אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

מאגיה כשפה

 

 

 שפה שקרמה גוף

 

 32:  מאגיה כשָׂפה

 

בראשית היתה המלה, ועקרונות הקיום קדמו לדברים.

אם כסברתם של תיאולוגים הרוח קדמה לבשר, הרי העולם עצמו הוא שפה שקרמה גוף. אבל העולם הוא ריבוי של ריבוי, קוסמוס בתוך קוסמוס. מלה מסדר אחד היא שפה מסדר שני.

אטומים הם אותיות של צליל ואור. מולקולות הן אלפביתים. גבישים ורקמות הם שפות ועולמות. 

בעיני המחקר המודרני זיקות כאלה הן הוקוס פוקוס פואטי שאין לו ולא כלום עם העולם האמפירי, אבל במחשבה המאגית הזיקות הן בסיסה של האונטולוגיה. המחשבה המאגית אינה מאמינה ב'אובייקטיביות' של תפיסת האובייקט. היא תופסת את העולם כאורגניזם, כשלם הבא לידי ביטוי בכל מערכת המתקיימת בו.

 

מעשית, על מנת להתחקות בדרך זו אחר זיקותיו הפנימיות של העולם, אין צורך למצוא אי שם מחוץ לעולם את 'מערכת המערכות', אלא רק לזהות אותה בכל מערכת שבעולם, חלקית ככל שתהיה: מערכת העל מתגלה מתוך הצלבת מערכות הצפנה מסדר נמוך יותר, השוואתן וזיהוין זו בזו.

השפה איננה אפוא הצבעה על מציאות נפרדת ממנה, כי שום מציאות איננה יכולה להיות חיצונית לשאר.

 

לפי היגיון זה, השפה מגלה את הזיקות שבעולם משום שהיא רקמה פנימית יותר של הקיום, ובו בזמן משמשת שדה פעולה להתהוותו המתמדת בתודעה האנושית. היש כולו הוא שפה, אבל מלים הן מערכת נגישה וקומפקטית, מיקרוקוסמוס שבו משתקפים עקרונות הקיום ובו בזמן גם חוויית הקיום בפועל. השפה אינה עשויה אפוא מסימנים, אלא מצירופי כוחות ומשוואות אנרגיה, שכל תופעה היא מקרה פרטי שלהן. הכרת הזיקות שבין המלים והדברים היא עוצמה המאפשרת פעולה על העולם.

 

הרעיון הזה הוא שהנחה את ציירי המחשבה מסין ועד מצריים, וגם בתרבות העברית: פיקטוגרמות נוצרו כתמונות מחשבה של הממשות והשפה העמידה זיקה ישירה בין המלים לדברים. הפיקטוגרמה הציגה את המלה לא פחות משייצגה אותה.

זיקה זו טרם נשכחה עם הולדת האלפבית, כאשר אותיות שימשו עדיין הן כפיקטוגרמות והן כסימני צליל: היירוגליפים מסוימים שגילמו במקורם רעיון שלם, החלו לשמש גם כייצוגים של הברות ועיצורים, והפכו לאבני בניין צליליות של מלים אחרות.

באלפבית העברי הקדום האותיות השתמרו עדיין כצורות פיקטוגרפיות, והמערכת הכפולה הזאת של אלפבית תמונתי העשירה את השפה בזיקות והקשרים שלא זוהו בה קודם לכן. תיאורן של זיקות כאלה אולי רק ידגים את עוורון החושים האלפביתי – את הקושי לייצג את הדברים מבלי להציג אותם.

'אֶלף' או 'אלוף' הוא שור הבר שאולף לחיות עם האדם. מתמונת האלוף בכתב הקדם-עברי –  – נוצרה הפיקטוגרמה אל"ף בכתב העברי הקדום: .

אָל"ף היה  הפיקטוגרמה של השור, התגלמותו הקדומה של אל, אלוהי העברים, שבדמותו זו עבדו אותו מאוּגָרית ועד בית-אל.

 

בעיני העברים הקדמונים השור גילם את כוח החיים עצמו, כוח היולי בלתי מאוּיָך, הצופן בתוכו את הפריון והריבוי: השור סימל שמש באדמה, אנרגיה בחומר.

השור הוא הא' שבאל"ף.

אבל 'אל' הוא כבר יותר מזה. הוא איננו סתם כוח היולי של א' לבדה: הל' הוא מלמד הבקר, השולט בשור ומאלפו דעת:

 הוא האל"ף והלמ"ד, השור ומלְמַד הבקר, אנרגיה ושליטה. 
'אל' הוא עיקרון מכונן השרוי בעולם כולו: האל שב"אל רוכב עבים" והאל שב"יש לאֵל ידי" הם אחד – אנרגיה ושליטה. 

האלף הוא סמל יסודי, אבל האל"ף הוא סימן ומסומן כאחד; כפיקטוגרמה, האלף הוא השור, אך בייצוגו האלפביתי הוא האל בדמותו כשור, אֵ"ל שנוסף עליו פ"א ההבעה – : העיקרון בביטויו,  בהתגלמותו בעולם.

האלף הוא הדבר עצמו, אבל האל"ף הוא סימן שבתורו מסומן גם הוא בצירוף של שלוש פיקטוגרמות: 
 
- אל"ף, למ"ד, פ"א; שור, מלמַד, פֶּה. האל"ף הוא יציר ה'אל'
הוא האל שבפ"א,  שבפה: אנרגיה ושליטה בגילויים כהבעה. 


האל"ף הוא דיבור, בעוד שה'אלף' הוא סמל, אך הם קשורים ומשלימים: עקרון ה'אל' המתבטא הן בשפה והן בעולם. 

אָ-לֶ-ף: 'אָ 'הוא הקול האנושי הראשוני, אבל אַאא עדיין איננו דיבור, אלא נשימה יסודית, פתוחה לרווחה.

הדיבור הוא האל"ף כולה: א' הקול, ואיתה ה-ל' שלָשה את הקול בלשון, וה-פ', שמביאה אותו אל שפת הפה, אל סף העולם והלאה, מן השפה ולחוץ.

פיקטוגרמה היא מחשבה, דיבור ומעשה: מעבר לצורתו ולקולו, האל"ף הוא תנועה בעולם, הנושאת רעיון ורגש. 

תנועת האל"ף היא גם מחוה פיסית: פניית הגוף כשיד אחת נוטה מעלה וקדימה אל השמש, והשניה מטה וקדימה, אל האדמה שמכאן והלאה, אל הדרך. אל"ף היא כוח פעולה.

חיווי כזה מציג את העיקרון בפעולתו, אך איננו רק תיאור פיסי, אלא השתתפות במהות הסמל. הידים הנשלחות אל העולם מעבירות את הכוח אל הפועל,  את השמש  אל האדמה; ביניהן, הגוף כולו הופך לכלי מעביר, שדה אנרגיה של ההתהוות וההבעה: אַאא


אבל זיקות הן דו-כיווניות: מן העולם אל השפה, ושוב, מן השפה אל העולם. הפכו לרגע את האלף, והנה זה פלא:  
- פ"א, למ"ד, אל"ף – פה, מלמד, שור: דיבור, שליטה, אנרגיה.

וזהו טבעו של הפלא הוא הדיבור השולט באנרגיה, ההיגד המאגי.

 


פורסם ב"חדרים".

הקודם: אוהבתיך
הבא: אנשי השם

מההתחלה


ארבע ההסכמות

127 תגובות

  1. אמיר, מפני שאני קצת לשון מיינדד – אני סבור שהפוסט הזה מקסים. הוא מעלה רעיונות יפים מאוד באשר לשפה בכלל ולכתב בפרט. מובן שיש הרבה מן המושך בגישה המאגית הזו, גם אם מדע הלשון ירים גבה באשר למסקנותיך. סוף שבוע נעים. רני.

    • רני, ה"מדע" אינו יודע אלא ידיעה אמפירית. את הגישה ה"מאגית" הזו (ואולי לא הייתי צריך להשתמש במלה זו) אימצו פילוסופים רבים לאורך אלפיים וחמש מאות השנים האחרונות.

      אשר לפילולוגים (כמו גם הפילוסופים בני זמננו) הם אינם מאמינים עוד ביכולתנו לדעת אלא לנתח בלבד. כלומר, דדוקציה – יוק.

      אבל השירה ידעה תמיד אחרת, והיא לטעמי ז'אנר החוכמה הראשון במעלה.

      • שירית קופה

        כן השירה תמיד ידעה אחרת- מסכימה לגמרי.
        צירופי כוחות ומשוואות אנרגיה זו הגדרה קולעת ביותר לסימנים ולשפה.הרי סמל בעצמו הוא אנרגיה עם משמעות.
        לכן יש לשירה עוצמה כזו.ומי שיוצר את צירוף הכוחות או את משוואת הכוח יכול להיות רק משהו שהוא עצמו אינו צירוף כוחות ואינו משוואת אנרגיה ,לא?

        • שירית, כוונתך לתודעה שלנו? או לתודעת התודעות ("אלוהים")?

          • שירית קופה

            באמת שפה מדהימה. איך אפשר שלא להתמוגג מ"עיני רוחו"
            מ"לא ידע את נפשו מרוב שמחה","פקעה סבלנותו","נדדה שנתו""נאום חוצב להבות"…….ועוד כהנה וכהנה?( אנא השלם את החסר..)

          • אשלים מעט, לאט לאט. כולם מוזמנים :)

          • מכיוון שמאוד חם.

            ומכיוון שמבחינה אתית די עוויתי לפוסט הזה, מכיוון שהתייחסתי יותר אל האקטואליה.

            ובכן, זה עתה קראתי את הפוסט – פעם ראשונה. ובכן, נראה מה הבנתי – שהעולם ה"נאור" רווי שפות משיוכים מדעיים וכו'. ועוד, שהאלף בית שנשאר לנו הינו שרידים של שפה יותר נעלה שהיתה קיימת בפועל פעם. ובשל שכך אנו זקוקים לכל כך הרבה תיאוריות כדי להבין אותה.

            ועוד, שהעולם הבראשית, שעשה שימוש בשפה, צייר אותה והגה אותה – היה מחובר יותר למהות הדברים ולקיומם ולאיכותם גם יחד.

            הפיקטוגרמות למעשה נוצרו לתאר את הזיקות בין הדברים עצמם ובינם לבין האדם, אשר ראה בכל עצם, את התגלמות הבריאה כולה. בעצם המצאת השפה והשימוש בה, היה התיאור שלה וגם תוך כדי השימוש בה הפעלה שלה בפועל והפעלת האנרגיה של האדם כיציר האן – כיציר תודעת כל התודעות. מכאן אולי נוצרה אף קדושת בעלי החיים, וגורמים שונים בעולם, כמו השמש, כמו האדמה, תנועות ומחוות כמו הרמת הראש אל על – לשמים או אל האל – או לאדמה, לים, לראות בדברים עצמם ותוך כדי כך להגות אותם ולהפעיל אותם.

            מה שהפוסט הזה אומר, אולי שאבדנו בעצם את הקשר הראשוני הזה עם העולם, כמו כן את הזיהוי שאנחנו חלק מהוויה הרבה יותר גדולה – דבר שבא לידי ביטוי בהרבה שירים שאתה כתבת.

            בה עדין יש נסיון, או נותרה החשיבה הזאת שהרגש, כל רגש החוויה הוא משהו אחדותי עם הפיזי העולמי והרוחני האלוהי הנמצא בדברים.

            היינו האלף בית העשכווי היא שריד למשהו קדמוני שהיה הרבה יותר בעל כוח, ושעוד אנחנו היום זקוקים לתיווכים רבים, כמו גימטריה ועוד כדי להבין את הזיקה של עצם/אדם אל המערכת כולה. ועוד, שאנחנו חיים היום בעולם שהוא מתווך מידי.

            הרעיון הזה גלום בשיר הקצר הזרע זוכר… וכו' ובעוד דברים שכתבת.

            ובכן מבחינת שרשור הדברים הפוסט כתוב בצורה כמעט מושלמת – היינו איבדנו את השלמות עם הטוטאליות עם בראשית ברא, מה שהופך אותנו למחפשים תדיר, ואפילו לפגומים.

            אשוב לכתוב אחר- כך

            חוה

            יפה מאוד, ומעניין ביותר.

          • ועוד, שתי הערות:

            1. אני סבורה שהפוסטים
            "שפה ששקרמה גוף" יצטרפו אחר- כך לספר. הכתיבה היא על דרך האפוריזמים של ניטשה, אם כי, נדמה לי אמיר שאתה מנסה לעשות כאן משהו חדש.
            אבל להידמות לניטשה זה לא רע בכלל, מכיון שבסיכומו של דבר ניטשה דווקא ולא פרויד נחשב לאבי הפסיכואנליזה.
            אני כותבת על דרכו ניטשה, לצורך ההבדל, מכיוון שתיאוריית האדם הנעלה היתה די רעילה – ואני מניחה שהיא התייחסה לפילוסופים, ולאו דווקא לגזענות בה היא פורשה לאחר – מכן. לצורך בידיעה הפילוסופית.

            2. הערה שנייה. הפוסט הזה יכול להיות שהוא מתייחס לשירה כולה, אבל בתוך השירה יש הרי גם גרפומניה.
            מה שרציתי לומר הוא, שהפוסטים האלה בעצם מספקים די הסבר לשירה שלך. באופן הספציפי ביותר – הם מקושרים – ויש בהם עוד משהו מתפיסת עולמך.

            בהרחבה אפשר לומר שהם מתייחסים גם לכלל השירה.

            אתה רואה, הבטחתי שתי הערות ויש אכן שתים.

            אלוהים אדירים כמה חם – אני טובעת בחום!!!

          • עדין מחכה לתגובתך, אמיר

          • שירית קופה

            טוב ששאלת. עכשיו יש לי על מה לישון..אנסה לענות מחר למה כוונתי.

          • שירית קופה

            חשבתי על שאלתך במשך היום והגעתי למסקנה שתודעת התודעות לא צריכה שפה.שפה ישנה רק במקום שבו מתחיל מרחק.אך יש ריתמוס בעולם שהוא עצמו מעין "שפה" שקדמה למילים.
            ולכן המשפט שכתבת שהיש כולו הוא שפה, מאד חמוד בעיניי
            כי הוא בעצם אומר שתודעת התודעות החליטה לברוא ,"שפה"
            והנה אנחנו מכושפים בתוכו-בתוכה. וכשנעלים את כל הכובד של המילים, ייעלם גם כל ה"יש".

          • שירית, באמת, מהי תודעת התודעות? מהי הכרה כשהיא לעצמה? מהי כשהיא חופשייה מכל הקשר, ריקה מכל תוכן?
            כשהיא לבדה ולעצמה, קשה לומר אם ההכרה ישנה או איננה: הכרה לבדה איננה מה שאנחנו תופסים כקיום. אין ראייה ללא נראה, אין הכרה ללא מוכר.

            השפה היא נוסחת הממשות שאנחנו חווים, תמונתו של העולם בתודעתם של דובריה. המלה הראשונה היא אולי מושג ללא צורה ותוכן, ניצוץ מחשבה.

            העולם הוא המלה שהיתה לשפה.
            האל הוא השפה שהיתה למלה.

          • שירית קופה

            וואו נושא גדול פתחת לנו כאן.והרבה חומר למחשבה.קודם כל לגבי מהי תודעת התודעות?האם כוונתך ל-ALLNESS OF ALL?
            שנית אני מסכימה איתך , חלקית ועם הסתייגות לאמירה שאין ראייה ללא נראה. זה פה באמת ענין של מינוח. כשמישהו יושב מולך עטוף בגופו האם אתה רואה אותו? האם אתה מכיר בקיומו מולך מעבר לקיומו הפיזיקלי?נזכרתי עכשיו בחוויה מדהימה שהיתה לי כשבני הקט ישב עם פניו לים ואני התבוננתי בו ממרחק. ולפתע ראיתי את גופו הקטן אך גם ראיתי אותו- הגדול- שם מול הים והשמיים.
            כללת עוד כל כך הרבה במשפטים הספורים שכתבת,אתפנה להתייחס גם לשאר אני מקווה.בינתיים יש לי טיפ קטן לגבי איך להרגיש ולהיראות יותר צעיר- מעניין אותך?

          • שירית, המשפט "אין ראייה ללא נראה" הוא מין מטפורה ל"אין הכרה ללא מוכר" (ומכיר), כלומר הכוונה לא לראייה פיזית דווקא.

            מבחינת הכרתנו שלנו, בני האדם, השילוש הקדוש של תפיסתנו את האחדות הוא: 1. פוטנציאל, 2. התהוות ו-3. מובעוּת (ואפשר כמובן בסדר הפוך, מן היש אל איוּנו).

            אם יש משהו שמעבר לזה, יוצא שהוא אינו הכרה ועל כן אינו קיום, אבל זו סתירה: איך אפשר לומר על משהו שאינו קיום שהוא ישנו?

            והטיפ הפסיכופיזי שלך (=גם לרוח וגם לגוף) – איך להרגיש ולהיראות יותר צעיר – מהו?

          • שירית קופה

            אמיר, תודה על התשובה שלך, עכשיו יותר בהיר לי למה התכוונת.אני עסוקה בימים אלו במחשבות אודות 4 ההסכמות ובמיוחד בנוגע לאחת מהן.(בקשר ללא לקבל דברים באופן אישי)
            הנה הטיפ – כפי שהוא כתוב באנגלית.
            EXERCISE ONE
            LOOK AND ACT YOUNGER
            SITTING SOMEWHERE NEAR THE CENTER OF THE ROOM,CLOSE YOUR EYES AND"CONTACT" THE TWO CORNERS OF THE ROOM BEHIND YOU.THEN, HOLDING THOSE CORNERS,SIT STILL AND DON'T THINK.REMAIN INTERESTED ONLY IN THOSE TWO CORNERS.
            YOU CAN DO THIS FOR TWO MINUTES(MINIMUM) OR TWO HOURS,ALWAYS WITH BENEFIT. NO MATTER WHAT HAPPENS,SIMPLY HOLD THE CORNERS AND DON'T THINK.
            YOU CAN DO THIS DAILY.IT WILL MAKE YOU LOOK AND ACT YOUNGER
            הערה חשובה: לא חייבים לבצע זאת אם לא רוצים.
            ועוד הערה חשובה: יש בטוח עוד דרכים…

          • מה שמסקרן פה באמת הוא מהו "להרגיש יותר צעיר" (ואם זה פועל, אני מניח שזה מן הסתם גם מוקרן החוצה לגוף): יותר מודע ליחסים בינך לבין הגוף שאתה שוכן בו? יותר אנרגטי? יותר תאב חיים? יותר בזמן הווה? יותר סקרן?
            כי ברור שאין קשר ישיר בין הטכניקה לבין מערכת האמונות של האדם. זו דרך עקיפין, ואם היא פועלת, הרי היא פועלת על הנ"ל.
            בתור סקרן מושבע – אבדוק :)

          • שירית קופה

            עכשיו אחרי שהסברת כל כך בבהירות את המילה זיקות אני יכולה לראות למה כוונתך:
            העולם הוא המלה שהיתה לשפה.
            האל הוא השפה שהיתה למלה.

  2. הי אמיר, קראתי בכותרת מאגיה כשֵׁפה וחשבתי על כשפים רק בשביל לגלות שאולי אכן השפה התכשפה ליוצריה ואנו יכולנו להמשיך להיות מכושפים על ידה ללא דעת. ההסבר מאלף והפוסט מרתק ומותיר חשק לעוד. אכן האלף שחשפת כאן מתגלה כפלא.
    האם יש עוד עשרים ואחד פוסטים בקנה? (ל-22 אותיות:)
    מקוה שאוכל מאוחר יותר להעמיק בתגובה רק שצריכה לרוץ.
    (מן שישי שכזה:)

    • סיגל, ודאי שיש עוד, אבל לא כמילון של אותיות דווקא.
      והכישוף? המאגיה? בפילוסופיה היהודית קראו לזה 'תיאורגיה', אבל זה רק שם יותר יפה לאימפליקציה הפרקטית של המחשבה שהרוח היא מקור הקיום ולא החומר.

      • מעניין אם יש קשר בין המידע שהבאת לכאן לבין הגימטריה, האם יש גם ערך מספרי בתוך הציורים כמו למשל שור אחד וארבע מאות ת"וים יהיו אשר יהיו?

        • סיגל, המלה האלפביתית היא קוד של צירופי אותיות, רצף סימנים שאינו מחזיק רושם חושי של מסומנו. האותיות הן עדיין תווך למובן, אבל תווך ריק מתוכן. בכך קרובה המלה האלפביתית למחשבה המופשטת, בטרם לבשה תמונה וצליל.
          לפי אותו הגיון וקצת הלאה במעלות ההפשטה, אותיות האלף בית קודמות לצירופיהן, וכמו נוסחת פלא של חלקיקים יסודיים מצפינות עולם ומלואו. ב'ספר יצירה' האל אינו בורא עוד בדיבור אלא בלֶגו של אותיות: עשרים ושתים האותיות הן כוחות היסוד שצירופיהם יוצרים את העולם.

          התפיסה הזו נולדה בימי הביניים, אבל הגימטריה, שעליה התבססה היא עתיקה יותר, ומקורה בתרבות ההלניסטית, באדפטציה יהודית.
          במאה ה-1 לספירה, הרבה לפני שנודעו שימושים נומרולוגיים בתיאולוגיה היהודית כותב המשורר סטראטון: "תחת וזהב אחד מספרם / בחשבי זאת כלאחר יד זאת גיליתי". וכל כך, על בסיס השוויון הנומרולוגי של פרוקטוס (ישבן) וכרוסוס (זהב).
          אפילו המלה 'גימטריה' מקורה יווני: גאמא=טרייה (=גימל שווה שלוש).

          מרגע שחדל השימוש באותיות הפיקטוגרפיות של העברית, תכונותיו התמוניות של הכתב אבדו לגמרי. האותיות האשוריות שתפסו את מקומן של העבריות עוצבו בידי דורות של לבלרים, עד שהפכו לקונוונציה גראפית.

  3. תַּלְמָה פרויד

    אכן, שפה היא מאגיה ומאגיה היא שפה. הצליל, הסימן.
    (אני מכושפת כל יום מחדש :)

    יפה דרשת, אמיר.

    לא בכדי, הקבלה עוסקת כל כך הרבה במדרש מילים ובמדרש אותיות. הקבלה המעשית עוד הרחיקה לכת עם המאגיה הזו (שלא לומר 'מאגיה שחורה' :)
    וכמה יפה הכתב האשורי, והעברי – שהתפתח ממנו.

    • אפשר עוד קצת?

      לא הספיק לי הקטע הקצר הזה.

      אגב, דברו אתמול על ספר חדש שיצא
      "טכנומיסטיקה" בתכנית לונדון את קירשנבאום – בה נאמר שהאלהים הוא גוגול, בסיכומו של דבר כולנו נהיה מחוברים ברשתות אלקטרוניות – כל התודעות האנושיות תהפוכנה לתודעה אישית אחת. המודעות לאפשרויות השימוש – המודעות האנושות תקבע אם פנינו לאפוקליפסה או לאוטופיה.

      למה הבאתי את זה? סתם.המחבר המרואיין היה נחנח ומאוד התרגש.

      תגיד, שור הבר לא היה במקרה מעדן שמזומן לצדיקים בגן – העדן.

      אתה רוצה להגיד שבמקורו הוא היה האל,

      וכי הצדיקים ישבו על שולחנו של האל או שמא יאכלו אותו.

      תא" יקירי, בבקשה לא למחוק?

      חוה

      • הי, מה זה פה?
        מה הולך כאן?

        מה זה הפריון הזה?

      • חוה, אט אט אבל בבטחה יגיעו עוד מסוגו. ואכן יש סיכוי שבקרוב נפקח עיניים ובפינה הימנית של הרשתית יהיה לנו גוגל.

        אל, נכדו של עליון, היה בורא העולם ('אל קונה ארץ'), ואבי האלים והאדם של הפנתיאון העברי. הוא מכונה תדיר "השור" או "שור-אל" ובדמותו זו עבדו לו מאמיניו.

        • תגובתי זו הגיע מכיוון, שטרם הספיקותי להינות מן הבלוג הזה, ולכן העברתי סתם ככה תגובה.

          המחשבה היא שאנחנו נהפוך לתודעות אלקטרוניות אותי הוא מחלחל. לדעתי, לעניותה הקדמה הטכנולוגית היא אם כל חטאת. טוב לחשמל התרגלנו וגם למים, אבל מה עם היתר – והרי התנתקנו לחלוטין מן הטבע שהקשר בין האדם לטבע, לבריאה היא שיאה של הרומנטיקה בעיני. נדמה לי שכבר ציינתי את זה. את החיבור בין הנשמה לטבע לשמים, למים, לכוכבים היא מקור חיותו של האדם. הדבר שיכול לתת לו את התחושה שהוא חי וכי הוא חלק ממשהו הרבה יותר גדול ואף אחדותי.

          אתה יודע, נסעתי פעם לים – חוף זבולון בהרצליה. לבד, ישבתי וראיתי בהדרגה את השקיעה, זה היה תהליך בזמן ובנשמה ולתוך הרגש פנימה והשמש שקעה אט אט, עם חילופי הגוונים בשמים וצבע המים ורחש הגלים ועם זאת שקט ויפעה.

          בבת אחת נעשה חושך. ואז הרגשתי התרוממות רוח. בבת אחת, הרגשתי שאני חלק ממשהו נאדר כאשר אני קשובה לו וחלק ממנו. ועוד – ידעתי, הרגשתי שמשהו הסתיים ומשהו אחר התחיל וזה גרם לי שמחה אדירה.

          חזיתי בסיומו של יום ותחילתו של לילה ארוך, כאשר החלו להופיע כוכבים בשמים. כל אלו נתנו תחושה של כל כך הרבה כוח נפשי קודם כל להרגיש וחופש.

          אז סליחה, תעזוב אותי מן הטכנולוגיה, יש לי טלוויזיה חצי שבורה ואני רואה בה חדשות מספיק טוב, וסרטים המון – ורציתי להמליץ לך.

          יש סרט "רק כלבים רצים חופשי" שמתקשר לשני הפוסטים – המוטו הוא של אסי דיין. אני אהבתי את הסרט הזה, חרף העובדה שהוא ישראלי.

          ולא ענית לי, האם ראית את הסרט פרידות. נכון שירה היא גדולה, אבל גם קולנוע טוב היום הוא אמנות.

          • חוה את צודקת. הסרט "פרידות" ראוי כמתנת יומולדת לעצמך לפחות כמו השיר של פרוסט.

          • אוי, נוני יקירתי. אמנם יום הולדתי חל בחודש יולי – 26, אבל אני מזל אריה ולא סרטן.

            את יודעת – אנחנו נשים והתקדמות בגיל היא קצת נקודה כואבת, ודרושה השלמה אישית ופנימית. כל כך הרבה שנים שאינני חוגגת ימי – הולדת ואיני עושה חשבונות נפש, זהו הליך שהוא כמעט שביום יום אצלי – חשבון הנפש.

            לא שהגברים הישראלים, כאשר הם מתבגרים הם נראים כל כך טוב, עם הכרס, הקרחת, הסנדלים, וחוסר הנימוס המשווע, וחוסר הכבוד לאישה. אבל גבר אינו אישה. (טוב, לפחות על הגזרה אני שומרת, וגם באופן כללי) בכל אופן, לאמיר 53,2,4 מה זה משנה, אבל אצלנו בכל אופן זה אחרת.

            דבר אחד אני שמחה שהשקעתי בעצמי, בידע – זהו נכס שגובר על הזמן, הוא יותר טוב מכסף, ולא איני בעד ניתוחים פלסטיים – ואין לי מושג מה זה זריקות בוטוקס.

            על כל פנים את הסרט פרידות ראיתי, גם את ואלס עם באשיר, וגם את הסרט 3 הקופים. הסרט פרידות הוא יפיפיה. יש בו כל – כך הרבה פיוסים. לאדם עם מקצועו, לאדם עם רעיותו, שהופכת להיות לבסוף גאה בו על מקצועו, (לאחר שהיא עוזבת אותו) לאדם עם סביבתו, ובסיכומו של דבר לבן עם אביו. הסרט עשוי כל כך יפה, כל כך אמנותי והתרבות הסינית היא זרה לי. ובכל אופן

            תודה על המתנה – לוקחת מכל הלב.
            ובאשר ליום הולדתי, ובכן יש לי עוד כמה ימים.

            המון תודה
            חוה

          • הסרט יפני. התרבות היא יפנית. בכל אופן מזל טוב לך.

          • תודה נוני,
            וידוי קטנטן – קשה לי להבחין בין מלוכסני העיניים – ולא אינני גזענית.

            פשוט קשה – פשוט קשה, נגעתי בתרבויות הללו בהקשר של מנהל עסקים – שם נוטים להבחין בין האינדווידואליזם האמריקאי, לבין המסורתיות המזרחית – בקבלת החלטות, בהנהלות של חברה, בתהליכים של משא ומתן. מעבר לזה שראיתי את כל הצלצולים למיניהן, הטינה והבוגימנים בתרגום לאנגלית, כאשר זה הופיע בשפה האסייתית, זה לא עניין אותי.

            למה ראיתי באנגלית, כי בין היתר אני חובבת סרטי אימה מושבעת, פעולה גם טוב, ודרמה על אחת כמה וכמה.

            מה לא? קומדיות סתם, לא קומדיות רומנטיות, לא את האחים מרכס, בלוז ושאר מריעין בישין. זהו ז'אנר שאני לא סובלת. למה? לא יודעת. היה סרט אחד "זליג" של וודי אלן, שהוא כמשל היה, יש עוד סרטים טובים שלו, אבל בסוף שקענו בפטפטת ניו-יורקית, פסיבדו-אינטלקטואלית, פסיכולוגיסטית וכו' אבל זליג היה סוג של אלגוריה שתקפה לזמנים רבים.

            בכל אופן פרידות, נהניתי מאוד.
            תודה.

          • הם שונים מאוד במראה ובשפת הגוף, אבל זה דורש כמובן היכרות.
            המצחיק הוא שגם יפנים מן השורה לא יבחינו בין ערבי לבין שוויצרי. בשבילם כולם גייג'ין לבנים…
            טוב. שוב רץ.

          • לא, לא ראיתי את 'פרידות'. מי הבמאי?
            והשאר – אחר כך. יום עמוס היום… :)

          • הפסדת,
            זהו הסרט שהתחרה על האוסקר עם ואלס עם באשיר, וזכה בו במלוא ההצדקה. יש לי אותו בבית צרוב, אבדוק אחר – כך. לפי מה שאני קוראת – יוז'ירו טאקיטה – הבמאי, זוכה פרס האוסקר לסרט הזר 2009- מקווה שאני מאייתת את השם נכון. ונוני צודקת – הסרט מתחיל בטוקיו.

            כתבתי לך כבר, זהו סרט על אדם המכין את המתים לקבורה במסגרת התרבות היפנית על פי דבריה של נוני.

            לאחר טקס של טהרה, הוא מאפר אותן – את הגוויות, כך שלא רק מראהו אלא טבעו ואופיו של האדם משתקפים בעיני בני משפחתו – הטקס הוא מרהיב, והתגובות, כאשר הגוויה מוכנה לשריפה מציבה נוכח המלווים למוות את האיש כפי שהיה בחייו על דרך האופציה האולטימטיבית – מה שמביא את המשפחה להשבר, להתווכח ובסיכומו של דבר להתאבל.

            טוב, לא רוצה לגלות לך יותר. שווה צפייה. סרט אמנותי ומרהיב.

            חוה.

          • אמיר, "פרידות" רווי קיטש. ראה הוזהרת.

          • אמיר, החיים רוויי קיטש. ראה הוזהרת.

          • תודה על ההמלצות וההזהרות. אשים נפשי בכפי :)

          • אם כבר עסקינן בשפה כמאגיה
            להכניס תגובות שיש בהם נסיון לכופף את האחר את הזולת הוא דבר מחד גיסא רופס, ומאידך גיסא פוגעני אגב השילוב הזה בפסיכולוגיה הולך מצויין.

            כאשר אני מדברת על רפיסות – אני מדברת על החדרת דברי שטנה, כאשר מאחוריהם אין כל עוצמה – נהפוך הוא פחד, חרדה, נאורוזה וכו'.

            בסיכומו של דבר – כתיבה שכזו מצביעה על אישיותו של הכותב ומבטלת לחלוטין מכל וכל את ערכם של דבריו – מאיינת אותם והופכת אותם לאפס.

          • מכיוון שאיני מבחינה בין המלוכסנים למיניהם, כנראה איני מבחינה בז'נרים של הסרטים.

            למה הסרט רווי קיטש.
            יש בו קטעים קצת הוליוודיים. כמו המפגש הסופי בין הבן לאב.

            אבל, האם באמת יש טקסים כאלו או היו?

            טוב, יאללה חדשות – כולם מרביצים לכולם.
            מבקשת תשובה, בי

          • שיאה של הרומנטיקה הוא אכן בקשר בין האדם לטבע. אפשר להוסיף ולומר שרוחו מוצאת את עצמה בשיאה בקשר בינו לבין עצמו והעולם כאחד.

    • תלמה, התפיסה הזו מופיעה כבר אצל המצרים, ההודים והסינים הקדמונים.

      אסייג ואומר שהרשימה הזו אינה עוסקת במשחקי מדרש על בסיס דמיון הצליל וגם לא בקומבינטוריקה של אותיות (נומרולוגיה, גימטריה)שרווחה בתרבויות שונות, אלא בתמונות המחשבה שגלומות בשפה עצמה.

      • תַּלְמָה פרויד

        לא שחשבתי אחרת, אמיר.
        פשוט הלכתי בשביל אחר (THE ROAD NOT TAKEN) :))). מותר, לא??

        שבת שלום.

        • תלמה יקירתי, ודאי שמותר. ובלבד שזו הדרך שדרכו בה פחות? :)

          • תַּלְמָה פרויד

            אמיר יקירי, ובלבד שזו הדרך שבאותו רגע בחרתי בה. ובינינו, גם 'הדרך שדרכו בה פחות' כל כך צפופה כבר :)

  4. מהנה וחכם.
    ממש חוויה של קסם.

  5. רונית בר-לביא

    מאלף, אמיר.

    מאד מאד אהבתי את הקול לשון פה שבמילה "אלף",
    את ההיפוך שהופך פלא.

    אנרגיה שליטה דיבור,
    וכשאין שליטה, זה הופך ל"פרא" :)

    ועכשיו זה קצת מזכיר את הבבא בובה מ"זהו זה" ..

    • רונית, לעניות דעתי הבבא בובה היה המשיח, אבל אף אחד לא קלט את זה. אין נביא בעירו.

      • רונית בר-לביא

        יש לי רעיון, אמירוש:

        בוא ניזום פינת "הבבא בובה" ונביא כל פעם חידודים גימטריים הזויים,
        אתה תביא ידע, אני את החידודים.
        סתם, אתה יכול גם חידודים :)

        יהיה להיט.

        • חכי, חכי, רוניתוש. אני מתכוון להביא בסידרה הזו רשומה שלמה על הגימטריה עם הרבה דוגמאות הזויות :) אבל אין בעיה אפשר להתאמן בינתיים.
          וזה שהבאבא בובּה היה HIGH זה ברור. כי הי בגימטריה שווה 15 שווה בבא בֻבּה.

          • סליחה נפלה לי א' ההי. באבא בֻבּה כמובן.

          • רונית בר-לביא

            :))

            קרצצנית

          • ..:)
            בחישוב גס "האי"= 16=7 -מאוד רוחני..

          • סוף סוף מישהו פה עלה מהפשט אל הסוד שהיה כמוס ב"'הַאי-הַאי' אֶצְהַל בְּשִׁיר צִוְחוֹת נָשִׁים" מהשיר "אמרה שמך".

          • …:))
            לילה טוב…

          • רעיון טוב ללילה :)

          • אז כאן נמצאת ההתהוללות האמיתית.

            ואקשה קושיה על שלוש השורות של הפוסט.

            קודם היתה השפה ואחר – כך היו הדברים.

            ברפרוף די הבנתי מה רצית לומר אבל.

            נדמה לי שבראשית היו הדברים – השפה נבראה כדי לציין אותם, לתייג אותם לתת בהם שמות.

            מבחינה הגיונית – עיין נא שנית בשלוש השורות הראשונות. הדברים קדמו לבני האדם גם אם תאמר בראשית ברא ותצטט, רק כאשר נברא האדם הוא זקוק היה לשפה, גם לענות לאלוהים שצעק לו אייך? אולי זה היה לקין? כי גם לקיין היה מה להסתיר מפני האל?

            לא על לשון הפרסמומת זה הי ה פודינג או זה היה קינוח?

            מה קדם למה בבריאה – אני די בטוחה שקודם היו הדברים – כלומר קודם היה הפודינג ואחר – כך היו האנשים שדברו עליהם, סמנו אותם, ציירו אותם כחיקוי לביטוי.

            אתה מוכן לעיין שוב בפתיח?

          • רונית בר-לביא

            הי=15=
            באבא בבה.

            כי "בבא בבה" זה 14,
            תשאיר את המתימטיקה לי :)

            אתה זוכר את הזקן התימני מזהו זה ?
            שהיה תמיד שיכור ?

            איך היו אז הבדיחות והגגים תמימים,
            מותר היה להיות גזעניים כלפי כולם ולא היה PC מתועב,
            הכל היה מצחיק ולא מצחיק,
            כי כולנו פולנים או כורדים או גרוזינים.

            ושאלה קצת תמוהה אולי:
            איך אתה מצליח והצלחת לקרוא כל כךךךך הרבה ?

            אני אחרי שני עמודים של משהו מתה או נרדמת.
            אלא אם כן מדובר בספרי עיון כמו בודהיזם או פילוסופיה/פסיכולוגיה.

          • קלעת. מה שמעניין קל. הסקרנות היא הסוד :)
            אבל בניגוד למה שחשב הנזיר ההוא משם הוורד הרצינות היא דווקא מהשטן. טוב להיות טוטאלי בדברים, אבל מי שלא יודע לצחוק הוא בעל מום שאפילו אינו מבין את מומו.

          • חשבתי שאתה מדבר על הנזיר שמכר את הפרארי. הבאבא בבה היה מן התכנית עם דן בן אמוץ והשחקן שנפטר שכחתי את השם שלו….. מישהו מוכן להזכיר

            זה מהמערכון עם רבקה מיכאלי
            יופי נחמה

            זה לא האי, האי

            נו ברח לי השם שלו, זה ששחק בשוטר אזולאי עם גאולה נוני.

            ככה זה עם המתים

          • חוה – ריבונו של עולם – זה שייקה אופיר. רני.

          • חוה, מדובר בחורחה, הנזיר הקנאי מ'שם הוורד' שסבר שהצחוק מהשטן ורצח כדי להסתיר את ספרו השני של אריסטו, על הקומדיה. ויליאם מבסקרוויל שפיצח את תעלומת הרציחות עשה את זה בדרך הדדוקציה, ובזה שוב אנחנו חוזרים לפוסט ולפתיח שלו:
            'בראשית היתה המלה, ועקרונות הקיום קדמו לדברים'.

          • את הסרט עם שון קונרי ראיתי בקולנוע ביחד עם חברות שלי שהיו אחוזות בעתה.

            אומברטו אוקו הוא בין היתר דבר על ביקורת הספרות.

            בין היתר הם חידשו מכיון שדברו על נקודות העיוורון בטקסט, פול דה מאן וגם על ריבוי עולמות, שזו תיאוריה מעניינת לחלוטין.

            הנאזיר שקנה את הפרארי מכר אותו לא קראתי. אם כבר מסטיקה, אז ברמה. גם כאן אפשר להבחין בין פופוליזפ למשל כוחו של התת מודע שכולם קראו – אותי זה אכזב. עקרונות הקבלה של גרשום שלום כבר יותר מעניין.

            וכמו שאמר גליליאו והארץ נוע תנוע.

            קראתי שוב את שלוש השורות הראשונות. הבנתי למה התכוונת, אבל יש כאן סוג של טאוטולוגיה אפיסטמולוגית ואפילו אונטולוגית במשחק עם השפה.

            קודם היו הדברים – אחר – כך היתה השפה. קודם היתה שטראוס ואחר – כך דנונה. ככה לי זה מסתדר.

            אגב, את שם הוורד אפשר לראות פעם אחת. אני ממליכה הפעם על מלאכים ושדים – כן החדש. קיטשי למדי – מתעסק בשפה – בעלילות הותיקון ומקושר לניסוי בז'נאווה.

            שאלת תחת – תגיד אתה חושב שבסוף הניסוי נידע בוודאות אם יש אלוהים או לא? אתה חושב שנהיה בחיים.

            אני נונדניקית, ואני היסטרית – מותר לי אליבא ד'פרויד – אני אישה. מודה

          • תגיד, איזה סוג אוכל היה במסעדה שלך בירושלים? יש שם עכשיו מסעדה, בין היתר, נדמה לי קוראים לה מאמה או אמא, יש שם אוכל, סוף הדרך.

            אגב, מזמן לא עליתי לירושלים. אני צריכה לשים איזה פתק, כי יש לי איזה דיבור איתו. עד היום מה שבקשתי ממנו קבלתי. האיזור המזרחי החדש הוא מקסים. איך יכלת לעזוב את ירושלים?
            היה בה משהו שהתאים לך, לא יודעת איך להסביר.

          • זו היתה ירושלים מאוד אחרת. הציצי ב"זה ההבדל ששינה את הכל" יש שם תגובה אלייך שאני עומד למחוק לאחר שתקראי.

          • שווה לך לקרוא את הספר, ועדיף באנגלית.
            לגבי הפתיח – חושב שעניתי על זה בתגובתי לשירית למעלה.

            ואלוהים? זה שם מצחיק לתודעת הכל, אבל למה בסוף?
            הכרה, ובכן קיום.

          • אז ככה אמיר,

            תגיד אתה רוצה להגיד לי שהמשיח הגיע והוא הלך וכולנו החמצנו אותו? לא שמנו לב שהוא הגיע? אז מה נעשה עכשיו.

            לגבי אומברטו אקו – בנוסף לחידושים בתיאוריה הפוסט-סטרוקטורליסטית – שאת רובה חידשו הצרפתים, התכוונתי לכך, שהיו גם מעט אמריקאים שמהם יצאו תיאוריות פוסט. ביניהם היה אומברטו אקו, ופול דה מאן שדברו על נקודות העיוורון בטקסט. כתיאורטיקן ולא כסופר.
            תיאוריה נוספת מדברת על עולמות אפשריים, היינו זמנו של האדם מחולק לשלל עולמות שהספרות נוגעת בחלק מהם – עולם העבודה, עולם הפנאי, עולם המשפחה, עולם הלימוד וכו' וכו'. שכחתי מי החוקרים שדברו על כך ואולם זו תיאוריה מאוד מעניינת לאנליזה ספרותית. יש גם את בארת ואחרים שהחלו את הפוסט גם הם אמריקאים.

            מעבר לזה כמובן שחזרנו ללקאן שטען שהתת – מודע מתובנת כשפה. הי זה לא אני. נשאלת השאלה – ואף על פי הפוסט שלך באמת איך יכלנו לחשוב או לדבר מבלי לתת בדברים סימנים שהלכו והשתכללו.

            אז זה עבד ככה, הצרפתים היו מתפרסמים בצרפת, נוסעים לארה"ב שם היה קהל גדול וכסף כמובן, לכן הרבה מן הסמינרים של לקאן הם באנגלית.

            ולסוגיית אומברטו אוקו – תגיד, אתה השתגעת? שאני אקרא את הספר הענק הזה ועוד באנגלית? הוא כתב גם את המטוטלת של פוקו – אז תגיד כל מה שמתפרסם אני צריכה לקרוא.

            ועוד, משהו לפי מיטב עניות דעתי הקומדיה של אריסטו אבדה? לא, נשארה רק הטרגדיה. – אז על הבדיון הזה נסב הספר, כאילו הוא נמצא.

            הקומדיה אגב, מקושרת לתורת המזגים והלחות של היפוקרטס וגלנוס?

            תגיד, את דיוקנה של גברת קראת?
            את חיים חדשים של מלמוד קראת?
            את אורלנדו של וולף קראת?
            את דיוקנו של אומן צעיר קראת?

            את מלחמות גליה של יוליוס קיסר בלטינית קראת?

            די, מה זה כאן? את המופת של זיגפריד לנץ קראת? את בשוכבי גוועת של פוקנר, הקול והזעם קראת?
            את הבחילה של סארטר קראת?
            את כל כתבי ניטשה קראת?

            אמיר, מה אנחנו עושים כאן תחרות. אלא מאי, אם אני נכנסת לאחד הפורומים של נענע, לא מבינים על מה אני מדברת בכלל.

            אגב, בספר לנין יש מאמר של אלטוסיר, כיצד עוברות נורמות בחברה על דרך מבנה של פירמידה – אני מתריעה – לא לקרוא אותו בתרגום של רסלינג.

            ובקשר לדתיים, האלה, גם לי היו שיחות איתם באותו הקשר שלך, כי האישה שלהם היתה תמיד חולה, או שהחצוצרות שלה היו סתומות, או שהאישה הצעירה נאפה עם השרברב החילוני שבא לתקן לה את הכיור.

            אז מה חדש תחת השמש.

            בלילה אכתוב לך רכילות אטומית, שמזמן רציתי לספר לך, איך אנשים קנאו בך בטירוף, כאלה שאני מכירה, ואחר – כך תמחוק.

            לא עכשיו בבקשה?

          • חוה, חוה, המלצתי לך על הספר כי מאוד נהניתי לקרוא אותו :)

          • חיפשתי אותך בפוסט הקודם. החוקרת המגדרית שהזכרת.

            רכשתי כעת ספר שנקרא תודעת הזן
            תודעת המתלמד
            שונריו סוזוקי.

            להחזיר או לקרוא?

          • "מלחמת המינים" –
            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2488&blogID=182

            SEXUAL PERSONAE
            CAMILLE PAGLIA

            מבין למה את שואלת לגבי "תודעת הזן". יש כל כך הרבה זבל ניו אייג'י רדוד על כל נושא רוחני, שאפשר לראות בזה סוג של איום אקולוגי מנטאלי.
            תכל'ס, לא מכיר את שונריו סוזוקי. הסוזוקי המפורסם של הזן הוא דייסצו טייטרו, שכתב עם אריך פרום ומרטינו את "זן בודהיזם ופסיכואנליזה", כתב את "MANUAL OF ZEN BUDDHISM",
            "ESSAYS IN ZEN BUDDHISM" ועוד. מעניין ומדורג.
            כללית חושב ששווה לקרוא על בודהיזם בכלל לפני הזן, אבל אולי כבר קראת.

          • אגב, אריך פרום שייך לאסכולת פרנקפורט, שכללה בין היתר את אדורנו ואת הורקהיימר. המאמרים של אדורנו קדמו להתפתחות של הפוסט – כאשר הכל בעצם החל מן הבורגנות.

            לדעתו, הבורגנות, בבורותה לא היתה מסוגלת לתפוס את רוח הפיוט הגדולה של יצירת האמנות, בין היתר את שיינברג (מוסיקאי) שאני מתה עליו. רק עכשיו החלו לצאת ספרים על אסכולת פרנקפורט, לא מזמן – גם אותם מכרתי.

            בקיצור כנגד יצאו בורדיה ופטר ברגר, כאשר באמת ברגר הוא המעניין, אני ספרות לא קוראת באנגלית, רק ביקורת הספרות כן, גם את לקאן – את כולם חרשתי את התחת באנגלית.

            נקודת המוצא היתה שוב הבורגנות, הטענה היתה שהאמנות הגיעה למבוי סתום עם זרמי הקוביזם והמופשט למיניהם, מכייון שהם היו תלויי ממסד. היינו מי שלא למד, לא יכול היה להבין את האמנות המופשטת. למד גם זרמים באמנות, וגם לימודים כלליים, ומכאן אליבא המשוואה גבוה נמוך פופוליזם עיליתיזם, קיטש/ נעלה נוצרה התיאוריה שאמנות צריכה להיות שווה לכל נפש. בגלל זה אפשר לראות במוזיאון המודרני בניו – יורק המבורגר ממוסגר, מה שהביא גם לאנדי ווהרל ולסוגיו – הוא דווקא הלך בעקבוות בניימין וולטר שדבר על השיעתוק.

            טוב, אמיר, הראש שלי מלא בידע, אבל אני רוצה ליצור – אז אולי אני מצטרפת לאיז סדנת כתיבה מה דעתך?

            גם בזה יש קטע של רכילות – למה הפסקתי לכתוב שירה.

            את יודע מה הבעיה, כאשר חיפשתי עברתי על השירים שכתבת – באמת גאוני לחלוטין. איך אפשר להגיע בכלל לרמה שלך בכתיבת שירה – זה כל כך מתסכל.

          • אמיר,

            תודה לאל,

            המון תודה.

            חוה.

            אגב, חיפשתי את הליקון גם בסטמצקי, וגם בצומת ספרים בחיפה.

            יש לכם רשימת תפוצה, איך מגיעים לחוברות של הליקון. אני מבינה שכל תשובה גובלת בפרסום ואינה אתית. אז מה עושים?

            חוה

          • אני רואה עכשיו עדיין את שם הוורד.
            הנושא הוא עצירת הידע ומניעתו מן ההמון.

            בטענה, של מלאכיה, שאין התפתחות של ידע יותר והוא נבלם.

            מתאים לאומברטו אוקו.

          • בסניפי סטמצקי שמחזיקים שירה אפשר פשוט להזמין. סטמצקי רוכש די הרבה עותקים של הליקון, אבל יש להם הפצה פנימית לפי ביקוש מחנויות.
            הדרך הכי פשוטה היא כמובן לחתום על מנוי דרך האתר של הליקון.

            ובהשלמה לקאמיל פאייה, אולי יעניין אותך גם 'ארוטיקה כפוליטיקה'. הוספתי קישור לשם בסוף 'מלחמת המינים'.

      • גיורא לשם

        לדעתי, במקרה של הבאבא הזה התחלפו המשיח והחמור.

  6. קראתי, יקירתי, אבל מה אומר לך? אל תכעסי אבל בעניינים האלה אין בינינו שיחה בין שווים. ולהסביר היה ארוך מדי.
    בכל אופן, לוקח את הצעתך ברצינות הראויה :)

    • רונית בר-לביא

      בעניין הזה אני לא צוחקת, אמיר.

      אני חושבת שאתה מדבר כאן מעמדה מתנשאת,
      וגם אם אני לא משוררת, אלא רק אחת שכותבת מידי פעם שירים ועוד כמה ז'אנרים,
      הצורה שהגבת היתה לא יפה.

      היו אנשים עם לא פחות ניסיון בכתיבה ממך שענו בצורה יותר מנומקת.

      אם אתה תכתוב מאמר הומוריסטי (רחמנא ליצלן…) או משהו שקשור יותר ל"תחומים שלי", אני לא חושבת שהייתי נמנעת מלכתוב את דעתי,
      רק בגלל שאנחנו "לא שווים" באותו תחום.

      אל תתנשא.
      את זה אני יודעת טוב יותר.

      • את צודקת, רונית. לא הייתי צריך להגיב בלי להיות מוכן לנמק.

        • רונית בר-לביא

          מלבד זאת,

          הרגשתי שאתה מושפע מחבר שלך
          שבלשון המעטה לא סובל אותי
          וגם אני לא אותו.

          ותמיד יש לו מה לומר על איך שאני כותבת, והוא בולע את הלשון כשמשהו טוב ואפילו מאד יוצא תחת ידי.

          לא יפה לך ההתנשאות, מוריד מהערך.

          עם ה"לא שווים" הזה, יש מצב שהייתי מורידה לך סטירה אם היית לידי.

          • את מדברת על אמנון נבות שמפזר פה הפחתות ערך בכל הבלוגיה? חבר שלי? הצחקת אותי.

            ולגבי ה'התנשאות' אני לא מתכוון להצטנע. את ה'לא שווים' הזה רכשתי בזכות, ולא ברור לי מדוע זה לא ברור לך. שפה היא משהו שכל אחד משתמש בו אבל ברמות השקעה והתעניינות שונות מאוד. זה בערך כמו להגיד למישהו שיש מאחוריו לימודי כלכלה שגם את מבינה כסף.

            ולגבי הסטירה – את התגובה הזו שלך אמחק רונית. יש גבול גם להתבטאות.

          • רונית בר-לביא

            לא מה פתאם,
            ר.י.

            ועכשיו תמחק.

  7. בטח מתאים.
    תארגני ומחר נתבלגן עם זה …

  8. הי אמיר,

    גדי טאוב ממועצת החכמים- אמר שהוא מעדיף מכונית, ולא דירה. אז הוא כתב את אלנבי ויש לו מכונית ואין לו דירה.

    זה בענין הסוזוקו.

    בודהיזם לא יודעת, אנסה לקרוא אני יכולה להחזיר.

    תמחק, אוי ואבוי לי אם זה ישאר כתוב.

    • אמיר,

      ריבונו של עולם
      תמחוק!!!!

      • צפרא טבא לך אמיר

        היה לי לילה מדליק. ביליתי את כל הלילה בחיפוש אחר הגברת פאיגלה – ככה פחות או יותר מאייתים את השם שלה. הרבה ברברת, עד שהגעתי לאתר שבו היא מציגה את השקפותיה – שחלק מהן עמן אני מסכימה. באשר לחוקרות אחרות פמיניסטיות, הרי שיש לקרוא אותן בשפת המקור. הוצגה כמובן טענתי, שכל החקיקה בנושאים של הטרדה מינית מנציחים את קורבניותה של האישה.

        כמו כן הוזכר המינוח אקט פוליטי. למעשה לכל כתיבה או עשייה מתייחסים היום כאקט פוליטי, והכוונה היא לאקט שנועד לשנות את פני החברה. הוא מתקשר ישירות לתפקידה של הספרות לפעול כאקט פוליטי, כל ספרות באשר היא נכתבת – איכותית וטובה כמובן – פועלת כאקט פוליטי לשינוי עמדותיו של הקורא בצורה חתרנית, היינו סמוייה, כלומר היא משפיעה עליו.

        באשר לחוקרות אחרות כמו הלן סיסקו, קריסטבה גודבאר, ואחרות, הרי שהידע עליהן בארץ אינו מספיק.

        במקביל, ניסיתי לראות כל הלילה את הסרט שם הוורד ואז ראיתי שנתקעתי בלי בטריות לשלט. על הדסקים שלי צרובים בדרך כלל שני סרטים. שם הורד הוא סרט משני ולא יכלתי להגיע אליו, כי מרוב משחקים הוא נדפק. כעת ננעלתי על הסרט ואני הולכת לקנות בטריות.

        אגב, על פעולת השפה כאקט פוליטי, ובכלל זה הכתיבה בכללותה בתוך ההבחנה שבין טקסטים ספרותיים וטקסטים טבעיים – מבעים טבעיים, שיכולים בין היתר לכלול גם מסמכים משפטיים, הגיגים כשפה שקרמה גוף.

        אז ככה, לא ישנתי וכל הלילה הסתובבתי עם הטריגרים של אמיר אור. עכשיו אני רוצה לראות מה קרה עם הקומדיה של אריסטו שאבדה.

        אגב, יום הולדתי חל בתאריך הולדתו של ברנרד שאו, אבל גם בזה של קארל יונג. אז באמת הלכה לי השנה וכרגיל איני אוכלת עד שאני הולכת לישון.

        גטרי ודלוז דברו על כפיית החזרה כסוג של תעמולה – שעובדת כמו הפרסומת למשל להעברת מסרים באמצעות טקסטים ואחרים בספרם אנטי-אדיפוס.

        תמסור לרני החמודי דש.

        חוה

        טוב נפתחה המכולת אני הולכת לקנות בטריות. ושוב תודה מכל הלב על הלילה המסעיר שהעברתי בעטיך. שלך מקרב לב, ובמלוא ההערכה, מצפה בכליון עיין לפעולתך בנידון, כנ"ל לנושא האמור לעיל.

  9. חוה, את טועה כאן. זה אני זה שמקנא באמיר, לא אורצִי. רני.

    • לרן,

      גם אני, תקרא בהמשך. מקנאה באמיר.
      מה לעשות.

      ואני יודעת שאתה מעריך את אורציון וגם אני.

      חוה

    • לרן,

      גם אני, תקרא בהמשך. מקנאה באמיר.
      מה לעשות.

      ואני יודעת שאתה מעריך את אורציון וגם אני.

      חוה

      • חוה, היה פעם סרט בשם "להיות ג'ון מלקוביץ'" של הבמאי ספייק ג'ונס. שם הגיבור חודר אל תודעתו של השחקן המפורסם. את ואני נעשה את הסרט "להיות אמיר אור". מה את אומרת? רני.

        • רן, מקווה שאתה ער

          ראיתי את הסרט, ואף פעם לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה. למרות שאת ג'ון מלקוביץ אני אוהבת גם מן הסרט יחסים מסוכנים וקון אייר,

          עכשיו רני, תגיד לי אני בהיסטריה. אמיר הבטיח למחוק ונעלם. מה עושים. אני לא רוצה בעיות עם רכילות תעזור לי. אפילו תתקשר אלי.

          רק תענה לי, כי אני היסטרית לגמרי.

    • ורן, אני לא טועה.
      אורציון כתב שאמיר אור מקנא בו – באורצי. זה נמצא אצלי במייל.

      אבל בשביל מה לנו לעסוק ברכילות.
      למדתי להעריך אותך. אבל אני לא מסוגלת יותר לכתוב ביקורת ספרות.

      חוה

      בגלל שלא משלמים. בין היתר.

      • חוה, לא משלמים ומי שמשלם אם משלם, זה כסף פרוטות, ואתה את חלבך ודמך תשקיע במאמר, עשרות שעות תשב ותקבל קדחת! לכן אני כותב רק על מה שבוער בעצמותיי ומדגדג בידיי. מה שמושך אותי באף אין לי עליו שליטה. ולמה? למה אין לך כאן בלוג? רני.

        • רן תתקשר אלי דחוף

          0722327760

          חוה

          אני בהיסטריה

          • לרן,

            כל הקריירה שלי נעצרה. לא רוצה לכתוב בלוג. נמקתי כבר שמונים אלף פעמים. אבל ספר כן, ויש לי חומרים היסטריים לחלוטין.

            רומה לעזור לי לכתוב ביחד. זה יהיה תקדים היסטרי.

            אגב, לא מדגדג לי בידיים לכתוב ביקורת על כלום. אני עם כל התיאוריות שמסתובבות לי במוח, ועם העובדה שהדפים מגרים אותי. ככה מישהו פעם אמר לי יכולה לעבוד גם חודש.

            אגב, היה לי פעם ספור עם אשר רייך שהיה עורך מאזניים. כתבתי מאמר על פוסטמוד של דוד גורביץ, הוא שלח אותי לתקן מאמר של 17 עמודים 4 פעמים בערך. הבטיח שהמאמר יתפרסם באפריל. באפריל אני מתקשרת אליו, והוא אמר לי שהמאמר שלי זרוק באיזשהו מקום. בוא הנה רן, אני חטפתי את האטרף שבאטרף, והחלטתי שזה אני נכנסת באם אמה של הצורה שלו. מה זה מאמר זרוק, שעבדתי עליו, שהפסדתי זיונים בגללו. ועוד אחרי שהוא היה אצלי בבית, הנשוי הזה גרר אותי למיטה ושם היה אמפוטנט. הוא חשב שאני איזה ברברי.

            פניתי לאורציון שיתערב, והוא אכן התערב. כתבתי מכתב נוקב למועצת העתונות ומסרתי אותו לאורציון.

            בקיצור המכתב בדרך פלא נעלם. אבל אורי הבטיח במכתבים מלווים בכתב ידו שהמאמר יתפרסם בעוד שלושה חודשים.

            במאזניים שלמו אז המון. אבל, מה זה הדברים האלה, מכתבים נעלמים, מאמרים.

            באותו היום פניתי לעתון שבעים ושבע. הצגתי את עצמי וטאלתי אם מישהו כתב על הספר. נאמר לי שלא. קבעתי פגישה והגעתי עם המאמר למערכת באותו הערב יעקב בסר התקשר אלי ואמר שהמאמר יותר יפה מיפה. רק אם אני יכולה לקצר.

            באותו חודש המאמר התפרסם. רק היום מישהו אמר לי כאן בחיפה שיש לי עוצמות. אבל זה, תעזוב גם בעוכרי.

            אז יאללה רני מה אתה אומר על כתיבת ספר ביחד. כל הזכויות שמורות לשנינו.

            למה אני לא פונה לאמיר.
            אמיר לא יכתוב איתי ספר.

            אגב, המאמר שפרסמת על אורי היה כמדומני במקור ראשון.

            טוב, די עם הרכילות הזאת.
            משיח לא בא וגם לא מצלצל.

  10. חוה, אויה נרדמתי על משמרתי ולא ראיתי את תגובתייך. צר לי. סליחה. למה את נרגשת? נכון שזה עניין רכילותי, אבל כבר ראיתי בבלוגייה הזו טענות קשות ומעליבות יותר מזה שמישהו מקנא במישהו אגב מילתא דבדיחותא. מה גם שאת הרי מעריכה את אורצי מאוד ואף אוהבת ומעריכה את אמיר. בעניין הספר זה רעיון לא רע בכלל, אתקשר אלייך. ושוב, סליחה שלא הגבתי. רני.

  11. גיורא לשם

    מסתבר שאפילו השירה (או הלשון) המאגית אינה מצליחה ל"הכיל" את העולם החומרי.
    אולם זו אך מקבילה של הטענה ההפוכה: שום תפיסה אמפירית אינה יכולה ל"הכיל" את השירה.
    מה יוצא מזה: שככל המאגיה או האמפיריות תשתכללנה ותלכנה, תמיד יישאר מעין "זנב" של עולם בלתי מובן, בלתי מושג ובלתי ניתן לניתוח.

    • לגיורא, הי

      התחלתי קצת לקרוא על הזן, והסבירו לי שהזן הוא ראדיקלי ובסיכומו של דבר אין אלוהים.

      לפניך , אמיר כאן, המליץ לי לקרוא קודם כל על בודהיזם.

      אז עכשיו אני רואה את הסרט "שם הוורד", והרשו לי להביא ציטוטים מדבריו של אומברטו אקו, ולא בכדי הוא מזכיר מנזר דומיניקני בימי – הביניים מאות 13 -14, שכן עד לרנסנס למירנדלה שאמר, כי האל צווה לאדם שמתי אותך במרכז העולם במרכז הבריאה, כדי שתוכל באמצעות שכלך להבין, – טוב, אזי בעצם תם שלטונו של האל – לא כספו והונו, אלו עדיין שמורים בוותיקן ובמקומות אחרים. והתחילה תקופת הנאורות מה שאנחנו קוראים מודרניזם.

      עכשיו אמיר תגיד לי, חוה, חוה למה צריך היסטוריה? הה?

      אני שבה לימי הביניים בהם רצו בכלל לדכא את חשיבתו של האדם, ואם הוא כבר חשב ולמד, שהרי הנזירים וגם הכמרים די ידעו קרוא וכתוב ובכך אף חתמו את עליונותם על כל יתר בני האדם הפשוטים, וכך בזזו את כספם והנציחו את נחיתותם.

      אז זה הולך ככה:

      ויליאם: אני רוצה שתראה את הספר ביוונית שאמרת שלעולם לא נכתב.
      ספר שכולו מוקדש לקומדיה שאתה כה שונא
      כמו שאתה כה שונא צחוק.
      אני רוצה לראות את מה שהוא כנראה ההעתק היחידי ששרד מן הספר השני של הפואטיקה של אריסטו.

      מסתבר שדפיו של הספר מורעלים.

      ויליאם קורא: (שימו לב בנות)
      איך הקומדיה מגרה את הרצון לצחוק
      על-ידי שימוש בנשים וולגריים
      וההנאה מן הפגמים שלהן.

      הספר שנכתב על-ידי אריסטוטל ממלא את כולם פחד.

      ויליאם שואל:
      מה כל כך רע בצחוק?
      חורחה: הצחוק הורג את הפחד,
      ובלי הפחד לא יכולה להיות אמונה.
      ובלי פחד מן השטן – אין יותר צורך באמונה.

      … אין שום אדם שלומד שיכול לבטא את הכל, שאזי מותר לצחוק על החוק/הכל
      האם אנו יכולים לצחוק על האל?
      העולם יחזור לכאוס.

      אזי חורחה מנסה לשרוף עצמו יחד עם הספר.

      עכשיו באמת יש לי שאלה,
      הרי הפואטיקה של אריסטו שעסקה בקומדיה, אבדה. ועוד, הרבה כתבים יווניים מופיעים לפנינו כשרידים אותם כתבו הרומאים.

      אז מה יש לגברים נגד נשים. האם הם פחדו מהן. האם האישה יכלה להיתפס רק כאימו של האל/מריה – או כזונה.

      מדובר על תפביך הקדושה/הקדישה, או האישה כמלאך/שטן.

      מה יש לכם הגברים????.

      עכשיו אני מביאה מן הסוחר מוונציה – לא ולא על דרך הקורבניות, כי הוא התקומם נגדה.

      אם תצחיקו אותנו, לא נצחק? אם תכאיבו לנו, לא יכאב? אם תשדדו אותנו, לא נבכה, אם תענגו אותנו לא נהנה? הרמון הן רוצות הבנות, יופי/טופי.

      אז באמת די עם המיסוגניות המעצבנת הזאת של הגברים. פרויד שנא נשים, לקאן שנא נשים, אקו כנראה שנא נשים, אמיר אומר, נדמה לי כי האורגזמה המרובה של האישה גורמת לגבר על הסף להיבלם (על דרך החיוב במקום להגיד אימפוטנציה – במלחמת המינים לא ככה).
      דווקא אם גבר יכול להביא אישה כמה פעמים, אז יש לו כושר ביצוע ואז הוא אחלה גבר לא ככה?
      מה יש לכם הגברים?

      אבל את נשים אני רוצה לשאול, איפה הייתם בפוסט על החרדים? הסתובבתן כאן, ורציתן לדעת את סודות הגימטריה הה? כדי שתוכלו לעסוק בכישופים – לדליה רביקוביץ יש שיר כזה.

      רני,
      אייך?

      טוב, אני חוזרת לסרט, עכשיו אני בעצמי אמבטיה.

      • חוה, הספר של אריסטו על הקומדיה ("הספר השני של הפואטיקה") הוא ככל הנראה פיקציה, למרות שיסודה בתיאוריה לא מבוססת של ריצ'רד ג'נקו, שאמנם לא התקבלה על ידי המחקר, אבל שימשה השראה לאקו.
        אשר לגברים ולנשים, לא הגזמת בדראמה כשעשית מן האישה שיילוק? :)
        האורגזמה הנשית היא לא בעיה אלא יכולת, שהגבר צריך ללמוד איך לרכוש אותה בעוד שלאישה שאין לה בעיות עם זה, היא טבעית. זה הכל.
        בעיקר, כולנו בני אדם. וזה הרבה הרבה יותר דומה משונה.

        • עם זאת סוף "הפואטיקה" אכן חסר, ואין זה מן הנמנע, אולי אפילו סביר, שהייתה שם יותר התייחסות לקומדיה.

          וכמובן, בעולם הפגאני כיבדו את האלים, יראו מהם וגם צחקו עליהם.
          כבר באיליאס מופיע הקטע המגחיך איך היפייסטוס לוכד ברשת זהב את אשתו אפרודיטה עם מאהבה ארס, וכל האלים באים לצחוק למשבתם.

          האל שאינו יודע לצחוק הוא אל מסוכן במיוחד. ומי שלא יודע לשחק מן העמדה המשתעשעת, הוא שחקן שמזדהה כל הזמן עם תפקידו, כלומר אסיר.

          • אמיר, וגם גיורא

            כתבתי למעלה על הפוסט השפה כמנגיה בצורה רצינית. כי סוף סוף קראתי.

            אז אנא עיין למעלה – אמיר.
            גיורא. מי אני האישה הקטנה שאבלום גבר על סף זרמתו. יש לי הרבה כבוד לאבר המין הגברי.
            חייבים לא? ואת האורגזמה שלך ורצונותיך להיבעל באורגיות על-ידי נשים מי אני שאדכא.

            אמיר אור, כתב כתב שיש בנו יותר מן הדומה.
            אז ככה חטפתי עכשיו מגרנה, עם ההארורות וכל אלו. וכאשר אתם מצחיקים אותי אז זה מחריף.

            אגב, אני לא בטוחה שכל אישה היא מולטי אורגזמית. כמו שאיניני בטוחה שכל גבר הוא שיאן עולמי. הרוב די נמצאיםעם הסטנדרט.

            למה אני כותבת על הקומדיה, והזכרתי את זה קודם לכן. הגיעו אלי בנות מאוניברסיטת חיפה שכתבו על הקודמיה. בהיעדר הטקסט של אריסטו הם השתמשו בתיאורית המזגים של היפוקרטוס וגלאנוס, שממנה יצאו אחר – כך כל מיני טיפוסים.

            בהקשר זה ראיתי את טרטיף של מולייר וזו קומדיה פשוט אדירה.

            וברע בנוהולוג של שיילוג בא לומר שגם הנוצרים וגם היהודים שניהם בני אדם למעט הדת.

            התייחסתי פשוט למובאה מתוך הסרט של אקו על הפגמים והוולגריות של הנשים, אשר צוטטו כביכול מן הקומדיה.

            טוב, תשמעו פשוט יש לי מגרנה היעסטרית, וזה אחרי שלקחתי אקמול פוקוס.

            אני סבורה שיש להתייחס לפוסט הזה בכבוד הראוי לו ולפתוח דיוק אמיתי. למעלה אמיר. האאורה פשוט הורגת אותי.
            זה כנראה מן החום.

            אמיר, מה דעתך שאני ורני נעשה סרט התודה של אמיר אור?
            מצחיק אה?

    • גיורא, לא רק הסימן יוצר את המשמעות, לדעתי. מה שמכיל את שניהם (השפה והעולם) הוא רוח האדם.

  12. גיורא לשם

    לחווה,
    אינני יודע מדוע פתחת את תגובתך בקריאה "לגיורא הי".
    למיטב ידיעתי אינני מיזוגן ובוודאי שלא אבלום על סיפה של אורגזמה!
    בהיותי גבר ותיק למדי, דומני שלמדתי להכיר היטב את מעלותי ומגרעותי. המגרעות שאת מיחסת לגברים (לכמה גברים? נשאלת השאלה) לא נטבעו אצלי בקוד הגנטי.

  13. מרתק.

    • צ.ל.
      התודעה של אמיר אור.

      הי לאה, מה שלומך, כתבתי בשעתו ביקורת על אחד מספריך, רק איני זוכרת את שמו.

      יכול להיות "גאות החול".
      אולי אני טועה זה היה מזמן.

      חוה

    • בעונג, לאה

  14. אמיר, ניסיתי לחשוב שאולי בניתוח פסיכולינוויסטי (סליחה על היומרה) השפה נוצרה כמו שפת הסימנים אצל חרשים. ניסיתי לסמל בידיים את ה"א" וזה אפשרי. הרי עד שהאדם ידע שהוא יכול להשמיע קול הוא ברבר בידיים ואחר כך הוסיף לזה קולות ושפת דיבור.

    אבל כדי לכתוב זה היה כבר יותר מסובך. אדם קדמון במערה רצה לשלוח אס.אם.אס לאדם אחר. צייר לו "א" כמו שור והמסרון עבד ההוא יצא מהמערה וצד שור?…:)

    גם נזכרתי שתינוקות בטוחים שאימם היא סוג של קוסמת כי היא אומרת שהכוס שבקצה השולחן תיפול ואכן היא נופלת, מכאן המחשבה המצחיקה שלמילים, לשפה, לדיבור יש קסם פילאי?

