בננות - בלוגים / אמיר אור / אחד? אלוהינו?
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

אחד? אלוהינו?

 

 

 

שפה שקרמה גוף

 

 38: אחד? אלוהינו?

 

אפילו במונותיאיזם הרושף של היהדות 'השם' הוא שמות, ויהוה הוא אל רב-פנים וכינויים: אל עליון ואל שדי, אלוהי צבאות וצור ישראל, הקב"ה, אדוני, כתר אינסוף – וזה לא הסוף.  

השם הוא פנתיאון שלם.

במקרא הוא מכונה  תחילה 'אלהים', ובהמשך – 'יהוה אלהים'; מיהו או מיהם האלוהים האלה?

לא כל ריבוי הוא מספרי – ודע מה שתשיב לאפיקורוס: צורת רבים המציינת יחיד – אדונים, אלוהים, בעלים – היא ריבוי של ריבונות, פלורליס מאיסטטיס. אחד אלוהינו, אבל שמו ברבים. 

באופן זה האל זוכה לריבוי של כבוד גם ב'אלמ' הפיניקי או ב'עליונין' הארמי, אבל לא במובן היהודי. צורת הריבוי לשם כבוד נוצרה במרחב העברי מתוך הכבוד לריבוי. 'רב' הוא גם 'ריבון' וגם 'מרובה'; המרובה הוא גדול, ולהפך – הגדולה היא סוג של ריבוי. 

ריבוי הריבונות איננו עניין של כבוד בלבד, אלא  גם מציין את ריבוי כוחותיו, צורותיו והיבטיו של האל שעובדים המאמינים, ומוצא את ביטויו גם בריבוי פסליו ומקומות פולחנו: 'ענתות' לענת, 'עשתרות קרניים' לעשתרת, 'ארץ רשפים' לרשף וכו'.

 

אבל 'אלוהים' אינו רק צורה לשונית, ואלוהי המקרא לא היו אל יחיד שרק כינויו ברבים.

מי הם האומרים "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"? ומי הם האומרים ש"האדם היה כאחד ממנו"?

האלוהים הם אלוהי העברים היושבים במועצתם ו'אל עליון' בראשם: בעל, מות, ים ורשף, הילל, שחר, שלם, אשרה, עשתורת, ענת.

כל אלה הם אלוהים ובני אלוהים. אבל מהו הצירוף יהוה-אלוהים?

 

אלוהים לחוד, ויהוה-אלוהים לחוד. 

יהוֶה-אלהים הוא אבי האלים, האב הבורא והמוליד, הנותן לאלים את הווייתם.

וגם להפך: יהוה אלהים הוא משמיד האלים, הממיט הַוָּה ואסון על ראשי אויביו. הוא מכניע הים, המכה את לויתן ומוחץ את רהב; הוא צור ישראל שאלוהי הגויים אינם יכולים לעמוד בפניו.

 

מה בדיוק קרה לאלוהות בעריכה היהודית של המקרא? האם יהוה-אלוהים החליף וסילק את כל שאר האלים? האם הטמיע אותם בתוכו?

אם האדם נברא בצלם האלים, אין פלא שנבראו זכר ונקבה; אבל אם בצלם אל יחיד הרי שהאל הוא אנדרוגינוס והבריאה היא פיצול – או לחליפין, האל יחיד אבל אינו אחיד. 

מיהו אפוא האל שמהותו רבים ופעולתו כיחיד? האם אלוהים הוא ישות קיבוצית, כמו נחיל דבורים או כמו רשת מחשבים?

 

המצרים ציינו במלה נֶצֶ'ר כוח אלוהי בעולם, עקרון טבע. את הנצ'רוּ  האלה עבדו המצרים כאלים. אבל רחוק יותר, מעבר לאלים, מעבר לעולם, היה ה'נֶצֶ'ר נֶצֶ'רוּ' – כוח כל הכוחות, עקרון כל העקרונות.

אלא שאיש לא עבד את נֶצֶ'ר נֶצֶ'רו – כי איש לא ידע איך.

נצ'ר נצ'רו היה רחוק מדי, בלתי נגיש. הוא היה עקרון-על ולא אלוה שבעולם. נצ'ר נצ'רו  התממש בטבע בכל נצ'ר ונצ'ר, אבל הוא עצמו נותר מחוץ לטבע.

 

האל מתגלה בשמו ובפעולתו; במהות ובביטויה. 
יש שגזרו את שמו של יהוה מ'האווה' הערבית (=רוח), כיאה לאל אטמוספרי הרוכב על עננים ומשלח ברקים. אבל השתלשלות המובן של "רוח" לא עצרה בזו הנושבת. "רוח אפיו" של אדם היא עצם חייו ונשימתו, ומכאן – חיים, תודעה, נשמה.
 
אם אכן 'יהוה' הוא פועל הגזור משורש שהוראתו 'רוח', 'יהוה-אלוהים' אינו אלא  'יָרוּח אלהים': זה הנותן באלים רוח. נצ'ר נצ'רוּ.

 

אבל  'יהוה אלוהים' גם איננו נצ'ר נצ'רו; הוא כוח פועל, ולא פעם – ריבוי של כוחות פועלים. הוא אינו מציין רק את מקורה של הפעולה הקוסמית, אלא גם את הפעולה עצמה.

 

'ירוח אלהים'  הוא גם 'רוח אלהים' בשני מובנים נוספים, כשם עצם וכצורת המקור של הפועל:

באפשרות הראשונה (ש"ע), הצירוף 'רוח אלהים' מציין ישות:  רוח כל האלים.

באפשרות השנייה (פועל), 'רוח אלהים' מציין פעולה: נתינת הרוח באלים.

יהוה אלהים הוא אפוא פעולת הרוח באלים: הוא מי שנותן בהם רוח, הוא מי שהופך בהם לרוח.  

יהוה-אלוהים איננו החשוב באלים; הוא כל האלים. 

הוא האחד ההולך ומתרבה בהיבטיו, כמו הפסוק במלים או הגוף בתאיו.

אחד אלוהינו, ושמו רבים.

 

 

פורסם ב'חדרים'

 

הקודם: המפץ הגדול

מההתחלה

 

ארבע ההסכמות

 

77 תגובות

  1. מאד יפה אמיר
    תמיד חשבתי
    שאלוהים ואנשים הם יחיד

    כי האדם נברא בצלם.
    ויש פה יןתר ואשוב
    לקרוא.

    • תודה, אבנר, וודאי שנבראנו בצלם, אבל למרות שאנחנו כל אחד יחיד לעצמו, אנחנו גם אנשים רבים, לא?
      ככה גם האלוהים בוראי האדם, ידעו לשתף פעולה לא רע: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". ולפי הטקסט המקראי גם אדם אינו יחיד בבריאה – אלא הוא שניים, או לפחות שניים באחד:
      "זכר ונקבה ברא אותם".
      ואם מעניין אותך יותר על זה –
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3719&blogID=182

  2. אמיר, כמה שאלות ומחשבות בשולי הדברים המרתקים שהבאת כאן, צמיחת המונותאיזם, אחד הביטויים להתפתחותה של תרבות חסרת סובלנות כלפי דת ואמונה אחרת, הוא חלק ממהלך תיאופוליטי הנועד לשלוט בהמון, מתן כוח לכוהנים. בריבוי הזה יש לכלול גם ישויות לא אנושיות כמו בעלי חיים, שהרי אם ללכת עם הלוגיקה של בצלם, הרי גם חיות היו צריכות להיברא מתוך תבנית על. המחשבה המופשטת על אלוהים מונעת מרבים את היכולת לתת ביטוי פשוט לאמונתם על ידי שיח ושיג עם אלוהות שיש לה צלם ודמות כמו של אדם.
    מעניין אם גם בקוראן יש ביטוי של ריבוי, או שאללה הוא רק אככבר:)

    • מוישלה, חושב שהמהלך התיאופוליטי הזה פועל בדיוק כפי שתיארת, לפחות ב'דור השני' של כל דת נבואית (זרתוסטרה, "משה", מוחמד וכד'). כשכוהנים, רבנים, אייטולות או קרדינלים יורשים דוגמה פנאטית של אמת אחת, שכל מה שבלתה הוא כפירה ופחד, הדת הופכת למערכת השליטה החזקה מכולן, כי היא מדבירה את האדם מבפנים, באסטרטגיה של שליטה באמונה ובנפש.

