בננות - בלוגים / אמיר אור / מאחורי שיר טאהירה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

מאחורי שיר טאהירה

 

 

 

 

מאחורי שיר טאהירה 

(מתוך המבוא ל"שיר טאהירה", חרגול 2001)

 

 

תקציר תולדותיו של 'שיר טאהירה' ושל המחקר הפילולוגי, ההיסטורי והספרותי העוסק בטקסט יימצאו לקורא במבוא וב'אחרית דבר' המצורפים לפניו ואחריו; אבל כאן, בפתח הספר, ברצוני לחרוג מהרצאתן של עובדות מסוג זה, ולייחד כמה מלים אישיות יותר לתולדותיו של התרגום עצמו, שכן העיסוק בו היה שונה עבורי תכלית שינוי מכל תרגום אחר שתרגמתי.   אמנם בכל תרגום של יצירה ספרותית יש מן הקסם של יצירתה מחדש בתוך עולם לשוני אחר, המקיף אותה באסוציאציות תרבותיות בלתי צפויות, ומגלה בה פנים סמויות שלא תמיד  ניכרו בה בשפת הולדתה;  ואמנם, גם תרגום זה זיכה אותי בהרפתקה כזו, והמשקל השירי שבו נכתבה היצירה, ושקיבלתי על עצמי לשומרו, אף הוסיף  על האתגר ועל העונג שבמלאכה, אך מבחינתי היה מעשה התרגום כשלעצמו רק פרק אחד בסיפור ממושך, שהתחיל לפני שנים רבות. ועל כך בדיוק רציתי להגיד משהו, כלומר על  תולדותיו אלה של התרגום ככל שהן ידועות לי, שהרי ככלות הכל, תולדות כל מעשה, אין להן ראשית גמורה, אלא רק לידיעתנו יש ראשית, וגם זה הוא עניין די מסופק, שהתמורה מושלת בו ועולמות שונים ומשונים מתערבבים בו, ומוטב לא להרהר בו יותר מדי, ולא להשחית עליו מלים. 

מעל לכל ניגשתי למלאכה  זו על מנת לפרוע חוב של תודה לאיש שבזכותו הגעתי מלכתחילה לעסוק בחיבור זה ולהשקיע את עצמי בחקר התחום בכללו: התרגום שלפניכם תרגום חלקו הראשון של "שיר טאהירה" לעברית מוקדש  לסבי, אברהם טֶלֶמן ז"ל, שתרגם את החיבור כולו בתרגום מדעי מטוכארית לגרמנית, והשלימו עוד  ב-1929,  מספר שנים לפני שעלה ארצה.

מאז עלייתו לא הוציא סבי מפיו שום מלה שאינה עברית, ועד לפטירתו היה מתהלך בארץ כאדם שאין לו שום עבר מחוץ לקיומו הציוני והסוציאליסטי, ואף עשה זאת במופגן, במיוחד לאחר שרבים מחבריו ומכריו, שבגדו לדעתו באידיאל שלשמו באו ארצה מלכתחילה, שלחו ידם במיני עסקים או זכו למשרות רמות בסניפי המפלגה וההסתדרות. אבל גם הוא לא עמד במלאכות הכפיים המפרכות שגזר על עצמו לשם "בניין הארץ", ואילו סלילת הכבישים והבנאות לא היו לפי כוח גופו, גוף  דק של תלמיד חכם, שלהכעיס, לא הפך לגוף חלוצי שזוף ושרירי, אלא התכחש לצורך השעה הלאומי, ובגד בו גם הוא. ומכיוון שכבר לקה בבריאותו מחמת אותן מלאכות, למד באותה תקופה סנדלרות, ולא על מנת לפתוח עסק משלו, חס וחלילה, אלא על מנת לעשות מעשה פרולטרי הגון, ולעבוד בפתח-תקוה בבית חרושת לנעליים, ובעיקר על מנת לשמש תוכחה חיה ואילמת לחבריו אלה, שעל פי השקפתו ביכרו את נוחותם שלהם על פני האידיאל הסוציאליסטי, ולא זו בלבד שהפכו לאויבי הפרולטריון, אלא אף לא הודו בכך.  לאמיתו של דבר, חוץ מאהרון שטַיין, שאותו אהב אהבת נפש כמו את משפחתו שלו ואת זעירא, לא סלח על כך לאיש מהם, שהרי למרות שרחש להם רגשי ידידות כנים, לא היה יכול להתגבר על קפדנותו האידיאולוגית ולהתכחש לחזון הגדול של החברה החדשה, שהיתה בעיניו חזות הכל, ובוודאי מעל לכל טובת הנאה אישית של אותם אופורטוניסטים וריאקציונרים.

כחודשיים אחרי מותו של סבא הביא לי זעירא במתנה חותמת ברזל שעליה התנוסס שמי, התיישב מול הכיסא שעליו היה מונח לוח השח ששיחקתי עם סבתא, ובזמן שהלכה לשים קומקום על האש,  סיפר לי  בנימה של רצינות וכדבֵּר גבר אל גבר, שלאה, סבתי,  שלחה לפרסום את כתב היד של "שיר טאהירה" לאקדמיה למדעים של ברלין, ואף קיבלה מכתב רשמי שכולו תודה והערכה מפרופסור קראוזה, שכיהן שם מזה שנתיים כראש החוג ללימודי בלשנות הודו-אירופית, והכיר את טלמן עוד מן הימים שלימד בברלין, ואף שעולם ומלואו חרב ונברא מאז שנפרדו דרכיהם -  זה לצרפת וזה לפלשתינה – נרגש עד עמקי נשמתו למראה כתב ידו של סבא, שהביאו, כך כתב, לידי פגישה מחודשת עם נעוריו שלו. סבתי ששבה מן המטבח זיכתה לרגע את זעירא במבט נוזף, אבל כדרכה לא אמרה מאומה, אלא סיימה בזהירות ובמאור פנים אמיתי להניח לפניו את כוס התה עם העוגיות, שעדיין אפתה במו ידיה והיו שמורות במזוה בקופסת אלומיניום גדולה. זעירא, שקלט את מבטה, הניח לעניין והוציא מתיקו כרית דיו של חותמות ופנקס, שבו הטבעתי את שמי שוב ושוב בזמן שסיפר לה על פשיטת הרגל של הקבלן בַּרשֶקב. אבל כך או כך, התרגום לא יצא נשכר מן הגילוי הזה ולא ראה אור במסגרת פרסומיה של האקדמיה עד עצם היום הזה.

בנוכחות זעירא לא העזה סבתא לעודד את סוסי השח וגם לא לנזוף בהם או לשיר להם את שיר העגלון, וכך בלאו הכי ניטל כל טעמו של המשחק, ולא היה בי שום רצון להמשיך בו.  ומצד שני שמחתי על בואו של זעירא, אם כי באופן אחר מסבתא, שפינה חמה היתה שמורה לו בליבה וקרבתו הזכירה לה את אסונה ובה בעת גם ניחמה אותה. ואף הוא, רק משום שהוקיע את גינוני הבורגנים, עצר בעצמו ולא נישק את ידה בבואו, שהרי הוקיר אותה מאוד ורחש לה כבוד כשם שלא רחש לאיש, ואפילו לא לסבי, שעל מותו לא היה סולח אפילו לאלוהים אילו האמין בו. 

אחרי הצהריים, על מרפסת ביתו הצופָה על רחוב אבן-גבירול, נהג סבי לשבת ולהשיח עם אחדים מחבריו שהיו עולים אליו לרגל  דרך קבע מתוך אותו רגש של אשמה אידיאולוגית, אבל גם מתוך הוקרת ידענותו ומחמת יראתם האילמת מפני דיעותיו הנחרצות שהתלכדו לכדי סמכות בלתי מוכרזת אבל גם בלתי מתפשרת שנטל לעצמו על עניינים שברוח. ככה ישבו, יום אחר יום, לגמו תה, ודיברו על כל דבר תחת השמש דברים שבמעשה ודברים שברוח, החל באירועי השעה וכלה בהוויות העולם. כשהספסרות שפשתה בשוק בזל והפילוג בקיבוצים והעיכובים בסלילת הכביש ברחוב  לא עוררו את חמתו של סבי, וכשהחבורה היתה כשרה לכך, היה שב ומוקיע בלהט את 'הכנות הצבועה' של ברנר, או תוהה על משנתו של א.ד. גורדון, שחיברה לה יחדו את ההכרה המושכלת עם הרגש הרליגיוזי ברוח האסכולות הקדומות של מורי יוון. אבל רק כשהזדמנו לשם ביחידות הוא וזעירא ושטיין, ורק כשרוחו היתה טובה עליו עד כדי כך ששכח לחלוטין את מלחמת המעמדות והתענג על חברתם מתוך קרבה של אמת, היה מדבר על הטוכארים. אז היה נואם ארוכות ומתוך התלהבות על "הציוויליזאציה הגדולה של באקטרייה" או  מספר פרקים שלמים מתוך שיר טאהירה בתרגום חופשי מזכרונו,  ורק סגנונו של סיפור המעשה היה משתנה עם מצבי רוחו של סבי, שכמו כעסיו גם רגעי זחיחותו היו פרץ רגש בלתי צפוי שנשב במפרשי לשונו והסיעה אל ארצות לא נודעות.

זעירא  הכיר את סבתי עוד מן הגימנסיה ומן התא הציוני ברַדוֹמְסְק, ונשאר ידיד קרוב של המשפחה גם אחר כך, כשהתחתנה עם סבי ועלתה ארצה למרות התנגדותם של הוריה העשירים, שלא הבינו מה יש לה לחפש שם במדבר של פלשתינה, ולא הרשו לאחותה להצטרף אליה למרות שכבר סידרו לה סרטיפיקט, ובסוף מצאה את סופה כמו שאר המשפחה באחת האקציות. הוא נהג לסור אל סבי אחרי סיום המשמרת שלו בבית הדפוס של "דבר", ומיד עם כניסתו היה משליך את העיתון ברוב כוונה על שולחן התה, ותוקע בסבא מבט מאשים שהוציא אותו מכליו עוד בטרם נאמרה מלה אחת. הם חלקו זה על זה בכל עניין תחת השמש, וויכוחיהם היו מסתיימים תמיד בהטחת עלבונות הדדית עד כדי ביזיון וקצף.

חברו השני, שטַיין, שאיש לא ידע איך והיכן הכיר את סבי, היה ההפך הגמור מזעירא. שטיין החזיק בדיעה שהעולם הוא חידה שאין שום טעם לתהות עליה, ושכל מלה היא אולי חלק מהפיתרון, אבל בוודאי גם חלק מהבעיה, ולכן העדיף תמיד את השתיקה על הדיבור, וגם כשלא הצליח להתחמק מלהשיב משהו, היה מפליט בחוסר רצון משפטים סתומים במתכוון.  הוא היה מבלה ימים שלמים בשתיקה גמורה אגב עישון בשרשרת ובהייה בים ב"חלומות וקוקטילים" מעל הטיילת של בוגרשוב, שעל חופה היתה לאה, סבתי, מתעמלת ושוחה מדי בוקר, גם לאחר שלקתה בסרטן והמנתחים קטעו את רגלה, אבל לא את שמחת חייה וכוח רצונה שהביסו פעם אחר פעם את נבואות המוות של רופאיה, ולא חדלו לפעפע ולשפוע על סובביה, לא לנוכח מרירותו הקנאית והזועפת של סבי ואף לא לנוכח מותו. ורק כשהיתה סבתא מגישה את התה והעוגיות על המרפסת היה שטיין מעלה בעל כורחו חיוך רפה על פניו, ומשבח בפולנית, ותמיד באותן מלים עצמן, את העוגיה שכבר נעלמה בין שיניו. הוא היה  גבה קומה, עצמות לחייו בולטות, ועיניו, שקסקט נצחי האפיל עליהן, נדמו כשני חרכים צרים שנקבעו בבונקר סודי שאין לכובשו. נוכחותו היתה מעוררת בי תמיד דריכות שיש עמה שמץ חשש, וביני לבין עצמי קראתי לו אטילה. דווקא משום שמיעט בדיבור ומעולם לא הביע דיעה של ממש, היה סבי  נינוח באמת בחברתו, מתוך שחש בחוסר העניין המוחלט שגילה שטיין בחייו שלו ובחיי הסובבים אותו, ובעיקר בכל דיבור עליהם, מזוטות היום-יום ועד החזון הציוני שהנחה את כל מחשבתו של סבי, אבל גם מירר את חייו בלי שהודה בזה. ורק בנוכחותו של שטיין היה חדל סוף סוף מוויכוחיו הנצחיים עם זעירא, ומרשה לעצמו שעה של הפקרות אידיאולוגית, ואף כפירה בעיקר שאין אפילו צורך להודות בה, אלא להתענג עליה בלבד. ולכן, על אף היראה שחשתי כלפיו תמיד, שמחתי בביקוריו אצל סבי שהיה מרבה לספר באוזניו, ואילו שתיקתו של שטיין, שהופרה רק ב"מממ" או ב"אהה", רק הוסיפה על תחושת המסתורין שהשרו עליי הסיפורים. סבא היה מתרווח מול זעירא ושטיין בכיסא-הנוח הגדול שבמרפסת, ואני הייתי מתגנב מאחוריו ועושה מה שמותר רק לנכד זקונים לעשות, כלומר מחליק בידי הלוך ושוב על קרחתו, ומקשיב בשקיקה בלתי מוסתרת לשיחתם של הגדולים. ליתר דיוק, היתה זו שיחתם של זעירא וסבי, ששטיין לא התערב בה כלל, אבל למעשה ביטל אותה בלי מלים, ובנוכחותו דעכה שיחתם עד מהרה, עד שלא היתה עוד שום ברירה אלא לבקש ישועה בכוסיות הסליבוביץ' הזעירות, שאחריהן היה זעירא מספר שתיים שלוש בדיחות שהלכו והתארכו לכדי אנקדוטות ומעשיות שבסופן מוסר השכל, ואחר כך לשירי עלילה של יל"ג שהיה מחליף בתחרות של דקלום בעל-פה עם סבא, שלבסוף, כשזחה דעתו, ובאמת שכח עולם ומלואו, היה מגיע לשיר טאהירה. ואמנם בשעות חסד אלה היה  נראה  ממש כאדם אחר, כולו קורן ומפויס, ויותר מכל היה גאה ושמח בנכדו בכורו, כלומר בי, ובקשב הפעור שבו הקשבתי לסיפוריו.

אלא שסיפוריו של סבא לא התחילו ולא נגמרו אף פעם על פי סדר העלילה, ובנוסף לכך גם הסתעפו ונמשכו באין מפריע לתוך אינספור הסיפורים האחרים שבלעתי בשקיקה מתוך ערמות הספרים שהחלפתי בספריית בית הספר ובחנות הספרים שליד בית הספר, ובספריה הציבורית שברחוב דֹב הוז. בסופו של דבר היה זה  אותו סיפור, שרק הלך והתפשט, ושינה שוב ושוב פנים ומקומות וזמנים ונימה, אבל היה זה שינוי שלא הוליך אותי שולל לרגע, ושלא העלים מעיניי את העובדה, שהסיפור אינו פוסח על איש, והכל נוטלים בו חלק, ובכלל זה גם אני עצמי, וגם אמא ואבא וסבא וסבתא וזעירא ושטיין, והמורה אראלה שהיתה מפלצת אמיתית, ורֵליקָה שהיה אימת השכונה, וסְלאבה מהצרכניה שהנאצים עשו אותה גמדה, ויודה'לה גולדברג שלא הביא חברים הביתה כי הוריו הרביצו  לו ודיברו רק יידיש, וגליה היפה שלפניה גיליתי את אהבתי בכיתה א' למרות שהיו לה שיניים בולטות והכל טענו שהיא מכוערת. ולכן היה זה טבעי לגמרי שגם אלעזר בן יאיר ורב החובל אחאב יציצו מתוך עיניו של המלך שארין משיר טאהירה, ואילו דמותו של סאסראר הנאמן, הלוחם לבלי חת, מעולם לא יכלה להיפרד באמת מאלה של וינֶטו, אכילס וטרומפלדור. ולכל אלה, כמו לשטיין, היו עצמות לחיים בולטות, גבות מקושתות, מבע נחוש וגוף שרירי, וכולם היו גיבורים מאוד. ואף שלא ניסחתי זאת כך לעצמי, ידעתי שהסיבה לגבורתם היתה טבועה בהם כמו תכונה גנטית, ושהם היו רק כלי ביד טבעם, ובעל כורחם בחנו בכל מעשה ממעשיהם את מהות הטוב והרע שבעולם, ולא היו אלא משרתיו הנאמנים של הגורל. אפילו גליה, ואחריה ענת שפר שהיתה יפה באמת והייתי מושך לה בקוקיות ומציץ לה מתחת לשמלה, היו לאמיתו של דבר גלגוליה המובהקים של הנסיכה נידאד, כשם שהמלכה  אטאשה לא היתה אלא המורה אראלה ברגעיה הפחות מרושעים.

בדרך לבית הספר הייתי יוצא למשימות סודיות על רכסי הזאד שהשתרעו על הגבעה שמאחורי בית הוועד הפועל, ולפעמים עד אל בין הליפטים של סוּמֶיל.  דרוך וקל, הייתי עובר בפרדס הנטוש שעשבי הפרא שכיסוהו עד לגובה קומתי  לא היו אלא יער עד  שפריצי  אדם וחיה הסתתרו בו. ילקוטי על גבי וחרבי בידי, הייתי מפלס לי דרך בין כנופיות האויב  שארבו שם,  מכה בהם על ימין ושמאל, ועורף עשרות תפרחות ברקנים סגולות, ונפצע במדקרות קוציהם, שכן גם הם לא היו מוגי לב כלל וכלל, אלא עמדו בשלהם והשיבו מלחמה שערה, למרות שלא היה להם שום סיכוי לעמוד בפני גבורתי ועוצם זרועי.  שם גם ערכתי את מרבית מסעות הציד שלי, שהיו נועזים לא פחות, משום שהסכנות שארבו לעוזבים את השביל לא נפלו מאלה שאיימו על ההולכים בו, ונעלי השלושת-רבעי, שהגנו עליי מפני נחשים ועקרבים, היו ללא הועיל כנגדן. בסבך היער הייתי משוטט בלי קול, מתחקה על עקבות, ומטיל שוב ושוב את כידוני באריות ובטיגריסים ששרצו שם לאין מספר, והיו פראיים ומרושעים ורגילים בבשר אדם לא פחות מן המכשפות על ארון הבגדים שהפריד בין חדרי השינה שלי ושל  הוריי. ולאחר שניצלתי בעור שיניי ואף צידי צלח בידי, הייתי מניח בסתר העצים את שללי קרפדה,  צב תועה,  או כמה חרגולים שנצררו היטב בשקית פלטיק מחוררת ומשתרע בין עצי התפוז, עטוף בעשב הגבוה, ובוהה שעה ארוכה ונטולת דאגה בזהרורי האור המרצדים.

שיר טאהירה הילך עליי קסם גם שנים אחר כך, אבל רק לאחר שהתוודעתי לאיליאדה ולאודיסיאה ואחריהן גם למהאבהאראטה ולראמאיאנה, ירדתי לסוף פשרו של הקסם הזה: גיבוריהם של האפוסים הללו היו חפים מכל פסיכולוגיה במובן  המודרני של המלה, ולעולם לא התחבטו בשאלות זהותם, אלא לכל היותר תהו על הפעולה המתחייבת ממנה. כמובן, היו להם רגשות, דמיונות, אמונות ושאיפות, אבל בשורה התחתונה סיפור המעשה של האפוס אכן היה סיפורו של המעשה בכל מוחלטותו: המעשה האפי הוא שסיכם את ההיסטוריה הנפשית של עצמו, ולא להפך. מחשבות ורגשות זרמו אל תכליתם באמצעות המעשה לבדו, ורישומן של פעולות הוא שכונן את העולם. ואף על פי שרק המעשה נתפס כטביעת אצבעו של הגורל,  בעולם זה שבו פעולה היא גורל,  גם סיפור המעשה היה בבחינת מעשה, ושום דיבור לא היה יכול להתקיים כמלים בעלמא, אלא מרגע שהובע הפך למעשה מכונן במלוא מובן המלה.

בסופו של דבר, למרות ששקדתי שנים על לימוד הטוכארית ועמלתי לא מעט בתרגום זה של "שיר טאהירה" לעברית, הרי ביני לבין עצמי לא יכולתי לתבוע עליו זכות ראשונים בלב שלם, וכשתמה ונשלמה המלאכה וחתמתי את שמי מתחת לכותרתו לא חשתי שום גאוה, אלא בעיקר הקלת מה, שהתערבבה באותה ריקנות תפלה המלוה כל יצירה שבאה לידי סיומה. ובכל זאת, לאחר זמן, שבתי ומצאתי בו גם את הזיכרון והגעגועים שמהם היה עשוי מלכתחילה, ומצאתי  נוחם ועונג בצער המתוק שהעלו בי, והייתי שב ומהרהר ברוח מפויסת בסבתא ובסבא ובי עצמי, שכל חיינו אינם ולא היו אלא אותו סיפור אחד שאין מנוס ממנו, ושאין בו פשר אלא כפשרו של צופן גנטי, ששום חקירה לא תרד לסופו ואף לא החיים עצמם, שאין בכוחם אלא לשוב ולגולל את הסיפור ותו לא. 

זעירא, שלא יכול היה להשלים עם מותו של סבי, מת זמן קצר אחריו, אבל את שטיין פגשתי שוב, עשר שנים אחר כך, בהלוויתה של סבתא, שהאמנתי בכל ליבי בנצחונה השלם על המוות והרפואה גם יחד, ומותה ערער אותי לאין שיעור, עד שלא פקדתי עוד את בית הספר והוצאתי את זעמי על העולם בקרבות רחוב ובהפגנות פוליטיות אלימות, ובהשלכת אשפה ברחובות מתוך תקוה לתרום בכך לחורבנה המוצדק והבלתי נמנע של העיר. אבל שטיין, שהתאבל עליה בצער גדול, אך מתוך השלמה, לא ראה במותה אלא שלב נוסף במותו שלו, שהחל מרגע שעמד על דעתו, ושאף איתו השלים, ולא רצה אלא שיניחו לו לנפשו. ובכל זאת, שלא כמנהגו ולמרות גילי הצעיר, דיבר אתי  בנפש חפצה, שהלא  אחרי הכל הייתי לדידו קודם כל נכדו של טלמן, מצבה חיה לאובדן שלא יכולתי להבין או לשער. הוא התעניין בשלומי ואני בשלומו, אף שכמעט לא ידעתי עליו כלום, ועדיין, כהרגלו, השתדל שלא לומר דבר של ממש. אבל אני, בן תשחורת זועף וקצר רוח, לא התכוונתי להרפות ממנו, שכן אלף ואחת שאלות ניסרו בחלל מוחי, שעל רובן ענה שטיין בלי לענות מאומה, במבע רחוק ועצוב. הוא דחה ללא מלים גם את בקשתי לשוב ולהיפגש איתו, אבל ממנו למדתי לדעת שסבי עצמו מסר את תרגומו לאקדמיה למדעים של ברלין עוד לפני שעזב הכל ועלה ארצה, ושחמש עשרה שנה אחר כך, מבלי שפורסם, נשמד כתב היד באחת ההפצצות על ברלין.

 

משיר טאהירה:

'חתונת נידאד' -
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3363&blogID=182

'רעב' -
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8322&blogID=182

24 תגובות

  1. הזדמנות לשוב ולקרוא את הקדמה! "טאהירה" הוא פרי גן העדן

  2. נפלא!
    וטוב שיש לך בלוג, שמאפשר לך לזכות את ההקדמה הזאת במעמד של יצירה בזכות עצמה.

    מוכרים לי ה"חלוצים" האלה, אנחנו בערך מאותו הכפר. עם השנים נהייתי קצת-הרבה ציני לגביהם. לא רק אינטלקטואלית אלא גם ריגשית אני כבר ספקן לגביהם. ואילו מבחינתך, בקטע הזה ניכר שהרגשות שלך כלפיהם הם לא רק זיכרון, שעד היום הם עובדים עליך.

    סבא שלי:
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=3835855

    • אתה צודק. סבא שלי עדיין חי בתוכי מאוד. השיר שלך נוגע ומזעזע. אבל יצחק ניצל…

    • נ.ב.
      א. דבר אחד חשוב למדתי ממנו: החיים הם אתוס ואין להם ערך ללא משמעות ערכית.
      ב. ההקדמה היא למעשה חלק מהיצירה. קרא וראה..

      • אמיר, מתפיסת סבך משתמע שהאושר הוא במשמעות שאנו מעניקים למעשים היום יומיים שלנו, לא כן?

      • להשקפתי אתוס הציונות הוא לא המשך אלא נסיון למצוא תחליף לאתוס היהדות. דרך אלגנטית להתבולל. כל ה"עם ככל העמים" הזה… האתוס הזה הוא טיפשי מיסודו, אבל בכל זאת, לפחות בהתחלה היה בו גם קצת תוכן. אלא שאת הסדקים שנפערים בו סותמים בימינו עם הליכלוך הפסאודו-אתי פסאודו-תוכני, עם הפסאודו-דיסציפלינה שנקראת פסיכולוגיה, ואני כותב את זה כדי להדגיש משפט אחד שכתבת כאן: "גיבוריהם של האֶפּוֹסים הללו היו חפים מכל פסיכולוגיה במובן המודרני של המלה, ולעולם לא התחבטו בשאלות זהותם, אלא לכל היותר תהו על הפעולה המתחייבת ממנה".

        נכון, לא קראתי את הספר שלך. בהזדמנות ברצון. אם יש עוד חלקים ממנו באינטרנט אז תדביק כאן לינק.

        • נו אז תגלה מה היתה מטרת העל שלו ומה היו הקטנות?

          • חוץ מאשר להקים פה חברה סוציאליסטית, ועל זה לא היתה לו ממש שליטה,

          • אורה, להקדיש את חייך לבניית עולם טוב יותר זה לא אומר שיש לך שליטה על כל העולם, כמובן. אבל אפשר לראות בחברה האלה משנות העשרים והשלושים את ההיפים הראשונים של המאה העשרים. חברה צעירים שבאו לבנות חברה חדשה, בנו מערכות אלטרנטיביות, ערכו ניסויים חברתיים ואישיים (לעיתים עם תוצאות מבהילות)וחיפשו משמעות, חופש אישי ומחשבתי, ובנו הכל הכל חדש (איזה כיף!).

        • אני מסכים איתך בזה שהאתוס הציוני אינו המשך אלא מין מוטציה של היהדות.
          אולי באותו אופן שהיהדות הייתה מוטציה של העבריות העתיקה (עד המאה ה-4 או ה-3 לפנה"ס). לצורך זה אפילו ערכו ושינו את המיתוסים העבריים למה שקרוי כיום "ספר בראשית", "תהילים" ועוד. זהו מהלך טבעי שקשה להתווכח איתו גם אם קוראים לו בשמות גנאי. אפשר רק להוציא ממנו את המיטב.
          אשר ל"שיר טאהירה" – תוכל להציץ באתרי:
          http://www.amiror.co.il/PDF/HEBREW/poems_heb/origin/origin_5.pdf

        • נ.ב.
          יצחק, כדאי לזכור שאפילו את העברית שבה כתוב בלוגך ובלוגי ב-2008 לספ" אנחנו חייבים להם…

  3. אמיר
    קראתי את הקדמת המתרגם כסיפור בפני עצמו והתענגתי. ניסיתי לחפש חומר קריאה על הטוכארים ולא ממש מצאתי מלבד שזה חבל ארץ שכיום נמצא בסין. בנוסף לא הבנתי מדוע סבך ז"ל היה צריך לתרגם את "שיר טאהירה" דווקא לגרמנית ומהיכן הוא מצא אותו.
    חשבתי על מערכת היחסים שלך עם החבורה העליזה, על הנגיעות שלך בקרחת, על הידיעה של סבך ז"ל שאתה הוא זה שימשיך את דרכו עם המטען התרבותי ערכי שכל כך דאג שתספוג.
    מעניין אם כילד הבנתה את גודל הבכורה. אתה הייתה הצעיר מבין הנכדים אך האהוב ביותר. זהו סיפור מורשת ואחריות לא קטנה להעביר את זה הלאה- לא פשוט.

    • תמי, לא הייתי הצעיר, אלא להפך, ראשון הנכדים. השאר למרבית הצער לא זכו ממש להכיר אותו. הייתה לי תמונה שלו בחדרי, אבל לאחרונה הסרתי אותה.
      הוא היה רך ואוהב אליי, אבל קיצוני וקפדן… לא הייתי רוצה לדמות לו יותר מאשר בדברים שלקחתי איתי.
      לגבי הטוכארים וכו" – כל זה מוסבר בפרוטרוט באחרית דבר של "שיר טאהירה", כולל רקע היסטורי והתגליות בדרך המשי.

  4. סיפור מעניין הסיפור על הסבא.

    (אבל מאיפה פרויקט סבא? זה היה פרויקט אבא. תביא משהו גם מזה).

    • אבל אישית, אני בפרויקט סבא. או לחליפין בואי נקרא לזה "בתגובה לפרויקט אבא"…

    • ואולי גם המרחק קובע. הוריי שיהיו בריאים ושלמים אולי עוד קרובים מדי.
      ותודה

      • מיכל ברגמן

        התיאור שלך את הסבא חי – לפעמים אני מעריצה את אלה שלא מתפשרים, לפעמים קצת מרחמת. היה בדור ההוא משהו הירואי ומלא שהולך וחסר יותר ויותר. כנראה סימן לזה שגם אני מתחילה להתקמט.

        • מיכל, מקומטים באנו ומקומטים נשוב, ומה באמצע? נדמה לי שחיים ללא פנס או מתחפרים במחילתם הם הראויים לרחמים, או כפי שאמר עליהם שיקספיר המנוח: "סיפור בפי סכל מסופר / כולו שאון ורעש / אינו אומר דבר".
          למי אני שייך? תלוי מתי. לפחות בזכותו אני זוכר שסתם קיום לשם עצמו אינו מדרגת אדם.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור