אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
לְאֵלַת הַהִשְׁתַּנּוּת
עוֹטַת פָּנִים, אֵלַת חֲלוֹף,
מַלְכַּת הַזְּמַן וְהַתְּמוּרָה
שֶׁלֹּא נִרְאֵית לְעֵין הַיּוֹם
אֶלָּא גּוּפוֹת גּוּפוֹת;
אַתְּ הַטּוֹוָה רָעָב בַּשֹּבַע,
הַמַּתְפִּיחָה כְּרֵסֵי נָשִׁים
וּמְיַלֶּדֶת זְמַן מִזְּמַן;
אַתְּ הַחוֹמֶקֶת אֲיֻמָּה
בְּמַצְּבוֹתָיו שֶׁל זִכְרוֹנֵנוּ –
מִכַּף עַד רֹאשׁ אַחַת אַתְּ,
גַּם אִם בְּפִינוּ
שְׁמֵךְ אֶחָד-אֶחָד.
אֵלַת חֲלוֹף עוֹטַת פָּנִים,
אֵלַיִךְ שׁוּב נִפְשֹׁט צַוָּאר:
בָּרִאשׁוֹנָה כַּחֲסִידָה,
מַרְחִיבָה כָּנָף עִם סְתָו
כְּשֶׁגַּעְגּוּעַ שׁוּב קוֹרֵא לָהּ
מִן הַגּוּף שֶׁאֵין לוֹ סוֹף;
אַחַר כְּמוֹ פֶּרֶא אַל טַרְפּוֹ,
שֶׁמַּרְכִּין אָזְנוֹ לָאָרֶץ
כָּרוּי לְדֹפֶק הַצְּבָאִים
לִשְׁמֹעַ אֶת לִבָּם שׁוֹמֵעַ;
וּלְבַסּוֹף, כִּכְלוֹת הַיּוֹם –
חִפּוּשִׁית בְּצֵל הָעֵשֶׂב
שֶׁחֲלוֹמָהּ אֵינוֹ מַפְרִיד
נְחִיל מִגִּבְעוֹלִים;
בַּת אַלְמָוֶת בַּת חֲלֹוף,
אַתְּ, שֶׁעֲתִידֵךְ עַתִּיק,
שֶׁמְּחַדֶּשֶׁת יוֹם עָבָר –
גַּם אִם תִּרְבִּי לְאֵין מִסְפָּר,
בְּחָלְפֵנוּ, בַּת בְּלִי דְּמוּת,
נִרְאֵךְ אַחַת בְּחִלּוּפֵךְ
וּבַחֲלוֹף נִמְצָא מָנוֹחַ,
אֵלַיִךְ שׁוּב נִפְשֹׁט צַוָּאר.
הקודם: המים מגלגלים אותך: נעילה
מתוך "יום", תג/הקיבוץ המאוחד 1999
עכשיו אני יודעת למי להתפלל
אלת ההשתנות שכתובתה צורתה ומעשיה משתנים,אם כי סדר הטבע המחזורי מציל גם אותה מכאוס.
איזה שיר
איזו תפיסת עולם
האם יש כזו באיזו דת חוץ מהדת שהרגע הצטרפתי אליה?
מירי, הדת הזו הייתה קיימת רק בארץ טאר, מולדתם של הטוכארים. שָם קראו לאלת ההשתנות בשם טאהירה, ועבדו אותה כאלת הזמן והגורל, העתיקה מכל והצעירה מכל:
"בטרם הרחיקו שמים מארץ,
עת הטילה טאהירה
בין יש לבין אַין
עולמות אחר עולמות,
צרַת אלים ראיתי
על פני אבנֵי גורל!"
אבל בהחלט התקבלת בין הבאים בסוד, סוד שמתאים רק לעזי הנפש שיעזו לחיות בו. מיד אמצא לך שיר התקדשות המתאים למעמד.
הנה:
"משַער עולמות נשמע השיר מקֶדם,
מעלילות הראשונים, אשר חצבוּ בנצח!
עז השיר, משקה טאהירה,
אך כל שותהו ינוחם בלב אמת ודעת.
הגישי את גביעך, מלכה, ואמלאנו בו,
מלים לא אדען אצוק מכד הזמן!"
וואו
מתאים לי
אני משתנה כל הזמן ולא ידעתי שיש קבוצת השתייכות. אמני ההישתנות .
אלה מבהילה מאוד.
אהבתי את השיר.
יעלה, אין מה לפחד מן הקיים, אין מה לפחד מן האלה ומבשורתה:
"אֲנִי היא הַשִּׁנּוּי עַצְמוֹ, שֶׁבְּלִי שִׁנּוּי קַיָּם לָעַד!"
מאד יפה השיר בעיני. בימים אלו אני עסוק בהעברת סרטי מצלמת הוידיאו הישנים לדי.וי.די. ובסרטים הישנים אני רואה את "בת החלוף". בבתים האמצעיים אלו המתארים את השינויים בחיים אני יכול לזהות בסרטים השונים של שלבי גדילתם של ילדי והשינויים שחלו בי.
מענינת השורה האחרונה:
אלייך שוב נפשוט צואר.
כאילו זה נעשה מבחירתנו. אבל שמתי לב לתכונה אנושית המחפשת שליטה בבלתי נשלט.
כתבתי על זה שיר "הכרות ראשונית". אעלה אותו בהזדמנות
שבת שלום.
גיורא, התפילה הזו היא כמובן רגע של אמת 🙂 'אליך שוב נפשוט צואר' בין אם נודה בזה ובין אם לא, בין מרצון ובין שלא מרצון.
אתה צודק שהשינוי כמו כל אלוהות חל באדם (כמין דיבוק, אם תרצה – כך תפסו את פעולתם של ארס, אפרודיטה או אתנה באפוס ובשירה) ומתבטא במהלך חייו.
היי אמיר,
תקן אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי כי שיריך ב"יום" הם שיח המשך, פיתוח על דרך ההסכמה או הניגוד, עם תפאורות אלים ופילוסופיית קיום (לידה, מעגליוּת, זהות האל והקיום כולו – פאנתיאזם, ועוד) העולים מכתבים הינדואיסטיים כמו המהבאראטה והוודוֹת.
את הקשר אני רואה הן בנושאים, כאמור, והן בסגנון, כמו השימוש בסמלי טבע, בהפכים משלימים ועוד. מצד שני, החידוש הוא, ככותב מודרני אצלך, הוא התוספת של הדובר, הביטוי החריף יותר של האינדיבדואל כפי שמתבטא, למשל, בביטוי "נפשוט צואר".
חן הנה מה שאמר על האלה אחד המלומדים המצוטטים בקומנטאר ל'שיר טאהירה':
"ריכטר הצביע על שני מקורות השפעה המתבטאים במה שכינה ‘דת טאהירה’: מצד אחד השפעה הינדואיסטית המתבטאת בהשלמה עם הגורל ועם התפקיד הקרמאטי הנתון מלידה, ומצד שני השפעה זורואסטרית-זורוואניסטית המתבטאת בתפיסה המוסרית של מאבק אלוהי קוסמי, ובהאלהת הזמן. עם זאת התייחסות לטקסט כשלעצמו מגלה גם אמונות שאינן עולות בקנה אחד עם השפעות כאלה, כמו האמונה בסופיותו של המוות, והיעדר כל תפיסה סוטריולוגית מוצהרת. אין פה כל זכר לתפיסות אסכטולוגיות או משיחיות המאפיינות את דת זרתוסטרה, וקשה להצביע בה על השפעות נסטוריאניות או מניכיאיות. המיתוסים מצביעים על דת אתנית ייחודית, ואילו סדר העולם הנרמז מתוך הטקסט מצביע על התפתחות תיאולוגית עצמאית".
כמובן לא צריך לקבל כל מה שהוא אומר כתורה מסיני, וצודקת חוה שגם לאלה הלבנה יש פה חלק, ובעצם היא הרובד הראשוני של האלה הזו.
את תפיסת הזמן כמעגלי ואת תפיסת השינוי כעיקר אפשר למצוא גם בסביבתנו – אצל הרקליטוס, והסטואה, ובמזרח – באדוואיטה ובטנטרה.
כמובן, קראתי מזה ומזה, מהם וממתנגדיהם. אבל יש פה עוד לא מעט עניינים אחרים, ובסופו של דבר חושב שאת מה שאני כותב אפשר למצוא בהבנתי מהתנסויותיי ונסיונותיי ומתפיסתי שלי כפי שאני מנסה להעביר אותם כאן.
הנושאים הם כמובן נצחיים, אבל מה שאתה אומר על הסגנון לא ממש מובן לי. אשמח להסבר.
הי אמיר. תודה על הדברים המפורטים שהבאת.
לגבי סגנון כוונתי בעיקר לשלושה מאפיינים בשיר כאן ובשירים אחרים מן הקובץ:
1. שימוש מוגבר בדימויים, פעלים ותמונות מעולם הטבע כדרך לממש, להחוות, להמחיש ולהסביר את הרעיון או ההוויה החורזת את השיר.
2. אם ישנו ציר הנע בין שאלת שאלה מקצה אחד, טענת טיעון באמצע ובקצה השני – קביעת מציאות במסמרות, הרי שהשיר הזה נוטה לציר הקובע. גם זה מזכיר לי את ההשפעות אותן ציינו.
3. כתיבה הנוטה אל המשליוּת.
ושוב, כל אלה אינם מנותקים כמובן מן התימות שציינו לעיל לגבי קארמה, הפכים, אלים, התפתחות וסדר קוסמי וכדומה.
האלה הזו היא בעצם חיינו, היא לא יודעת שכוחה באה לה מאיתנו.
צודקת, לבנה,
וגם משוררו של שיר טאהירה הבין שהאלה אינה נפרדת ממנו ואינה מחוץ לו, ולהפך, הוא עצמו עשוי מן העיקרון שהיא מגלמת:
"עלו, המראות, מן הזמן הסחרחר,
מראִי בבוּאות ששָלַו אך לרגע!
עלו מן הספר שטרם נקרא,
מכיפת ראשי הנפקחת לָאומֶר,
ממקום משכנה של טאהירה!"
ולבסוף, ככלות היום –
חיפושית בצל העשב
שחלומה אינו מפריד
נחיל מגבעולים;
מוצאת חן בעיניי התמונה הזו – הדואליות (או אפילו קשת מצבים שלמה ) המתאפשרת עקב טיבה של חוקיות (חוסר חוקיות) החלום (של חיפושית).
אמיר, אם לתעלם מכול ההקשרים,
אני רואה בשיר את חלומותיו הגנוזים
של משורר – אל מעבר לבלתי מוסג
מה שלא מונע ממנו את המשך החיפוש אחר האידיאל.
טימה, ומהם החלומות האלה? האם הבלתי מושג הוא סף להתנפץ עליו?
לאמיר, דרך השיר ניתן להתנפף
גם על מה שבלתי אפשרי.
אם עלי להשוות בין שני השירים- נעילה והשיר תפילת ההשתנות, הרי השיר הוא עשיר יותר בדברו של הכות/המשורר.
אין לי מושג אם השירים הוצגו בסדר רץ כסדרם בספר. ואיזה שיר קדם לאיזה בקובץ השירים יום. (מוזיאון הזמן) האם עלי לתהות אמיר אם הנושא של הזמן בכלל, טורד אותך, או שמא נאמר מעניין אותך, שהרי קראת לקבצי שיריך לפחות שניים מהם בסדר הלוכד את משמעות הזמן בתוכו.
עשיתי קריאה מכינה לפני שקראתי את השיר, ומצאתי שפע עשיר מאוד של מקורות, שאין ספק שהכותב מכיר אותם.
היכן אתחיל, שמא מגרייבס, שכתב את (אני קלאודיוס) אשר חיפש שורשים בתרבות המאטריארכלית – לפיהן האלה – האישה, האם הגדולה היר היתה השליטה על העולם. נדמה לי שהמושג האלה הלבנה חובק בתוכו גם את אלת ההשתנות.
האלה הלבנה מיוצגת בהרבה מאוד אלות, שהתשתנו על רצף הזמן במיתולוגיה היוונית. היא יכולה להיות, הרה, היא יגולה להיות גאיה, היא יכולה להיות דמטר, אתנה, או כל אלה שהיא.
תפקידה כאלת הפריון הוא ראשון במעלה, ויש הטוענים, כי היא נתרבעה, על -ידי רוח (אופס), היא אחראית על הלידה.
היא אחראית על העוברים ועל הנולדים.
היא אחראית על עונות השנה, יש המוצאים את המקבילות שלה בגרמי השמים, יש קשר בינה לבין הדובה הגדולה, אשר מסמנת אותה.
כאלת ההשתנות היא אחראית גם על תהליכים בזמן שעובר האדם – האישה, מילדות, להתבגרות, לבגרות ולזקנה, הוספתי עוד שלב, מכיוון שבתקופה המודרנית (פוסט) ההבחנות אינן כה חדשות בין ילדות, בגרות וזקנה.
אגב, נתקלתי באור הלוצפרי, בכוכב, הילל בן שחר, הוא הכוכב האחראי על הזריחה – מוזכר בישעיהו, זוהי נפילתו של השטן אל עולם השאול וכמובן, שעל-פי הכוכב הוא מסמן את הינץ היום.
ההזרעה והצומח, כולם שייכים לאלת הפריון – פריון האדמה.
ואכן האוקסימון עתידך העתיק – מסמל כמטפורה והוא חובק את כל הזמנים. תחילתה של התקופה המאטריאכלית בסביבות 2800 לפני הספירה.
גרייבס רואה באלה הלבנה – אלת ההשתנות – את המוזה ליצירתו של המשורר.
בשיר אולי מוזכר רק הסתיו נדמה לי אבל הסתיו הוא ההתחלה של מחזור הזמן, כאשר אנחנו מדברים על מחזור הרי שזה מעגל – אין התחלה ואין סוף. יש הסוברים כי דווקא חודש ניסן הוא ההתחלה והוא קרוב למזל של אמיר אור.
ואולי הבאת את הסתיו אלינו אמיר לצנן את כולנו מן החום הנוראי הזה.
אלת ההשתנות משיקה למיתוסים חובקי עולם, כפי שהם התפתחו ברחבי העולם – לרבות אמריקה הדרומית, אירופה, אסיה, ומזרח אסיה. יש המקבילים את מחזור ההשתנות לכוכבי השמים ויש גם לכלפי הטארוט – נדמה לי, כי ההשתנות כרוכה בכוכב "הכוכב" היא גם כרוכה בשביל החלב בשמים.
ועכשיו, ברצוני לחזור אל השיר. נדמה לי שאנו יכולים להמשיך ממנו בעקבות דמיוננו, ואולם אני יכולים גם לפענח אותו באמצעות קודים שהוטמנו בו ביודעין או שלא ביודעין מתוך הגותו של המשורר, אשר מקיימת דיאלוג עם הגות העולם עד כה.
באשר אליך אמיר, נצחת, אלצת אותי לחטט בנבכי המיתולוגיה היוונית. (לא הפילוסופיה – אם כי אין ספק, כי זה גם זה שניהם ביחד אחוזים.
ועוד, אכן,
השיר בנוי אוקסימורונים, אשר מבטאים בעצם את ניגודי, וחלופית העיתים.
יש לשים לב
נפש ט צאוור
במילה נפשוט מופיע המילה נפש, נשמה.
ואכן, נפשותינו מוטות והן מתגלמות בפיזי בצאוורנו לחסדי הזמן, או לקידה בפני הזמן – אם הזמן הזה הוא המוזה הרי צוארנו ונפשותינו לפותות מחסדי המוזה – הנפש היא מרכז הגוף – הצוואר הוא תחילתו של הראש – עליו נשען ראשנו – הכרתנו, תודעותנו, ההגיון שלנו – ואכן, שלא כפשוטו הכניעה או הקידה לאלת ההשתנות הוא תהליך של בגרות נפשית לפיו אחנו מפקידים את חיינו בידי האלה או בידי הזמן – בו אני רואה כמשהו שמטיב עמנו, וכל זמן שהעת נעה על צירה כל העולם קיים ואנחנו עולמות כולנו בתוכו.
אכן, יש עוד הרבה לומר, אבל בינתיים אעצור כאן. וימשיך השיח.
בכל אופן – אמיר, השיר הזה הוא אתה – הכרתית, נפשית ורגשית.
חוה
אגב, בפוסט הקודם עוד לא ביקרתי.
אחר – כך.
חוה, לא הבנתי איזה מן השירים עשיר יותר (בדברו של הכותב?)
בספר עצמו אלה חלקים מפרקים שמסודרים לפי סדר התפילות. 'נעילה' בא לאחר השיר הנוכחי, שהוא חלק מ'מנחה'.
האלה של גרייבס היא אכן הרובד הראשון, המוקדם ביותר, בדמותה של אלת ההשתנות כפי שנוצרה אצלי לאורך השנים.
האלה הלבנה היא אלת פריון ומוות, אלה בתולה ואלה אם, חובקת ומכשפת, וככזו מקיפה את הפאזות השונות של חיי אדם.
לוציפר הוא נוגה, שהנו גם כוכב השחר וגם כוכב הערב. הוא המאור הבוהק ביותר אחרי הירח, וגם משמעות שמו "נושא האור". אבל במסורת המערב מתלווה לו כמובן גם הגוון האינפרנלי.
ככל הידוע לי קלף השינוי בטארוט הוא "המגדל", וכולל בתוכו את הרס הקיים. רעב ושובע, מוות וחיים.
“שִׁנּוּי הוּא שְׁמי, וּבְכוחִי יתמידוּ חֲלִיפוֹת הַזְּמַן;
פּוֹעֵמת אֲנִי בֵּין יֵשׁ לְאַין, נוֹשֵׂאת אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת.
סְבִיבִי סוֹבֵב גַּלְגַּל הזמן, וְגוֹרָלוֹת יְסועֲרוּ בּוֹ;
בַּכּל ידי מוֹשׁלת, אֲבָל בְּעֵין הַנֶּצַח אִוָּתֵר בּלי שונִי:
בְּלֵב הַסְּערה בְּלִי נוֹעַ, על מָוֶת וְהֻלֶּדֶת אַבִּיטָה כְּאֶחָד”’.
תיקון טעות: זה בעצם עוד יותר רדיקלי. לא "המגדל" אלא "המוות" הוא קלף ההשתנות. מות העבר, הקיים שהיה.
אני יודעת שנפלה טעות. התכוונתי לשיר הקודם. נעילה. שבעיני הוא היה מופלא. וכל הזמן אמרתי לך עצור, אני רוצה עוד – או ליופי הזה במילים אני צמאה. מצטערת על האנלוגיה. נדמה לי שאתה ער עכשיו.
ובכן השיר נעילה הוא אדיר ביופיו, וטוב, שהוספת על הכוכב. לפני שבאתי לפרש את השיר קראתי הרבה. המדפסת אינה עובדת והעליתי רק מה שזכרתי.
לגבי קלפי הטארוט יש כמה קלפים. ההתייחסות הישירה היא אל קלף הכוכב, אבל קלפים של שינוי הם יום הדין, כוכב השינוי, המוות, השטן – יכול להיות, המגדל המתמוטט ועוד,
אבל אלו קלפים שיש בהם עוד סימנים, אם אתה מדבר על שינוי אזי קל, יום הדין הוא בין החיוביים מצוירים בו גם עונות השנה והשינוי שבהם.
עכשיו תראה – אני אחוזה עדיין בפוסט החדש שהעלית, לא שמעתי חדשות וכל הזמן חם לי מאוד – אגב גלגל הזמן הוא קלף יום הדין.
מהיכן אני יודעת על קלפי הטארוט סקרנות, אבל השתמשתי בהם לנתח יצירה של עמליה כהנא כרמון, מתוך למעלה במונטיפר., ומאז הכל כשר.
אמיר היקר, אשוב להתייחס לשירה, כאשר העובדות יהיו נהירות לי מה באמת קורה. אתמול שוב חטפתי מגרנה נוראית הלכתי לישון. והחום כל כך מעייף. הכל כאן כל כך מתסכל, אני שמחה שהקוראים והמגיבים כאן מביעים את תחושות ליבם – זה נותן לי תחושה שאני לא לבד בפרץ הנורא הזה. ויש לי כל כך הרבה כעס על האדישות, על ההתכנסות ואל תחושת אזלת היד של הפרט.
הי נוני, אני לא בטוח שהבנתי אותך. אפשר יותר לאט? 🙂
ולבסוף, ככלות היום –
חיפושית בצל העשב
שחלומה אינו מפריד
נחיל מגבעולים;
אנסה לאט (מקווה שלא עד גמגום).
ככלות היום, בערבו של יום, בערבם של החיים, חלומה של האלה, שלנו, אינו מפריד בין נחיל – כיוון מטה, עולם של מטה, מציאות וגם חור-חושך, חסר, תחתית, קמילה, לבין גבעולים – כיוון מעלה, עולם של מעלה, של מעבר, מלוא רוח, מרחב-אור, פנטזיה, צמיחה..
– זו הדואליות שדיברתי עליה.
חלום, טשטוש, שטיון, מאפשרים להמלט מתודעת השינוי, לאפשר אי-הבחנה בין זמן לזמן, כיוון… אי-הבחנה בין מצבים, בין מצבי היש והאין.
– זה נותן אינסוף אפשרויות קיום לא ממשיות, אוקסימורוניות.
אולי זה כמו להתקיים דרך יצירה -הכלת השינוי אך העשות נצחי כמו אלת השינוי.
(את כל זה לחשה לי חיפושית שכמעט דרכו עליה וגם היתה קצת מסטולית)
נוני, יודע שזה יכול להישמע כמין אילחוש, אבל מסטולית או לא, כוונתי הייתה שבאיזור הדמדומים הזה האני והעולם מאבדים גבולות, וכך השינוי הופך למקום היציב ביותר.
אין לי מושג מאיפה נחתה עלי ההשראה הלא רלוונטית הזו. בלי קשר, מקווה שהיתה הופעה מוצלחת ומהנה הערב.
נוני, למה לא רלבנטית? מרתקת. זה רק שאני לא חשבתי על זה בעצמי 🙂
היה ערב מדהים עם נבחרת מוסיקאים נפלאה, ושתי זמרות מדהימות במיוחד מטורקיה ובוסניה.
המממ צ"ל נפלאים כמובן.
וגם היה כיף לשיר שוב עם יאיר את השלאגר הבדואי שלנו…
בשבילי זו אלת ההשתנות האינדיאנית, האמהות הקדומות של השבט. לכל אחת מהן יש ייחודיות ואחריות על תחום אחר של החיים. "המרפאה" זו ש"אחראית על הזמן". "טווה את הרשת" (איזה יופי: "צילדת זמן מזמן") " שומרת החלומות" והזכרונות…
"את שעתידך עתיק" – משפט "הורס" ביופיו…
האמירה: "בת בלי דמות, נראך אחת בחילופך ובחלוף נמצא מנוח…" לא יעזור לכם, גברים יקרים, שוב תגישו את עצמכם כקרבן לאלה לה לה..:)
צ"ל מילדת זמן מזמן…
זה נראה מוזר שחשבתי שאלו האלות האינדיאניות. אבל אולי התפקידים היו זהים לאלות מתרבויות אחרות.
אולי כי הטבע כתהליך, בר חלוף בתוך מעגלי חיים/מוות נראה לי קרוב באופן אישי לאינדיאנים.
תאר לך שהיו לפחות 12 אלות (בטוח יותר אבל אני לא מכירה) ולכל אחת תפקיד אחר: "המשוחחת עם קרובים",
"השומרת על החכמה", "שוקלת האמת", הרואה למרחוק", "המקשיבה", "מספרת הסיפורים", " אוהבת כל הדברים" "שומרת החלומות" "טווה את הרשת במציאות" "ההולכת זקופה"
והאלה "המרפאה" האינטואיטיבית המיילדת, המרפאה בעזרת צמחי מרפא , זמרת שיר המוות ושומרת המיסתורין. היא אם כל טקסי ההתבגרות והחניכה, מחזורי הלידה, המוות והלידה מחדש. המלמדת כיצד להאמין בניסים.
"מִן הַגּוּף שֶׁאֵין לוֹ סוֹף" כלומר מאז האדם הראשון נוצר גוף מגוף אל גוף שאין לו סוף- זו מחשבה מנחמת לימים הללו..
השיר גם בנוי כמו טוטם- לגובה…
תמי, אלה באמת תארים מעוררי השראה במיוחד מבחינת עולמנו הפנימי.
אלות שאחראיות למחזורי החיים היו בתרבויות רבות (ביוון ההורות והמוירות, או היבטים שלהם כמו ארטמיס והרה וכו', ואצלנו – הכושרות, עשתורת, אשרה).
ומעניין ומוסיף לשיר איך שאת מבינה את "מן הגוף שאין לו סוף". המשורר חשב בתואר הזה על העולם הפיסי בכללותו.
ולא שמתי לב, אבל הוא באמת בנוי כמין עמוד טוטם, כשבמרכזו פני החיים ופני החיות השונים של האלה האחת.
כשאתה מדבר על קלף המוות= טרנספומציה, אצל הינדיאנים זה הפרפר.
"כָּרוּי לְדֹפֶק הַצְּבָאִים
לִשְׁמֹעַ אֶת לִבָּם שׁוֹמֵעַ;"
– הצבי מסמל עדינות ומלמד כיצד להשתמש ביכולת לגעת ברוחם ובלבם של יצורים אחרים. הוא יכול להעניק את האחווה והשלום.
החרפושית הזכירה לי את תרבות מצרים העתיקה. היא היתה קמיע נפוץ וסימלה את הלב שנחשב לאיבר החיוני ביותר. המצרים הקדמונים האמינו שמקום התבונה והרגש נמצא בלב. כחלק מטקס החניטה הוצאו כל האיברים הפנימיים של הנפטר והושמו למשמרת בכדים מיוחדים חוץ מהלב, שהושאר בחלל החזה של המת.
המת נקבר עם חרפושית חרוטה בנוסחת לחש מגית, למניעת עדות מרשיעה של הלב כנגד בעליו בטקס שקילת מעשיו של המת מול אוזיריס – אל המתים.
תמי, כמה יפה לראות את הפרפר כסמל ההשתנות. וגם העדינות שבצבאים היא לעניין הדימוי שבשיר הזה.
והחיפושית? סתם חיפושית… שאם מסתכלים בה טוב היא ממש לא סתם 🙂
..:)
אין סתם בשיר.
אתה אומר: "לא חשובות העובדות, העיקר האמת"..
החיפושית הזו מטרידה אותי "ככלות היום"…:)
מה עליה לעשות בצל העשב, מלבד לחלום על מחר יותר נקי?
תמי, בשלב שהיא כבר לא מבדילה בין חיפושיות לגבעולים איזו משמעות יש ל"מחר" או ל"נקי"? 🙂
טוב…לרגע חשבתי על "חיפושית זבל" זו שמקווה למחר יותר נקי…אבל יותר נעים לי לחזור לחרפושית המצרית והלב.
נכון, תמי. בסך הכל הזבל והזהב בעיני המתבונן. מי שנגע פעם בעץ באהבה והיה קצת עץ, יכול להבין את החיפושית הזאת 🙂
אלת ההשתנות, זו הגומרת אותנו בעצם, המזיזה מחוגי הזמן, אבל גם יולדת ומשנה ונותנת טעם לכל הענין, שיר מעורר מחשבות, וברגע זה ממש אני פושטת צוואר לאלה זו כי שעון החיים מתקתק.
חני, פושטים צואר לינוק ופושטים צואר לשוחט, וכל אלה פניה. בטנטרה של הוויגיאנה בהאייראווה מלמד שיוה את זוגתו דֶוי: "בשינוי אכְּלי שינוי" כלומר, בלב הסערה השקט, בהתמסרות להשתנות, היציב.
אֵלַת חֲלוֹף עוֹטַת פָּנִים,
אֵלַיִךְ שׁוּב נִפְשֹׁט צַוָּאר:
כן, מכירה את האלה הזאת, מופיעה יום יום בעדינות, וכל כמה שנים מתגלה עם החרב בידה, חותכת את כל מה שנחשב (או נחשק) קבוע ונצחי. והנה שוב
פשטתי צוואר
ושוב מתי
אהבתי את השיר, אמיר (והזהיתי עם החפושית שאינה מפרידה בין גבעול לנחיל)
איריס, נכון, היא נראית בדרך כלל כיושבת ותופרת זמן אל זמן, אבל מעת לעת המחט הופכת לחרב שלופה, וגם אז אין בידינו אלא לפשוט צוואר…
והחיפושית (אני מתחיל לאמץ את פירוש הלב של תמי פה) היא כאן המקום הקרוב ביותר לאינטימיות אמיתית של אדם עם עצמו ועם עולמו בהיעלם אחד.
תודה על תשובתך היפה
אמיר, אלת ההִשתנות שלך "המיילדת זמן מזמן" (איזה יופי), מוצאת חן בעיניי הרבה יותר מאשר כרונוס, אל הזמן, האוכל את ילדיו (שיש הטוענים שחל בלבול בינו לבין קרונוס, מלך הטיטאנים במיתולוגיה היוונית, שהוא זה שאוכל את ילדיו ולא כרונוס. אני נשארת עם כרונוס. נראה לי מאוד מתאים שיאכל את ילדיו. זה לא מה שהזמן עושה??).
🙂
נכון, תלמה, זה מה שהזמן עושה, אבל הוא גם יוצר, לא רק מכלה.
זהו מדרש עתיק, עוד מן התקופה ההלניסטית. קרונוס האוכל את בניו זוהה עם הזמן, כרונוס, הטורף את העבר שילד בעצמו.
איזנת אותי, אמיר. הזמן יוצר, לא רק מכלה. אשתדל לזכור. זה מנחם.
שיר טוב ומעורר מחשבות, אמיר. עולם הדימויים עשיר ומרגש אהבתי במיוחד שורות שיר אלו:
"את הטווה רעב בשובע
המתפיחה כרסי נשים
ומילדת זמן בזמן "
השינויים הם מהות חיינו ,ומזל שאנו רעבים לזה. הרעב הוא הדרייב האמיתי לשינויים ,לכן אנו מגישים ברצון את צווארנו לאלת השינויים, אף שזה כואב
צודקת, חנה. הרעב והגעגוע והתשוקה. שאם לא כן לא היינו נולדים כלל.
אלת ההשתנות, יולדת זמן? ואני חשבתי שהיא נשואה לאל הזמן.או בתו של הזמן.
אכזריים שניהם, ובכל זאת מוצאת את עצמי מתפללת אליהם שיעבור הכל בשלום, וגם שואלת מה יהיה סוף הסרט.
"נדו גורלות בארץ,
אך ברום כיפת שמים
קמה הגבירה טאהירה,
ובידה אבני הנצח
אשר יוטל בן זמן מול זמן."
שיר נפלא אמיר
אוהבת את המקצב
שומעת את תופי הזמן טא-טא-טא-טאםםםם
🙂
הי אמיר, הייתי רוצה להתעכב על כל פוסט חדש שכאן הרבה יותר זמן ולעומק, אולם מוצאת את עצמי כבר ב"פיגור" תגובות, וכאן בתפילת ההשתנות אנסה לשזור את כל הפוסטים האחרונים לתגובה אחת, שנובעת מתוך אמונתי שכל הנכתב בהם, הן בנושא השפה והן בשירים, נמצא בתוך. לא השפה נמצאת שם כשפה חיצונית לאדם, ולא אלת ההשתנות.
חושבת שנקודת ההתחלה גם היא משתנה על פי אמונות שונות, היא באמת ההתחלה של השפה עוד טרם שפת הדיבור, זוהי שפת הבריאה וההתרחשות, זוהי שפת הרצון הפנימי שלנו שלדעתי מונע בידי כוח שניתן לכנותו גם בשם היפיפה אלת ההשתנות.
היא לא חיצונית לדעתי, ועתידה העתיק הוא עתידנו, ותפילה זו נענית גם אם אין בנו זיכרון או מודעות, אין צורך בקול, אין צורך במילים, הכל לדעתי הוא כוחות פנימיים שמניעים יצירה, ואלו שלך פרטו כאן את הכוח המופלא הזה למילים ולשיר נהדר.
סיגל, תודה תודה. אני סבור שההשתנות היא ממהותו של הקיום, וככזו היא שורה בנו ובכל היש. במלים אחרות, היא פנימית, היא חלק מאתנו, אבל גם מעבר לנו.
המילה "פְּנים" היא מילה קלה לי להבנה איכשהו,אולם "מעבר" נמצאת בחוץ ומסביב, ועם מה שנמצא בחוץ אני לא מסוגלת להתמודד ברמה של הבנה, כך שאם אני מפנה איזשהי פניה של רצון או תפילה זה יהיה תמיד פנימה, ואם יש מעבר אז אלת ההשתנות ואלוהים יכולים להיות אותו אחד.
ואוו,
איזה דימויים.
מבחינתי היא לא אכזרית, אלא רחומה.
אולי בגלל היפוך הצורה הקיים בעולם בני האדם, אנשים יכולים לתפוס אותה כאכזרית.
לפעמים נראה שהיא מדליקה סיגריה בסיגריה, ומעשנת בשלווה למראינו סובלים בגללה ..
היא הורגת את כל מה שיש ויציב, כל רגע חולף הוא למעשה גופה חדשה.
אוף.
יש דבר אחד יציב והוא השינוי.
והנשמה.
שיר מעניין ונשי.
אמיר,
יש לי בקשה. יש אתרים של קלפי טארוט.
קלף המוות, מתאר איש יושב על סוס. בקלף המוות יש תחושה שמשהו נסגר ללא אפשרות חזרה, ומשהו חדש מתחיל או לא. המשמעות של קלף המוות יכולה להיות חיובית, אבל היא יכולה להיות שלילית.
הקלף שאליו אתה מתייחס הוא קלף יום הדין.
מצוייר בו גלגל עם עונות השנה, ונער מעל עם חצוצרה – משמעות הקלף היא בדרך כלל יותר אופטימית, באמת של מעגליות והתחלה חדשה.
אתה יודע, יש אנשים שאתה בשבילם גורו, והם הולכים שבי אחריך. כדי שלא להטעות אני מבקשת ממך שוב להתבונן בקלפים ולדייק. המובאה שהבאת מתאימה לקלף יום הדין.
את קלף השטן אגב נוטים גם לפרש על דרך השלילה אבל בדרך כלל הוא מסמן כספים ומין, וגם שטניות.
מבקשת לבדוק.
חוה
אגב, דברי לא נאמרו על דרך השלילה, שאכן יש מה ללמוד ממך.
הי חווה, ידוע לי מעיסוק ישן וסקרן בטארוט, שקלף המוות אכן עוסק בהישתנות, והנה מידע מהאתר של שגיא שבו אני נעזרת לפעמים להבנת פרישת שיעמום 🙂
"קלף המוות הוא קלף השינויים בקלפי הטארוט הוא מלחיץ את כל הקלפים האחרים וגם את השואל וקורא לא לפחד! לא לפחד מהשינוי, לאמץ אותו".
הנה הקישור לאתר:
http://www.sagie.org/a-death.html
רונית, מבין, מסכים וגם נהנה (מהמדליקה סיגריה בסיגריה:) אבל מה הכוונה שהשיר נשי?
אל תיבהל, אמירוש,
התכוונתי שיר שכולו על אשה, לכן "נשי", אולי מטריאכלי,
לא שאתה אשה 🙂
אהה, התכוונת "שיר נשים", רונית, לא "שיר נשי". הבנתי.
בספר "סיפורי בעל זבוב לנכדו" גורג'ייף קרא לזמן "הרופאס חסר הרחמים". האלה שלך היא הרחמים בהתגלמותם.
עלעלית, אני לא בטוח שהיא מספיק אנושית בשביל חמלה, אבל אנחנו כן 🙂 האופן שבו אנחנו מקבלים אותה עושה אותה לאלה כזו, או ל'רופא חסר הרחמים' של גורדג'ייף…
זה לא 'רופא' עם שגיאת הקלדה, אלא 'הרופאס'. לא משנה. קרא את הספר, אם יש לך זמן 🙂
עלעלית, האמת שלפני שנים תייקתי את 'סיפורי בעל זבוב לנכדו' במדור הבלתי קריאים (לצד 'סאוויטרי' של שרי אורובינדו ואחרים), אבל מי יודע, אולי עכשיו. אנסה שוב להניח עליו יד.
והוא אכן בלתי קריא, אבל שייכתי את זה למיעוט האינטיליגנציה ויכולת הריכוז שלי, כרגיל. היית צריך לראות את המבט שלו זכיתי מקונה אחר בחנות הספרים כשביקשתי את הספר. ייחסתי את זה אז למבטו של זה שמבין בזו שכנראה לא תצליח, אבל עכשיו אני תוהה שמא היה זה דוקא מבטו של חייל ותיק ולמוד קרבות בבשר התותחים הטרי.
כך או אחרת, הקריאה נעשתה חלקה יותר ככל שהתרחקתי מתחילת הספר , שהיא עשירה בקטעים באמת מדוקדקים וטכניים (נו, עד האמצע בערך, אתה צודק).
לאחר שסיימתי את 'בעל זבוב' ציינתי לעצמי בסיפוק, שהנה, עכשיו אני יכולה לנסות בחמישית לקרוא את (קח אויר!) 'התפסן בשדה השיפון', כי עדיין לא הצלחתי להבין על מה המהומה.(וברור לך שלא ויתרתי ושהספר נשרך אחרי, רטנוני ועויין, מבית לבית במשך כמחצית מחיי).
הניסוי הצליח (וכאן ראוי לשאול מהי הצלחה, אבל לא נתקטנן), ואתה יכול, לפיכך, לראות ב'בעל זבוב' צנתר ספרותי, שלאחריו הכל קל יותר לעיכול. אפילו ספר טלפונים או מדריך לאקסל.
המוזר ביותר הוא, שהדבר היחידי שמתחשק לך לעשות עם סיימך את הספר, הוא להתחיל לקראו מחדש, כי פתאום אתה חושב שאתה מבין על מה מדובר.
אגב, את הריקודים שלו ניסית? מומלץ ביותר.
עלעלית, אם זה היה מין טקס מעבר פרטי, בכל זאת אחשוב פעמיים 🙂
החיים על פי ספר הטלפונים היו מה שהשתמע בערך מתפיסתו הדתית של ליבוביץ', אבל אני חייב לומר שמול שיטתו אפילו אני מעדיף את ה"תניא" על "שולחן ערוך".
וכן, ניסיתי את הריקודים. גם שם יש איזו תנועה שלא טבעית לנו, אבל היא קשורה בקואורדינציה של הגופנפש באופן שנראה לי אז יותר מאתגר.