      המחשבה המופשטת עושה כמובן את העניין למרוחק ומחשבתי, ובעיקר פחות אישי. כל מי ששוטט מעט בהודו יכול להשוות את רמת האינטימיות של המאמין עם אלוהיו. האם זה טוב? תלוי מאוד מה אתה חושב על 'מוסד האלוהות' :)
      ומעניין מה שכתבת על החיות.

    • לגבי האיסלאם, מוישלה, עד כמה שידוע לי אללה מושל לבדו, אבל בעקבות השפעות ניאופלטוניות היו כתות כדוגמת האיסמעיליה שראו בו ריבוי של היפוסתזות בדרך ההאצלה (כמו הספירות אצלנו).
      בנצרות זה כבר סיפור אחר, כידוע, עם השילוש הבעייתי שהתחבטו בו לא מעט: 'בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואל היה הדבר' (בשורת יוחנן)

  3. אם מניחים לרגע (או ליותר) את האמונה בצד, הרי שאלוהים נברא בצלם האדם, במושגיו, בשפתו, למרות היותו לכאורה ישות מופשטת. האלוהים מייצג אני עליון ו"מתחתיו" הכוחות הפועלים, המרכיבים אותו – המון האני.

    • זו פרשנות מעניינת, ולא בהכרח "חילונית" כמו שהיא נשמעת. אם האדם הוא מין אקסטנציה של האלוהות, מיקרוקוסמוס של המאקרו האלוהי, הרי האל/ים בצלמו והוא בצלם האל/ים – תודעות בתוך תודעות.

  4. אמיר,
    אכן,המאמר כבד (חצי טון),ומצריך 3 קריאות חוזרות,כדי לקלוט את הנאמר בו בכל קטע.

    רוצה לשמוע את התיחסותך ל-2 הנושאים הבאים:
    1 לאור המאמר,אני מניח שפרשנותך,אמורה להיות זהה לפרשנות המסורתית המקובלת,ביחס לנאמר בפסוק המתייחס לארוע בתקופה הפרעונית.אני מתכוון לפסוק שבספר שמות,פרשת וארא,
    פרק ט',פסוק ג':
    "הנה יד-יְהוָה הויָה במֶקנך.."וכו'.
    ז"א-לפועל "הויָה" לפי הבנתי -2 משמעויות.האחת-נוכחת,מלשון זמן "הווה".השניה – משמידה אותך,הורסת אותך,גורמת לך צרה = "הַוָה" וכיו"ב.

    2 לפני הרבה שנים,קראתי באנגלית מאמר מרתק וחריג בנוף המחקר המקראי והאבולוציוני, של איזו חוקרת בריטית ששכחתי את שמה,שהציגה "תיזה פמיניסטית" משלה,בה טענה ש"אלוהים", הוא בעצם "אלוהימה" -נקבה:יישות אימהית חובקת-קוסמוס.לא זכר,ולא אנדרוגינוס.
    באותו מאמר,היא הביאה כל מיני מובאות שתמכו בתאוריה שלה.ואז,בזמנו,זה נשמע לי די משכנע כאנטיתיזה.אלוהימה ?!
    נתקלת בתאוריה כזו?

    • עזרא, אם מלשון הוויה ואם מלשון חורבן המשמעות בפסוק דומה. 'נוכחת' (להרע) או 'מכלה'.
      אשר לאלוהימה, ישויות אלוהיות נקביות הן עניין עתיק, אם כ"אם הגדולה" ואם כ'גאיה' של הניו אייג' בימינו. אבל האם החוקרת הנכבדה הביאה סימוכין לקיומה של 'אלוהימה' במקרא? זה באמת חדש לי.

      • אמיר,
        תודה על תשובתך.

        אעשה מאמץ לחפש את המאמר אצלי בבית ב"ארכיון המנויילן של צילומי מאמרים", בתקווה…
        קראתי את זה לפני כ-20 שנה,וזה פשוט מסקרן אותי..

  5. אבל מה מקור ההנחה, שהשורש ה.ו.ה פירושו "רוח"?
    לי נוח תמיד להשאיר את האלהים במקום המופשט ההוא, שבו אין חשיבות לשאלה אם מדובר ביחיד או ברבים, בזכר או בנקבה. ייתכן שבטקסט המקראי אפשר למצוא עדות לשאריות של מיתולוגיות קדומות – אבל זה לא בהכרח קשור לתפיסת האלוהות בתקופות מאוחרות יותר. מה שמתאים, אם הבנתי נכון, גם למסקנה הסופית של המאמר הזה.

    • עדה, עניין "יהוה" ו"האווה" (כמו 'כאוכבּ אל האווה' המפורסם)נזכר באחד הפרקים הקודמים, אך לא פה כפי ששמת לב. תודה שהסבת את תשומת ליבי והוספתי בקצרה לעיל.
      הטקסט המקראי הוא אותן מיתולוגיות קדומות. הוא נערך עריכה יהודית, אבל ממש לא הפך ליהודי. לא לחינם זנחוהו דורות של לומדי תלמוד מלבד למטרות דרש שלא כדרכו.
      ע' http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3616&blogID=182
      ושאר קישורים שם.

      • לאמיר –
        כן, חשבתי שזה אולי קשור ל"הואא'" (=אוויר, רוח), אלא שאני באמת מכירה את המלה הזו בקונטקסט האקלימי בלבד, ולא בכל מה שקשור לצד ה"רוחני". אבל אני רואה עכשיו שהסברת שמשמעות המלה הזאת הורחבה לצורך העניין, כך שהתעלומה נפתרה. תודה.

    • ואשר למופשטותו של האל – האל המקראי אינו כזה. הוא מתגלה בעולם ובחומריו.
      ואגב, גם בכמה גלגולים מאוחרים של היהדות (למשל ב'כתר מלכות' הפאנאנתיאיסטי) העולם הגשמי כלול באל.

  6. ואי ואי אמיר
    את כל תורת המקורות
    ולהפך
    הכנסת לכאן.
    אתייחס לחלק מהדברים מאוחר יותר
    גיורא

    • אמיר, אנחנו לפני חנוכה – לא פסח.

      אגב, אין מוקדם ומאוחר בשמות האל?
      עוד טרם קראתי את הפוסט.

      אני עדיין בקטע של ה"לא רוצה למותתתתתתתתתת

    • האמת היא שאני פשוט לא יודע במה להתחיל. במסיבת הסיום של כיתות י"ב של שנה שעברה היה מערכון שבו תלמידים "מגישים מבזקי חדשות בית הספר" ,אחד מהם היה:"הגיע פסח חג החרות וסוף סוף גיורא גמר ללמד את בראשית פרק א'".
      המאמר הקצר שלך מרתק ונוגע בהמון בעיות של תיארוך הכתובים והעריכה. לכאורה הוא "לא מדעי" ואין פוט נוטס אבל הגעתי ממזמן למסקנה שרוב ספרי המחקר האקדמיים המשמימים המלאים בהערות הם בעצם סוג של אוננות הדדית ,כי כל אחד מפנה את הקורא למיליון ספרים המפנים לספרים אחרים אבל אין בהם שום רעיון מקורי.
      אז את זה אי אפשר לומר על דבריך. אבל יש לציין שהרעיונות על מקור השם הם מעניינים אבל הם טובים כמו רעיונות אחרים. כי גם אם אנחנו מצליחים לרדת למשמעות הראשונית של המילה ,קשה לנו לדעת מה היה מצבה על הרצף ההיסטורי בעת שהעלו אותה על הכתב או בעת העריכה.
      בכל מקרה ,אין ספק שיהוה היה אחד האלים בפנתיאון , והשם "אדון" משמעו "בעל" וכנראה הייתה חפיפה בין האלים עד שמסיבה מסוימת (אולי קבוצת כהנים) בקשה לעשות הפרדה.
      הספור של אליהו (אלי- הוא יהו) ומלחמתו בבעל הוא כנראה לבוש ספרותי לתהליכים המסובכים של דחיקת הבעל מתפקידו והעלאת יהוה למלך היחיד.
      רוב החוקרים טוענים שמהלך ההשתלטות הושלם בזמן גלות בבל.

      • גיורא, פירטתי קצת בתשובתי לשגיא להלן על מקורות הסברות שהבאתי כאן בלי להטריח במראי מקום וכו'. אבל כמובן רתמתי הכל בשירות ההגיג על טבע האל :)

  7. פרויד טען ששני שבטים, זה שיצא ממצרים וזה שחי בקדש התאחדו.
    לאחד היה האל יהוה לשני אלוהים.
    שני אלים שהתאחדו יחד עם השבטים.
    כדאי לקרוא לצורך העניין את משה של פרויד

    • דני, פרויד באמת כתב סיפור יפה :) אבל למרות שאין פה הערות ומראי מקום, הייתי פה קצת יותר ממושמע מבחינת הפרשנות, כמובן במטרה לומר משהו יצירתי משלי על טבע האל.

    • דני, פרויד באמת כתב סיפור יפה :) אבל למרות שאין פה הערות ומראי מקום, הייתי פה קצת יותר ממושמע מבחינת הפרשנות, כמובן במטרה לומר משהו יצירתי משלי על טבע האל.

  8. לאמיר, מוצאת חן בעיני הפרשנות של אלוהים כאחד שיש בו ריבוי של כוחות פועלים, או כמה אלים. תשובה כזו יכולה לשכך, למשל, סקרנות טבעית של ילד הטרוד בשאלה הנצחית.

    • בעונג לבנה.
      ומה גם, שהילד יודע זאת מבשרו. האם אנחנו עצמנו איננו 'ריבוי של כוחות פעילים'?

  9. מירי פליישר

    נפלא . נותן תשובות רבות כראוי לנושא ועם זאת מחדד.

  10. זה מעורר לחשיבה -מה קודם למה.
    האם יהוה פיצל עצמו לריבוי "אלוהימים" או שהם התאחדו בתהליך סינרגיה והפכו ליהוה-הענק, הגדול מסכום חלקיו. אבל זה דומה לשאלה מה קודם למה: ביצה או תרנגולת.
    ואם יהוה הוא אחד, מעל, בראש האיררכיה אז בטוח הוא הקטן הנמוך ביותר באיררכייה הרבה יותר גדולה ממנו בין כל האינסוף יקומים.
    מתוך כך אולי, אפשר לחשוב שיש מעל יהוה המוכר , כביכול, לנו- עוד יהוה הרבה יותר ענק וכו'…
    הנסתר בתוך המחשבה הפילוסופית הזו, לא מסוגל להתגלות לנו בגלל חוסר היכולת להכיל את הגדרת האינסוף כהוויתה. מלבד משוואות מתמטיות שיודעות לתאר אינסוף- למוח האנושי זו חוויה בלתי נגישה, לא?
    ועוד מחשבה שעלתה בי: אם הוא נמצא בנו, בצלמנו, אז מי בתוכי הוא יהוה ומי בגופי הוא כל האלוהימים. כלומר האם המוח הוא יהוה או הלב הוא יהוה העליון?
    טוב!, התחלתי לדבר עם היד הימנית וגיליתי שהיא בכלל מקשיבה ליד השמאלית שלוגמת קפה…:)

    • תיקון: היד שלי לא לוגמת..:)))

      *נדמה לי שבאיסלם מוזכר אללה ב-99 שמות שונים. לא?..

      *ואחד- איחוד- יחד..כמה ריבוי יש באחד?…

    • מחשבות מרתקות כשלעצמן תמי. הריבוי באחד הוא משהו ששברו עליו את הראש לא מעט. "איך לעצמו יחבור, לא יבינו" כותב הרקליטוס.
      האם יהוה הוא התודעה המשותפת של נחיל ישויות? אולי… כמו "הבורְג". מרתק גם לחשוב שיהוה הוא אחדות מתוך ריבוי למעלה ולמטה, כך ג אנחנו יהיה ביחס לתודעות של חלקי גופנו…
      האני הוא אכן רפובליקה, והנשיא הוא אנחנו, אבל דרוש קשב עמוק. בלי מעשה גם אין מחשבה כאן, וחבל

      • פעם שאלו אותי במה אני עוסקת?.
        השבתי שאני עוסקת בליצר תודעה.
        מה רע?..
        רק את זה אני יודעת לעשות טוב.
        בעולם העשייה פחות ידוע לי כיצד להתנהל מתוך אותה רמת של עוצמה…
        המיקרו והמקרו מתפתחים לכיוונים מנוגדים אך הם זהים בעוצמה ובכוונה שלהם כי במהות, הם עשויים מאותם חלקיקים רוטטים של יהוה.

        • דבר נוסף שחשבתי עליו: יבוא יום וכאשר אדם ידבר בלשון ציווי אלוהי, והדברים יהפכו ממחשבה למעשים.
          עכשיו זה רק בקטנה, כמו, "איך הייתי רוצה שההוא יצלצל"–ואופס הוא ממתקשר…וואי הלוואי ואמצא חנייה מול ה…–ואופס יש!!!….:))

  11. תַּלְמָה פרויד

    מרתק מה שהבאת כאן, אמיר. ממחיש עד כמה אין לאֵל ידנו :) (אל=כוח) לתפוס עד תום את הריבוי שבאחדות או להפך.

    ומתבקש להזכיר ולו ביעף את תיאוריית המקורות שמהם הורכב התנ"ך, כש'אלהים' בא ממקור אחד, ו'יהוה' מאחר (גיורא פישר, איֶכָּה? האם לכך ירמזון מיליך בתגובתך?).

    • תַּלְמָה פרויד

      תיקונצ'יק: ויותר עדיף, במקרה זה: לתפושׂ, לא 'לתפוס', כפי שכתבתי לעיל (האל יסלח?:).

      • בקשר ל"תפס" לא תפסתי:) תפשׂ הוא צורה המופיעה במקרא במקביל ל"תפס", אבל דווקא בעיקר בהוראה של 'אחז' ו'לכד'

        • תַּלְמָה פרויד

          נראה לי שיש כיום נטייה להבחין בין 'תפס' פיזית ל'תפש' רוחנית. לא יודעת אם מוצדק, אבל מבינה את הרציונל ודי מיישרת קו עם זה. משחק 'תופסת' קשה לי לראות כתוב בשי"ן.'משחקים תופשת'. מה דעתך?

          אציץ ב'אל ידנו', גם אם קראתי בעבר. הייתי מתפלאה אילו לא היית מתייחס לאל רב האֳיל במאמריך. כלומר, ברור שתתייחס, אמיר, איך לא? :)

          • תַּלְמָה פרויד

            וקבל תיקון ניקוד:אֱיל.
            אווווףףףףףף.

          • תלמה, אין לי מושג למה טובות ההבחנות המודרניות האלה.

            כל היופי בעברית הוא השתלשלות המובן מן המוחש אל המופשט (כמו ב"מופשט" עצמו, וכן "רוח", "צבוע", ועם רב וגדול של מושגים נוספים.

            ותודה על האיל. הקמץ פשוט עלה לי פה על החטף סגול :)

          • תַּלְמָה פרויד

            אמיר, אמיר, תיקנתי אותי, לא אותך!! אצלך מנוקד 'איל' נכון, אצלי קפץ חטף קמץ במקום חטף סגול בתגובה קודמת. הניקוד כל כך זערורי אצלי, שמתבלבל לפעמים.

            ולגבי ההבחנות – לאו דווקא במקרה זה: לעתים הן יעילות ומחדדות ולעתים סתם בלבול ראש, נכון.

    • נכון, תלמה, תורת התעודות מורה ששני מקורות, אלוהיסטי ויהויסטי חברו יחד בעריכה של "בראשית", אבל לעניין שמותיו וזהויותיו של האל התמונה סבוכה עוד יותר.
      הוא בלע אל קרבו את האלים אל, עליון, בעל ועוד, ואת כוחותיהם ותכונותיהם, על ראשם ועל כרעיהם…
      ואשר ל'אל ידנו' – הציצי ב"מאגיה כשפה" על פשר האל רב האֱיָל:
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=12253

  12. מרתק. נושא שמאוד אהוב עלי, ונהניתי לקרוא את הפרשנות שלך.

    • תודה יעלה.

      • שגיא אלנקוה

        לפני שנים תיארתי לעצמי את אלוהים כמועצה או איזושהי התוועדות אנושית ,
        וכנגזר מאִל , אל כנעני ותיק ,
        שנתקלתי בו באנציקלופדיה העברית ,
        אבל ראיתי בעצמי כשוגה במיני דמיונות.
        אני מתאר לעצמי שאם הדברים היו מעבר לפרשנות ותו לא, אלא פרשנות הנסמכת על עובדות מוצקות , היית מפרט את אותן העובדות ובנוסף מדוע האלוהות שהיא כל האלים ומעל שאר האלים מוקיעה פולחן לפסל ולמסיכה?
        מעורפל , לא ברור .

        • אילו עובדות מוצקות, שגיא? :) כל הספרות בנושא היא בתחום מדע הדתות, תעודות ארכיאולוגיות, והלשון עצמה.
          נכון, לא העליתי פה מאמר מדעי עם אינספור מראי מקום והערות שוליים, אבל אל תחשוש. אני הולך פה בדרכם של חוקרים שגם לא היה להם הרבה מעבר ללשונות ודתות האזור.
          חוקר הלשון העברית הנודע גזניוס חתום על מובנו של אל כ"כוח". רוברטסון סמית, חוקר הדתות הגדול שמחקריו על הדת הערבית הקדומה הם מהקלאסיקה של התחום, הוא שקשר את יהוה ל"רוח" ו"נשב" הערבי והבין את יהוה כאל סערה. בדומה לו סבר אולברייט שפירושו "הדואה על כנפי רוח".

          השאר שלי ברובו, אבל הדרך המחקרית אינה כה שונה.
          ויש כמובן עוד לא מעט השערות חוקרים נוספות שלא הבאתי כאן.

          אשר לשאלתך בעניין הפסל והמסכה – אין ספק שמקורה יהודי ומאוחר. התנ"ך הוא מבחר מקורות שנערך יחד בתקופה מאוחרת להם בהרבה, והוא אכן מלא סתירות תיאולוגיות.

          אגב, מה שתיארת לעצמך הוא כנראה מאחורי הפרגוד העברי :) בכתבי אוגרית אכן יש מועצת אלים כזו – "מפחרת אלם".

          • שגיא אלנקוה

            הנושא מסתורי ומעניין , תודה על הרשימה שמאפשרת להסתכל על הדת באופן
            פחות מקובל , ולהתבונן מחדש במה
            שהוטמע היטב ברבים

  13. סן פרנסיסקו על המים

    ריבוי אלים קדם למונותיאיזם והתפירות הגסות של עורכי המקרא ניכרות בכל מקום (התנינים הגדולים בסיפור הבריאה, בני האלוהים בסיפור המבול ועוד עוד). באירוניה קלה, אני סבור שריבוי אלים, כמו במיתולוגיה היוונית, הוא נפלא. הוא נובע מן ההנחה הסמויה שריבוי המטלות מקשה על אל אחד להצליח בכל. ולכן הבו לנו אל אחד לאהבה ואחד למלחמה אחד לים ואחד לשמים אחד לחיים ואחד למתים וכן הלאה. בהחשב בבלגן הנוכחי, אולי כדאי לשקול מחדש…

    • שקלנו, ארז:)
      אין ספק שאתה צודק. עדיף צוות אולימפי כהלכתו על חאפר-של-כל-המקצועות: אל/ה מתמחה בכל תחום, ומנהל/ת עבודה. אולי ככה סוף סוף נתגבר על הבלגן.

  14. אכן אחד אלוהנו ושמותיו רבים ,וכולם ארוגים יחד באחדות שלמה ובמזיגה הרמונית: טוב ורע , דין וחסד- כולם יחד במזיגה הרמונית .אין עוד בלתו. אהבתי את מאמרך, אמיר

    • תודה, חנה. אכן, כל אפשרות אחרת מגבילה את האל לפחות מן היש ומכלול הפוטנציאלים שלו.

  15. שוב, אמיר יקר, הייתי צריכה לקרוא איזה עשרים פעם כדי להבין. (מצטערת, המוח שלי מאד איטי עם נטייה חזקה לברוח כאשר נדרש להתרכזלשיעור שלם)אבל זה מרתק ומעורר מחשבה ואת הדימיון גם. כי מוחי מצייר את אלוהים באופן חדש לי לגמרי.

    • בעונג, איריס, וצר לי שהדברים דחוסים משהו, אבל אם אל חדש נגלה לך משם, דיינו, לא? :)

  16. כיף לקרוא אותך אמיר
    מרתק ובהיר

  17. יעל רוזן-בר שם

    ההיבט שלך לגבי האל הוא מעניין מאוד.
    על כל פנים, אלוקים הוא עצמו תעלומה, בורא עולם על פי הסוד המשולש.

    פוסט יפייפה.

  18. רונית בר-לביא

    מעניין מאד, אמיר.

    אני זוכרת שקראתי באחד מכתבי הקבלה,
    על שמות האל, והם בפירוש דיברו על זה
    שמדובר בכל פעם ביישות קצת אחרת,
    אולי מספירה אחרת.

    ויש את ההוא שלמעלה לגמרי, ואתה אומר שהוא לא החשוב באלים, אלא כל האלים. זה רעיון נחמד,
    ההפשטה והגילום, הפחת הרוח.

    אולי התחרפנתי מהתכנות, אבל זה בהחלט מקיש לגמרי על מושג שגור בעולם התכנות המונחה עצמים:
    מושג הCLASS (מחלקה) שהיא דגם מופשט,
    ומושג האובייקט שהוא דגם (instantiation) חי מאותה מחלקה תיאורטית.

    אוי וייי.

    וההקשה בין ריבוי לריבונות ל"רב" בכלל מדליקה.
    "רב" זה הרבה, וגם פייטר.

    • לאמיר,

      אני ממשיכה בעיקבות שאלת השאלות?
      האם אלו הרהורים, האם זהו מאמר שאמור היה להיות מדעי, האם זו סתם הגות או אפילו לא סתם. האם זוהי בלשנות?

      בוא נשאל את זה מן הכוון של האמונה:
      מאמר על שמות האל, האם יסודו בדברי כפירה, באמונות פאגניות למיניהן. בהפיכותו של האל לסוג של דמות מיתולוגית. האם יש כאן אמונה?
      מה פשר הדישה בשמות האל.

      להלן מספר תשובות.

      כידוע לך, ובוודאי ידעו לך, המקרא על שלושת חלקיו עבר מעשה עריכה שהסתיים במאה הראשונה לספירה – הוא כולל היסטוריה של לפחות אלפיים, אלפיים ושש מאות שנים – נדמה לי, למן יציאת מצריים, ההליכה במדבר – ולא איני מתייחסת לתאריך הבריאה, כמו שהוא מוגדר בספירה היהודית.

      מכאן עולה, שלשחק ככה בשמות האל הוא מעשה שאינו הוגן. בתקופה מסויימת הוא נקרא בצורה מסויימת, אחר מצטרפים שמות נוספים – אבל העורכים לא היו היסטוריונים, הרי, וידע קדום בפנתיאונים שונים ומשונים למן עלילות גלגמש – לא ברור שהיה לכולם.

      התוספת לגבי האמונה המצרית היא מעניינת, אבל שוב מאמר שלם בנושא האמונה המצרית – יכול היה לשפוך אור ומלואו על האמונה המונותיאיסטית (כאילו) לדבריך באלהים.

      לדבריך ענת ואשרה היו נשותיו של האל, מכאן, האם הן ישויות נפרדות מן האל, כפי שאמרת לי שהאל הוא זכרו, או לפי התורה של יונג, אלו הן צורות האנימה של האל שמוסיפות לו רכות ואולי אפילו אכזריות.

      יכלתי להמשיך ככה עד אינסוף, אבל אני רוצה להתמקד בשאלת האמונה.
      ידוע לי שאתה מגיע מבית דתי.
      ידוע לי שלמדת תיאולוגיה או פילוסופיה של הדתות.
      מדבריך בעבר, נראה שיש לך העדפה על המונותיאיזם – אבל באותו הבל פה של נשימה – אתה יכול להשוות את דמות האל עם איזו אלילה יוונית/רומית.

      אתה מפריד בין תכונות האל בהקשרים שונים, הוא יכול להיות אל המלחמה, הוא יכול להיות אל קנא, הוא יכול להיות הבורא, הוא יכול להיות העבר/ההווה/העתיד בפסוק אהיה אשר אהיה כדי שיוותר ללא צלם אנוש.

      הוא יכול להיות בצלמנו, או אנחנו בצלמו.

      אז ככה אמיר, אין לי את הוירטואוזיות שלך. החרדים מעצבנים גם אותי, וכן למדתי חוג שלם במקרא וגם את המגילות הגנוזות, אכדית גם, ועוד שאר קורסים. החוג היה קשה, וחלק ממנו לווה בדברי כפירה יחסית לאמונה. אבל המרצים היו דתיים.

      מכיון שכמוך, הורי ניצולי שואה – עדיין הייתי רוצה שתשאר לי מעט אמונה, וכמו שאמרתי לך בעיני המקרא הוא הספר היפה בעולם.

      נכון, שעם הקמת המדינה והתפתחותה כיאה ליהודים טובים הפכנו מושחתים, מסואבים, רמאים וגנבים בדיוק כמו שהיינו בגולה, ונכון שבהתאם האמונה שלי הלכה והתמעטה – אבל בכל אופן יש דברים שעדיין איני מרשה לעצמי, ואני בכל אופן מאמינה – קשה לשחק משחקים פילוסופיים בדמות האל.

      ידוע לי גם שלך אין בעיה שכזו, מצד אחד אתה כופר גמור – האלים למיניהם נראים כבליל של מסמנים לתאר הוויות שונות בטבע, במחזורי הבריאה.
      קיים משהו סימבולי לחלוטין בעירוב מושג האל כשלעצמו מבלי לאבחן השפעות, השלכות, מבלי להפריד אלפי הפרדות בין מיתולוגיה כזו או אחרת.

      יחד עם זאת אני מסכימה עמך שבכל דת בראשיתית שתהיה יש יופי ויש מה לקחת.

      אז מה היה לנו?

      דברי אינם נובעים מפרובוקציה לשמה, אני נשבעת.
      איני רוצה לערער על דבריך כלל וכלל.

      הבעיה היא אמיתית – יש לי קושי משני הכיוונים להתייחס לדבריך כפשוטם. על פניו הדברים נראים מבריקים – אבל, הנושא דורש הרחבה

      וכמובן, מהי עמדת הכותב – שאינה מופיעה במאמר, אלא אני קצת מיודעת אליה ממקומות אחרים בהם כתבת.

      אגב, מבחינה פסיכולוגיסטית, נראה לי שבשל כל האמור לעיל, קיימת אצלך איזו אובססיה עם דמות האל.

      האם נשארת בעולם שמאמין במילים שמאמין בעולם – שאין בו אמונה בכל כוח עליון? האם מכאן מגיעים הדברים, משהו שקשה לו להתיישב עם המוסריות הרבה שקיימת אצלך?

      אני מתנצלת מראש באם ערערתי משהו – את סמכותך (למרות שלא נראה לי שזה אפשרי), אבל שאלותי נובעות ממקום שבאמת מבקש תשובות ואולי לא רק אני היא המבקשת את התשובות – אולי גם אתה?

      באמת עם כזה בליל של אלוהויות – את האמת – זה לא קשה?

      חוה

      • ועוד משהו,

        כאשר קראתי כעת את תגובותיך – קיימת תשובה מאוד פשוטה לפנטיות.

        בראשית היה הנביא היתה התורה שהוא המציא והטיף לחסידיו.

        כאשר למדתי על הנצרות ולאו דווקא על הבעתיות בוודעת ניקאה, היתה לנוצרים בעיה קשה למשוך אליהם מאמינים, שהרי ויתרו על כל מצוות עשה.

        מה עשו, המציאו את שמונת הסקרמנטים. ולצורך קיום הסקרמנטים היו צריכים כמרים, בישופים, הגמונים וכו'.

        למה הכוונה – הדת הופכת להיות פנטית בשל הממסד שהיא מצמיחה . כל האייטולות, ההגמונים למיניהם, הרבנים אף הם מבקשים להדק אליהם את המאמינים, לבל יסתכלו ימינה ושמאלה ויהיו דבוקים ואחוזים בדת.

        מסתבר – לא האמונה עצמה היא המצמיחה פנטיות – אלא הממסד הדתי בכל דת הוא הקושר אליו את המאמינים בחבל הטבור ומבטיח להם 70 בתולות אם יפוצצו מספר לא מבוטל של אנשים. הזבח והפולחן דורשים את הכהנים.

        וכאן נשאלת עוד שאלה השחיתות והטמטום/או שמא החכמה להדביק מאמינים כרוכים בבני אדם בלבד או אלו הם גם מתכונות האל?

        נדמה לי שהתשובה לכך ברורה

        ועל כך נאמר "אמיר אייך"?

        ביי

        חוה

      • חוה, הרבה שאלות (וזה לא לגנאי כמובן), רק שעיתותיי לא בידי בימים אלה.
        המאמר, כפי שהסברתי בתגובתי לשגיא וגיורא, אינו מאמר אקדמי המלווה בכל הערות השוליים וההפניות וכו' אבל מבוסס על בלשנות 'אמיתית', שלי ושל אחרים, ומתייחס באופן לגמרי לא בדיוני לאמונות ודיעות על טבע האל בין עמי הסביבה.

        לרדוקציה הפסיכולוגיסטית לא אתייחס, כי היא עלובה מדי בעיניי בכל הקשר.
        ונכון, למדתי ולימדתי מדעי הדתות, אבל איני בא מבית דתי.

        חוקרי הדתות (והמקרא) הגדולים
        שביססו את המחקר המדעי בתחומים אלה היו פרוטסטנטים מאמינים אבל ידעו להפריד הפרדה קטגורית בין אמונה למחקר.
        העיסוק בשמות האל, או בעצם בטבע האל היא עיון באונטולוגיה של הרוח. האמונה אינה שייכת לעניין, כי היא מחסום אירציונלי בדרך להתוודאות כלשהי.

        אשר לשאלתך על ענת ואשרה – כאן את נוגעת בדיון הנוגע מן הסתם לא רק לאלהי אלא גם לאנושי. ברור שבתפיסה העממית הן ישויות נפרדות לחלוטין, אבל האפשרות שאת מציעה קיימת גם היא בדתות הפגניות העיליות – כך בהודו למשל שקטי היא חלק משיוה או לקשמי היא חלק מוישנו.
        האחד המתפרד להיבטיו הוא היוצר את עולם התופעות המוכר לנו. זהו משחק המחבואים של היש עם עצמו.

        • לאמיר,

          אכן תשובה מלומדת.

          והרי ידוע לי שחוקרי המקרא החלו את דרכם מגרמניה בעיקר, שהרי למדתי, כמו שאמרתי לך את תולדות האמונה הקדומה אצל בנימין אופנהיימר. קאופמן והוא נשענו באמת על המחקר הזר שהחל באירופה, כאשר בין היתר בתרו את ספר דברים למקורות על גבי מקורות.

          אחד התסכולים באותה התקופה שלמדתי היה הצורך בשפה הגרמנית כדי לקרוא את דבריהם במקור.

          יחד עם זאת הממשיכים של אולברייט ועוד חוקרים בארץ, עם הייחוס לשיטת המחקר שלהם שלא היתה דתית, אלא לטענתם האלוהים הומצא על-ידי העברים על סמך הכרותם עם הדת המצרית במדבר, ולכן כאשר משה עולה להביא את עשר הדברות הם בונים את עגל הזהב (זוהי רק דוגמא).

          למרות שעיתותך אינם בידיך, בכל אופן עדיין הייתי רוצה לקשר בין אמונה לבין מחקר. ולהתבונן על שני ההיבטים בנפרד וגם ביחד.

          אפשר לפרק את המקרא, לבחון את שמות האל, את המקורות, את ההשפעות, את הציוויון, כמו למשל בישעיהו המתחלק לשני חלקים כידוע לכולנו. עד פרק מ' אלוהים הוא קנא, נוקם, מעניש וכו'.
          ומפרק מ' – הוא הופך להיות לאל נחמה.

          כמובן שמפרידים שוב בין שני נביאים.
          צא ולמד בישעיה מד' כתוב מהרסייך ומחרביך ממעיך יצאו – ואולי לכך התכוונתי כאשר דברתי על מה שלימים הפך להיות העם היהודי.

          מכאן שהעם העברי בעצם אינו העם היהודי, אשר הלך בגלות. ואולי מכיוון שהתורה נתנה בגלות – נידונו להיות עם של גלות.

          לגבי המילה רדוקציה – היא הופיעה בפוסט הקודם. ואני מניחה מדבריך שתשובתך היא שהעניין שלך בשמות האל בא לחלוטין מן המשנות שלמדת בלימודי התיאולוגיה והיא נפרדת לחלוטין מן האמונה. טוב, לא צריך להיפגע או להיעלב.

          אותי דמות האל מעניינת בהקשר אחד ואולי בשנים, האחד, גדולתו של המקרא, והשני והיא קשורה לניסוי בג'נבה ואולי באמת לשאלת המפץ הגדול ואיך התחיל הכל. שכן מדבריך עולה שכל המורכבות האלוהית – מעשה אונטולוגי של שכל האדם הוא כפי שהתגלם בעולם.

          בפוסט הקודם התייחסתי לשירך. ולשימוש באמצעי הפואטי של החזרה על המילה למות בכפל שמקפלת בתוכה את כל שירי המוות שנכתבו בהקשר למיתה על אדמת הארץ ואולי להיסטוריה של השירה של קידוש השם.

          כאילו באת ואמרת תנו לי חיים, תנו לי גם את המשוואה אהבה/מלחמה רק לא את מיתוס המוות יותר – כי אני לא רוצה למותתתתתתתתתתתתת.
          אני לא רוצה שתקדשו את המוות או אפילו שתשתמשו במוות בצורה האירונית. אני מבקש שתפרקו אחת ולתמיד את האתוס הזה עבורי
          ופשוט תנו לי לשורר, ולחיות כמו שאני יודע. והדגש בהקשר שלך הוא על המילה אני. כי המציאות הרי שונה מאחד לשני ואתה רוצה לשעוט – לא ככה.

          שיעלו עניינך בידיך בהצלחה.
          חוה

          • לאמיר,

            בדקתי אתמול מספר דברים כדלהלן:
            תורת המקורות היא מיסודה של אסכולת וולהאוזן שהיה גרמני פרוטסטנטי, והלך בהתפתחות תורת המקורות – אכן – האלוהי, היהוי, המקור בתקופת הכיבוש וזו של תורת הכוהנים – כדי להטיל את מרותם על העם. התיאוריה שלו התבססה על תפיסת הדי

          • לאמיר,

            בדקתי אתמול מספר דברים כדלהלן:
            תורת המקורות היא מיסודה של אסכולת וולהאוזן שהיה גרמני פרוטסטנטי, והלך בהתפתחות תורת המקורות – אכן – האלוהי, היהוי, המקור בתקופת הכיבוש וזו של תורת הכוהנים – כדי להטיל את מרותם על העם. התיאוריה שלו התבססה על תפיסת הדיאלקטיות ההתפתחות ההגלינית (ממנה צמחה אחר כך גם התיאוריה של מרקס).

            החוקרים היהודים קויפמן למשל כפרו בדבריו, אבל תורת המקורות השתרשה מאז.

            בדקתי את אולברייט שהיה ארכיאולוג, כמו שעולה ממצאיו הארכיאולוגים לא היו כל שבטים שישבו במצרים בכלל – סיפורי האהות.

            גם סיפורי הכיבוש די מופרכים על-ידו 1260, לא נמצאו בדיוק עדויות ארכיאולוגיות לערים כנעניות שנכבשו כמו יריחו והעי בתקופה המשוערת. העדות שנמצאה היתה המזבח בהר עיבל, ומכאן שכנראה נכנסו ששה שבטים לארץ, שנכנסו, חלקם התיישבו באיזור ההר וככתוב ביראו יערות ובנו ישובים.

            מה שמעניין בכל הדברים הללו היא המיתולוגיה הכנענית.
            מסתבר שכל שמות האל כלולים כבר באלילים כנעניים שהיו בארץ. בעל, מות, רהב, ועוד.
            המעניין הוא באשר לאלילות – אז ככה – מסתבר ששלוש אילות מרכזיות שלטו בארץ ענת, עשתורת – אלת האדמה והאשרה – אלת הפריון.

            כך ענת והאשרה היו אלות אכזריות ביותר, הן הופיעו בפסלים, כאשר שער הערווה שלהן מודגש ומצוייר, בניגוד לאלילות יווניות שהיו צנועות ביותר בהופעתן.
            עוד יש להוסיף את אכזריותן הרבה – ענת היתה מופיעה עם נחשים, כאשר היא טובלת בנחלי דם עד צוואר.

            ההסבר איך הפכו האלילים הללו לאמונה באל אחד, אלעק מונותיאיזם.
            הסברה הרווחת היא שהאמונה באיתני הטבע היתה יותר מפחידה עבור בני האדם מאשר האמונה בכוח כל יכול שנמצא הרחק משליטתו של האדם רחוק למעלה ממנו והוא כל יכול.

            אלו על קצה המזלג דברים שכתבתי אותם.

            מה שמוזר לי הוא שהאל למעשה על שמותיו כולל את שמות כל האלילים הכנעניים וגם את תכונותיהם – מה שהופך לתופעה די מאוסה.
            אפשר אם כן, לפי המקור הכוהני מדוע התנגדו הכוהנים והמלכים לעבודת האלילים בארץ, ומאידך מדוע העם כן המשיך לעבוד אותם.

            באשר לשיוך האשרה, אשתורת וענת כנשותיו של האל – דבר זה לפי תכונותיהן של האלילות הנל ומראיהן הופך את הסברה שנחשבו לנשותיו של אלהים די מוזרה.

            כמובן שאפשר להזכיר את אלט ועוד אחרים ולפתח את התיאוריות לפי צרכן בתקופה בה השתרשו בפולחן כמו פולחן לכל דבר.

            חוה

          • בכמה מקומות, והמפורסם שבהם הוא מצודת הגבול כונתילת עג'רוד, מופיעה במקדשם של יהוה ואשרה הקדשה לשניהם – ליהוה ואשרתֹה, מה שלא מותיר ספק שהיא זוגתו. נכון שבמיתוס הכנעני ענת שוכבת עם בעל, הכלול בתכונות האל העברי, אבל אין לזה זכר במקורות.
            מכל מקום מסכים שבתנ"ך יהוה הוא עדיין אל מלא טסטוסטרון יותר מאשר מלא רחמים.

          • לאמיר,

            תחמת את נושא המאמר לכמה מקצועות בלבד, מדעי הדתות, וכו'. לא הוספת שבחוג למקרא עוסקים בכל הנושאים האלו.
            כמו כן לא הוספת שבחוג לאנטרופולוגיה גם עוסקים בנושאים האלו.

            תשובתי אליך היתה מאוד מפורטת.
            היא מפריכה כמעט את התוקף למה שכתבת.

            אני מבקשת להדגיש:
            המחקר הארכיאולוגי כופר בסיפורי המקרא, הוא מדבר על עריכה מאוחרת.

            המיתולוגיה הכנענית כוללת את כל שמות האל כמו מות, בעל, רהב, ועוד. מה עולה מכאן, שהשבטים שהתיישבו בארץ בעצם אימצו לעצמם את המיתולוגיה הכנענית, עם השפעות מצריות בראשתיות, שיש עדיין לישב אותן במחקר.

            תורת המקורות אכן כוללת את המקור האלוהיסטי וכוללת את המקור של יהווה, כמו כן מקור נוסף לתקופת ההתנחלות והמלכים, ואחר-כך תורת הכוהנים. לצורך העניין מוצאים כמעט את כל המקורות – ראשיתם בספר דברי.

            כמובן שלצורך הרצאה מדוייקת יש צורך לדייק בדברים אותם אתה כותב.

            צא ולמד, למדת אכן תיאולוגיה – והייתי מצפה ממך שוב להגדיר באם אתה כותב מסה משלך, תוך הכנסת דעתך האישית וגם אז לאדם שסיים תואר שני יש להכניס קצת סימוכין.

            צר לי שאיני יכולה להיות מן המתפעלות הרגילות. כל זה מכיוון שהלכתי ובדקתי את הדברים וגם מתוך עניין אישי.

            דבר נוסף, אנשים מגיבים ואתה אינך עונה, למעט דו-שיח שמתפתח אי-פה ואי-שם עם מישהו כזה או אחר.

            איני רוצה להתקיף, אבל דווקא מכיוון שאני מעריכה אותך, ורגילה כאן לדיאלוגים אחרים לחלוטין הייתי מצפה לתגובות בזמן אמת.

            אז טענת שאין לך זמן ופתאום עולה פוסט נוסף.

            גם על השיר הקודם – הנושא של השימוש במוות פעמיים, גם עליו לדעתי אפשר היה לפתח דיון כי יש בו משהו חדשני.

            מה שקורה בזמן האחרון, אתה מעלה פוסט, אנשים מגיבים – ויכעסו עלי כאן כולם, וישאלו כאן אם ד,ר לספרות מסוגלת להרגיש משהו.

            כן אז אני מצפה ממך ליותר. גם מבחינת יושרה של כתיבה – הגדרה של מה שכתבת באיזה מסגרת אתה כותב את מה שאתה כותב.

            לפתוח פוסט לקבל מספר תגובות, כמה מרתק, כמה נהדר, כמה מעורר מחשבה.

            אז כן, נהדר אולי זה לא אבל מעורר מחשבה כן.

            צר לי שעלי להעביר ביקורת.

            תגובתיך על דברים שנכתבים – אצלי לפחות אינם מספקים. זוהי אינה תגובה לשלל של ערעורים על הנושא כפי שהבאת אותם.

            גם אם זו מסה עדיין אני מצפה ממך לדייק כחלק מיושר אינטלקטואלי. אין לי ספק שאת הידע יש לך. למה לא לרכז את הדברים ואחר-כך באמת אפשר יהיה להגיב נהדר. אבל לא בצורה הזאת.

            לא בתגובות שלך על השיר שהעלית – למשל תפקיד האמנות, הסכסוך – אי- האינות שלנו כלפיו, נושאים אחרים מציאות מה מקומה בשירה.

            לא עשית את כל אלו ואתה שועט לפוסט חדש. אני סבורה שאתה יכול לתרום יותר לקוראיך.

            איך אמורים אני ממש פיסט אוף (סליחה שזה בעברית).

            אתה הבלוגר וזכית לכל הערכה על מפעליך, אבל בזמן האחרון עולה פוסט אחרי פוסט ותגובות מאוד מינימליסטיות מה שבאמת מעמיד את הנושאים הבוערים אצלך במרכז.

            לא כולנו נבערים, ואנחנו רוצים להיות שותפים – ככה הרגלת אותנו, ובזמן האחרון – אכן התעניינתי בחלק מדבריך – אבל מאומה פורה לא צמח מכך.

            האם כל אחד מהרהר לעצמו, או אחרים אומרים נהדר – או שלמדת אותנו לחשוב ולנהל דיונים משותפים.

            צר לי, היום בערך, הרגשתי איזו תחושה של חוסר נחת ולמראה הפוסט החדש אני פשוט מעלה אותה.

            ההתייחסות כמובן היא לשיקולך. אני לא המגיבה שצריך להשתיק אותה כדי שיווצר איזה גל, אלא אני המגיבה שהתרגלה ממך לדברים אחרים לחלוטין:
            לוירטואזיות, לכושר ביטוי נהדר, לידע אדיר, להעלאה של נושאים בוערים, למי שיוצר דיונים חשובים ומפרים על כל נושא.

            פתאום משהו נעלם.

            לאמיר, או שהדברים האלו יהיו לך חומר למחשבה, או שתכעס עלי. כך או כך היה עדיף שאכתוב מאשר אשתוק.

