אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

משורר

 

 

 

 

משורר

 

 

הַמּוֹרָה מְדַבֶּרֶת    הוּא שׁוֹמֵעַ

                             אֵין שָׁם מִלִּים     רַק מוּזִיקָה

 

שְׁנֵי עֵצִים מִתְנוֹדְדִים בַּחַלּוֹן     צוּרוֹת שֶׁל דְּיוֹ     בַּמַּחְבֶּרֶת.

 

הוּא מוֹנֶה שׁוּב אֶת צוּרוֹת הַחֲלוֹם

שְׁנֵי עֵצִים     הַמּוֹרָה מְדַבֶּרֶת     אֲהוּבָתוֹ סוֹגֶרֶת חַלּוֹן.

 

הוּא יוֹשֵׁב בְּשׁוּלֵי הַדַּף

                     עֵצִים מִתְנוֹדְדִים בַּמַּחְבֶּרֶת

 

לִבּוֹ סוֹבֵב עִם הַשָּׁעוֹן עַל הַקִּיר     וְעַכְשָׁו

צִלְצוּל אַחֲרוֹן

 

הוּא עוֹצֵם אֶת עֵינָיו     שׁוֹמֵעַ

'אֵין שָׁם מִלִּים' הוּא רוֹשֵׁם.

 

מתוך "מוזיאון הזמן" הקיבוץ המאוחד 2007

43 תגובות

  1. שיר נהדר.

  2. מרדכי גלדמן

    צפריר לירי נלכד בשורות האלה.

  3. שיר פלא, כמו תיקון לסיפור "נפש רצוצה" של ש.בן ציון, ויש בו דיוק, המשורר הצייר, הצייר המשורר, המוזיקה – מילה מוזרה בתוך השיר הזה, אבל מיד אני מונה עם הדובר את צורות הדיו וצורות החלום וחשה בקצב – הנה המוזיקה. מעגליות הזמן דרך שני השעונים: הפנימי והחיצוני והשהייה, ההקשבה לצילצול שבד"כ את הסוף שלו שומעים כבר מחוץ לשער בית הספר, לא שומעים עד הסוף, הדובר משמיע אותו לקורא, "…הוא רושם." מבחינתי רושם כמצייר/כותב, שוב, שיר פלא

  4. משורר ,החווה את שסביבו או בחלומו, דרך עיניו ואוזניו ,ומחפש לצייר את מה שחסר במילים ,אולם יש כבר הכל ואין צורך במילים.
    אחרי הציור והמוסיקה לא פשוט להיות משורר, אז הוא עוצם את עיניו ומחפש מילים בלב ,וגם שם יש ציור וצלילים של שעון, וגם שם אין מילים.
    ואז? ואז ,יוצא לו למשורר שיר מקסים על מה שאין, עם כל מה שיש.
    נהניתי מאוד.
    תודה.

    • תודה סיגל. השעון מצלצל לסוף החיים שכולם עוברים שם…

      • הבנתי שהלב מתקדם בכיוון השעון והזמן עובר, מהרגע שאהובה סוגרת דלת (הנחתי שנסגרה ראשונה), ואחר כך גם חלון ,ולא נותר כלום כבר אין מילים.
        מן מצב של התרוקנות שמתמלא במה שמסביב. גם מדיטציה מתאפשרת במצב כזה ,לא?

        • כן. אבל בנקודת הזמן של הילד בבית הספר האהובה שייכת לאיזשהו עתיד. או שמא בית הספר – לאיזשהו עבר.
          החיים כולם מתכנסים לסיטואציה של הכתיבה הזו בכיתה, עד השעון שמסיים הכל. סוף חיים.

          • לא הבנתי כלום אבל לא נורא. הצלחתי להבין שבמוזיאון הזמן יש הכל חוץ מזמן. הווה ,עבר עתיד, מבולבלים ואין סיבה שלא אתבלבל לי בעצמי.

          • הוא יושב בכיתה, (פיזית ואח"כ אולי עדיין שם נפשית או מטפורית) החיים חולפים. ועדיין יש קול ואין מלים. והוא כותב.

          • את זה הבנתי. אבל בתגובתך הקודמת הילד ממוקם בכיתה, בית הספר נמצא בעבר והאהובה בעתיד. הדבר היחיד בהווה היה שהוא שומע צלצול. לא מבלבל?

          • אולי. כמו שאמרתי, החיים כולם עוברים ב"כיתה" הזאת, ועבר, הווה ועתיד הם יחסיים ומשתנים (בין בית לבית).
            הצלצול הוא בכיתה (אבל גם "צלצול אחרון" בכיתת החיים)

          • חשבתי גם על צלצול (טלפון) אחרון של האהובה שסגרה חלון וגם שם "אין שם מילים". אבל חשבתי את זה בגלל שפעם הנחו אותי לעשות טכס "סגירת חלון" ואחד השלבים היה לענות על צלצול הטלפון "בלי מילים" ואז כל מה שהיה צריך להגמר היה נגמר.

          • איך אפשר לענות לטלפון "בלי מלים", סיגל?

          • זה גם מה שאני חשבתי בשאלה, כשהונחיתי לעשות כן. אענה בכתיבה רגועה יותר כשאחזור מעבודונת קצרצרה שנתבקשתי לעשות. (כנראה בגלל שרציתי לחסוך לכרטיס). :0)
            המשך יום נפלא.

          • אז השיחה נשמעת כך:
            -………………
            -……………(מחשבה: אסור לי להגיד כלום).
            -………………….
            -……………(מחשבה: אסור לי להגיד כלום).
            כתבתי:" הייתי צריכה" ועוד כתבתי: "היה אמור", רק במרחק השנים הבנתי שהכל קרה כמו שרציתי ,אבל לא כמו שחשבתי או הבנתי.

          • עדיין חידות…
            אבל הבנתי את הסיטואציה. מדובר במונולוג…. ואת "סוגרת חלון" את מבינה כסוגרת יחסים?

          • ברור. חלון אמיתי אני סוגרת רק אם אין ברירה ,ואז הוא בטח לא יכנס לשיר. (אלא אם כן זה שיר על מזגנים).

          • למה "ברור"? לי זהו כיוון חדש בשיר. מוצא חן בעיניי.

          • אויש, לא התכוונתי שברור שזו המשמעות בשיר. התכוונתי שאמור להיות ברור ממה שכתבתי, שבעיניי ,סגירת חלון נקראת כסיום מערכת יחסים. נדמה לי שגם בשיר של בת-קול-וחצי ,שפרסמת, הייתה סגירת חלון ,וגם שם הבנתי זאת כך.

          • בעצם בדקתי, שם היו דלתות שהבנתי כסיומים, והחלון היה במשמעות אחרת, אבל לא אסיט את האור מהחלון הזה.
            :0)

  5. אמיר, איזו תגלית למצוא עוד שיר שלך כאן- תענוג.
    הימים ההם שעברו בלי לדעת את המילים שנרשמו כתצורות מחשבה. טיולי תודעה, איזה כאב ראש לחזור בבת אחת אל הגוף ואל דיברי המורה…

    • תודה, תמי. למה כאב ראש? שם למדתי מהי מדיטציה. הקול של המורה היה רק קול. העצים נעו בחלון.
      ובשיר הזה – החיים כולם חולפים במבט קדימה בהתבוננות הזו, שמעבר לזמן.

      • כאב הראש כי כאשר המורה הייתה מפתיעה אותי בשאלה, הייתי צריכה לחזור אל הגוף בבת אחת. (השיר מזכיר לי תקופה לא קלה, תחושת זרות לעולם שסבב אותי, סטיגמה שדבקה בי כילדה עם פיגור שכלי, כך חשבו המורים) אצלי הייתה יונה על עדן החלון והיא הסכימה לקחת אותי לטיולים באזור הפלחה, אל השדות והפרדסים של פתח תקוה. כן כך למדתי למדוט- במחיר כבד כל כך. אבל לא ידעתי אחרת…

        • שלא לדבר על תביעות חמורות יותר כמו תקרא את תשובה ב" משיעורי הבית :)
          הרבה יופי היה שם, אבל מי אמר שקלים חייו של ילד?

          • :)…בדיוק!…
            יופי- כן היופי היה מחוץ לכיתה. והעולם ריתק אותי ביופיו. באותן שנים שמואל הנביא היה הכתובת שלי לשאלות. הוא זה שניחם אותי ועזר לי להתמודד.

          • כמו בשיר הצילצול של הפעמון תמיד מסמל לי את בוא הגאולה…

          • חזרתי שוב לקרוא את השיר כי בקריאה ראשונה נתקעתי בתוך העצמי שלי. (די חוצפני) מצאתי את האהובה סוגרת חלון. אבל בסוף השיר הוא כבר איתה ולא חשוב לו מה קורה במציאות.. לא?

          • גם במובן ששאלתי למעלה את חמוטל? "למי צלצלו הפעמונים"?
            החיים ("תמונות החלום") עוברים לנגד עיניו.

          • עכשיו זה ברור ומעציב לדעת שהוא יודע שהיא שם, אבל לא מולו. אני מקווה שיש לו פנטזיה למפגש.

          • תמי, אני חושב שלא כדאי שאסביר איך אני רואה את זה. לפעמים גם המשורר רואה רק פן מסוים של השיר. כשיש מבקר מעולה באמת הוא לא פעם מאיר לך נקודות שלא היית מודע להן בכלל בכתיבתך.
            זה לא שונה מריבוי הפנים שהתאסף באופן כה נפלא ב"שירים מן הטוכרית" שרק תרגמתי.

        • הי תמי, נשמע לי מפחיד לצאת מהגוף וללכת לטייל. חצי ממה שאת ואמיר כותבים אני לא מצליחה להבין אבל רק כאן אני בטוחה שכתבת שאת יוצאת מהגוף והולכת לטייל ועוד מגיל צעיר. ורציתי לשאול…זה באמת ,או שזה בדמיון?

          • סיגלי, יציאה מהגוף לא מומלצת סתם כך לאדם. באותן השנים לא ידעתי שזה מה שאני עושה. תארי לך, חזרתי מבית הספר וסיפרתי לאימי שהיום למדתי להכין גפילטעפיש. היא השתוממה שזה מה שמלמדים… כשהסברתי לה את התהליך והוספתי שזו השכנה ליד בית הספר היא לא הבינה איך זה קרה- ואמרה לי- "את עוד פעם מדמיינת?"…:))

          • ואם את רוצה למשל להגיע להוואי…את יכולה?

          • :))מי ישלם את הכרטיס………?

            כן, אם נשאלת שאלה שזקוקה לעצה וקשורה בהוואי- אז כן. כיום אני לא מבצעת גיחות סתם. צריכה להיות סיבה טובה לכך.

          • :0)
            בדיוק ניסיתי לעקוף את עלות הכרטיס ולמצוא סיבה לרצות בכלל ללכת לטייל בלי הגוף שלי. אז את מסבירה לי שצריכה להיות שאלה. (הייתה חנות פיצה בואייקיקי שמודעת דרושים הופיעה על חלון-האם המודעה עדיין שם?) וחוץ מזה, אם לא היית בואייקיקי עדיין תוכלי להגיע לשם בלי מפה?
            נ.ב.
            מקווה שהסקרנות שלי לא מציקה.

          • במשך השנים הכלי הזה משתכלל ויודע צניעות כדי לא להפוך את הנושא לפעלול קרקסי. הסקרנות שמפעילה אותך לשאול שאלה כזו, לא ממש תמצא את דרכה לתשובה.

          • צודקת. אני מנסה להבין דרך מחשבה חד מימדית וזה עלול להשמע כ"חקירה" לא רצינית. כנראה ששום דבר לא יוציא אותי מגופי כל עוד אני בחיים והוואי תישאר בהוואי , אחרי התמונה שפרסם אור גלאור מסין החלטתי שהגיע הזמן להתחיל ליצור מצב כלכלי לכרטיס סיני.
            :0)

          • :) בהצלחה!, סיגלי..

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור