אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
הַנּוֹף הַנָּכוֹן
וְאִלּוּ הָיִיתִי מְתָאֵר לָכֶם
אֶת הָאוֹר הַכְּחַלְחַל הָרַךְ הַזֶּה
אֶת בָּבוּאַת הַדֹּלֶב הָרוֹעֶדֶת בַּמַּיִם
כְּשֶׁשַּׁיֶּרֶת הַבַּרְוָזִים חוֹצָה אֶת הַבְּרֵכָה
וּמֵעֵבֶר לְקַו הַגָּדָה הַמְעֻגָּל –
אֶת הַשִּׂיחִים וְהַמִּפְרָץ וְהֶהָרִים הַיְרֻקִּים
הַנְּמוֹגִים בַּגֶּשֶׁם אֶל עֲנַן הַשָּׁמַיִם –
הַאִם לֹא הֱיִיתֶם
מְאִירִים אֶת עֵינַי בְּזַרְקוֹר חַקְרָנִי
מַפִּילִים בֵּין הַשּׁוּרוֹת בַּרְוָז אוֹ שְׁנַיִם
וּמִתְפַּלְּלִים לַמִּפְלֶצֶת שֶׁתַּעֲלֶה מִן הַיָּם
וְתִפָּעֵר עֲלֵיכֶם לִגְאֹל אֶתְכֶם
מִן הַשִּׁמָּמוֹן הָאֱלֹהִי הַזֶּה?
אֵין צֹרֶךְ. הִנֵּה אֲנִי רוֹשֵׁם לָכֶם
אֶת הַמַּסְמְרִים וְהַצְּלָב הָעֲוִיתוֹת הַכְּאֵב
גַּל אַחַר גַּל בְּכַנְפֵי הַפַּרְפַּר –
אֶת פְּנֵיכֶם הַקּוֹרְנוֹת אֶת הַנּוֹף
וּלְבַסּוֹף אֶת זַעֲקָתוֹ הַנִּפְלָאָה
אֶת מַכַּת הָעֹנֶג בִּבְשַׂרְכֶם
אֶת הָרַעַד –
עוֹד רֶגַע, סַבְלָנוּת. אֲנִי כְּבָר
מְסַיֵּם.
מתוך "מוזיאון הזמן" הקיבוץ המאוחד 2007
כמה עצוב שתמיד האושר מלווה בקצת עצב. רציתי עוד עונג.
שירי, עונג וכאב ירדו כרוכים יחד לעולם כנראה. אחרת לא היינו מבדילים יודעים את העונג כעונג ולהפך.
רק טיפה אחת של דם…רק מסמרון אחד … ולא בענף של גלדיולה. האם לא זו ההיסטוריה האנושית?
במיוחד מרגיז כנראה כשמישהו בא עם בשורה שגואלת מן הגלגל הזה. לא מפליא שזה היה גורלם של סוקרטס, ישו, מנצור אלחלאג" ועוד.
כל הוגי הדעות הגדולים ואלה שחוללו מהפכות גורלם היה מר. אבל ממש עצוב לי שעונג וכאב שלובים יד ביד. אלה החיים, אני מניחה. לומדת כל הזמן לקבל אותם.
כן, זה מין מעגל קסמים. אבל איך יוצאים ממנו? איפה הדלת?
כל המורים האלה מצאו דלת, אבל כמו יושבי המערה במשל המערה של אפלטון, איש לא רצה לצאת, וגם את השליח שבא להציע עונג עילאי תחת סבל נצחי – צלבו במסמרי כאבם.
מעגל קסמים.
גורודייב המשיל פעם את בני האדם לכבשים שהיו שייכות למכשף. הוא לא רצה להשקיע בטיפול ושמירה עליהן, ולא רצה שיברחו לפני השחיטה.
מה עשה? הפנט אותן להאמין שהן בנות אלמוות. אחדות מהן הפנט לחשוב שהן אריות, נמרים, פילים, ואפילו רועים.
מאז לא היו שום בעיות.
כמה עונג אמיר. עינגת אותי רבות בשיר היפיופי, החודרני, הענוג הזה.
חודרני! 🙂
אבל בעונג. תודה.
השיר הזה כבר היה כאן בבלוג – אני זוכרת בפירוש את הברווזים, וגם בפעם ההיא שקראתי אותו העדפתי אותם ואת שממונם האלוהי על פני האופציה האחרת המוצעת.
האמת היא שישו והשבוע המוקדש לו אינם מעסיקים הרבה את מחשבותי – אבל יפים בעיניים התיאורים האלה של מים עם בבואות רועדות ושל חלק אחד של הנוף הנמוג אל תוך משנהו – תיאורים שאני זוכרת כמותם גם בשירים אחרים שהבאת כאן.
תיקון טעות:
צריך להיות בתגובתי למעלה: "יפים בעיני", לא "בעיניים".
ככה זה – יש רגע אלוהי שמתגלם בטבע, בעדינות. ושי מאמינים שצריכים מסמרים ודם ואש ותמרות עשן. לך תבנה אמונה.
והשיר יפהפה ועדין.
תודה, מיכל.
מיכל, אמונה דווקא קל לבנות ככה. בניצול החולשה – בהפרד ומשול בתוך נפש האדם.
אבל דרך לצמיחה רוחנית היא גם דרך לתיקון, כלומר מאמץ, עבודה, שינוי כיוון ולא פעם גם סבל בדרך להישגים.
בדרך כלל דרך כזו, אם היא מצליחה למשוך אחריה תלמידים, הופכת ל"דת" עם כל הרעות החולות הנ"ל אחרי כמה דורות.
תודה, עדה. אכן בחירה חוזרת: אבל האם באמת (תמיד שממונם)? התשובות בנפש פנימה.
לאמיר –
לא הבנתי את השאלה ששאלת בתגובה למעלה: האם באמת מה?
עדה – שאלתי:
מטאפורית, האם באמת, עם יד על לב, אנחנו ואפילו את מעדיפים תמיד את הברווזים והאגם בשממונם האלוהי?
בכל פעולה, מלה, הרגשה ומחשבה?
לו כך היה היינו כבר חיים בגן עדן של יופי.
משהו פה לא פועל בתגובות! זה רק אצלי?
עדה – שאלתי:
מטאפורית, האם באמת, עם יד על לב, אנחנו ואפילו את מעדיפים תמיד את הברווזים והאגם בשממונם האלוהי?
בכל פעולה, מלה, הרגשה ומחשבה?
לו כך היה היינו כבר חיים בגן עדן של יופי.
לאמיר –
בשם "אנחנו" קשה לי להשיב (בכלל אני מעדיפה להיזהר עם כינוי הגוף הזה), וגם במטאפורות אני לא אצטיין, אבל במה שנוגע לי – אם מציעים לי לבחור בין הברווזים באגם (עם נופים נמוגים בגשם) לבין הצלב והמסמרים והזעקות – אני מעדיפה את הברווזים.
עדה, תמיד ובכל מצב? גם אחרי חודשיים של ברווזים ורוגע? אם כן, אז את קדושה…
אנחנו (בני האדם) מי יותר ומי פחות, בוחרים לעתים לא בדרך המובילה לשלום שלוה ויופי, וכל אחד מאתנו מכיר את זה באיזשהו זמן, באיזשהו פן של חייו. ולא שהמידה והתכיפות לא משנים – זה משנה מאוד מאוד!
לאמיר –
אבל איפה יש לך חודשיים של ברווזים? בקלחת הרותחת של מקומותינו, אני הייתי מוכנה להתפשר על שבועיים. יומיים. גם זה אין.
וחוץ מזה, אני לא בטוחה שכולם "בוחרים" באופציה הזועקת. "נגררים" נראה לי יותר מדוייק.
אבל קדוֹשה עוד אף פעם לא הייתי עד עכשיו. הצרה היא רק, שרוב הקדושים הם מעוּנים, ומשתלבים יפה דווקא באופציה השניה שהשיר שלך מציע.
עדה, סגרנו על "נגררים"… גם בשפה הדתית לא מדובר בדרך כלל על זדון אלא על טעות ("חטא" בעברית, "האמארטיה" אצל היוונים).
כשכתבתי את השיר היה לי חודש שלם של ברווזים – לא שבעתי… וגם לא צליתי אף אחד מהם.
ובאשר לקדושים המעונים – יש ויש. יש ששילמו על תורתם בחייהם, ויש שהורו אותה עד שיבה (גוטאמה סידהרתא, לאו דזה, זרתוסטרה, משה ועוד).
תודה עדה, וגם בשם ישו והמתענגים…
מכת עונג בוריציאות שונות, מהפסטורלי, דרך המנגח בשלווה באלימות,
עד לחווית הצליבה שהיא עבור כמה מכת העונג המענגת ביותר בשל הכאב והאכזריות דווקא. וגם השיר מכת עונג.
כן, איציק, ככה זה… בשולי הזירה עוברים הברווזים. תודה!
אמיר, איזה תפר כואב!!!
אני תמיד שואלת את עצמי מה מניע את מה?. העונג שבשיממון שמרעיד עד כאב. גל אחר גל סובב לו הנוף הנכון כדי ליצור מרקם הוויה של עולם ומלואו.
(אוף כמה הנאה יש בסבל)
שיר חכם! ויפה וגם זועם מעט ובצדק.
תודה, מירי. וכאמנית – אנחנו באותה סירה על פני אותו אגם, מול גולגולתא עם הקהל הצפוף 🙂
עוֹד רֶגַע, סַבְלָנוּת. אֲנִי כְּבָר
מְסַיֵּם.
:))כמה זמן לוקח לסים?..
מבחינת הממתינים למכת העונג – תמיד יותר מדי זמן. מבחינת השאלה – תמיד פחות מדי.
חיים.
:))))
כן, תמי, הנוף הנכון הוא עניין לבחירה. כל רגע כל הזמן. והאופציות פה הן כמובן פתח לכל הספקטרום של מוזיאון הזמן.
מה מניע את מה? למה יופיו של הפרפר עז לנו יותר כשהוא נעוץ על סיכה? למה ישו מופיע בכל האמנות בעיקר על הצלב?
מה יש במרקם הנפש האנושית שיוצר את העולם הזה של הסבל?
זו השאלה שכל דתות הגאולה יצאו ממנה (זרתוסטרא, בודהה, לאו דזה, ישו).
אמיר הנמלים כמעט אכלו אותי. כבר דיברתי לעצמי. וכן כל השאלות נכונות ומעצבנות כי אין תשובה לאף אחת מהן. אבל כל אחד מאיתנו , אני מקווה, מנסה לפתח נחיל – דרך כדי לפעול בתוך כל הדבר הזה. לא?
השיר כואב ביופיו ודוקר בלב כמעורר לשאול אז למה זה כך?…
חוצמיזה השיר מחזיר את השאלה אל הקורא וזה מה שמעצבן לי. אני כל כך רוצה להשאר עם הנוף הנכון והפנטזיה ושהכל כל כך יהיה משמים…:)
תרגיל מלוכלך, מה? לכי על בין התפרים… 🙂
כןןן… יומיים נותן לקורא להתבלגן בינו לבין עצמו….:))
יומיים? – חיים שלמים לא מספיקים בשביל השאלה הזאת, ותשובת פלא – אין.
לא במזיד, פשוט עיסוקים שטרדו אותי מכאן. את המשך ישו אותיר כנראה לאחרי פסטיבל מטולה, אז סליחה מראש…
:)) אין לי ספק שזה לא במזיד.
אני מקווה שתהנה בפסטיבל.
את חושבת, תמי, שזו השאלה?
הייתי שואל את עצמי גם "איך חוזרים אל הנוף הנכון לי?"
אבל אולי כן, כפי שניסחת, כי הרי זו היצירה שלנו. אז למה אנחנו יוצרים כך?
התשובות הן בנפש פנימה. במקום שבו כאב נתפס בטעות כעונג, או הישרדות כגרימת כאב.
רק לאחרונה למדתי שהגוף יודע יותר טוב ממני, לספר לי מה הנוף הנכון לי.
מוזר בגילי המופלג להבין דבר כזה פשוט ובסיסי…:)
איך זה? הגוף מסמן שטוב לו? בכל דבר?
כן. הוא הקצה הארצי שלי ויודע יותר טוב מה מתאים לו בכל רגע. כמעט כמו בדואי במדבר. עכשיו בקר- קומי… עכשיו זו אנרגיה טובה- השארי להמשך מגע.. וכו"…נראה מצחיק אבל אני מתאמנת על זה וזה ממש נעים..:)
אם מותר להצטרף לדיון נושא הגוף אז יש לי שאלה: איך אפשר להקשיב לגוף? אם אני אקשיב לו, אני אבלה את כל היום במיטה.
:)) במצב הזה לגוף הזה יש בעיה חמורה- כדאי להזעיק רופא. אין גוף שרוצה לשכב במיטה כל היום.. (האמת תלוי מי נמצא בה..)
לרופא? הוא יגיד לי שחטפתי מכת עונג ויתקע בי מסמרים. :0)
:)))) :((((
:)))את חושבת שמסמרים הם תרופה??? אז המצב ממש רע…
האם כוונתך לטיפול באקופונטורה כמו הטיפול שעבר ישו, עליו השלום.
אקופונקטורה? :)))) אם זה מה שניסו לעשות לישו על הצלב זה מסביר הרבה לגבי רפואת הגוף והנפש…
נו, אז לקחתם את הנושא בדיוק לאן שחשבתי ולא כתבתי( כי היה לא נעים "לצחוק" על יסורים ועוד בשבוע ישו שכאן).
בכל אופן בנושא היסורים (שלא ממשיך כתגובה ישירה לתגובה שכאן) מאמינה שכשאדם שבע יסורים שיכול לחוות עם עצמו ,הוא יעשה ככל שביכולתו להמנע מלהכנס למקומות כאלה ,או להכניס לשם אחרים.
זה עדיין בעניין האקופונקטורה, סיגל?
משהו מוזר קורה פה…
איי…נתקעה לי מחט…:))
:)))) תיזהרי. ראית איך ישו נראה בסוף הטיפול, לא?
:))) עידן ועידנים שהמחט שם…והיא לא בערמת השחת….
רק את יודעת איפה. ובכל זאת – רק אחת?
אחת קריטית במצב יציב- לא זזה… real pain
בהקשר אחר אולם באותו הרגע ,כתבנו שנינו שהתשובות הן בפנים. (אני אצל מריו ואתה לתמי)…סתם ראיתי וציינתי, המשך ערב נעים.
?
:0)
סתם ציינתי שאמיר ואני התייחסנו לתשובות הנמצאות בתוכנו, כשאני התייחסתי להבדל בין טוב לבין רע בפוסט של מריו ואמיר התייחס למה שנכון לכל אדם בהתייחס לנוף. התגובות הופיעו זו לצד זו באותה השעה בדיוק ואני מן אדם כזה שמתלהב מדברים צדדיים.
:0)
:).. אה..אני מבינה, זה דיבור שלכם..
למעשה, לא שלנו ,אלא שלי עם עצמי ,אבל התחשק לי לשתף.
:0)
🙂 לשתף זה טוב!
שיר כנפי פרפרים. או אולי- כנפי ברווזים. האם תמיד נעדיף את המסמרים על הברווזים והברכה?
אסתי, רובנו, אני חושש, מעדיפים את שניהם. כלומר, לכל זמן ועת לכל חפץ: עת בריכה ועת צליבה. עת לרפרופים וצוף, ועת לתלישת כנפיים…
אבל נדמה שבתרבות שלנו העת השניה נעשית יותר ויותר פופולרית.
הכותב-הרושם עובר מתיאור הסצינה לתיאור הרעד, הפגיעה, הצורך האנושי בצליבה. הוא מביט לא על הטבע כאלוהות אלא על האדם, זה שיוצר את הפער הבחתי נתפס (שהוא בעצם דק להפליא) בין עונג וכאב.
כן, רונן. תודה על הקריאה.
בתור מי שהיה נער בשואה איך אני צריך להבין משורר עברי
שכותב על עונג בקשר לישו?
הריני בוש.
אני מניח, שקודם כל, פשוט להבין את פשט הדברים והכוונה. כמי שהיה נער יהודי בשואה, אני חושב שדווקא אתה יכול להבין את זה טוב יותר מרבים אחרים.
העונג הוא העונג הסדיסטי של הצולבים – כל הצולבים – במבט, במלה, במסמר, במכה. כל הצולבים – בלי הבדל דת, גזע ומין.
זו הבחירה הנוראה החוזרת בדברי כל ימינו על האדמה הזאת מאז שחר האנושות.
אמיר שיר יפה. לא זכרתי אותו מתוך הספר. זך כותב שהטון של אודן זה הטון הנכון וברכט כמדומני אמר שנוף זה בעצם עסק לחזירים וציפורים. אלה הם בני האדם. אתה שולח אותם לזון עיניהם ביופי והמה יבקשו את מרשם הייסוריים, את מנת קובעת התרעלה – לחפור ולעסוק בעצמם. אתה קושר את זה לאיש מנצרת. זה כמובן מצטרף למסורת הגדולה של שירה ישראלית על יש הנוצרי מפנחס שדה צפונה. שיר מרגש וגם דימויו מדודים ומקוריים.
תודה, רני. אכן, אלה הם אחינו בני האדם…
"הנוף הנכון" שבפתיחת השער הזה במוזיאון מסתיים עם "השיר הנכון" ולא בכדי.
הך פטיש…
משעמם
כמעט הייתי בתוך הנוף הזה.
איזו שלווה מרעננת
ואז פתאום אתה שובר אותה.
למה בעצם ישו?
למה ישו? כמשל. בשורתו הייתה בשורת הרוגע והשלום. ולמה דווקא הוא כמשל? כי הוא המוכר ביותר, וזה קרה כאן.
בעיקרון, זה היה יכול להיות סוקרטס או מנצור אל חלאג", אבל לצליבה יש בדיוק התזמון, הפומבי, והאסתטיקה המתאימים למחזה (בניגוד להרעלה וקריעת איברים שהיו גורלם של השניים האחרים).
🙂
הי אמיר איזה עונג. קראתי ורציתי לצייר את התיאור שלך, לא רק את הפסטורליה, אלא את הפסטורליה והכאב שמביא את העונג. בעיני אני רואה זאת אך אינני יודעת אם גם על הנייר זה יצא.
תודה על השיר הנפלא.
עדנה
מת לראות, עדנה. אפשר לצייר את זה כמו מחזה מוסר או פרק עלילה על קיר כנסיה :))-
בפינה אחת הברווזים ובאחרת הצליבה…
אהבתי את הבית הראשון, לכשעצמו; לא ירדתי לסוף דעתך בשאר.
לבנה, אנחנו דוחים את הרוגע הזה, את היופי בלופ, כפי שכינתה זאת רונית – ומעדיפים את הדראמה, הטרגית, הכואבת והמכאיבה. זה נכון בחיים וזה נכון באמנות, וזה נכון לגבי כל מי שניסה להביא בשורה כזו לאנושות.
קצת דם לדבש כפי שאמרה וולך. הביטי מסביב.
כאן המשורר כביכול נכנע, ומצייר במקום הפסטורליה של הבית הראשון את הדרמה המבוקשת, את הגלדיטור התורן בזירת הצופים. ואידך זיל גמור…
תודה, אמיר, עכשיו ברור. הייתה חסרה לי מילה, וסליחה שהכרחתי אותך לבצע את מה שלא ייעשה.
אהבתי את הבית הראשון, לכשעצמו; לא ירדתי לסוף דעתך בשאר.
אמיר, זהו שיר חזק לפתוח איתו ספר שירים. וזה שיר נפלא בפני עצמו.
למרות המסמרים והצלב, כשקראתי אותו לראשונה מצאתי בו תמונת עולם, שלא מחוייבת להיקשר לישוע. הרי יש בזה אמירה על הטבע האנושי, על הכמיהה לנוף הנכון שהוא – אללי – לא בהכרח הפסטורלי. בפוסט הזה חיזקת את הקשר לישוע באמצעות הכותרת של הפוסט. אבל אני עדיין מעדיף בלי.
בכל מקרה, השיר הוא מכת עונג.
שחר, אתה צודק שהצלב והמסמרים בשיר הזה הם מטפוריים, אבל מטפורה היא לעולם לא רק מטפורה. היא עולם.
וכן, יש פה אמירה על הטבע האנושי, על האמנות, ועל הכמיהה הזו.
בהיסטוריה האנושית אנשים שבאו עם הבשורה הזו, כמו ישו, שילמו על כך. הם מצאו את עצמם נצלבים, מורעלים או נקרעים לגזרים.
אז למה אתה מעדיף שלא?
אמיר,
אני מעדיף שלא, כי ישוע הופקע מכוונתו המקורית והטובה למשהו, שהוא לא פילל לו (להבנתי. איני חסין מטעויות) ולא העלה על דעתו. השימוש שנעשה בו בשם הדתות (אני מכוון לשתיים: היהדות והנצרות) מקומם אותי. זה אולי קשור לפוסט, שהעליתי זה עתה על הטוב והרע. ישוע – כוונתו טובה. האנושות – מה עוללה לו ולעצמה בשמו, לכאורה? בעיקר רע.
באשר לשימוש, שעושה בו האמנות, שם אני מתחבר אליו יותר. כמו בשירך.
אולי ארחיב על זה בהזדמנות.
שחר מריו,
גנבת לי את המילים מהפה.
יעל, יש לך מילים, שאני מתפתה לגנוב. אבל הן שלך.
🙂
תגנוב תגנוב. בכבוד.
שחר, ניסו וגם הצליחו להפקיע ממך את ישו בשם הנצרות. חבל. ההפסד לא קטן כלל.
אני לא הייתי עושה את זה.
מצידי הבית הראשון על כל העונג שבו,
הטבע המדהים, בלופ אינסופי ….
מסמרים ועינויים וצלבים וסבל, למי שמבקש את זה, שיבושם.
תודה, רונית, ואת צודקת בהבנתך שזה נאמר לא רק במישור האמנות (ביחס לאמנות העכשווית) אלא גם ביחס לטבע האדם.
לופ אינסופי של רוגע ויופי? לא. דראמה, ייסורים ואקסטזה, גלדיטורים של החיים, צליבה, כאב… רק לא נירוואנה של שקט. קצת דם. יש משהו מזה בכולנו, אבל זה בהחלט גם עניין של מידה. לגמרי מאמין לך שאת לא נדחקת שם עם הקהל המטורף הזה שרוב האנושות כן נמנית עליו.
כשהתחלתי לתאר מה שראיתי, חשבתי מי כבר נשאר להנות מכל הפסטורליה הזאת? איפה באמנות עדיין יש שומעים לזה? ובכלל?
זה השיר הפותח את הספר…
"נכון" או "לא נכון" – מי מחליט בכלל… היום זה כך, מחר זה אחרת…
באמת, זה מקומם שהטוב נתפש כמשעמם והרע או הכואב כדינמי ודרמתי?!
לדעתי סבינה, כשאתה נמצא במקום שבאמת טוב לך, זה אף פעם לא משעמם, אם משעמם ,זה סימן שזה טוב (לא שזה רע),אבל לא הכי טוב. הפיתרון הוא לשאוף למעלה ,מהטוב אל היותר טוב וכך לא משעמם.
:0)
בדיוק, סיגל.
על הנושא הזה הגבתי בפוסט של שחר מריו.
נראה שאני בדעת מיעוט שם …..
אם גן העדן משעמם בעיני אנשים,
פלא שהעולם נראה ככה ?
שיש רמות שונות ב"טוב"? או שהעולם הוא זירת תיקון?
למה את חושבת שזה קשור באלוהים? אלהים לא בחוץ. אני חושב שאנחנו יוצרים גם את האתגרים וגם את הפתרונות, גם את הכלוב וגם את המפתחות.
הטוב נתפס כמשעמם רק כל זמן שאינו נתפס באמת כטוב. מי שרואה את הנוף בהדרו, בזמן הווה אינו משתעמם. מי שמחפש הסחות דעת ודראמות של כאב – משתעמם… גם בתוכנו יש לא פעם מעברים מפאזה אחת לאחרת, לא?
"וְאִלּוּ הָיִיתִי מְתָאֵר לָכֶם
אֶת הָאוֹר הַכְּחַלְחַל הָרַךְ הַזֶּה
אֶת בָּבוּאַת הַדֹּלֶב הָרוֹעֶדֶת בַּמַּיִם
כְּשֶׁשַּׁיֶּרֶת הַבַּרְוָזִים חוֹצָה אֶת הַבְּרֵכָה
וּמֵעֵבֶר לְקַו הַגָּדָה הַמְעֻגָּל –
אֶת הַשִּׂיחִים וְהַמִּפְרָץ וְהֶהָרִים הַיְרֻקִּים
הַנְּמוֹגִים בַּגֶּשֶׁם אֶל עֲנַן הַשָּׁמַיִם –
הַאִם לֹא הֱיִיתֶם
מְאִירִים אֶת עֵינַי בְּזַרְקוֹר חַקְרָנִי
מַפִּילִים בֵּין הַשּׁוּרוֹת בַּרְוָז אוֹ שְׁנַיִם
וּמִתְפַּלְּלִים לַמִּפְלֶצֶת שֶׁתַּעֲלֶה מִן הַיָּם
וְתִפָּעֵר עֲלֵיכֶם לִגְאֹל אֶתְכֶם
מִן הַשִּׁמָּמוֹן הָאֱלֹהִי הַזֶּה?"
שאלה מקסימה, תשובה פשוטה: לא.
לי באופן אישי, אין מחשבות על מפלצות בנוף הנכון, אלא רק התפעמות כמו שאני נפעמת מהשיר.
יחד עם זאת, מבינה את ההבטחה להעניק לקוראים את תמונת הכאב לצורך עונגם , אבל חושבת שאדם לא צריך לבתר את עצמו לשם כתיבת שיר היוצא ,כמו שתמי אומרת, מתוך התפר.(האם בתוך הכאב של הכותב נמצא גם עונג? קשה לי לדמיין, מנסיון כתיבה מתוך כאב כואבת נקודה. אולם ,אין מה לעשות, השירים הנולדים לך משם הם בהחלט בעוצמה מופלאה ,ועדיין לא כל אחד יכול להוציא מאותו מקום כאלו שירים, וממה שקראתי אזי כל שיר בספר הוא פשוט מיוחד בקסמו.
סיגל היקרה, תודה על המלים החמות. הנוף הנכון הוא בסימן שאלה כאן – לקורא, לכותב, לאנושות. זהו נוף הנפש שאנחנו בוראים בכל רגע.
הכאב של הכותב כאן הוא רק באינטרקציה עם העולם הזירתי הזה, המתענג על הכאב.
שלונסקי אמר זאת פעם בקטן על "הנוער" שאינו מבין אותם, איך שהם שמחים מזה שכואב להם. אבל זה הרבה הרבה יותר גורף. היסטוריה אנושית שלמה מסתתרת במקום הזה.
והתפר…. מיד ואף פעם לא.
לא הבנתי. מה זה מיד ואף פעם לא?
סליחה, קפיצה שלי. בהמשך לתפר הזה שהצבתי שם, תמי גם שאלה כמה זמן לוקח לסיים…
חשבתי על המילה מכה במשמעות לעונג. ניסיתי לפרק את החוויות שאני מכירה, שגורמות לי לעונג וגורמות לי לחוש במכה שבו, וגיליתי שהמכה מתבצעת פעמיים, ובאותו האופן אתה מבצע אותו כאן בשיר. המכה נחווית בעצם במעברים ממצב אחד למצב אחר, ובשני הצדדים נמצאת אותה עוצמה רק שבקטבים שונים. במכה הראשונה נמצא העונג בפתח, ובמכה השניה נותר העונג מאחור. מה שברור הוא ועצוב, אך זה מצב קבוע ובלתי ניתן לשינוי, זה, שמכת עונג הפותחת את הכניסה לעונג, לא תוכל להחזיק על גבה את התחושה לנצח, ותמיד עוקבת אחריה המכה הבאה, מכת היציאה מהעונג, ולכן אוהבת את השורה האחרונה שבשיר: "רק רגע סבלנות, אני כבר מסיים" בעיניי, זה מעיד על יכולת לשלוט על משך העונג בעוד קצת לפני "מכת היציאה ממנו", ולפני החזרה לספק לעצמנו ולעולם את מנת האפור . בעצם, אפילו לא צריך להתאמץ ליצור כאב קיצוני, היציאה ממצבי העונג אל כל מצב שהוא לא המענג, היא מכה בעוצמה השווה למכת העונג עצמה, רק שמהצד ההפוך.
הכניסה אל היופי שבשיר היא מכת עונג עבורי, כיוון שאולי אני לא נכנסת לתמונה הספציפית של מכת היופי המתואר, אלא חווה באופן אישי את מה שעבורי הוא אגם וברווזים, ומה שאותי נוהג להכות ולהפעים. הפניה אל המחכים למסמרים היא עבורי פניה אל הקולות הפנימיים הממתינים לסוף אותו העונג, וההרגעה צינית משהו, "אל תדאגו, זה כבר נגמר, תיכף תקבלו את המסמר שלכם ביציאה". הפניה לסבלנות ולשליטה על הקולות ומשיכה של מעט יותר מאותו עונג היא אולי התשובה לאיך אפשר להאריך את החוויה. פשוט למשוך עוד קצת, למשוך עם מודעות, ואולי אז מתארכים שרירי העונג ושרירי הסבלנות של אותם "אתם" שמחכים למסמר. עדיין, לא חושבת שזה מצב שניתן לקיים באופן אינסופי, כי בתוך עונג מתמשך מידיי נמצאת השיגרה, ואליו מחלחל השיעמום, כך שכנראה שהמכות האלו בכניסה וביציאה הן חיוניות לחוויה, וכל מה שצריכים ללמוד לעשות זה להבין ולקבל ולשבת על גל השמחה שהוא לפי אמונתי גל, שיכולים לרכב עליו כמעט בכל מצב בתנאי שמבינים נכון את תמונת החיים.
הי אמיר, חיפשתי ומצאתי שיר שיש בו תשובות בשבילי בדיוק לשאלות שאיתן התעוררתי אל עצמי, וגם אם לא כתבתי ברור, אז מילה אחת אני מתכוונת לרשום באופן הכי ברור שיכולה: תודה.
סיגל, איזו קריאה מדהימה בשיר הזה.
אפיקורוס, שעסק כל ימיו במהות העונג טען ש"אין בזמן אינסופי עונג רב מזה שישנו בחולף". יש בזה כמובן מן האמת אם אנחנו נמצאים לגמרי בזמן הווה, ויפה הגדרת את מהות הסבל דווקא – בהיעדר הנוכחות ובציפיה לרגע הבא.
"הברכה הגדולה ביותר היא זו שנוצרת ומענגת באותו רגע עצמו".
אפיקורוס מגדיר את העונג המוחלט פשוט כ"הסרת כל כאב". הציפיה לחלוף העונג, היא כבר סוג של הימנעות מחוויית העונג, ולכן – סוג של כאב.
אני חושש שהצפייה בכאבו של אחר הוא דווקא בבחינת תענוג כאן – התענוג המועדף על אותו קהל צליבה קצר רוח ושש אלי מסמר. קצת דם לקינוח הדבש.
אבל די מתחשק לאמץ את הקריאה שלך. העונג הוא הלם לתודעה, ואובדנו גם הוא הלם. בין לבין – למי שיכול להיות שם באמת, בין לבין, אין שום זמן – רק "מה טעים הדבש"!
הי אמיר, איזו הבנה מדהימה לקריאה שלי, הייתי בטוחה שאצא לא ברורה וכעת אני קצת נבוכה. נו טוב, מבוכה מהסוג המוחמא היא ממשפחת העונג אז זה בסדר.
לגבי הדם לקינוח הדבש, לחלוטין הבנתי רק שאינני חושבת שישו נצלב או שההוא ששכחתי את שמו חתך לעצמו את האוזן בשביל שהעולם יקבל ציורים מדהימים. מכיוון ששירך הזה פותח את ספרך הוא מבטיח את הדם אבל בעת הכתיבה ברגע ההוא אתה בתוך הדבש ,לא מעניק את הדם המיוחל, חושב לרגע על ה"ערפדים" ויוצא מהרגע ההוא אך רק לשניה ואז אתה חוזר אל אותו עונג שאותו אתה חווה, ושוב כניסה עם בום …נו טוב, זה נשמע כבר קצת כמו אורגזמה בשלב המולטי שלה, אולי נסחפתי פה עם הנוף הנכון והמעברים פנימה והחוצה, פשוט פתאום מצאתי ברווזים חדשים להתחבר אליהם.
:0)
בסך הכל רציתי לומר שהנה שיר דבש בלי דם שיכול להיות מכת עונג אולי באמת בזכות ההבטחה לדם, שמעידה על הבנת העונג במהות.
ובין עונג לעונג? נמצא הרצון לעונג וגם זה סוג של משהו להתענג עליו.
לגבי העונג של האחר מהכאב של הזולת, זה כבר משהו שאינני מסוגלת להתחבר אליו, נשמע מוזר. זה חיבור המתאפשר רק בין סאדיסט למזוכיסט, היש בין אלו קשר לשירה לדעתך?
שירה יכולה להכיל הכל, אפילו את העונג הסדו-מזוכיסטי. כל מה שדרוש הוא כותב וקורא מתאימים.
אבל בספר הזה גם הדם הוא דבש, ובעצם אני מקיים למחצה את ההבטחה הזו ומספק שם לא מעט דרמה בהמשך.
ולמה למחצה? כי אם השיר פועל, הוא פועל מיד גם כחוויה של משמעות ויופי, ואלה כידוע ממשפחת העונג.
בכלל, במידות ידועות, ואם לא הולכים עד קיצונויות, כמעט כל אחד יכול להסכים שבתוך העולם היחסי שלנו גם הכאב נראה לפעמים כתבלין בעונג, כפי שיש דבש בדם, וכפי שהברווזים יפים לנו לפעמים בנהר, לפעמים באמבט ולפעמים במחבת.
ידעתי! ידעתי שבסוף הברווז שלך יגיע למחבת, אפילו חשבתי על רוטב תפוז כשתכתוב את התגובה אבל אין חיה בפוסטים שלך שלא הגיעה אצלך לתנור (במקרה הטוב. מי יודע, איפשהו כתבת גם בזכות הנא).
בכל אופן, אני מבינה שאפשר להתחבר בכתיבה לסדו מאזו, אבל אני לא מקבלת את זה, לא בגלל שאני מתנגדת ליחסים שכאלו, איפה שיש עונג מכאב והכאבה אז לבריאות, אבל כאן כאילו הכותב יכאיב לעצמו בשביל לענג את הקורא הסדיסט וזה כבר יותר מידי פיפ שואיסטי ליכולות הדמיון המבין שלי.
בעצם, הכנסת את הקורא לחוויות היופי על אפו ועל חמותו 🙂 ועכשיו אם הוא סדיסט היופי הזה נשמע מספיק כואב בשביל שיהנה…לזה התכוונת?
בעצם כבר עניתי כאן אבל קראתי שוב את התגובה בחפשי את הלחי השניה והבנתי שענית לי בדרכך.
וזה נכון שאם יודעים להיות בתוך חווית הרגע יש שם רק דבש ואני אוהבת רגעים כאלה וגם מבינה את טיפת הדם שמעצימה את טעם הדבש זה כמו שבעוגה מתוקה שמים טיפת מלח ובצבע לבן מטפטפים טיפת שחור, הטעמים עמוקים יותר והצבעים עזים יותר. כך גם השיר, כך גם בחיים.
המשך יום נפלא,
סיגל.