            חוה

          • חוה, כמובן, גם אנתרופולוגיה וארכיאולוגיה קשורים לעניין (ר' כונתילת עג'רוד).
            הדברים שהעלית נכונים, ובאופן כללי מאוד אלה ממצאי המחקר.
            תיאולוגיה היא פילוסופיה של הדת -עניין אחר לגמרי ממדע הדתות (או 'דת השוואתית') שהיא ענף מחקרי אמפירי.

            אשר לבלוג – עם כל הכבוד עדיין אני קובע את מידת השתתפותי פה, והבלוג הזה אינו עבודתי, אלא דיאלוג שאני מקיים להנאתי במידת היכולת.
            שבת שלום.

          • וצ"ל 'קשורות לעניין'

          • לאמיר,

            כמגיבה – התגובה נעשתה לשיקול דעתי.

            כבלוגר, כמובן שהתשובות הן לשיקול דעתך.
            ועל זה אומרים

            ואידך זיל גמור…

            שבת שלום
            חוה

          • רציתי להגיד עוד משהו.

            כל חקירה של נושא מסויים היא בינתחומית היום הרי,
            האם יש יתרון למדעי הדתות – לפילוסופיה של הדת כחקר אמפירי בלא להשתמש בממצאים ממצאים שונים מן הארכיאולוגיה, למשל, בהמשכיות ההתפתחות ההיסטורית למשל, ולכן, אל נושא האל אפשר לגשת מכל מיני היבטים בכל מיני תחומים – אם נוותר בפילוסופיה מה יהיה על הסיפורים עצמם. וכאן אני נדרשים לסיפורי המיתולוגיות השונות.

            הערה שניה כרוכה דווקא בפרויד, בהמשך להבחנה בין עיקרון העונג כאב או הנאה, אתה מגיב שפרויד מספר סיפור יפה על השבטים ואכן פרוייד נתפס היום כסופר ראשית לכל.

            צא ולמד כמה שונים הכאב מן ההנאה. קתרזיס כתוצאה מבכי יכול אולי להיות גבולי לעיקרון העונג – אבל ארוחה משובחת, שונה לחלוטין מאלימות לשמה. אדם שחוטף מכות רצח, או מותש בעינויים מעינויים שונים – דברים המתרחשים במחוזותינו – קשה לראות איך הם מתיישבים עם איזשהי הפקת עונג שהיא. כך שעיקרון העונג מתייחס אולי ספציפית למקרים גבוליים ביותר – אולי ליצר המין – הליבידו, או ליצר המוות אותם ראה פרוייד ככל כך הכרחיים בהתפתחות האדם.

            ועוד, ברצוני להוסיף, האינטואיציות שלי בדרך כלל חזקות ביותר כדי לרצות בטובתו של מישהו שאותו אני מעריכה,

            זה, כמו שהסתלבטתי כבר כאשר אמרתי שיש לי יותר מידי אויר ואש במפה….

            טוב, הסיפא היט סובלימטיבית.

            צ'או..
            חוה

    • רונית, זה מזכיר לי את הילד שאמר שאבא שלו רב גדול – ועם כל אחד :)
      לא מכיר את המושגים האלה בתכנות, כמובן, ולא חושב שהבנתי את ההסבר, אבל אשמח להבין את הקשר לרמות האלוהות בקבלה. שם אלה למעשה האצלות, היפוסתזות – כלומר ישויות שמואצלות מן האל הראשוני, הכולי. זהו מושג שהגיע מדת זרתוסטרא לניאופלטוניזם ומשם אלינו וגם אל האיסלאם והנצרות.

  19. הי אמיר, אני מניחה שעשית מחקר מעמיק והוספת לזה השגות משלך לגבי אלוהים ומרכיבי השם ומודה שמעולם לא חשבתי על השם אֶלוהים. בעיניי הוא מהשמות האלה שאי אפשר להפריד את היוד והמם משמם לצורת יחיד. כמו רחמים ומים ברור שזה ברבים אבל אין לפרוט את זה לגרגרים. באנגלית יש גם סוכר וקמח וזה די נותן רמז לכך שאין מה להתאמץ ולהפריד אלים בתוך השם. אבל אתה התאמצת ומצאת עדויות לכך שאלוהימנו רבים ואם יש כבר הצעות לאלוהימה אז מציעה אחד משלי אם אפשר או בעצם נכון יותר שניים: אֶלוהַיִים. (כמו בובותיים:) אך לרגע רציני יותר, מאוד הגיוני המאמר שלך ומשאיר גירוי ללא מתאמצת מחשבתית שכמותי להמשך ופיתוח של הרעיון שהנחת כאן במיוחד עם המידע על נצ'ר, יהוה ורוח.

    • נצ'ר נצ'רו, יהוה ואלוהים? אֶלוהַיִים לא יספיקו, אני חושש, וחושב שדי מהר ינצלו אותם פה לרעות שונות…

  20. שירית קופה

    טוב שיש סוף שבוע כאן. את המאמר הייתי צריכה לקרוא מספר פעמים- לא פשוט.מאד יפה כתוב המאמר
    ונושא גדול בו.הזכיר לי דיון בנושא האדם כחיה -האדם כאל.ובאמת יש בריבוי שהצעת אפשרות גלומה לפתרון ותשובה להרבה חידות. למה האדם נוהג כפי שהוא נוהג ומה הפוטנציאל האמיתי שלו.מצא חן בעיניי בייחוד המשפט שכתבת
    הוא האחד ההולך ומתרבה בהיבטיו,
    כמו הפסוק במילים,
    או הגוף בתאיו.
    שהוא כמעט שירה.
    כי באמת גודל האדם ייתכן שנקבע על פי יכולתו ליטול נקודות מבט או השקפה או התבוננות איך שלא נקרא לזאת.

    • תודה, שירית, ומעניין מה שאת אומרת. למה באמת, האדם נוהג כפי שהוא נוהג ומה הפוטנציאל האמיתי שלו?

      • שירית קופה

        לדעתי? הפוטנציאל שלו אינסופי -אבל כה חבל שהוא כזה לשני הכוונים של הרס ושל בניה:( .טוב, אז טוב שאפשר לעשות משהו בקשר לזה.המעניין הוא שאדם לא יאפשר לעצמו להדגים ולהוציא לפועל את המיטב שבו עד כדי מיצוי אלא אם הוא יקח אחריות על מעשיו, וילך לכוון בניה , אני חושבת שניתן להגדיר זאת כמין שסתום בלימה עצמי , שהוא יצר כדי לא לפגוע באחרים. בעצם הוא מדרדר את עצמו במו ידיו(או מחשבתו) מ"אלוהותו".
        אמצע היום ולא אוכל להאריך לגבי מדוע הוא "עסוק"
        בנ"ל..אשמח לפרט בהמשך קצת אם מעניין אותך.

        • לגמרי מעניין, שירית. איך אדם בולם עצמו מלהוציא את מיטבו לפועל, ועוד כדי לא לפגוע באחרים? נשמע מטורף משהו.

          • שירית קופה

            שם המשחק הוא משחק. וכלך משחתק הוא עדיף על פני אין משחק. וכאשר יורדים ממשחקים טובים גדולים ומועילים מתעסקים במשחקים קטנים הרסניים ומטופשים.. וזה על קצה המזלג לכבוד השבת היפה
            שאפשר לשחק בה כל מיני משחקים.

          • שירית קופה
          • שירית קופה

            סליחה טעות צריך להיות כמובן משחק ולא משחתק..

          • נקף שבוע, ומה עכשיו על המזלג?
            משחקים. למה אנחנו כה אוהבים לשחק?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור