אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
פיונה סמפסון
מפגש חטוף
צַלָּקוֹת עַל מַפָּה.
הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ
הוּא אוּלַי לֹא יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים מֶטֶר
מִתַּחַת לְקִמְרוֹן קַדְמַת הַבָּמָה
שֶׁל חֲדַר מַדְרֵגוֹת.
אוּלַי לֹא יוֹתֵר מֵחֲצִי שָׁעָה:
הַזְּמַן פָּשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַחֹל שֶׁלּוֹ
כָּל דַּקָּה קוֹדַחַת
כְּמוֹ שְׂעָרוֹת עַל עוֹר נַעֲרָה.
הַחַיְשָׁנִים הַכִּמְעַט סְמוּיִים הָאֵלֶּה
נֵעוֹרִים.
הַזְּמַן מְסֻפָּר שׁוּב וָשׁוּב
עַד שֶׁפְּרָטָיו נִמְחִים
מוֹתִירִים מֶרְחָק בֵּין עַצְמִי
לְעַצְמִי
בַּמָּקוֹם בּוֹ נִפְקַחַת הֲקַלָּה.
זֶה מַתְחִיל –
הַשְּׁלשָׁה־עָשָׂר
הוּא תַּאֲרִיךְ קָשֶׁה, נְטוּל דִּמְיוֹן.
אֲבָל אֲנִי מְנַסָּה
לְהַגִּיעַ אֶל הָאֱמֶת,
אֶל הַתֵּיאַטְרוֹן הַבָּלוּי הַהוּא.
וְכַמּוּבָן, זֶהוּ עֶרֶב.
בְּדִמְיוֹנְךָ
גַּם בְּשֶׁלִּי
תָּמִיד זֶהוּ עֶרֶב
כְּשֶׁשֵּׁד הַחֹשֶךְ קוֹרֵא.
וּכְשֶׁזֶּה קוֹרֶה: מַבָּט, מַגָּע לוֹחֵךְ, מַשֶּׁהוּ
תּוֹעֶה כְּמוֹ שַׂעֲרָה בָּעַיִן.
הָעֶרֶב מְשַׁנֶּה צוּרָתוֹ
כְּמוֹ בְּמַרְאָה עֲקֻמָּה.
רַק שֶׁהַלַּיְלָה הַזֶּה הָיָה זְכוּכִית צְלוּלָה
לֹא מֻכְתֶּמֶת, לֹא עֲקֻמָּה.
הָיָה לוֹ טַעַם שֶׁל שֶׁרְבֵּט,
וּפְלָדָה
שֶׁלֹּא מִתְכּוֹפֶפֶת אוֹ מִתְקַפֶּלֶת
עַל עוֹר.
סַכִּין מִטְבָּח יָכוֹל לַחְתֹּךְ מִבַּעַד לַמֶּרְחָק
לִסְגֹּר אֶת הַפַּעַר
בֵּין הַדִּירוֹת בִּקְצֵה הָרְחוֹב
לַשַּׁעַר שֶׁבּוֹ אֲנִי מְחַכָּה.
לַלַּהַב שֶׁלּוֹ אֵין צֵל.
וְאַרְבַּעַת הַחַלּוֹנוֹת הַמּוּאָרִים בַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה
לֹא יִפָּתְחוּ
כְּשֶׁמִּישֶׁהִי
כְּשֶׁמִּישֶׁהִי רָצָה בְּמוֹרַד הָרְחוֹב
צוֹעֶקֶת.
הַדֶּרֶךְ הָרֵיקָה הִיא מַסְוֵה עֵינַיִם.
חֲנוּקָה בְּמֶּרְחָב.
יָכֹלְתִּי לְהָבִיא אֶת אֶצְבָּעִי לָגַעַת
בְּשׁוּלֵי אוֹתוֹ לַהַב
שֶׁל דְּמָמָה.
זֶה מַתְחִיל –
וְעַכְשָׁו
אֵיךְ לִסְגֹּר אֶת הַפַּעַר הַזֶּה?
אֵיךְ לְהָבִיא אוֹתָנוּ, הוּא וַאֲנִי
אֶל אוֹתוֹ הַסִּפּוּר?
סַכִּין הוּא קִצּוּר דֶּרֶךְ, חִתּוּךְ יָשִׁיר.
לוֹ יֵשׁ סַכִּין בַּכִּיס,
וְעִם כָּל צַעַד שֶׁלּוֹ
הִיא מַכָּה כְּנֶגֶד הַתְּפָרִים.
הַזְּמַן
מַתְחִיל לְהִתְפַּשֵּׁט.
כְּשֶׁיָּדוֹ בְּכִיס הַמְּעִיל
– אֶפְשָׁר לִקְרֹא לָזֶה טִיּוּל –
הוּא עוֹבֵר
אֶת הַמַּעֲבָר הָרִאשׁוֹן, הַמְבֻיָּם
מֵעַל חוֹמַת הַגָּן.
לְהֵרָאוֹת
הוּא לִהְיוֹת בָּעֵסֶק
וַאֲנִי עִם יוֹתֵר מִדַּי עוֹר כָּרֶגַע
חֻלְצָה כְּחֻלָּה
אֲבָל הוּא עֲדַיִן
לֹא כָּאן
לֹא בַּכָּאן הַפְּנִימִי
עֲדַיִן לֹא מַחֲזִיק
בְּשִׂמְלָתִי הָאֲרֻכָּה
חִשְׁבִי עַל חֹם גּוּף.
סִבּוּב מִפְרַק הַיָּד
חִשְׁבִי עַל זְמַן שֶׁסּוֹבֵב
כְּמוֹ תַּחְבּוּלָה שֶׁל הַיָּרֵחַ.
תּוֹךְ שְׁעָתַיִם
זֶה כְּבָר לֹא יִהְיֶה הַשְּׁלשָׁה־עָשָׂר
אֶלָּא בֹּקֶר בָּהִיר
חַי
מַטְעִים אֶת הֲבָרָתוֹ הַשְּׁנִיָּה
בִּפְלִיאָה.
לַהַב יָרֵחַ בְּיָדוֹ –
הִתְפּוֹצְצוּת שֶׁל כָּאן,
הוּא נִשְׁעָן עַל הַמְּזוּזָה
נִשְׁעָן מַטָּה
וְשׁוֹאֵל
מִי אַתְּ?
קָאט!
גְּבָרִים
תּוֹקְפִים רַק אִם אַתְּ מַרְאָה פַּחַד:
כְּמוֹ צְרָעוֹת
אוֹ כְּלָבִים שׁוֹטִים
וַאֲנִי לֹא מְפַחֶדֶת.
נְשִׁימָתוֹ עַל צַוָּארִי.
קוֹלוֹ עֲתִידוֹת כְּסוּפִים.
הֲלִיכָה סַהֲרוּרִית בַּסִּמְטָה.
הַלַּהַב עַל צַוָּארִי
הוּא פֶּצַע
בַּהֹוֶה,
זֶה הַדִּיּוּק
שֶׁבּוֹ הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ
הַמֶּרְחָק בֵּין הַחַיִּים לַמֵּתִים
נִמְדָּד.
אֲבָל כָּל הַזְּמַן מִלּוֹתָיו הַשְּׁקֵטוֹת
הוּא מַבִּיט
הֵן כְּמוֹ נִתְזֵי גֶּשֶׁם שֶׁל מֶרְץ
הוּא מַבִּיט בִּי
לַמְרוֹת שֶׁלֹּא יוֹרֵד גֶּשֶׁם
לְהֵפֶךְ
הַשָּׁמַיִם בְּהִירִים לְמַדַּי מֵעַל לְאוֹרוֹת הָרְחוֹב
וְכַפְתּוֹרֵי הָעִגּוּלִים הַקְּטַנִּים נִכְנָעִים אֶחָד
אֶחָד
וְהוּא חוֹתֵךְ דֶּרֶךְ הָאָרִיג הַקּוֹפְצָנִי
וַאֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה חֲשׂוּפָה אֲנִי לֹא
מַרְגִּישָׁה.
בְּעוֹדֵנוּ מְמַלְמְלִים כְּמוֹ אוֹהֲבִים
בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּטוּשׁ.
תְּמִימוּת
הִיא לְהַאֲמִין שֶׁזֶּה לֹא קוֹרֶה
– כָּל הַיּוֹדֵעַ דָּבָר עַל מְקוֹם הִמָּצְאָהּ –
עַד אַחֲרֵי כֵן
כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת מַהֵר
לְעֵבֶר תַּחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה.
וַאֲפִלּוּ עַכְשָׁו
מַשֶּׁהוּ מְהַבְהֵב
בַּיָּדַיִם וּבָעֵינַיִם הַזָּזוֹת מַהֵר
שֶׁל מְבַקְּרֵי כַּרְטִיסִים שְׁכֵנִים בַּחוּרִים בִּמְסִבָּה
– קָאט!
מַה הוּא עָשָׂה אָז, כְּשֶׁהַפַנְטַסְיָה שֶׁלּוֹ
נִקְטְעָה בְּאִבָּהּ
וְחַיַּי סָטוּ מִן הַדֶּרֶךְ?
סַף הָאֲנִי הוּא חֶדֶר גָּדוֹל מוּאָר.
כְּשֶׁהַסַּכִּין מִתְנוֹעַעַת
הַדַּקָּה הָעֲרֻמָּה נִפְתַּחַת בְּפָנַי
וַאֲנִי רָצָה לְתוֹכָהּ
בִּבְגָדִים חֲתוּכִים
צוֹעֶקֶת
לְתוֹךְ הַלַּיְלָה
יְחֵפָה
לְכָאן! לְכָאן!
בָּרְחוֹב הַדּוֹמֵם
חַלּוֹן אֶחָד נִטְרָק.
מאנגלית: אמיר אור
.jpg)
עוד מה'מרחק בינינו' בבלוג:
כל עצם היא גביע
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4351&blogID=182
קפיצה למים
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4040&blogID=182
הציִד
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4488#post4488
שירים מן הטוכארית
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4574&blogID=182
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4574&blogID=182
הזרה אינטימית (על שירתה של סמפסון)
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4693&blogID=182
היי אמיר
זה כמו קטע מהצגת טאטרון, זה בין מונולוג לשירה,
תחושה שאני שומעת את זה כחלק, כתשובה למשהו.
זה נותן כח נוסף ליצירה הזאת.
להתראות טובה
טובה, החיים הם תיאטרון. העולם במה. באת, הופעת, עזבת. השיר הזה מתאר התרחשות – אלימה וקשה.
משוררת מרתקת. אמיר, תודה על התרגום הנפלא.
תודה רבה, ללי. היא אכן מרתקת – ספר שמעלה את השירה עוד קומה. אני מקווה שגם בארץ יש מי שמסוגל לקרוא.
כמעט קשה לעמוד באינטנסיביות הרגשית הסהרורית שלה: שרבט שמלקקים את קרירותו בלילה,בין המון קווי פלדה חותכים אך בלתי נראים. התרגום מקנה לגב" סימפסון מעמד של משוררת עברית. תודה שוב על העותק מספרה שהענקת לי.
תודה מוטי, בעונג.ומכיוון שאתה יכול להעריך את מלוא היריעה פה, שיר האונס הזה בוודאי מתחבר לך בקומפוזיציה באופן אחר, לא?
לא רק הזמן מסתובב כמו תחבולה של הירח כאן. גם השיר מסתובב כתחבולה סיפורית-תיאטרלית. והלהב מתפקד כאן בכמה רמות. ומתעתעת מכולן הסכין כקיצור דרך, כחיתוך ישיר. בעיקר משום שהזמן מתפשט כאן באופן מדויק בתיאור הסיטואציה הקשה כ"כ, שחוותה סמפסון.
שיר סוחף. ברכות למתרגם.
אותו הגוף, אותו הירח, אותה הסכין – וכמה וריאציות.
האם האלים הוא גם האוהב או שזו וריאציה על נושא הגבר.
מיכל, אני רואה שמרוב משחקים עולה ספק אם מה שמתואר כאן הוא חוויית אונס, משחק תפקידים או מחאה נגד גברים.
למה?
נדמה לי שזה די מפורש, לא?
זה מפורש כשיודעי ומתחילים לקרוא מהתחלה…
בהתחלה זה נראה כמו ציפייה דרוכה. יש בה צד אלים אבל בגבולות הצפיה הדרוכה. כלומר – משהו שקיים בעולמנו הלא PC ואיננו אונס בשופ פנים. משהו אפל וחד – זה לא חייב להיות אונס.
הסוף מוביל לאונס בבהירות.
תודה, שחר. את המשפט האחרון בתגובתך לא בטוח שהבנתי.
לא את האחרון ממש כמובן אלא זה שבגוף התגובה: "בעיקר משום שהזמן מתפשט כאן באופן מדויק בתיאור הסיטואציה הקשה כ"כ, שחוותה סמפסון".
ותודה גם על הברכות.
שיר לא נוח לקריאה. נכון בעיניי שהשארת את הקאט ברב משמעותו שבאנגלית. עוד משמעות ניתנת כאן למרחק והפעם כשהמרחק מצטמצם למרחק הלהב היא מתרחקת מעצמה. התרחקות זו לא ברורה לי דיה ,אם נעשתה בעת האונס או לצורך היכולת לשחזר, כך או כך, הצלקת על הגוף הלא שלם ,והנפש נשארת שלימה, וטוב שכך.
הבטחתי "לאנוס" את השיר לרעיון משחקי הזוגיות של פיונה ואהובה ונדמה לי שכאן מסופרת פנטאזיית אונס שעברה מעט את הגבול ולכן הפכה ממימוש לסיוט. כל אווירת התיאטרון והחיתוכים בין המערכות, מילותיו השקטות שכבר נכתבו בשיר "הסוסה",המרחק בינינו שמתוך מה שקראתי כאן הוא בדרך כלל נמדד בינה לבין אהובה,הזמן שפושט את בגדי החול והופך לזמן הקודש שלהם למשחקים,זהו ערב בדמיון שניהם,לילה צלול, טעם הפלדה כבר נכתב כ"פלדה נפלאה", להב ללא צל, (צל בדרך כלל הוא מהצד האפל והמפחיד ולזה לא היה), ואז "איך להביא אותנו אל אותו הסיפור" כנראה שהעלם נסחף והבחורה כבר קלטה שהם עברו את הגבול,"המעבר הראשון" עדיין "מבויים", היא לא מפחדת וקולו "עתידות כסופים" נשמע לי דווקא שהיא עדיין במשחק.בקאט נגמר עבורה המשחק והיא בעבר המציאות:"מַה הוּא עָשָׂה אָז, כְּשֶׁהַפַנְטַסְיָה שֶׁלּוֹ
נִקְטְעָה בְּאִבָּהּ
וְחַיַּי סָטוּ מִן הַדֶּרֶךְ?" היא נאלצת לרוץ למשטרה . הם מדדו את המרחק "בין החיים למתים" והיא כמעט מתה. משחק מסוכן.
סיגל, וואוו! אבל זה לגיטימי – הרי כל מי שמקבל את "המכתב" יכול לקרוא בו את המסר שהוא רוצה, שהוא משלים מתוך עולמו.
הקטע שעד ה"קאט" הוא באמת בהתנהלות אחרת, ובאמת יש שם מפנה – קצב אחר, הידוק של הסיטואציה.
העתידות הכסופים שהוא קורא בה מתקשרים אולי ללהב.
מעניין שאת קוראת דווקא בקריאה כזו את "חיי סטו ממסלולם" באופן פיזי.
זה עוצמתי למדי גם באופן נפשי, לא?
הסיבה שהשירים האלה נראים לי כמו משחקים של הגוף היא בעצם שם הספר. איך גוף יכול לעשות אדם בלתי שלם? אם "הוא" (הגוף) חולה, אם "הוא" נאנס, אם העצמות שלו מתפרקות, אם האוויר נגמר לו בעת החנק, איפשהו לאורך השירים ,נראה שהמשחקים האלה כל כך קרובים לקצה עבורה עד שזה הגוף שמפריע לשלימות. באופן אישי, אני דווקא לא מתחברת לתחושות האלה מכיון שאני מאמינה שזה בדיוק ההיפך ודווקא
בזכות הגוף היא יכולה הייתה לחוות את כל ההתקרבות לשלימות.
סיגל, כל מה שקורה לגוף מיום היוולדו ועד מותו הוא "משחקים של גוף" – אבל זה, כמובן, מנקודת המבט של הנצח, לא שלנו. מנקודת המבט שלה הגוף הסובל בוודאי מגביל ומזכיר את שבירותו ואי שלמותו, ואילו הגוף המתענג הוא אולי קטן מהכיל. לאו טסו כתב: "הישג ואובדן כמוהם כגוף" – הגוף הוא עולם ההשתנות, הכליה וההפסד – לא עולם השלמות. הגוף הוא "שלנו" כי אנחנו שוכנים בו, (ובמובן הזה הוא גם מין "חי מחמד" שבטיפולנו ובאחריותנו). לפעמים הרוח מוצאת את שלמותה דרך הגוף, אבל גם אז, אני חושב, לא הגוף הוא זה ששלם, אלא הרוח. ולפעמים, כמו כאן, מה שנעשה לגוף מותיר צלקות גם ברוח.
אולי. בכל מקרה אני לא מבינה כלום ברוח ,ובדמיון שלי אי אפשר לפגוע ברוח כי היא רוח. מצחיק אותי לחשוב שיש דבר כזה שנקרא "רוח עם צלקת".(במידה שבכלל רוח=נשמה ,ולא נפש).
אני לא בטוח שאני מבין את ההבחנה שלך, סיגל. את מתכוונת שרוח=תודעה ואילו נפש= מושב האישיות, הרגשות וכו" – אם ככה, אז כן, התכוונתי ששם הפגיעה (הצלקת, כמו שהבנת, היא מטפורה).
איך נעשים שלמים בגוף? או שאת מתכוונת דרך הגוף?
אה, חמקמק המילון הזה של הגוף והנפש 🙂
התכוונתי ל"בזכות הגוף" שהרי ללא גוף איך הייתה חווה את המשחקים האלה? אבל אם כבר שאלת איך הופכים שלמים בגוף, אז לדעתי הולכים לישון ומקווים ש"תקנן הגופים" עובד במשמרת החלומות.
לילה טוב.
סיגל, כשראיתי את התגובות הוספתי לכותרת את המלים שיר אונס בסימן שאלה ובסוגריים. ה"קאט" שהוא גם מהמילון של הוראת במאי (טובה קראה לזה "תיאטרון")באמת יוצר מרחק – ואצל חלק מהקוראים – גם ספק אם כל זה ממש קורה.
לי המרחק הזה נראה כמו ההסתכלות על עצמך ברגעים רוויי אדרנלין של מצב חירום, כשאת כאילו בתוך סרט שאת לא מאמינה שאתה משתתפת בו. למרות שהלהב של האנס חותך זה נראה לי כאילו משתררת מין שלווה משונה בתוך כל הדראמה הנוראה הזאת.
כן. שמתי לב שהוספת והבנתי גם את הסיבה. והמרחק שאתה מתאר הוא כמו תמיד בשירים האלו המרחק הנוסף. המרחק שלה מעצמה. ההתרחקות הזו במצבים של אונס ,בעיניי, היא הדבר הכי נכון לעשות. להתרחק מהגוף ולזכור שאם היא לא תיתן לו, אזי בנפש ,הסכין שלו לא תוכל לגעת.
כן, אולי גם כך. כהגנה.
התכוונתי למשהו אחר. אני מכיר את התחושה הזאת של "כמו סרט" גם לא כדרך לשמור על הנפש, אלא כמין יציאה מהגוף ברגעים אדרנליניים עזים (לדוגמה, כשפעם כמעט נדרסתי על ידי אוטובוס, או כשעפתי עם הרכב לתוך עץ)
ברור שכל אחד יתחבר לתחושות שהוא מכיר. באדרנלינים חזקים אני לא מוכנה לצאת לשום מקום, אני נהנית מהם…גם במקרים דומים לאלו שאתה מתאר. בחוויה דומה לאונס אין בשביל מה להשאר בגוף…חוויה לא משהו אז עדיף להתרחק. כעת אתרחק לשינה 🙂 ליל מנוחה
יוצא ששינה ואונס קיבלו כמה קבין של התרחקות. זה לוקסוס.
וזה לא קשור להנאה. גם אני נהנה מאדרנלינים כשיש. גם שיחה סתם יכולה להיות סם מעיף או סם מדכא, לא?
תלוי לאן מחליטים להוביל.
מעִיף (בחיריק)= מעלה,מרים 🙂
גם ניקדת, גם הסברת בסוגריים שלניקוד קוראים חיריק, גם הוספת הגדרה מילונית ומילה נרדפת נוספת ליתר ביטחון. זה לא מעייף?
:0)
מאוד 🙂
שיחת סתם וסם לא מתחברים לי במחשבה. שיחת "סם" יכולה להעיף או לדכא , אבל שיחת "סתם" משמעה שמושאה הוא סתם , תיתן תחושת סתם. בעוד ששיחה שמושאה הוא "סם" , לעולם לא תהיה בעיניי סתם. מהשירים שכאן לא נראה שמשהו בקשרים שלה היה סתם, אדרנלין היה בשפע ולכן הנאה לצד הכאב, ולמילים שלו היו עוצמות שאפשר רק לדמיין, כי אין ציטוט מאף מילה רק נכתב שהיו מילים ,ובסיטואציות שבהן זה נכתב, לא משתמע שהיו סתם, ובהחלט מאמינה שהן העיפו. (אולי היו שם שיחות "גן חיות" אולי "דירטי טוק" ואולי "לחישות מסעירות", פיונה קירבה אותנו לתמונה החיצונית והשאירה את התמונות המדוייקות לעצמה).
למלים המדויקות, לו נכתבו, לא פעם אין הרבה משמעות עבור שומע מן הצד.מה שמחזיק אותן הוא האנרגיה שלהן, כשיש.
זה ההבדל בין דיווח שיחה לבין שורות שיר – מלות השיר, כשהוא עובד מחזיקות את התמונות שמפעילות אותנו.
נ.ב.
מעיף משורש ע.ו.פ (בניין הפעיל, יחיד, הווה)
מילות השיר בהחלט מפעילות אותנו, הן ממש מעיפות כאן.
נ.ב
אני לא מבינה בלשון. אולי תצייר משהו שנראה כמו "מעיף"…אולי זה יעזור.
סיגל, למה הציניות? זה היה בהומור.
אמיר, למה ציניות? זה בכלל נכתב בהומור חוזר. (לדעתי, ציניות זו שפה של מרירים, שפתי היא שפת ההומור).
(מתוך "מי יתנני עוף")
משורר וצייר לא מספיקים לך? עכשיו אתה רוצה להיות גם עוף?
🙂
(אגב, הציפור שציירת כל כך אמיתית עד שהיא פרשה כנף ועפה או שאכלת אותה?)
סיגל, זה ציור קונצפטואלי.
מצד שני, אם נותנים לי עוֹף אני גם לוקח
(טובה ציפור אחת ביד משתיים על העט).
"אם נותנים לך עוף אתה לוקח" . מצבך טוב יותר משלו:
http://www.hostpic.biz/uploads/a6ec6bf31e.gif
למה? לא נראה לי שחסר לו כלום 🙂
רק שמו לו תמונה של עוף ברוטב תפוז מעל הראש. חוץ מזה באמת כלום.
הוא לא נראה מוטרד, וגם העוף לא. איפה המתח? איפה הדרמה? אפשר לחשוב שהם נשואים…
המתח במנורה 240 וולט. הדרמה בטלוויזיה . תמונת המחשבה שלו תלויה מעליו כ-ל-הב הב הב על צווארו.
כמה נוגה.
כמו שאמרת…בשיחה, תלוי לאן מובילים, מעיף או מדכא? התחלנו בעוף הגענו לנוגה…כשתגיע למדכא תודיע לי אולי אמצא עבורך איזו פניה שמאלה .
שרטוט מטלטל של זכרונות על גבי מפת הנפש כאשר התפאורה אחידה בכל התמונות. הלהב והסכין משרטטות את הצלקות . בקטע הראשון עד ש"זה מתחיל" ישנה הכנה להצגה. יש המון התרגשות- השערות על עור הנערה. הזמן פשט את בגדי החול, כמעט קדושה לחצי שעה. והינה זה מתחיל. שיחזור דמיוני: תאריך ה-13 בנצרות מסמל את צאת השטן ממחבואו. (ביהדות זה סמל למזל, זה מוזר כי אחר כך יש מזוזה.) "שד החושך קורא"…טעם שרבת קפוא כפלדה-היה לו, אבל האם זה בדמיון שלה או היא נזכרת, לא ברור. היא ממתינה למפגש כמו זונה בחדר מדרגות זנוח.ואז "זה מתחיל", תיאור סוריאליסטי של יחסי מין בחוץ תחת אור הירח, אלימות שכנראה אהובה עליה. "קאט!" אחר כך זו תמונה של אונס אלים ביותר. "מלותיו השקטות" הלהב על הצואר…היא לא מרגישה כלום כביכול, כאילו זה לא קורה לה…"קאט!" "וחיי סטו מן הדרך" "ברחוב הדומם".
אמיר, האם יש ספק שיש גם אונס בשיר?
לדעתי אין ספק, אבל מיכל וסיגל וטובה חשבו שאולי זה מין משחק כזה או אמירה על גברים, ובגלל המבנה הכאילו תסריטי של השיר זה יכול להיפתח גם לכיוונים כאלה.
אה, נרגעתי, חשבתי שרק אני ראיתי את האונס..
טוב, הורדתי את סימן השאלה. הרי זה לא משנה לקריאה (כלומר – בין ריאליה למטפורה, כך או כך – האונס בוודאי נמצא בשיר)
נכון, אתה צודק..
כשראיתי את השיר בחטף לפני שבוע, היה, קראתי, אחר כך נעלם- נבהלתי ממנו בגלל התאור של האונס. בקריאות נוספות נראה לי שהכותבת לא בהכרח חוותה אונס בחייה. יש משהו מאוד שכלתני וחד כלהב ללא צל. ועדיין השיר כמו ווידאו-ארט מעולה. והתרגום שלך מדהים- בקצב חותך, כמו הנושא.
(יש לי שאלה על החולצה הכחולה שהופכת לשמלה. לא מובן לי שם, הכיצד. לא?)
תמי, אני מבין איך אפשר להתרשם ככה, אבל אם נכנסים למקום ולסיבות שממנו בא אופן הדבור הזה, זה מצמרר הרבה יותר. אני חושב שכל השיר הזה הוא מין ניסיון מודע לחיות מחדש את הטראומה, כשהיא במידות שונות בפנים ובחוץ. זה מתחיל ב"מישהי" ונכנס עד למקום שהכל כאילו קורה עכשיו, כולל רשמים קטנים אבל משמעותיים כמו "בָּרְחוֹב הַדּוֹמֵם / חַלּוֹן אֶחָד נִטְרָק". תהליך תרפויטי ואמיץ בסך הכל, החוויה מחדש באופן מדבר.
תודה על המחמאות לתרגום, אבל בקשר לשמלה, אבוי, את צודקת. זו הייתה צריכה להיות חצאית כמובן. מאה קולפה או מאה ואחת:)
כן, זה באמת שיר תרפויטי.
בספר העריכה של השירים מאוד עוזרת כשלפני השיר הזה, הקשה, יש את השיר המופלא: "בַּנְדוּרִיָּה של ירח", מצאתי רכות וכמו מעט הכנה לבאות.. (בנדוריה, האם זו, אל תצחק, עגבניה?)
שמלה/חצאית, לא נורא בכלל..
תמי, בנדוריה היא כלי מיתר, די דומה למנדולינה או לעוד.
הירח לצלילי הבנדוריה אכן עומד בניגוד די אירוני לירח שבשיר הזה…
גם האופן שאת קוראת הופך את זה לפנטזיה, לא? שחזור דמיוני, מין בחוץ…זה אפשרי.
הסצנה האחרונה היא לא סקס תחת כיפת הירח אלא אונס בחדר המדרגות. לא?
אני חושב שכל השיר מוביל לשם, באותו עניין. הבית הראשון כבר מתחיל במרדף, לא? המרחק בינה לבין האנס הוא חמישים מטר…
אמיר, אתה בוחר את השירים שאתה מתרגם?
איך אתה מרגיש כשאתה מתרגם שיר של אישה?
הדס, אני מתרגם "מקצוען", כלומר לא תמיד אני בוחר כל שיר, אלא לפעמים מתרגם לפי הזמנה או צורך. אבל את השירים שאני לא ממש מחובר אליהם אני לא מפרסם פה.
במקרה של "המרחק בינינו" כהספר הוא מבחר מתוך כמה ספרים של פיונה סמפסון – אפשר לומר שבמידה רבה זו בחירה שלי.
ולגבי תרגום שיר של אישה – אחרי המשחק, טוב? 🙂
:)))))))))))))))
צוחקת על המשחק?
זה היה קטע טוב,
לגבי איך זה לכתוב אשה, אגיד לך אחרי המשחק.
:))
חוצמזה, אני שיכורה לחלוטין מעייפות מראיונות ומבחנים מרובים מידיי.
בגלל זה החירפון חסר העכבות.
כדי שזה לא יחמיר,
לילה טובבבבבבבב
רונית, חירפון חסר עכבות הוא התחלה לא רעה לקרוא את השיר הזה באמת…
אהה, המשחק = עיסוק גברי פאר אקסלנס? 🙂
טוב, אלה הנאות שמורות לבנים שאני לא מוותר עליהן (לא המשחק הספציפי הזה) למרות שאני לא בטוח שזה ככה. יש לא מעט בנות שגם אוהבות לצפות.
מאוד מעניין לתרגם נשים. נראה לי שההבדלים בין המינים או יותר נכון ההבדלים בחינוך ובסוציאליזציה הם מרתקים – אבל לא מכוכב אחר. אני חושב שאני יכול להיכנס במידה רבה לעורה של הכותבת. כשהשיר מדבר ברהיטות את הנפש, הרגשות והתחושות – זה מרתק במיוחד. כי כדי לתרגם מישהו או מישהי את צריכה להיות הם במידה זו או אחרת, וכשיש מרחק לעבור אותו (כמו ביחסים בין גברים לנשים) יש מתח ועניין.
אמיר, אל תכעס, אבל יותר בא לי לקרוא דברים אותנטיים שלך ומהיום.
ככה, כמו בפוסט חי עכשווי.
יותר מעניין, לא ?
רונית, למה שאכעס? תודה על הבקשה. הספר החדש של פיונה הוא בוודאי אותנטי ומאוד עכשו מבחינתי.
אני חושב ששיר שכתוב היטב חי לעולם עכשיו, בכל רגע שקוראים אותו בנקודת זמן חדשה.
לא יודעת, פעם היית כותב על עישון ועל הקמפוס ועל בחורות שוות בקמפוס,
כתבת את עצמך.
היום כל הזמן פיונה ספפה וכולי.
🙂
רונית, את חושבת שפרסמתי את שירי הקמפוס האלה מתוך חוויותיי בסימסטר האחרון כסטודנט שנה א"? 🙂
אבל זה בסדר שאת מעדיפה את זה על סאפפו וסמפסון. בעיניי אלה יצירות מופת.
הם היו נהדרים,
אני רוצה להכיר אותו,
את הסטודנט ההוא.
או לחילופין את ההוא מ"מיכאל שלי" במדרגות בניין טרה סנטה,
כשאני לבושה "אפודה אדומה מרושלת".
אה, רונית, אז גם את סטודנטית? מעכשיו? 🙂
הסטודנט ההוא, שגם הוא אוהב את האפודה האדומה המרושלת שאת אוהבת, הוא חבר כבוד בקהילת אמיר אור, אבל הוא לא לבד שם…
אחרי שנצלח את כל השואה והזיכרון והעצמאות האלה, אתפוס אתו שיחה ונראה מה הוא אומר 🙂
לא יודעת, אני, נראה לי גם בגיל 60 יחשבו שאני סטודנטית ….
יש כאלה שנראים תמיד סטודנטים,
וזה לוק נפלא בעיני.
את שירי הקמפוס ההם כתבת בשנות העשרים שלך ??
זה היה נורא מתוק ממה שאני זוכרת.
ממה שאת זוכרת? 🙂
הם עוד שם – מועד א" עם קישורים לב" ו-ג" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2626&blogID=182
ולא, דווקא כתבתי אותם בשנים האחרונות.
התכוונתי לזה שהוא חבר קיים בקהילה, והוא נוכח עכשיו, מעבר לזמן. (וכל שיר חי קיים מעבר לזמן, כמו התודעה שלנו). או במלים שלך – אני אהיה צעיר וקצת תמים גם בגיל שישים (ובמלים של סאפפו, למרות שאתן לא חברות – "לעד בתולה אהיה")
סתם, קראתי אותם שוב לפני 10 דקות…
באמת כתבת אותם לפני כמה שנים ?
הם נשמעים תמימים כאלה ופשוטים
כמו של פעם כזה.
וברור שגם היום אתה הסטודנט הזה.
רונית, כמו שאמרת גם על עצמך, אני לא חושב שמישהו או משהו בתוכנו מת אי פעם אם לא הורגים אותו…:)
אז אוקי, לאיזון הדכדוך, הנה מועד א" בהדרן פרטי:
מַבּט הספיק לִקְבֹּעַ – אַתְּ שָׁוָה!
בקפיטריה, עם כריך ביד
עינַי בךְ שוטטו מִשָּׁד אֶל שָׁד
ולִי הָמוּ מְעַיִךְ בתשוּבה.
קשה לקבוע מהי אהבה –
אולַי רעָב הָמה שם בַּדוּכן,
אֲבָל אמרתְּ "אוּלי נֵלך מכּאן?"
ואחר-כָּך שנתֵנו דֵי עָרְבָה.
וכשגָרבְתְּ בַבֹּקֶר גֶרֶב אֲגָבִי
וחֲזִיָּה על סְגוֹר לבֵּך סגַרתְּ
לחשתי "שִׂימִי את לבֵּך פֹּה, בּלִבּי
אני שלָּך ואתְּ שלי לָעד – – "
כל זֹאת אמרתי, או שֶׁלֹּא, אךְ אתְּ
מִתוֹך השֵרוּתים כלוּם לא שמעתְּ.
איזו סונטה יפה!
תודה, סבינה. היא אחת מסידרה של שלוש.
הציצי בקישורים ב"מועד א""
–
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2626&blogID=182
לא רק שלא מת, יכול להשתבח.
אם כי חיצונית חייבים לקבל את העובדה שלא לעולם חוסן …
ברור שהגוף חולף לו לאיטו, אבל אני חושב שגם הגוף קשור מאוד למצב הנפש.
אמיר, אח, איזה שיר, הולך על החבל הדק בין אלימות לפיוט של אלימות. "אפשר לחתוך את הלילה בסכין"…
והתרגום… נראה שהרגשת אותה. שנכנסת לעורה.
"קאט" הינו הוראה של במאי סרטים, לא תיאטרון, ויש משהו מאוד ויזואלי, אפילו קולנועי בשיר הזה.
תודה אסתי, ואת צודקת, במאי סרטים כמובן.
חלק מהחוויה בתרגום הוא להיכנס במידת האפשר לחוויה ולרגשות של הכותב/ת, וזה נכון גם כשהכותב/ת כבר לא בינינו זה עידן ועידנים, וגם כשהוא או היא חיים ואני אפילו מכיר אותם, כמו במקרה הזה.
(וזה מתקשר לשאלה של הדס שעדיין לא עניתי לה איך זה לתרגם שירים שהם כל כך של אישה לדעתה).
אמיר,
ואיך זה באמת לתרגם שירים "נשיים"? האם אתה מוצא שזה שונה? בכתיבת פרוזה, אני לפחות – לא מרגישה שזה שונה מידי, במיוחד אם אני מצליחה להתגלם בדמות. אני מוצאת את החוטים הבלתי נראים המחברים בין נפשה של הדמות לנפשי, וכך זה גם בקריאה, למשל קריאת השיר הזה. זאת מהות הכתיבה בכלל, לא? לגעת באחר.(הנכתב והקורא)
לגמרי מסכים אתך, אסתי. לרוח, אני חושב, אין גבולות. יש אפילו מין מתח של סקרנות ומשיכה להיכנס לדמות דווקא בגלל השוני. אולי זו מין טרנסג"נדריות של כתיבה?
אני חושב שבכלל זו יכולת של אמנים – היכולת למצוא את המקום בנפש שיכול להיות…. הכל.
ברור שכל אחד יתחבר לתחושות שהוא מכיר. באדרנלינים חזקים אני לא מוכנה לצאת לשום מקום, אני נהנית מהם…גם במקרים דומים לאלו שאתה מתאר. בחוויה דומה לאונס אין בשביל מה להשאר בגוף…חוויה לא משהו אז עדיף להתרחק.
כעת אתרחק לשינה 🙂
ליל מנוחה.
איזה שיר עוצמתי
החלונות האטומים
העיניים הגבריות המהבהבות
למולה החשופה הפצועה
והסכין הזו
אני עוצרת כאן
אשוב לקרוא את תרגומיך לשיריה
תודה לך.
אתם אוהבים חזה גדול כמוני? אני בת אבל לסבית מתוקה אני אוהב לראות סרטי פורנו של חזה ענק כל כך כי גם לי יש קטנים :
http://www.hazegadol.com
אתר נוסף עם הרבה ויברטורים טובים שאני קונה :
http://www.vibuy.co.il