכת אל הים.
יש אצלך עיר ודגמים מוקטנים שלה על החוף, כמו ארמון על שלל טיפוסיו.
אהבתי את ההתרסה כלפי העולם העליון 🙂 זה אחד הדברים המתוקים בשיר הזה.
ואת כל המישורים – לנצח ובכלל לא, עכשיו ולתמיד, קו ומישור.
והכי יפה, יופי של ממש, מרגש מאד:
אמיר כמרכזנית עם שתי אוזניות על האוזניים, מה שאני שומע הווווו
איזה יופי.
תודה, רונית.
יש סיפור על שושלת מלכים מאושרים. ברשותם הייתה טבעת האושר, והם העבירו אותה מאב לבן. הטבעת היתה טבעת חלקה לגמרי, אך עליה היה חרוט "גם זה יחלוף".
וכן, במרכזיה הזאת הייתי רוצה לעבוד קצת 🙂
זוכר את מיס קפלן מ HERE WE ARE ??
:)))
בגללה נשארתי בבית והתחליתי המון בילדות, וגם בשביל שכונת חיים ואיים אבודים המפחידדדד.
וסליחה שעזבתי את השיר מהר מידי,
אין לי מספיק סבלנות להתעמק,
רק אני חייבת לציין במיוחד משהו לגביך:
אתה מתכוון לכל מילה ומילה בשירים שלך. מעולם לא מצאתי מילת סרק.
אין אצלך מילות סרק, וואו
(כלומר, בשירה).
רוב האנשים בעולם מדברים כרקע למשהו אחר, ואף אחד לא שם לב אם הם אמרו א' או ב'.
לפעמים משתעשע, אבל מתכוון תמיד.
כשסוף סוף צלחתי את מחסום המתדפקים להגיב לפוסט זה,הצלחתי לקרוא את השיר וחשבתי שהוא מנסה להביא את תל אביב של יסודות החול עליהם נבנו בנייני האנשים הנסחפים ממילא ברוח ובזמן. ורק איש אחד עם קונכיות מתבלבל אבל ניצב שם על החוף. זה שרשם את הנוף המורכב הזה.רישום רב שכבתי. והתום שבסוף מתחיל אולי את הסיפור מהתחלה כמו מחזורי חיים של ערים כפרים מדינות עולמות ואנשים .
אהבתי את הפרשנות שלך, מירי. בשורה התחתונה אכן ישנו התום.
ממנו באנו ואליו אינשאללה נשוב 🙂
וואו איזה בלוג ארוך.מתחיל להיראות כמו החיים עצמם או ליתר דיוק כמו מסלול הזמן-יופי של קונכיה, אוהבת את ההו……מאד.כמו כל אמנות טובה שירך יוצר השפעה רגשית (EMOTIONAL IMPACT)
אתה במיטבך פה. אקרא את השיר עוד.
תודה, שירית. אשמח לשמוע מה שמעת את בקונכיות האלה 🙂