בהשראת הפוסט של רונית "אהבה או מריבה", ובמיוחד בהשראת מה שכתבה לי רונית בתגובות לאותו פוסט על זה שהעולם שלנו הוא עולם של תיקונים. ובתודה על ההשראה 🙂
שברים
מעולם לא עמדתָ תחת חופָּה
ושברת כוס ברגלך הרכה
לזֵכר
אבל כל חייך אתה כואב
לזכר
לזכר ילדותך
והרי אתה ילד
לזכר תמימותך
ואתה עוד תמים
לזכר אהבות
ולבך עוד מלא
ורגלי הנשים הרכות
עוד עורגות
למגע שבריך
מקסים מקסים מקסים לילוש.
תודה וחיבוק יעלה יקרה.
כמה יפה וענוג יכולים להיות שברים
נכון מירי, אבל גם פוצע, אולי המילה פצע חסרה בשיר ועשיתי אותו ענוג מדי?
זו אני לי שדילגתי על השברים שלא ידקור
זה שם צועק בשקט
🙂
דלגי לך, כמו קול דודי…
גם בעיני מקסים.
ותודה וחיבוק גם לך…
אולי בעקבות הפוסטים של יעל ישראל והשיר של ריקי דסקל -אני רואה גם בשיר הזה שיר על החמצה של חיים. על חוסר היכולת לממש קשר בגלל פגעי הילדות.
אני שמחה שראית את זה, גיורא. בהחלט התכוונתי.
מאחורי כל סרבן חתונה יש ילד כאוב עם ילדות קשה מידיי,
רגליים רכות ופגיעות,
וכוס אחת שהוא לא שבר 🙂 וגם 🙁
דיכי החיים האלה….
ותודה על ההקדשה, לעונג לי.
לרונית – 🙂
כמה תום ויופי בשברים האלה, לי. האם זה מה שמדבר אל האמהיות שבנשים?
היי אמיר, אני לא יודעת אם זה דווקא חלק אימהי, באמת לא יודעת.
כן. קסם ותום, לי. ושברון.
אפשר לקרוא לזה "גברים" במקום "שברים".
שחר-מריו, איזה יופי. "גברים". שהרי כמו ארתה קיט, אני אוהבת אותם…
כמה רך וכמה קשה בכל זאת.
אומי היקרה, אני שמחה שראית את שני הדברים. 🙂