    • תמי,

      אני חושבת שאת מבלבלת כאן קצת עם הספר "הסוד",

      לפי מה שאמרו לי " אם את חושבת הרבה על תינוקות, או על שוורים"

      אז הם באים אליך בצרורות.

      אני דווקא מעדיפה בכלל לא.
      ואת כבר אז בבקרת איכות.

      • חווה, איזה ספר זה "הסוד"?, לא מכירה.
        אם באת עד אלי, את רואה עצמך כשור או כתינוק?…:)

        על איזה בקרת איכות את מדברת?

        • תמי, פשוט כתבתי אינטואיטיבית. כי הרי ברור לנו שבמערה לא שלחו ס.מ.ס.

          ודברת על שוורים.

          קשרתי את זה לספר הסוד. אז זהו שיש ספר כזה, ולא טרחתי מעולם לקרוא אותו.

          לפני כיומיים אני יושבת בבית קפה, יושבת בחורה ומצחקקת צחוק היסטרי, עם בחור, ואחר – כך הגיע עוד בחור.

          אני דברתי עם הברמן, והיה ברור נואשות שהיא נזקקת לחברה של גבר. זה לא קשור אליך.

          ואז שאלתי אותה מה כתוב בסוד.
          והיא ספרה שהספר אומר, שאת, כאילו, צריכה לחשוב על משהו הרבה זמן – ואז הדברים באים אלים.
          אמיר אל תתערב, כי תקלקל.

          נניח, את רוצה שמלה, מסויימת, את צריכה לחשבו שזו השמלה, הארנק, הנעליים, הכסף, כל מה שאת רוצה מגיעים אליך. כאילו שאם החשיבה שלך חיובית לקוסמוס יש דרכים להביא את הדברים אליך.

          אז המשכתי אסוציאטיבית, ואמרתי במקום אס.מ.ס. אחד, אפשר לחשוב על שור ואז יגיעו המון שוורים.

          תחשבי על תינוקות, ואז יגיעו המון תינוקות.

          ואז אמרתי בקרת איכות.

          תארי לעצמך שאת רוצה לזמן שור ומגיע אליך עדר. מה תעשי? ואם את לבד, ואין איזה עדה של לוחמים סביבך ושוורים יכולים להרוג, את בטח לא לוחמת שברים ספרדייה, אה? שואלת.

          זהו, מקווה שהנהרתי עצמי על תגובתך, ולא התפרצתי לדרך פתוחה.

          בכבוד
          חוה

          אגב, לבחורה זאת בוודאי שלא הגיעו גברים. להיפך בגלל שהיא כל כך רצתה זה הבריח. וגם זה לא באמת עובד ככה.

          • חוה, לא חושב שהעניין כה מופרך. במסגרת האפשרי להוויה, פעולה וקניין בעולם הפיזי, אם זה לא באמת עובד ככה, זה לרוב כי אנחנו מחזיקים קביעות חזקות יותר על המציאות, שחלקן התקבעו מאז ילדותנו.

    • תמי, שפות סימנים אכן תועדו בשימוש חברות ציידים ששרדו עד לעידן המודרני, וההשוואה ביניהן לבין שפת הסימנים של החרשים אילמים די מרתקת (אתייחס לזה בהמשך הסידרה).
      ומי יודע? ייתכן גם ייתכן שהיה לאותיות גם שימוש כזה, כאותות.

      אשר לציור ולכתב שהתפתח ממנו – ככל המשוער לציורי המערות היה שימוש מאגי סימפתטי (כמו שפיכת מים כדי שיירד גשם): החיות המצוירות במערות אלטמירה וולסקז היו חיות שהאדם צד.

      ולהערתך האחרונה – ברור שאפשר ליפול לאמונות מוזרות, אבל לא הייתי מזלזל בכוחות הנפש של האדם. הקביעות של אנשים לגבי העולם (=אמונותיהם) מעצבות לא מעט מציאות במסגרת העולם הפיזי והרוחני.

  15. האמיני לי שאני חיה עם עצמי בשלום רב. כמו כן אני מכירה בערכי. ומה איתך?

    אני רק מאחלת לך להגיע לאותם המחוזות שאני הגעתי.

    תגובתך אכן מתאימה לרשעותן של נשים, אותן פגשתי לא אחת ולא פעמים בחיי.

    תגובתך לאמיר על אודות הס.מ.ס. פשוט דרשה תגובה מן הסוג הזה. איך אפשר לקחת ברצינות תגובות כמו שאת משאירה.

    אין לי שום בעיה לערוך עימך כל תחרות בידע באיזה נושא שאת רוצה.
    נראה מי תצא הרוגלה העבש.

    את צריכה אכן לשוב ולהפנים את העיקרון של לא לקחת דברים באופן אישי. אולי לא היית מוציאה מתחת ידך תגובות שמשתלחות באנשים שאינך מכירה.

    את יודעת בסיכומו של דבר תגובתך מעידה על עצמך לאיזה רמות את מסוגלת להגיע בהכפשה של מישהו שאינך באמת מכירה. לרמות כאלו רק אישה יכולה. גבר לעולם לא יעשה כן.

  16. תמי, נראה לי שהתבטאויות מסוג זה אינן מוסיפות דבר לאיש. מציע שניעזר כולנו בארבע ההסכמות לתזכורת, ולא נאבד את שלוות נפשנו גם לנוכח מה שנראה לנו אולי כהתגרות לשמה.

    • לאמיר,

      ראיתי את התגובה, ופשוט לא הבנתי מאיפה היא נחתה עלי.

      יצאתי מתוך הנחה שתמי אולי לא הבינה את דברי, ואולי חשבה שאני רואה אותה כמישהי שמתעניינת בשמלות או בגברים. אבל אפילו.

      והרי זו לא היתה כוונתי.

      לגבי הסוד, לדאבוני הרב, אני איני מאמינה בדברים האלו. כאשר כתבתי על הורי ניצולי השואה, אנשים ראו בזאת השתפכות, והרי היה זה דור שלם, ודור שני של אנשים, שבסיכומו של דבר הם אשר עצבו את קורות הקיום שלנו כאן בארץ.

      ושוב, נתקלתי בתגובות מרושעות.

      עם כל הבנתי, יש לי מספיק משלי, כל חיי התמודדתי לבד עם דברים. מגיל מאוד צעיר יצאתי לעבוד ולמדתי במקביל. הכל השגתי במו ידי לבד, גם את תובנותי במסגרת לימודי המגדר

      ופתאום, ערב, יום הולדתי. היום ב- 12 בלילה יש לי יום הולדת. ואני לבד, בחיפה ממררת על חיי, ועל כל מה שאיבדתי – באה אישה זרה לי שאינה מכירה אותי

      ועל איזו שטות, באמת, כאשר בקשתי לא להעלב נכנסת בי ככה, אבל בכל הכוח. מה זה כאן.

      אנחנו בבלוג של ספרות – בעיני זוהי הבמה הכי נעלה, המקצוע שכל כך אהבתי, שהציל אותי ושמר עלי בזמנים קשים לחטוף כזה עלבון וישר בבטן.

      זה היה יותר מידי. ועוד משהו. זה לא אישי. אני סבורה, שגם אם משהו לוחץ ומעיק לא נכנסים באנשים ככה. זה טעם רע, וזה זדוני לעילא ולעילא.

      אני איני דרמטית באותו רגע זה היה כאילו מישהו הכניס לי אגרוף בפרצוף. ועל מה?

      אני את הדרך הישנה זנחתי מזמן, כאשר אתה מזכיר משהו אני הולכת ובודקת, כי זה מעשיר את הידע שלי, בשבילי, כי זה מעניין אותי.

      לא בשביל שאנשים יחבטו בי, ברי לי היום שאנשים כאן מעריכים אותי. אבל הי, גם לי כואב, גם לי יש את הצרות שלי, אני כאן, כי אני גם בורחת ממה שכואב, אז להיכנס בי עוד, סתם?

      אמיר, הבן שלי כרגע במצוקה אטומית, אני כבר לא יודעת מה לעשות. הוא על סף מוות וכולם כאן משחקים פוזות.

      לעזאזל, אלו החיים שלי על אמת .
      גם אני זקוקה לקצת תמיכה, לא להשתלחויות על מה שלמדתי ביושר ושנים רבות, ועל כל מה שהקרבתי. ולא איני שקועה ברחמים עצמיים.

      אבל מספיק. מספיק עם ההערות הנבזיות האלה. יש קודים של אתיקה אנושית – על זה אתה דברת, כאן עוברים כל גבול.

      • חוה יקרה, איננו מכירות, אך הרשי לי לאחל לך מזל טוב ליום הולדתך, אושר ובריאות ושפע ושקט נפשי לך ולבני ביתך, והצלחה בכול מכול כול, ושכל משאלותייך יתגשמו לטובה (-:

        (באשר לאי-ההבנה שהתרחשה כאן, אי-הבנות מצערות מתרחשות, זה קורה, אך אל תשקעי בה… הניחי אותה מאחורי גווך והמשיכי הלאה)

        שתהיה לך אחלה שנה חדשה, הכי טובה שאפשר (:

      • חוה, באמת מצערת התגובה ולא מובנת לי, אלא על יסוד אי הבנה כלשהי.
        אבל זכרי שמה שנאמר כאן אינו את, ואינו הופך אותך לשום דבר שונה :)
        יום הולדת שמח, והרבה אושר!

        • שירית קופה

          חוה, מצטרפת לברכות ליום הולדתך. נהנית לקרוא את הדברים החכמים שאת כותבת ומעריצה אותך על כל הידע העצום שיש לך.
          יום הולדת שמח והרבה שנות שמחה והגשמת משאלותייך.

          • רונית בר-לביא

            גמאני, חוה.

            אתמול כשקראתי מה שקרה כאן, הצטערתי בשבילך. היה לי חבל גם על הפגיעה.
            והיום אני רוצה לאחל לך מזל טוב.

            ושתלמדי לאהוב את עצמך, להעריך, לדעת שאת הכי שווה ושהכי שווה לך להתרכז בעצמך ובלחזק את עצמך, מתוך זה יבוא כל השאר.

            זו החובה שלך בעולם הזה. לדאוג לעצמך, ללמוד אהבה.

            ונשים הן לא עם כל כך גרוע כמו שאת חושבת. אולי תוכלי להתחיל מזה.
            תאהבי נשים, תקבלי אהבה בחזרה.

            שיסתדרו לך הדברים הקשים, ושתתאהבי בעצמך ובאלו שראויים.

            מרונית.

          • ובכן חווה, כנראה שאת כבר חלק בלתי נפרד מה"כנופיה" שלנו כאן:)))
            היום כשקראתי את כל מה שקורה כאן לא היתה בי אנרגיה להגיב, אבל קול קטן צעק בתוכי שאולי מחובתי לומר את מה שאני רואה, אז כנראה שלא אלך לישון שלווה, אם לא אגיב את שעם ליבי.
            אז ככה:
            תמי שכותבת כאן המון זמן מצטיירת לי כאישה מקסימה ומלאת אהבה.
            את שכותבת כאן פחות זמן אבל עם המון פתיחות ושיתוף מצטיירת לי כאישה לא פחות מקסימה ולא פחות אוהבת. (למרות החלק ה"אישי" שהיה בינינו אבל לשמחתי זכרוני קצר:)
            הבעיה אם כך כפי שנראה לי, איננה רוע אלא אי הבנה כלשהי, בעיקר בגלל מגבלות הרשת שאינן מאפשרות לפעמים לקרוא את הטון הכותב או לראות את העין המחייכת.
            הצמדות לארבע ההסכמות היא לדעתי המפתח כאן שיקל להניח לדברים.

            מכיוון שיום הולדתך חל היום, שזה ממש קרוב לזה של תמי מאחלת לשתיכן כאן המון אושר וחיוכים וזר פרחים ועוגת יום הולדת מתוקה, ובתוך הלב כמה שיותר חוויות של שמחה.
            עכשיו ליל מנוחה, כעת אומרת לעצמי, די למילים:)

      • לחווה היקרה

        אם הבן במצב אותו תיארת, מה את עושה כאן בכלל?

        עוד יש לך אנרגיות לריב עם תמי קאלי על שרשור אסוציאטיבי?

        האם לא עדיף שתהיי לצד בנך,
        במצבו?

        ואולי גם מצבו של הבן הוא רק משל?
        (כולנו תקווה)

        המצגת שלך מעוררת תהיות קשות בכל שאלה של אמת או בידיון.זה הבן על סף
        הקץ או את על גבול האיבוד לדעת ועיין ערך הפוסט מלפני שבועיים,שצעקת זאב זאב?

        ושוב – אם הילד במצב המתואר, למה את משקיעה אנרגיות בלעלוב ולהיעלב מתמי קאלי?

        והעלבונות שאת עצמך הטחת בסופרים ועורכים עד כדי איום בתביעת דיבה?
        את מסתמכת על זכרונו הקצר של הקורא?
        אני שואל בלי שמץ ציניות,פשוט תימהון.

        גבריאל

        • הלוואי שהייתי צועקת זאב, זאב,

          דברי לאמיר אתמול היו המילים האחרונות שכתבתי.

          לאה ידידתו של איתן בני נכנסה למסנג'ר והתחלנו לדבר, עברנו לשיחת טלפון, ובכן, במהלך כל הלילה – דברתי עם משטרת ישראל בתל-אביב. מחפשים את איתן בכל החופים. הלכתי לבכות אצל ידיד נשפך עלי הקפה, קבלנו טלפון ממשטרת תל-אביב, אזי הפלפון שלי ניזוק, הידיד עזר לי לנקות אותו. וקבלנו טלפון – אני ממשטרת חיפה, שמבקשים תמונות של איתן. לא היה עלי כסף, הידיד נתן לי חמישים שח וקבלתי עוד טלפון מהמשטרה בחיפה, כאשר העיר זרה לי לחלוטין. עזבתי הכל עליתי על מונית עברתי דרך הבית לקחתי את הכבל למחשב, את כל המסמכים הדרושים, ונסעתי למשטרת חיפה. החוקר, היה עסוק, הנחתי על שולחנו תמונה של איתן, ואחר – כך נכנסתי לתת עדות. לא הזלתי דמעה ואמרתי אני מבקשת שתמצאו אותו דחוף. אני רוצה את הילד שלי בחיים.

          יצאתי מתחנת המשטרה. בעיר שאינה מוכרת. ונתקעתי לשעה על הכביש. ולא יכלתי ללכת הפלפון שבק חיים לכל חי, ומדובר על טכנולוגיה יקרה.

          נכנסתי הביתה לפני כחצי שעה. הבית מרוח בקפה, מסמכים, ואני איני יודעת את נפשי בי.

          הבן שלי ברח מבית החולים, מכיון שעל הסכיזופרניה שלו התלבש דיכאון קליני, הוא הפך למכור לסמים, ומצבו מסלים יותר ויותר.

          אני נעה בין עו"ד שאינו מתפקד, לבין אבא שגנב לבני את חלקו בדירה כמאה אלף שח שיכלו להוות לו לקורת גג, האב מסתתר, אין לו טלפון ולא כתובת.יש לי משפחה לאף אחד לא אכפת. כולם נואשו. אני היחידה שרצה, אני היחידה שקיימת עבור איתן.

          עכשיו אני יושבת באפיסת כוחות, ליד המאוורר עשיתי הפניית שיחות וזהו.

          אין לי כוח. זה כבר הפך להיות לעניין של בעלי מקצוע.

          יש עוד מישהו שתמה על משהו, שרוצה לנבור לחטט, מי אני, למה אני,

          אז זאת אני, ואין בי כל רוע ואני רק לתת ידעתי כל החיים שלי ולפצות את שני ילדי על כל מה שאני לא קבלתי.

          עכשיו קדימה אני מדממת – אפשר לתת לי את האגרוף האחרון, את הנוקאאוט האחרון. אבל אני באמת יודעת מי אני.

          וגם איתן במצב של ערפול יודע שאמא תמיד תאהב אותו.

          למה אני לא מדברת על זה יותר ולמה אני לא פותחת פוסט. כי זה עניין לצנעת הפרט שלי עמה אני בוכה כל יום לבד. פשוט ככה. זוהי האינטימיות שלי, שאתם אולי רוצים לחטט בה.

          עכשיו בוודאי תאשימו אותי.
          אז כמו שאמרה גבריאלה יפה ובחכמה אמרה, אני את שלי עשיתי ואעשה, לא אניח לכם יותר לפגוע בי. החיים פגעו בי או אפילו בבני די והותר.

          הבאתי ילד לעולם
          עם כל כך הרבה מעלות.
          הוא יפה, הוא אינטיליגנטי, אבל יש לו חלל בבטן של סבל ושל כאב ולהגיד לכם משהו אני מבינה אותו.

          לא כולנו מספיק חזקים להתמודד עם יסורי הקיום והנפש.

          ולכולם שאחלו לי יום הולדת
          מה אמר, תודה

          אני באמת כבר לא רוצה להתגונן על מי שאני, אם באתם לבקר אותי,
          פשוט הניחו לי.
          כי אני פשוט כבר אין לי כוח

          • מי נטפל אליך?

            על מה את מדברת?

            מזדהים עם מצבך

            מעולם לא ביקשנו (ככל שאני יודע)

            לחדור אלתוך החיים הסמויים שלך.

            זה את שיתפת אותנו,מדעת ובלי דעת.

            כל אימת שמגיבים כלפי הדברים שאת אומרת, את חושפת את הצד הפגוע שבך.

            הגבולות בין ממשות ובידיון נפרמים אצלך בלי הרף.

            זו סיבת השאלות הקשות.

            אם מותר לייעץ,עזבי את התגובות עד
            שישתפר המצב,יחזור הבן בשלום ואפשר יהיה להמשיך בדיון על המאגיה של המלה
            או כל עניין אחר.

            הספרות צריכה מרחק מן האירועים המיידיים.

            נקווה לטוב.כולנו קרוצי עפר ונידונים לאבדון וזה עוד לפני שברחו לנו עם הכסף של הבן וניתקו את הקשר.

            אין אכסלוסיביות בסיפור הזה.לי (זאת אומרת לצאצאי) גנבו באופן הזה פי עשרים (וזה ברצינות)

            חסר תועלת לחפש את הבנתם ורחמיהם של חברי בננות.

            אז אנא,החיים שלנו אינם גרב בלוי
            שנפרם בפומבי.

          • תתביש לך על התגובה שלך.

            רן יגיל פתח כאן פוסט על הבן שלו וקבל רק תמיכה.

            אתה מפקפק בשפיות שלי?

            לא לך אתן דין וחשבון. אני יודעת מה היא הספרות.

            אמיר יודע מהיכן הגבתי על אנשי הספרות, ודעתי על המגלומניה נשארה בעינה. אדוני הנכבד.

            מכיוון שביקשתי למחוק את תגובותי לאמיר אינך יודע על מה אתה שח.

            אני מכירה אתכם על הרדיפה שלכם אחר פרסום, ואחר הכרה. צר לי איני שייכת אליכם. ולא אל כהות חושיך שלך.

            כי, שריתי גם עם הסופרים, גם עם המשוררים וגם עם הפרופסורים. איני שייכת למרדף שלכם, ולא לתככים שלכם.

            אמיר קנה את הערכתי בעיני עוד מקדמא דנא, מצאתי אותו יותר בשל ויותר אציל נפש מתמיד ואף ממך אדוני הנכבד.

            אכן, הגעתי עם רכילות, שאמיר מודע אליה, ומחק אותה והיא נסתרת בעיניך. ולא אני איימתי בתביעות דיבה.

            איני מפחדת מאיש.

            מה קרה? זהו המצב היום במדינה הדפוקה הזאת. ולא אוסיף עוד, כי לרדת לרמות שלך אני יכולה ועוד יותר ולא אעשה כן.

            עצתך אינה שווה בעיני אות אחת ממה שכתבת שיקול דעתי מעולם לא איכזב אותי.

            ואתה אכן תתבייש לך.

          • חוה, אני מתכוון להסיר את כל השרשרת הזו. נושא הרשומה הוא 'מאגיה כשפה', ואודה לכולם אם נחזור לתגובות ששייכות לנושא, כאן ובכל הרשומות שאני מעלה.
            את הברכות שבירכו אותך כאן אחזיר. תמיד נעים לשמוע, לא?

  17. חוה, הסרתי את כל השרשרת הזו. נושא הרשומה הוא 'מאגיה כשפה', ואודה לכולם אם נחזור לתגובות ששייכות לנושא, כאן ובכל הרשומות שאני מעלה. אני מחזיר את הברכות – תמיד נעים לשמוע :)

    25/07/2009 23:29
    מאת: אמיר אור
    חוה, יום הולדת שמח, והרבה אושר!

    26/07/2009 00:18
    מאת: שירית קופה
    חוה, מצטרפת לברכות ליום הולדתך. נהנית לקרוא את הדברים החכמים שאת כותבת ומעריצה אותך על כל הידע העצום שיש לך. יום הולדת שמח והרבה שנות שמחה והגשמת משאלותייך.

    חוה, מצטרפת לברכות ליום הולדתך. נהנית לקרוא את הדברים החכמים שאת כותבת ומעריצה אותך על כל הידע העצום שיש לך. יום הולדת שמח והרבה שנות שמחה והגשמת משאלותייך.

    26/07/2009 00:42
    מאת: רונית בר-לביא
    גמאני, חוה. אתמול כשקראתי מה שקרה כאן, הצטערתי בשבילך. היה לי חבל גם על הפגיעה. והיום אני רוצה לאחל לך מזל טוב. ושתלמדי לאהוב את עצמך, להעריך, לדעת שאת הכי שווה ושהכי שווה לך להתרכז בעצמך ובלחזק את עצמך, מתוך זה יבוא כל השאר. זו החובה שלך בעולם הזה. לדאוג לעצמך, ללמוד אהבה. ונשים הן לא עם כל כך גרוע כמו שאת חושבת. אולי תוכלי להתחיל מזה. תאהבי נשים, תקבלי אהבה בחזרה. שיסתדרו לך הדברים הקשים, ושתתאהבי בעצמך ובאלו שראויים. מרונית.

    26/07/2009 01:01
    מאת: סיגל
    ובכן חווה, כנראה שאת כבר חלק בלתי נפרד מה"כנופיה" שלנו כאן:))) היום כשקראתי את כל מה שקורה כאן לא היתה בי אנרגיה להגיב, אבל קול קטן צעק בתוכי שאולי מחובתי לומר את מה שאני רואה, אז כנראה שלא אלך לישון שלווה, אם לא אגיב את שעם ליבי. אז ככה: תמי שכותבת כאן המון זמן מצטיירת לי כאישה מקסימה ומלאת אהבה. את שכותבת כאן פחות זמן אבל עם המון פתיחות ושיתוף מצטיירת לי כאישה לא פחות מקסימה ולא פחות אוהבת. (למרות החלק ה"אישי" שהיה בינינו אבל לשמחתי זכרוני קצר:) הבעיה אם כך כפי שנראה לי, איננה רוע אלא אי הבנה כלשהי, בעיקר בגלל מגבלות הרשת שאינן מאפשרות לפעמים לקרוא את הטון הכותב או לראות את העין המחייכת. הצמדות לארבע ההסכמות היא לדעתי המפתח כאן שיקל להניח לדברים. מכיוון שיום הולדתך חל היום, שזה ממש קרוב לזה של תמי מאחלת לשתיכן כאן המון אושר וחיוכים וזר פרחים ועוגת יום הולדת מתוקה, ובתוך הלב כמה שיותר חוויות של שמחה. עכשיו ליל מנוחה, כעת אומרת לעצמי, די למילים:)

    25/07/2009 22:44
    מאת: גבריאלה
    חוה יקרה, איננו מכירות, אך הרשי לי לאחל לך מזל טוב ליום הולדתך, אושר ובריאות ושפע ושקט נפשי לך ולבני ביתך, והצלחה בכול מכול כול, ושכל משאלותייך יתגשמו לטובה (-: (באשר לאי-ההבנה שהתרחשה כאן, אי-הבנות מצערות מתרחשות, זה קורה, אך אל תשקעי בה… הניחי אותה מאחורי גווך והמשיכי הלאה) שתהיה לך אחלה שנה חדשה, הכי טובה שאפשר (:

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור