בננות - בלוגים / / בין האבות לאהבות: על "יומנה של אישה מודרנית"
לי עברון-ועקנין: לדבר את האהבה הטובה - שירים וסיפורים
  • לי עברון-וקנין

בין האבות לאהבות: על "יומנה של אישה מודרנית"

"יומנה של אישה מודרנית", מאת ענת לויט

 



אנחנו ממהרות כל כך לשפוט את חברותינו.

הוא לא טוב בשבילך, הוא לא מעוניין בך, קומי ותעזבי, את לא צריכה אותו, אנחנו לא צריכות אותם.

מגיע לך יותר: אנחנו ממהרות כל כך לשפוט את חברותינו במסווה של תמיכה.

אנחנו ממהרות כל כך לשפוט את עצמנו.

למדנו שכאב הוא דבר שיש להכרית אותו. כאב גופני מצביע על מחלה, ומחלה יש לרפא ומהר, או לפחות לטפל בסימפטומים, כך באורח החיים המערבי הקדחתני ("אין לך זמן לכאבים!").

וכך, גם כאב רגשי מאותת לנו שכנראה פעלנו לא נכון. סוג של עונש. "אמרתי לך שזה ייגמר בבכי".

אנחנו ממהרות כל כך לשפוט את עצמנו במסווה של בריאות ואסרטיביות.

על כך חשבתי מדי פעם בזמן שקראתי את ספרה של ענת לויט, "יומנה של אישה מודרנית". אני לא רוצה להתעכב הרבה על הגדרות מסובכות של 'מודרנית', אבל נוגה של לויט היא בהחלט אישה בת זמננו ומקומנו, מתמודדת עם הג'אגלינג המורכב של אם גרושה שמפרנסת ומנסה למצוא גם זמן לעצמה ולנפשה ולהתפתח, וכמהה לבנות קשר עם גבר. דרך אתר היכרויות היא מתוודעת לדוב, אינטלקטואל כרסתן יוצא רוסיה, שמושך אותה בחבלי קסם של סמכותיות, עושר תרבותי ואישיות מורכבת שלא תמיד קל לזכות בחסדיה. ברקע מהדהדים גם היחסים של נוגה עם אביה, איש קשה שאהבתו הייתה מותנית וקמצנית, ונוגה שגדלה להיות חוקרת מקרא כתבה כבר בנעוריה חיבור מצמרר על בת יפתח, האב שידע לעורר את אהבת בתו אך בהינתנה לו, הקריב אותה באכזריות.

הספר של ענת לויט נוגע נגיעה אמיתית בקשר שבין האבות שלנו לאהבות שלנו, בצורך לתקן דווקא במקום שדומה, שמכאיב – והאם אפשר למהר ולשפוט את הכאב הזה ולהגיד לנוגה, קומי ותעזבי וכו'? והאם אפשר בכלל לשפוט מסע של אדם אחר?

אי אפשר, כשם שאי אפשר לשפוט לא את נוגה ולא את בתה נועה כאשר זו האחרונה טוענת שתמות מבושה אם אמה חוקרת המקרא תרצה בבית הספר שלה ותדבר על עצמה דרך דמויות הנשים המקראיות. אי אפשר שלא להזדהות ולחמול על שתיהן.

כשדוב מכאיב לנוגה, כשנוגה עצמה מכריזה שאינה פמיניסטית, כשהיא שופטת לחומרה את דמויות הנשים המקראיות שעליהן היא כותבת – מצאתי את עצמי לעתים מתכווצת לרגע, ואחר כך מזכירה לעצמי לנשום. כמו במתיחות שעושים בשיעור התעמלות או ריקוד, כשהשריר שמותחים אותו כואב מאוד אבל שאר הגוף צריך להיות רפוי, וכדאי מאוד להמשיך לנשום עמוק כמה שיותר. הנשימה העמוקה הזאת היא ההפך מהגוף התפוס המתקשח ואומר: קומי ותעזבי מהר, קחי אקמול, יש חוקים ויש הגבלה על כמות הדמעות שמותר להזיל בגלל גבר. הנשימה העמוקה – שמצויה בתוך כתיבתה של לויט עצמה, בתוך השפה שלה שגם אם מושאי כתיבתה טעונים רגשית עד להתפקע, היא נינוחה ויש בה הומור ועושר – אומרת, רגע. זוהי הסיטואציה. אלה הם פני הדברים. אפשר להעז להתבונן בהם, להכיר בהם, להיות כאן ולנשום עמוק. ואם מתוך הנשימה יתארך השריר ונמצא את עצמנו במקום אחר, חדש – מה טוב.

 

24 תגובות

  1. איריס אליה כהן

    כתבת מקסים לי יקרה.

  2. רונית בר-לביא

    ליקה,
    עשית לי חשק נוסף לקרוא את הספר של ענת.

    "בין אבות לאהבות" – משפט לחקוק.

    והכתיבה שלך כאן נתנה לי נשימה,
    האריכה במעט את השריר התפוס הקבוע של הקיום.

  3. גיורא פישר

    רשימה יפיפה, כל הכבוד לי

    • גיורא,

      שובב שכמוך,

      אפשר גם להבין כל הכבוד לעצמי, שכחתי ששם הכותבת הוא לי.

      השאלה היא אם אהבה שאין לה מענה, צריכה להתקיים בכל מחיר.
      או להפנות אנרגיה לאהבות חדשות ולהתפתחות נפשית.

      גם אני התגרשתי, גם לי היו פחדים, גם אבי לא היה נופת צופים, גם חוויתי ייסורי אהבה, אבל הבנתי שאם אשאר שם אהיה כבת 17 שלעולם לא התפתחה.

      ולכן, אני לא רציתי להישאר שם!!!
      רחמים עצמיים, שיבוש אישי מסורס מאימה מפני האהוב לכאורה בעיני הוא דבר די משפיל – גם לאישה וגם לגבר.

      ולכן, שאפתי לזוז מן המקום הזה. התנסיתי עוד ועוד, גם באהבה ולעיתים גם בדחייה, רק ככה בסיכומו של דבר למדתי לשלוט בחיי, לבחור את מי לאהוב ועם מי לפרלטט, הפכתי להיות אדם חפשי עם חירות לבחור.

      ובאשר להמנעות שלך מלדון במושג מודרניות. מצטערת אנחנו כבר לא בתקופה מודרנית – המודרניות משמעותה שאדם הוא במרכז ובכוח שכלו הוא יכול להבין את העולם סביבו.

      אבל, אולי השם הוא אנכרוניסטי ואולי לא. נוגה/ענת אינה מצליחה להבין שהכל בעצם בבחירות שלה. היא בוחרת לא להתבגר.

      אגב, לא מצאתי שום זכר לספר בחנויות.

      ואם תבחרי למחוק את התגובה שלי, גם את זה אבין, התרגלתי לסתימת פיות בבננות.

      חוה

    • התגובה שלי שסננת לא תשיב את הספר אל מדפי הספרים.

      והתופעה הזאת של לדחוף ספר בכוח, היא מוקציית בעיני.

      הפתיח של דבריך מתאים לתכנית ייעוץ של ורדה ויזלטיר לבחורה בת עשרים או לנערה בת 17.

      את יכולה שוב למחוק. בעולם החוץ מכירות הספר לא יעלו.

      חוה

      • לי עברון-ועקנין

        שלום חוה, רק עכשיו נכנסתי לבלוג לאשר את התגובות לפרסום. צר לי שחשבת שתגובתך נמחקה.

        • לי שלום,

          כן, שמתי לב שתגובות נעלמות.

          בהמשך לדבריך. על ספר אולי יותר קל לי להגיב. היו מספיק חברות שישבו אצלי ותינו את צרותיהן ואהבותיהן. ואני, אולי תתפלאי, דווקא לא נקטתי עמדה, באמת יחסית לתכניות הרדיו.

          המקרה של נוגה הוא עוד מקרה קל יחסית לסיפורים שאני שמעתי. ולא שפטתי. לא שפטתי אשה שפרקה בית כאשר בעלה היה טייס ולה שני ילדים כאשר התאהבה בגבר צעיר ממנה ויפה תואר. לא שפטתי כאשר הוא הכניס אישה אחרת להיריון ומוטט את חברתי עד שהפכה לשלד מהלך. לא שפטתי אותה שנים על גבי שנים כאשר לא יכלה להשתחרר ממנו. הקשבתי לה שעות על גבי שעות, ראיתי ולא שפטתי וגם לא הצעתי לה הצעות.

          ועוד חברה רופאה שגם פרקה משפחה עם שתי בנות קטנות, כאשר את הדרמות בין השניים הם גררו הישר לביתי. לא טרחתי להוציא לאף אחת את הנוסחה שהגבר שאותו פגשה הוא האביר הלבן לו חכתה כל חייה.

          את יודעת למה לי? כי ממילא זה לא היה עוזר. וזה גם היה מכאיב. אבל למדתי מכל אלה להתנהג אחרת. הרבה פעמים כאשר אני כחברה נסחטתי רגשית והייתי כאובייקט שאליו מדברים – כותל הדמעות.

          כך גם כאן, אני איני שופטת, למרות כאשר מעלים את זה בספר זה כבר נראה אחרת. אשה שהחליטה לאהוב ויהי מה קשה מאוד להניע אותה מהחלטתה, ולכן כל מה שיאמר השני כאילו נופלות על אזניים ערלות.

          וכאן אני מוסיפה, גם בגלל שהתנסיתי וגם בגלל שלא רציתי להיות משועבדת וגם בגלל שאני מאמינה בהדדיות אולי השכלתי ליצור לאחר מכן מערכות יחסים אחרות בהן ההערכה והאהבה היו די הדדיים.

          אני מקווה שאולי אני עכשיו קצת יותר מובנת. גם צורת ההאהבה הנשית הוא דפוס התנהגות שהחברה בכללותה עם כל סיפורי הסלבס ואחרים די אחראית עליהם.

          חוה

      • גיורא פישר

        שלום חוה
        אני חושב שהביקורת שלך על הרשימה של לי לא הוגנת.
        בשנים האחרונות התפתחו צורות חדשות של התייחסות ליצירות אומנותיות.
        בעבר הכרנו בעיקר את המאמר המדעי ,הארוך, בדרך כלל יבשושי עם אלפי פוט נוטס שבדרך כלל מובילים לשום מקום. אני אמנם בקי בספרות המחקר המדעית במקרא, אבל מהשתלמויות שעברתי בספרות. הבנתי שאותה רעה חולה קיימת ברוב מאמרי מדעי הרוח.
        עם פריחת כתבי העת, מצאו מחקרים כאלה את מקומם בערוץ זה.
        עד לפני כחמש עשרה שנים היו תשעה עיתונים יומיים עם מוספים ספרותיים גדולים שאירחו אצלם ביקורות רציניות שאיפשרו למבקר מרווח מקום ונשימה , הסגנון פחות נוקדני ומשעמם אך עדיין מנומק ורציני המידה הנדרשת.
        לצערנו הרב, ערוץ זה נסתם כמעט לחלוטין.
        במקומו התפתחה "הסיקורת" משהו הדומה לביקורת, אך מכניס את המבקר לסד בלתי אפשרי של 500 מילה.
        לצידו, בגנבה התפתחו ז'אנרים נוספים,חלקם בבלוגים באינטרנט ,וחלקם חדרו גם לעיתונות היומית.
        לעתים מדובר בכתבות שנועדו לקדם את "המוצר" אך נכתבו בסגנון המזכיר "ביקורת אובייקטיבית" משהו בסגנון ג.יפית, אך בלי גילוי נאות.
        לצד עירבוביה זו,החל פורח ערוץ נוסף והוא האינטרנט.
        זה ערוץ אישי, שבו ברור שאין עורך חיצוני ולכן הדברים הם על אחריות הכותב. הסגנון שונה, בהתאם לאופי ומטרת הכותב. יש מבקרי ספרות רציניים, שרוצים לפרסם את מחקריהם. ויש כאלה המבקשים לספר את תחושותיהם, בלי התחייבות מדעית, ובלי לאמץ את הסגנון היבשושי של המאמר המדעי.
        אני לא רואה שום חסרון בסגנונה של לי עברון. גם אם את רואה בה "שיח חברות" או "יעוץ", אני לא רואה פגם בזה. גם לז'אנר זה יש מקום.
        הבעיה לדעתי כאשר יש התחזות: כאשר במסגרת הנחשבת "רצינית ומלומדת" מקבל הקורא כתבת יחצ"נות.
        עירוב התחומים, הוא הבעייתי וגורם לנו להתייחס בחוסר אמון לכל מה שנכנס תחת קטגוריית המונח "ביקורת".
        הרשימה של לי, לא חוטאת בשום חטא. היא לא מופיעה בערוץ תקשורתי "רשמי" ,היא לא יותר ולא פחות מרשימה והתרשמות שלה מהספר של ענת לויט. היא כתובה בסגנון המתאים לה ולספר של "שיחת חברות". אני לא חושב שיש פגם בשיח חברים.
        אני מכיר את לי, היא לא תכתוב משהו אם לא תאמין במה שכתבה.
        ובקשר לכך שלא מצאת את הספר בחנויות:
        אולי הם אזלו, ומחכים למשלוח הבא?
        בואי ונחשוב חיובי.

        ובאותה הזדמנות: התנצלות
        אני נאלץ לפרוש לזמן קצר מ"הבננות". על שולחני נערמו מאות מבחנים שדחיתי את בדיקתם (זה לא שאין לי זמן, אני פשוט שונא את זה)
        הבטחתי לעצמי, שעד שלא אחסל את מה שנמצא על שולחני, אתנזר מהבבנות
        אז להתראות
        גיורא

        • גיורא היקר,

          לא בדיוק הבנתי מה רצית לומר.
          לא ראיתי שהורדתי איזה הערת שוליים. ובאמת לא הבנתי מה רצית לומר מעבר לכך שהפעם התארכה תשובתך מאוד.
          הייתי מאוד שמחה אם היית מגן על עמדותיי באותו הלהט.

          אין לי מאומה כלפי לי. נהפוך הוא, אבל משהו בפתיח באמת הזכיר לי תכניות ייעוץ לנשים בתחילת דרכן, כמובן שדבריה של לי הותאמו לספר.

          לגבי ביקורת, סיקורת ועוד, זהו עניין נפרד. בינינו, אני בטוחה שהיית שמח אם היו כותבים על שירתך מאמר מושכל, עם הערות שוליים, והוא אגב לא חייב להיות יובשני.

          חוה

          • גיורא פישר

            שלום חוה
            אני מצטער, משום מה הבנתי את דבריך כביקורת. עניתי ארוכות כי רציתי להבהיר שמה שלא ראוי להכתב בז'אנר אחד, בהחלט ראוי ומותר בז'אנר אחר.
            ובעניין מאמר יבשושי-:) יש מן הצדק בדברייך. אם מישהו כותב עליך בז'אנר הזה,סימן שהטבעת איזה חותם.
            אני לא בטוח שהיה לי את האומץ לקרא את הדברים-:).

    • לי עברון-ועקנין

      תודה רבה גיורא, שימחת אותי :)

  4. התרשמות יפה מהספר
    מנוסחת באופן מיוחד דרך פריזמה אישית רגשית
    שבוע טוב לך לי
    ברוכה השבה

  5. טובה גרטנר

    היי לי
    ואני עדין לא רכשתי את הספר.
    להתראות טובה

  6. מירי פליישר

    לי יקרה אם ב מ ק ר ה ללא כתבתי שאהבתי את רשימתך מאוד, אז אני כותבת זאת עכשיו. ככה בדיוק אני אוהבת רשימות על ספרים/תערוכות ושיקפצו לי כולם.

    • לי עברון-ועקנין

      מירי'לה ואני במקרה לא כתבתי לך שלום ואני שמחה לראותך כאן… אבל התכוונתי! :)

      • שמחתי רבות בכתיבתך. מילותייך היו לי כצעיף חם ביום חורפי, כתכשיט זהב על צוואר ביום שמשי. תודה לך חברתי למטע היקרה.

        • לי עברון-ועקנין

          ענת היקרה, אני שמחה כל כך ששימחתי אותך, מה גם שהדימוי שהשתמשת בו לקוח לגמרי מעולמי ואני יודעת בדיוק מה זה להתעטף במילים של מישהו כמו בצעיף או עדי (וזה הרבה מאוד) :).

        • לי צר לי לאכזב קודם כול את עצמי. התגובה על הצעיף עשירה מדי לעומת דלות לשוני. לא אני כתבתי אותה אלא שורש יהודה. אז בהזדמנות חגיגית זו אני מודיעה לשורש שהוא הכניע אותי סופית. כנראה שזוהי הופעתי האחרונה בבננות. פשוט נמאס לי. ולך לי אכתוב כאן בצניעות ובדלות לשון אך במאה אחוז כנות: בשמי ובשם נוגה, תודה עמוקה על שקלטת כה טוב את מסענו בעולם.

  7. לא קראתי,אבל את כותבת רגיש ואנושי. בעיקר על השפיטה הזאתי שלא מוסיפה דבר.

    וכולנו נגועות בה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ל