בננות - בלוגים / / שתה, ליבי
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

שתה, ליבי

 

  

  

שְׁתֵה, לִבִּי

 


שְׁתֵה, לִבִּי, מִלֵּב הַיַּיִן,    כּוֹס הֲרֵק מִיֵּש לְאַיִן

בּוֹא, לִבִּי, אֱמֹר מִנַּיִן    חֵץ שֻׁלַּח בְּךָ לִדְוַי;

מִי בִּמְלֶאכֶת חֵץ וָקֶשֶׁת    רְדַפְךָ אֶל פַּח וָרֶשֶׁת

לִשְׁבּוֹתְךָ, אָסוּר כָּעֶבֶד,    לְהַלֵּךְ אַחַר עֵינַי.

שְׁתֵה, לִבִּי, מִלֵּב הַיַּיִן,    כּוֹס הֲרֵק מִיֵּש לְאַיִן

וּבִמְחוֹל הַנְּחֻשְׁתַּיִם     צֵא בְּצַעַד קַל, טוֹפֵף. 

אֵיזֶה אֹפֶל-גַּעְגּוּעַ     הִדְבִּירְךָ, יְצוּר פָּרוּעַ,

שֶׁכָּעֵת שְׁפַל רֹאשׁ, כָּנוּעַ    אֶת צִלְּךָ אַתָּה רוֹדֵף?

שְׁתֵה, לִבִּי, הֲפֹךְ לְיַיִן,   כּוֹס הֲרֵק מִשְּׁתִי הָאַיִן;

מַה שֶּׁכָּאן שָׁזְפָה הָעַיִן –   בְּגַעְגּוּעַ לְלֹא סוֹף

יְכַסֶנָּה כְּמוֹ מַיִם,    בְּתוֹךְ לֵב שֶׁאֵין לוֹ חוֹף.

 


מתוך "יום", תג/הקיבוץ המאוחד 1999


 

"שתה ליבי" הוקלט בימים אלה לתקליטור חדש של יאיר דלאל, שהלחין אותו כמתבקש מהשיר בסגנון הרומנסה הספרדית עם גוון של "השיר האפל". לשיר (גם הוא מן הספר שאני מכין כעת בנושא זה) אני מצרף את קטלוג ההתאהבויות  שאספה שירית ותרמו לה גם אחרים   ב"האחת והיחידה". אתם מוזמנים להוסיף : ) 

 

 

קטלוג ההתאהבויות

 

  1. התאהבות בסתר –  ובה מושא האהבה כלל לא יודע שהוא מושא של חלומות התאהבות ותשוקה. לפעמים הדבר נשאר חבוי בעצם כל החיים.מיותר לציין שבסוג התאהבות זה לא היה כל מימוש של התשוקה.
  2. התאהבות במישהו צעיר ממך בשנים רבות  אין שום אופציה שהקשר יוכל להימשך מעבר לרומן לוהט וקצר.סוג התאהבות לא כל כך הוגן שמשאיר את הצד הנעזב בתחושה שניצלו אותו, ולא מוסיף לתחושה הטובה של העוזב.
  3. התאהבות אסורה – באדם נשוי, באדם שנמצא/ת תחת סמכותך או להפך, וכד'.
  4.  התאהבות חסרת סיכוי  כמו כשילד/ה מתאהב במבוגר/ת, או כשאדם מתאהב באדם מאוהב באחר.
  5. התאהבות בכוונה  המתאהב שם לב שזה מה שקורה או יוצר זאת בעצמו ומאפשר לתהליך להמשיך.
  6. התאהבות שלא בכוונה  – המתאהב מתעקש להכחיש זאת לעצמו ובסופו של דבר מוצא את עצמו בתוך האש (צורבת או נעימה תלוי בנסיבות).
  7. התאהבות תוך כדי   בעין הסערה…
  8. התאהבות בדיעבד – התבוננות מתוך פרספקיבה, נסיון לברר מה קרא שם, והבנה שזו הייתה התאהבות .
  9. התאהבות כשהשני נותן רשות למתאהב/ת להתאהב בו או בה.
  10.  התאהבות נגד רצונו של האחר
  11.  התאהבות נסחפת
  12.  התאהבות בהתאהבות
  13. התאהבות של מתאהב סדרתי.
  14. התאהבות חד פעמית לחלוטין.
  15. התאהבות באדם מבוגר בגלל מחסור באהבת הורה.
  16.  התאהבות ראשונה בימי התום.
  17.  התאהבות מדומה של אדם שיש מאחרי ההצגה מטרה לא כשרה.
  18. התאהבות למטרות שונות:

א-לרוצה להיות במצב מאוהב כדרך חיים.
ב-למטרת אהבה חתונה וילדים
ג- למטרת התאכזבות
ד-למטרת יצירה
ה- למטרת סיפוק הסקרנות
ו-למטרת הפגת שיעמום
ז-למטרת הגנה מפני התאהבות אחרת.

  1.  התאהבות כי האוירה מתאימה להתאהבות (חופשה, מקום יפה וכדומה).
  2.  התאהבות לפי מזג האויר  (יש כאלה שנוטים  להתאהב באביב ויש כאלה שבחורף וכהנה וכהנה)
  3.  התאהבות סובלת.
  4.  התאהבות מענגת.
  5.  התאהבות מענגת שסופה סבל.
  6.  התאהבות סבל שסופה הנאה.
  7.  התאהבות ממשיכה.
  8.  התאהבות נגמרת.

 

ואוסיף את דברי הסיכום שלה:

"כמובן אפשר גם ליצור שילובים של הנ"ל ולכן חיי המתאהבים כל-כך מעניינים.
 
זן המתאהבים אני אקרא לו לעומת זן הלא-מתאהבים. 
יש בינינו, בני האדם, הרבה יותר חיבור ממה שאנחנו מרשים לעצמנו באמת להרגיש. .התאהבות, יש בה מימד מאד מעניין, בכך שהאדם מוכן לגמרי להיות במרחבים של האחר. בהתאהבות יש משהו מדהים שהוא זרימה כלפי האחר בלבד, כשהתמורה המדהימה למתאהב הוא הריגוש(SENSATIONS)  . זה גם מאד מעניין לבחון זאת עם הקבלה לאהדה, סימפטיה, הערצה, חמלה והמושג של עזרה. לכן התאהבות מילאה ספרים על גבי ספרים וקרוב לודאי שעוד תמלא."

100 תגובות

  1. שתה, לבי…מתוך הפרק "קידוש" בספר "יום" שמפלל משחרית עד התם, החכם, הרש, ושאינו יודע..ספר קשה ומדהים ומעיף לעולמות רחוקים מכאן.
    ראיתי בספר שעוד שיר שלך הולחן על ידי יאיר דלאל: "זמר".
    חיפשתי ביוטיוב ושמעתי אותו מנגן מקסים בעוּד, מסקרן איך זה נשמע עם המילים שלך לשיר הזה…

    קטלוג לתפארת מצאתי כאן…כל הכבוד!, לא נראה לי שאי פעם נעשה כזה קטלוג.

    • יאיר הלחין כמה שירים שלי, אבל לא את "זמר". ב"זמר" התהליך היה הפוך. בוא נתחלף, הוא אמר לי, אני אנגן ואתה תכתוב. הוא התחיל מין נעימה בדואית, ואני כתבתי. היה לנעימה המשך אבל היכולת המוסיקלית שלי מוגבלת.
      לימים הוא הקליט את השיר עם נגנים משבט העזאזמה, והקלטת שרפה את סיני.

      יום אחד, סיפר לי יאיר, הוא נסע במונית לנואיבה ושמע את השיר ברדיו של המונית כשהנהג משבש קצת את המלים ושר "תן לי שכל ליתגרש / את השכל אל האש". זה הבנאדם ממש יודע את הראש של הבדואי, הסביר לו הנהג. יאיר הזדהה, ואמר שהוא יאיר דלאל, אבל לא האמינו לו.

      "זמר" הוא באמת מין שיר סופי, לא כמו זה, שבו הדובר נשרף באשו שלו.

      • תמי קאלי

        שורת המחץ בשיר היא:
        "אם אין אני לי מי בפנים? –
        רק געגוע ומדבר".
        ..:) "הקלטת ששרפה את סיני"…
        סיני בשבילי זה אל עריש ואחר כך רביבים ונואייבה…נוסטלגייה..
        בספר כתוב שזה על פי לחן של….אבל רק עכשיו הבנתי את התהליך המגניב…

        פתאום נושבת רוח מדבר סביבי.

        • שורת המחץ, תמי? תיהני מהרוח 🙂

          אשר לקטלוג ולשיר ההתאהבות הזה: המסורת הזו חוזרת לשירת ספרד ולשירה הלטינית והיוונית. זוהי כמובן מעין מחווה.
          והקטלוג – אין באמת קטלוג כזה 🙂 אבל שווה מאוד לקרוא בעניין זה את "שיח אהבה" של בארת'.

          צירפתי את השניים בעיקר בגלל דברי הסיכום של שירית, שמצאתי בהם הסתכלות מרתקת על הנושא, שממבט מלמעלה מצליחה להעמיק ראות.

          • צ"ל: באמת, אין קטלוג כזה, כלומר זהו כנראה הראשון מסוגו 🙂

            ולא ציינתי, אבל תרמו לו גם לבנה, סיגל ואני.

          • אמיר, ממבט מהצד האם זו DATA שהיא דת חדשה, דת ההיתאהבות?…
            הריגוש כתמורה להיתאהבות הוא ממש כמו העיסוק בהיתאהבות באל. לא?
            ממילא לא משנה למתאהב מי הוא מושא אהבתו כל עוד שצורך זה מתקיים בו…כך הבנתי.

          • אמיר, אני מרגישה מהשיר את הגעגוע להיתמלא ולהתרוקן, להתמחזר. זו מערכת כלים שמתמירה אנרגיות מתוך עצמה אל עצמה, כדי להיתרוקן כדי שיהיה מקום לעוד "יש" למלא. הרוויה עצמית- שתה לבי, שתה את הגעגוע שאתה מיצר כי לעולם "בתוך לב שאין לו חוף" אתה תתגלגל…

          • כאן בשיר המלאות היא קשה מנשוא. או כמו שאומרת שרלוטה ב'יסורי ורתר הצעיר', "אי אפשר שזה יימשך ככה".
            אבל התמלאות והתרוקנות הן מטבע החיים, לא? אפילו בשביל לדבוק בַיחד צריך להיפרד קצת.

          • ..:) כן, צמד חמד ים-פם-פוני- התמלאות והתרוקנות, דואליות מהחיים בטבע.
            "צריך", צורך זו הגדרה על פי טעם אישי, זה לא כמו באנגלית מרשימת ה- MUST…כמו אוכל שתייה, התרוקנות וכו'..
            עוד אני כותבת וחושבת שבמחזוריות הזו ישנם אנשים שממציאים להם כל מיני פטנטים כדי ליצור את ה"מרחק" כמו בשירתה של פיונה סימפסון. נדמה לי שהתעסקות בעולם העשייה גם יוצרת מרחק יעיל להתמלאות והתרוקנות.
            נראה לך שהאדם הקדמון, שהיה עסוק מבקר עד ערב, היה זקוק לכל זה?

          • היום קראתי משהו של ריצ'רד באך בעיתון: "קודם שתוכל לשוב ולהיפגש, הפרידה היא חיונית. ופגישה מחודשת – בין אם עברו רגעים או גלגולי חיים, אכן מובטחת לאלה שהיו ידידים".
            אין לי ספק שגם האדם הקדמון היה זקוק לזה, אבל לא בטוח שהוא הבין את זה יותר טוב מאתנו. אולי פחות.

          • תמי, על זה צריכה לענות שירית 🙂

            ג'ובראן אומר ב'הנביא': "כשהאהבה קוראת לך לך אחריה" (במקור היא בזכר, בעצם!)
            זה איכשהו נחרט בי יותר מדי…
            יותר מדי מכדי שאטיף בראש חוצות לדת כזו. אבל למתאהב זה כן משנה. אולי לא רציונלי תמיד, אבל משנה.

          • אני חושב שהדת לחוד וה-DATA לחוד. מה-DATA אפשר אולי לגזור דת (=חוק)

          • נדמה לי, אני לא בטוחה, שהאחת היא מילה בפרסית שממנה נגזרה המילה דת בעיברית. הקטלוג מגדיל לתת מקום למתאהב ולחיים יש יותר ווריאציות מכל דת או DATA …קשה לי לרצות לעצב פרמטרים מגדירים לעונג האהבה עצמה. בהתאהבות יש הגדרה פנימים של זמן פעולה. יש התחלה וסוף בתוך המילה, לא?
            אולי בגלל זה זה לא הראה לי מלהיב לאבחן אותה כי היא כמו רגש אחר , נניחה: התבהמות, התלהבות…יש עוד המון רגשות כאלו שהם זמניים.

          • …:)) זו לא שפה מליצית, אלו רק טעויות הקלדה מוזרות…

          • תמי, ברור ששום מקרה ממשי במציאות לא יכול להתקטלג בקטלוגים כאלה. ובכל זאת משהו לומדים מהם.

            וחס וחלילה לא הייתי משוה התאהבות להתבהמות – מה פתאום?
            אבל להתלהבות כן. מין גיאות של הנפש.

          • אתה צודק התבהמות הייתה רק כדוגמא, לא ממש מוצלחת.
            בגיאות למים אין קטלוג, הם מוצאים דרך, גם לא רציונאלית.

          • שירית קופה

            בעיניי התאהבות אינה דת והתאהבות אינה מחלה.
            בעיניי התאהבות היא יצירה. ובגלל שהיא יצירה היא גם זכתה במקום כה גדול בעולם האמנות.
            אפשר להתאהב באדם או במקום או בפרח יפה. זה בעיני סוג הזרימה והווליום שלה שקובע את איכות ההתאהבות וכמו שיש ביליוני אנשים כך גם יש ביליוני אפשרויות להתאהבות. ומבחינה זו תחושה רוחנית לגמרי. ואולי בגלל זה יש בהתאהבות את האלמנט הדתי של תחושת התעלות הנפש, מרחב עצום מימדים, ריגוש, אקסטזה, סגידה הערצה וכל המכלול
            הדומה לזה. אז כן יש משהו דתי אולי בכל זאת..
            ובזאת סתרתי במו ידי את המשפט הראשון שכתבתי..
            ומה לעשות גם התאהבות כמו דברים אחרים יש לנו הכישרון להפוך לפעמים למחלה..
            ולרפא לא כדאי עם תרופות כימיות בכל מקרה.

          • סוזן זונטג השוותה באופן מרתק בין המילונים של הארוטומן, המיסטיקן, והמשוגע. לאורך כל ההיסטוריה המילונים האלה שאבו זה מזה באופן פורה מאוד, כמעט מחשיד.
            כל אלה הם מצבים מטא-פרסונאליים, שבהם האדם חורג מהאישיות, מהאני הרגיל שלו, ונישא על גבי כוח "חזק ממנו". בזה דומה החוויה של ההתאהבות לחוויה של הטרנס הדתי. לא לחינם הפך שיר השירים למטפורה מיסטית, ובהודו נוצרו דרכים המובילות מסקס להארה, או מהתאהבות לדבקות.
            אבל כל התחום הזה אכן נוצר למתלקחים המסתכנים. הדרך הזו של הבהאקטי, הסוּפיות, החסידות או הדבקות המיסטית בישו, ההפוכה מזו של הזן והוויפאסאנה.
            אז כן, יש בהתאהבות לפחות רמז לזה, קרבת משפחה 🙂

  2. רונית בר-לביא

    זה מאד מתוחכם:
    "שְׁתֵה, לִבִּי, הֲפֹךְ לְיַיִן, כּוֹס הֲרֵק מִשְּׁתִי הָאַיִן"

    השאיפה הזו להתרוקן מהחוסר, מהאין,
    כלומר להתמלא..
    ושהלב יהפוך קצת ליין,
    שיפסיק להתל כבר.

    וקטלוג ההתאהבויות, צריך שיכוסה בזכוכית כמו קטלוג פרפרים או חרקים ושלצד כל הגדרה ימוסמר חרק כלשהו אל קרטון ולידו המונח.

    • הי רונית, קרעת אותי מצחוק.
      ליד כל הגדרה נמסמר איזשהו מתאהב לדוגמה? אני, בתור מתאהב מועד כבר מרגיש את המסמר…

      וכן, שיהפוך הלב הזה כבר ליין, לשיכרון, ו…שיניח.

      • ובעצם, הייתה גם התחלה של קטלוג הלא-מתאהבים:

        הכוויים
        הכבויים
        והבריאים בנפשם…

        בתור לא לגמרי בריא, לא הכנסתי אותו למעלה 🙂

        • רונית בר-לביא

          באמת התפלאתי על כל נימי הנימים של החלוקות והקטגוריות.

          מי בכלל מתאהב ?

          כוויים, כבויים, מוכים, תוהים, חולים, וכאלה שגרות במקומות ללא בחורים ראויים למאכל.
          קבוצה גדולה אנחנו שעונה על כל הקטגוריות.

          התאהבות, מילה מוזרה מעידן לגמרי אחר.

          כיום, בא לי להתאהב בעצמי עד כלות.
          לאהוב ולהיות מאושרת ועם אישור.
          אז הכל אפשרי.

          • רונית, איך אפשר להתאהב בעצמך? ככה ממש להיות חולה מגעגוע ותשוקה לעצמך?

            אם נרצה או לא 'התאהבות' מלה נצחית כנראה, אבל מותר להתגונן מפניה 🙂

          • רונית בר-לביא

            התכוונתי לאהוב, לא להתאהב.

            להתאהב, לא קרה לי הרבה הרבה זמן.

            אגב, אפשר לנסות להתגונן, אבל כשזה קורה, מאוחר מידי ..

            נדמה לי שאני זוכרת שזה עושה המון המון ריגושים ותחושת חיות אדירה.

            הקיצר הוא שאין הרבה מה להתווכח עם התאהבות,
            כי כשהיא קורית, אלוהים ישמור ואין מה לעשות. להיסחף איתה ולקוות לטוב ..

            יאללה, בוא נמשיך לקטלג, יותר צחוקים 🙂
            על אמת.

          • ג'יזס, איך זה קפץ?
            טוב, שלא נדע התאהבויות וצער 🙂

          • רונית בר-לביא

            שנדע התאהבויות אבל לא חולניות,
            שתהיינה דו ולא חד צדדיות,

            שבן הזוג ידע להרים אותנו (:)) לבנות ולא להרוס, שתהיינה לו הכוונות הכי טובות וגם המעשים,

            כי לא בא לנו יותר להיות מזוכיסטים.

            יש התאהבויות שאין בהן פוגע ונפגע, אלא שני צדדים שטוב להם.

          • גם כשהן דו, אם מישהו נופל קודם מההתאהבות – קשה. החוכמה היא כנראה לעבור יחד לאהבה, מין קירבה לא קרובה מדי, אבל רגועה יותר. אז למה אי אפשר להתחיל משם?

          • רונית בר-לביא

            אפשר, אמיר.

            הרבה מחבריי שהיום נשואים בטוב (!!)
            התחילו באהבה ולא דווקא בהתאהבות-שמיתאהבות ..

            זה רק יצורים עם הרס עצמי כמונו מייחלים לזה ולתשוקות בלי סוף.

            ההם מדווחים שאפשר להתחיל בדרך האמצע ולעבור לריגושים גבוהים בהמשך ..

            אני עדיין מנסה להפנים מה שהם אומרים לי אגב שליחת יד אקראית לבן זוג המעצבן שלהם ..

          • הי רונית, חושבת שהחברים שלך צודקים חלקית. מנסיון, אפשר להתחיל מרגש חברות ומעבר לאהבה, וכל זאת בלי התאהבות. אפשר ונעים לוותר על בום ההתאהבות, הבעיה היא שיש אנשים שרק בתוך ההתאהבות חווים שיא בתשוקה, וכשהם מתעוררים ונניח נמצא לידם חבר מצויין, בלי התשוקה, זה פתאום פחות נוצץ. אז בעצם לא ההתאהבות צריכה להיות הקו המנחה לקשר, וגם לא יוכלו חברייך להכיר לך בחור מתוק וקירח ולהבטיח לך שעם הזמן את תראי אותו שעיר וחזק. החיבור שלדעתי אמור להספיק בין שני אנשים מתאימים לחברות, הוא זץ של תשוקה. לדעת לראות אותה שזה מה שהיא ולא לקרוא לה "או, אני מאוהבת"…לדעת לשמר אותה לאורך כל הזוגיות, לא לתת לה לנבול לרגע כי בלעדיה גם עם החבר הכי טוב זה עלול להפוך להיות בלתי נסבל.

          • שירית קופה

            זנ לא היה נרקיס שהתאהב בבבואה שלו במים והתבונן והתבונן עד שנעלם והפך לפרח?

          • כן, זה היה הוא. הנימפה אכו (=הד) התאהבה בו, אבל הוא לא שם לב אליה אלא רק הביט בבבואתו. בסופו של דבר טבע והאלים הפכו אותו לפרח, ואכו הפכה להד החוזר, שקורא וקורא אבל ללא מענה.

  3. חגית גרוסמן

    אמיר, ברכותיי על ההלחנה וההקלטה. השיר מצא את דרכו הנכונה והגיע לשיא מימושו. הוא מזכיר את שירת החשק של שירת ספרד. נפלא!!

    • תודה, חגית. ואכן זה היה הרעיון, ליצור מין מחווה כזו לשירי החשק ההם.

      אבל כפי שתוכלי לראות, כדי שלא לכתוב ממש בנוסח ההוא, החריזה פה לא בין סוגר לסוגר אלא א/א/א/ג כשגם הדלת וגם הסוגר משתתפים בחגיגה.

  4. יש לי כבר מנגינה בראש. מעניין אם יש לה דמיון לזו של יאיר דלאל.

    • שיר יפה וקצבי מאוד, מזכיר לי במקצת את שירת היין בספרות ימי הביניים

      • תודה, חנה וזה היה הרעיון – מין מחווה מודרנית לשירת ספרד.

        אבל נכון חשת בקצביות שלו – כי הוא בעצם "מתחזה" ולא בנוי באמת על תבנית בסיסית של דלת וסוגר, אלא על בית מרובע עם חזרה משולשת שנותנת את התנופה קדימה (א/א/א/ב).

        • אבל מבחינת התוכן מופיע כאן המוטיב של האהוב המיוסר הפגוע מחץ אהובתו הפאם פאטל, ותאור היין כמרנין ומשכיח. ניתן לומר שהפחת רוח חיים בקונבנציה הביניימית וקרבת אותה לימינו יפה!

          • נכון, חנה, העולם המטפורי, הרטוריקה של השיר והמוטיבים – עתיקים 🙂
            החץ הוא חיצו של ארוס, ובעצם מגיע מהתקופה ההלניסטית (דרך הערבים).
            שירה שכמעט נשכחה.

            ככה למשל מתאר אפולוניוס רודיוס את התאהבותה של מדיאה ביאסון:
            "והחץ בער בנערה מתחת ליבה כשלהבת" והתוצאה – "היתה משלחת מבטים בורקים לעבר בן איסון, והגיונותיה / נתפעמו בחוליה מתוך חזה…"

            ובדומה (רופינוס):
            מליסיאס אהבתה מכחשת / אך גופה זועק בקול כי בו חצים מלוא התֶלי…"

          • וכמובן גם החיבור ליין מגיע לשם מהיוונים ועוד מהתקופה הקלאסית. באיסלאם הרי בכלל היה אסור, ובכל זאת עבר (כקונבנציה פואטית אם לא למעלה מזה) עד למשוררי תור הזהב שלנו.

    • בינתים מנגינה בראש ושיר על הדף, גיורא. תודה

  5. שיר יין וחשק מפואר – אהבתי מאד

  6. וויצמן לזר

    אמנם חדלתי מלהגיב אבל לשיר נהיליסטי מהסוג הזה קשה לשקוט על השמרים שיר יפה מצוין שחבל שהוא נגמר אמיר אתה ילד טוב ככה המורה היתה אומרת למקרא השיר עלה והצלח אתה מסוגל ליותר אבל קולך שקוע ישקע מאחר ואנחנו במדינת הגאונים

    • ויצמן, אצה רצה לי הדרך לקרוא במרכז עינב הערב, אבל המורה שלי היתה זורקת אותי לכיתה א' דרך קבע, משך שנים. היתה כיתה א' מצוינת 🙂

  7. וויצמן לזר

    אמיר גם אתה בגאונים השיר שלך מעוור ומסמא איזה שיר ענק

  8. בעניין השיר – כבר נאמר הטביע יגונו בכוס. ושיהיה בהצלחה עם השיר המולחן.

    • תודה, לבנה, ובעניין "יגונו" הדברים פה אמביוולנטיים כידוע, וכך גם הבקשה מהלב שישתה, שיהפוך ליין, לשיכרון, לאקסטזה.

  9. וויצמן לזר

    יש אנשים שעדיין אוהבים אותך אמיר ואחרי השיר הזה אוהבין אותך שבעתים שבעתים נוסף באמת אני אמנם בדכאון אבל אתה גאון

    • ויצמן, תודה על הדברים החמים שלך. הלב הזה משוגע, כואב, מדוכא אבל גם אצלו ירידה רק לצורך עלייה. אביב בפתח 🙂

  10. באמת כמו משירי היין והאהבה היפים של שירת ספרד, יש בך גם נשמה עתיקה

  11. תַּלְמָה פרויד

    "במקום אשר אמצא גביעים אני שוכן ושם אלין וייטב לבבי" – מוסר שמואל הנגיד 🙂

    התעכבתי על "ובמחול הנחושתיים צא בצעד קל, טופף". נדמה לי שקל יותר לצאת במחול מחניים בצעד קל, טופף, מאשר 'במחול הנחושתיים'. זה בקריאה כפשוטה. ואולי פספסתי משהו, אמיר? הפוך על הפוך? אשמח אם תאיר את עיניי.

    • והגדיל עוד ממנו עומר ח'יאם, שאמר:

      אם אויב הדת הוא יין
      חי אלי שבשמים,
      כי דם אויבי שתה אשתה!
      הן זו חובת ירא שמים.

      ואשר לנחושתים, תלמה, לא מוכר לך?
      כמו שהשיר כבול בצורתו אבל צריך לחולל כאילו אין עליו שום כבלי חריזה ומשקל שמאלצים אותו למשהו, כך כאן גם הלב הכבול כעבד באהבה, עדיין צריך לצאת במחול המחניים כאילו אין עליו שום נחושתיים 🙂

      • תַּלְמָה פרויד

        כזה שובב עומר ח'יאם?? ('כיאם' ב"עברית", לא?). אהבתי מאוד את הציטוט שהבאת! זה היה די נועז בזמנו, ואף בזמננו, תחת האיסלאם, לא??

        לגבי נחושתיים: בקריאה נוספת נפל לי האסימון ודבריך בזה מחזקים שֶכָּך. תודה.

        • ח'יאם בחי"ת לא גרונית (כ' בתחילת המלה צריכה להיות דגושה כמדומני).

          נכון, באיסלאם אסור לשתות מפרי הגפן, אבל המוסלמים גם מצאו דרכים לעקוף (יין תמרים, חשיש) ובכלל האסלאם – לא תמיד היה מה שאנחנו מכירים כיום.
          הסוּפים היו מורדים ידועים בדת הרשמית, ומוכר גורלו המר של אל חלג' מנצור, אבל גם משוררי חשק כאבו נוואס לא בדיוק עולים בקנה אחד (שימוש לשוני מסתכן כשמדובר באבו נוואס) עם חוכמת הנביא ומפרשיו. אם את מחפשת שובב אמיתי בין משוררי האיסלאם – אבו נוואס!

  12. יעל ישראל

    הו-אה, איזה קטלוג ואיזו חגיגה של אהבה. קראתי בעניין בקטלוג, מנסה למצוא את אהבותיי בתוכן. יצא ואריציה מטורפת למדי. אולי עוד אכתוב על זה.

    ומזל"ט על הלחנת השיר היפה.

  13. הוא אשר אמרתי. מה נותר לו למתאהב לעשות אחרי שהחץ ננעץ , חודר ללב ועושה בתוכו סיבוב? לכתוב לו שירים, או להגמיעו ביין, או כמו במקרה השיר המקסים הזה: גם וגם.
    וההתאהבות? כמו שאמרת בדברי הסכום, היא עוד תמלא דפים רבים וחושבת שמי שחווה התאהבות בחייו תמיד ימצא הזדהות עם התושות ויוכל לחוות את הריגוש שבה גם ללא ההתאהבות עצמה.

    • תודה סיגל, אבל דברי הסיכום אינם שלי אלא של שירית 🙂
      אבל הנזהרים כתבו גם שירים אחרים. ניקארכוס (המאה ה-1 לספ') כתב ככה:

      אם את אוהב אותי, אתה שונא אותי;
      ואם אתה שונא, אתה אוהב אותי;
      אך אם אינך שונא אותי, אהובי,
      אל תאהב אותי!

      ולא חושב שאפשר לחוות את הריגוש הזה בלי התאהבות, אבל גם להתאהבות יש מידות משתנות של עוצמה, ואשרי המתונים 🙂

      • חושבת שאפשר לחוות את הריגוש בלי להיות מאוהב. לקרוא את דבריו של ניכארקוס ולרגע להיות שם. באמממה הראשונה לספירה, באלף השני לספירה העיקר להנות מהריגוש הזה ולדעת שהלב שלי איננו כמו של… עדנה לב.
        (אתמול היתה כתבה עליה בחדשות בה תארו חייה כצל של אהבה, ואחרי שהתמוטטה והצליחה לחזור לעצמה היא שוב מאחלת לעצמה אהבה…אמא'לה).

        • האמת, שלמרות שתרגמתי אותו, כל פעם אני מבין את השיר שלו לגמרי אחרת… זה יכול להישמע גם די פסיכוטי בהקשרים מסוימים.
          מה קרה לעדנה לב?

          • היא העידה על עצמה שהיא מהמתאהבות הסדרתיות. לא רואה טעם לחיים ללא אהבה ולכן כל הזמן רק מתאהבת וכואבת ומתמוטטת ועכשיו היא שיקמה את עצמה ומאוזנת על כדורים ונשמעת קצת יותר הגיונית. עד שהיא נשאלת ועונה שהיא מקווה לחזור למוסיקה …שזה נפלא ו…למציאת אהבה…שזה אוי ואבוי.

          • גם על כדורים, וגם מחפשת התאהבות חדשה? רחמים 🙂

          • רחמים הזה, הוא בעניין של כדורים והתאהבות?

          • לגמרי. בעיקר הכדורים, אני חייב לומר. בהתאהבות המכשיר לא מתקלקל, ואפשר לטפל.

          • ברור שאפשר לטפל, רק שמעצם השמוש במילה לטפל, אתה בעצם מודה שזה סוג של מחלה. נכון? הבעיה היא שכמו הגדרתי אותה, היא ערעור בריאות הנפש, ובמקרים קיצוניים זה מגיע למצבה של עדנה לב שבשירה רוצה שמש, אבל מתכוונת לשמש חיצונית ומאמינה שבלעדיה אין טעם לקיומה.
            אז נניח שלא מגיעים לשם כולם. אבל ל"שתה ליבי" הם כן. ואז מתחילים לטפל ולהתחזק מההתערערות ואז מה? מוצאים את החוסן של הלב בשביל מה? בשביל להעביר אותו עוד סרט? עכשיו תורי לקרוא לרחמים…להתאהב זה קל, צריך ק לשחרר ולעומת זאת לא להתאהב, במיוחד כשמכירים מישהו מיוחד זה נורא קשה אבל חושבת שמי שלא לומד ממכה אחת מקבל מכה חזקה יותר.
            תמיד מזכירה לעצמי שיש גבול דק בין מכה שאפשר לטפל בה בשיר, לבין מכה שתשלח אדם להסתכלות… ומשם הוא כבר ימשיך להסתכל בעצמו…על הפרחים והשמש שמחוץ לכתלי המוסד הסגור.

          • לא מזלזל או מפחית בערך ההתאהבות, סיגל, אבל זה עניין של דרך. והדוגמאות של הנופלים בצד הדרך אינן מעידות על הדרך ככלל. התאהבות היא דרך למהמרים רוחניים, על כל קופת האני. לא מוכרחים ללכת עד שם, אפשר להישאר על אש קטנה שלא מרפה, שלא דוחקת את הקץ לפורקן, כמו מין טירוף מבוקר.

          • אפשר. אבל בתור אחת של הכל או לא כלום, המבוקר הזה נשמע משעמם. איזו מן התאהבות זו אם אי אפשר לגעת בקצה? חושבת שגם בהתפשרות בחרתי בין הכל לבין לא כלום, והחלטתי שעדיף לא כלום מאשר חצי.
            מאידך, לו היו אנשים או אפילו חצי אנש מעידים על עצמם שאפשר לגעת בקצה בלי לבקר בקצה האחר, (השותת), סביר להניח שהייתי יוצאת למסע חיפוש אחר הזה, גם בשבילי.
            אבל כמו שנאמר כאן, ספרים על גבי ספרים נכתבו על הנושא, ולי לא יצא להתקל בנס ההתאהבות הנצחית.

          • לכן לקטלוג הלא מתאהבים אפשר להוסיף את הלא מתאהבים בעקבות בעיה פרומונית פסיולוגית , בעקבות החלטה, בעקבות ציניות או בעקבות ההורים שלהם.
            ובל נשכח את אלו שרק אומרים, וזה זמני אצלם,ככה רק בין התאהבות למשניה.

          • טוב, אלה האחרונים בעצם שייכים למתאהבים, לא?
            ואפשר להוסיף לקטלוג הלא-מתאהבים: את הנשואים שלא יכולים להרשות לעצמם, את הפריקים של השליטה, ואת העציצים.

          • הקצה שאליו לא כדאי להגיע הוא זה של ההרס העצמי, סיגל. כל השאר בסדר גמור.
            אפשר להתפוצץ ממלאות, להשתטות, לרקוד בגשם וכו', אבל כשאהבה היא לא הדדית, כשמתעמרים בך או מנצלים אותך, רצוי שזה יישפך עלייך כמו דלי מים קרים.

            אלא שכידוע לא פעם הרצוי והמצוי…

          • חושבת שלא תמיד אפשר לדעת על האחר איך הוא חווה את ההתאהבות. לא תמיד שני הצדדים מרשים לעצמם לקחת את אותה חירות לגעת בקצה. חושבת שיכול אדם להעיד רק על הצד שלו בהתאהבות, ואת הצד האחר קשה לשפוט ולקבוע לגביו שהוא מנצל, או כל מיני מילים שנוטים ליחס לצד שנראה חזק ומאמלל. חושבת שהרבה תלוי ב"סיפור" שאדם מספר לעצמו, אין פה איזו אמת מוחלטת בתוך ההתאהבות, ולעולם לא ניתן לדעת בוודאות מה מתחולל בנפשו של הצד השני. ומכיוון שחושבת כך, אני תמיד מעדיפה לחשוב מחשבות טובות וגדולות על האחר.
            (כוונות רעות ואינטרסים ותחמנות הם כל מיני סיפורים מאוד קיצוניים ולא לכאלו התייחסתי).

          • מסכים אתך, סיגל, ובעיקר מסכים שכדאי לחשוב ולחוות כך יחסים עם זולת.
            לכן דיברתי על הרס עצמי, ולא משהו שעושים לך.
            ברגע שאתה מאבד את האחריות אתה באמת עלול להפוך את עצמך לקורבן.

          • כנראה שלאבד אחריות זה ממשפחת ההרס העצמי, וכנראה ששם גם הייתי, אבל מה לעשות שזה היה הדבר הכי נפלא בעולם? נסה לראות את כל הדברים שאתה אחראי עליהם בחייך, ולאחר מכן נסה לראות את עצמך בלי אותן אחריויות.
            איזה ריחוף, איזו טיסה, איזה אושר בלתי פוסק. אם זו לא הייתה אשליה זה היה נשאר לנצח.
            הבעיה היא שממצבים כאלה אי אפשר לנחות, כי הטייס ירד באמצע הטיסה לשוחח עם איזה ענן, והחליט לעבור לגור עליו. הבעיה היא ההתרסקות שם למטה.
            מילא מקלחת מים של התרסקות בים, אבל מהגובה הזה מה שנראה כמו נצנוץ של מים, באותה מידה יכול להיות שברי זכוכיות על יציקת בטון, וההרס העצמי הוא מה שממתין בקצה המסלול בעצם.
            אז אתה מציע טיסה עם טייס אחראי, עם בדיקת תקינות למטוס ובדיקת שפיות לטייס, ואין סכוי שיהיו הפתעות בדרך. התאהבות שהריגוש שאפשר להפיק ממנה שווה מקסימום לכמה כיסי אוויר, נשמעת לי כמעט כמו שיר לוויה לאהבה.

      • אגב, יש לי תשובה לניקארכוס:

        אם אתה אוהב אותי ופוגע בי,
        אל תאהב אותי.
        אם אתה פוגע בי
        אתה לא אוהב אותי.

        אני לא אוהבת אותך.
        אני אוהבת להיות נחמדה אליך.
        אז אל תאהב אותי,
        תאהב להיות נחמד אלי.
        זאת אהבה.

        • אם את נפגעת, את אוהבת
          אם את לא נפגעת, את לא אוהבת.

          אם את נחמדה אליי, את לא אוהבת
          אם את אוהבת, את לא נחמדה.
          את מקנאה, את מפקידה אותי בחשבון אוהב ושווא, את מופרעת.

          וזה ההגיון שעשה מהפולנים עם גדול.

          • אצל הפרסים זה: "אמרתי לך שאני אוהב אותך כבר לפני עשרים שנה מתחת לחופה…אם זה ישתנה אני אודיע לך".

          • איך היא הוציאה ממנו את השבע עשרה מלים האלה, איך?

          • זה נשלח אליה במייל לאחר הגירושין, במקום ח"י השקלים שהבטיח לה בכתובה.

          • זה פרסי, זה? בטוח שהיה כתוב שם ח"י מלים, וגם זה בכתיב חסר.

          • ככה זה אחרי גירושים, מתחילים להתעסק בפרוטות. אישתו בטח התלוננה :
            לא צטטת לי משיר השירים, זה סימן שלא אהבת אותי.
            כן צטטת לי ממגילת אסתר, זה סימן שרצית לגרש אותי.
            עשית משתה בחתונה, זה סימן שרצית את אסתר השכנה מלמעלה.
            עכשיו אני חפצה ביקרך! אנא הפקידהו בחשבון העובר-ולא שב שלי.

  14. שירית קופה

    התרגשתי לראות שהתייחסת לקטלוג ולדברים שכתבתי על סוגי התאהבויות. אמיר, יש לך יכולת מדהימה
    להעניק לאחר את התחושה שהוא חשוב.ושוב אני רואה איך המון יצירה יכולה לנבוע מתוך הדיאלוג. כי אילמלא פרסמת את האחת והיחידה לא היה מגיע ההמשך.
    ויפה תרומת כל התורמים לקטלוג, ואני בטוחה שיש עוד קטגוריות בשרוול..אתמול ראיתי למשל את הסרט סלאמדוג מיליונר, והתרגשתי מקטע מסויים שבו ג'אמל הילד נותן מחסה ללאטיקה הקטנה היושבת בגשם,ושם מתחילה אהבה גדולה.. והסרט כולו מדהים ומרגש.
    והשיר שלך שהולחן עושה חשק לרקוד.נראה שאתה ויאיר צוות לענין.סקרנית לשמוע את השיר כבר..

    • שירית יקרה, לא מכיר את הסרט.
      אבל תראי מה קרה לקטלוג – שהתחיל מההבחנות שלך: בינתיים, אם שמת לב, קם לו פה קטלוג מתחרה –
      זה של הלא-מתאהבים 🙂

      • שירית קופה

        אנחנו לא מהמתאהבים
        אנחנו אנשים פשוטים
        אנחנו לא כותבים שירים
        המשך יבוא…

        • זאת ההתחלה של הימנון הלא-מתאהבים, שירית? 🙂

          אנחנו לא מתאהבים
          אנחנו לא מתלהבים
          לא משתגעים, לא כואבים
          לא נדלקים ולא כבים
          אנחנו אנשים פשוטים
          אנחנו לא מתמוטטים
          לא מביטים, לא מתפתים
          ולא חיים ולא מתים
          ליבותינו – רק שרירים
          אך לעולם לא אסירים
          ואת דגלנו פה נרים
          אנחנו לא כותבים שירים!

          • בשם הלא מתאהבים אני מוחה!

            גם לנו מותר להתלהב ולאהוב
            גם לנו מותר לכתוב שיר.
            האושר שלנו אינו בר חלוף
            ליבנו איננו רק שריר!!!

          • ומה כן, סיגל? פרטי והדגימי.
            בינתיים אני אחשוב על הימנון המתאהבים 🙂

          • הנה, הימנון המתאהבים:

            אנחנו כן מתאהבים
            אנחנו כן מתלהבים
            שוב נדלקים ושוב כבים
            הרחק בשמי הכוכבים
            ובלילות משוטטים
            בין חלומות לסיוטים
            עפים ואז מתמוטטים
            אבל תמיד שוב מתפתים.
            בליבותינו אין שרירים
            רק ניחוחות ופרפורים
            ואת דגלנו פה נרים
            בראש יש לנו רק שירים!

          • המנון הלא מתאהבים?
            חופשי:

            הנה אנו יוצאים מהארון
            השמש במרומנו סביב השעון
            נישא קולנו בגאון
            אל ערפדי הקופידון

            יצורי אופל נא הסכיתו
            מחזנו מבט הסיטו
            בליבנו לא עוד תשטו
            ואת דמנו לא תשתו.

            מחדדי חיצים, זה המשחק:
            חודדה כאן נעל העקב
            נמעך אתכם כמו מקק
            אם אך תפנטזו על לב!

            ואם אתם רוצים בכוח
            דם דמעות ושלוליות
            תמיד יש את חסרי המוח
            שמאוהבים רוצים להיות.

            הלב והראש שלנו ערים
            איננו צריכים מדליקי פה-חמים
            לפידי החיים פשוט בוערים
            על החתום:
            מאושרים חסרי רחמים.

          • שירית קופה

            אני רואה שההתחלה של הלא-מתאהבים הפכה להיות ההתחלה האמצע והסוף שלך..

          • ברור… השארת אותנו במתח, וניסינו למלא את התהום שפערת לנו פה. וההמשך שלך?

          • שירית קופה

            המשך של אנחנו לא ..
            כשיש לנו מה להגיד
            אנחנו אומרים הכל בפנים
            אנחנו לא מתחבאים מאחרי
            חרוזים ורמזים
            בשבילנו העולם הוא שחור לבן
            או הכל או לא כלום או חבל…
            (המשך יבוא…)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור